לפני תובענה כספית לתשלום דמי שימוש ראויים בסך של 473,177 ש"ח.

1. התובע הינו הבעלים של 57.74% מהזכויות בחלקה 23 בגוש 17171, ושאר הזכויות מוחזקות בידי אנשים אחרים (נספח 1 לתצהיר התובע; חלקה 23 בגוש 17171 תקרא להלן – "החלקה").

הצדדים אינם חלוקים על כך, ששטח החלקה הינו 24,825 מ"ר (נספח 1 לתצהיר התובע), אך מאחר וחלקים מהחלקה הופקעו במהלך השנים לטובת המדינה, הצדדים חלוקים ביחס לשטחים שהופקעו וכן ביחס לשטח בו זכאי התובע להחזיק.

2. הליכים קודמים

2.1 בשנת 1997 גילה התובע כי אביהם המנוח של הנתבעים והנתבע 2 תפסו חזקה שלא כדין בחלקה והם עושים בה שימוש לעיבוד חקלאי, ומשניסיונותיו לפינויים לא צלחו, הגיש התובע תביעה לסילוק יד לבית משפט זה (ת"א 25703/01).

ביום 28.1.02 ניתן פסק דין בהעדר הגנה לסילוק ידם של אביהם המנוח של הנתבעים ושל הנתבע 2 מהחלקה (נספח 8 לתצהיר התובע); בקשה לביטול פסק הדין – נדחתה (נספח 9 לתצהיר התובע, להלן – "פסק הפינוי").

התובע פתח בתיק הוצל"פ לביצוע פסק הפינוי (08-02581-09-1) ובקשת החייבים בו לקבוע כי אין לבצע את פינויים מהחלקה – נדחתה בהחלטה מיום 24.2.10 (נספח 20 לתצהיר התובע).

פסק הפינוי חלוט.

2.2 חרף פסק הפינוי, אביהם המנוח של הנתבעים והנתבע 2 לא סילקו ידם מהחלקה והמשיכו לעבד אותה, ועל כן ביום 25.4.07 הגיש התובע לבית משפט זה תביעה כספית לתשלום דמי שימוש ראויים בסך של 96,432 ש"ח עבור שבע השנים שקדמו להגשת התביעה וכן עבור התקופה שממועד הגשת התביעה ועד למתן פסק הדין בה (ת"א 7854/07; נספח 19 לתצהיר התובע, להלן – "ההליך הקודם").

ביום 31.1.10 ניתן פסק דין בהליך הקודם, במסגרתו חויבו הנתבעים שם לשלם לתובע כ-30,000 ש"ח בגין דמי השימוש ובתוספת הוצאות משפט.

בפסק הדין בהליך הקודם נקבע כי שווי דמי השימוש לחלקו של התובע בחלקה, קרי: 57.74% מתוך 11,245 מ"ר (סע' 3 לפסה"ד), הוא בסכום של 217 ש"ח לחודש.

2.3 הצדדים בהליך הקודם הגישו ערעור וערעור שכנגד לבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"א 21275-03-10), ובפסק הדין שניתן ביום 11.7.10 בבית המשפט המחוזי נדחו כל טענותיהם של הנתבעים, תוך שערעורו שכנגד של התובע התקבל במובן שבית המשפט מצא להוסיף סך חודשי של 80 ש"ח לחיובים שנקבעו בבית משפט השלום (נספח 22 לתצהיר התובע); דמי השימוש החודשיים עבור חלקו של התובע נקבעו על הסך השל 297 ש"ח.

2.4 יושם אל לב, כי בהתאם לקביעות בתי המשפט בהליך הקודם – השטח המצוי בשימושו הבלעדי של התובע בחלקה הוא 6,493 מ"ר (57.75% מתוך 11,425 מ"ר).

3. התובע נוכח לדעת כי הנתבעים ממשיכים להחזיק בחלקה ואינם מסלקים ידם, ומכאן התביעה שלפניי.

4. ההליך

4.1 ביום 9.10.18 הוגש כתב תביעה נגד אביהם המנוח של הנתבעים והנתבע 2 לתשלום הסך של 473,177 ש"ח בגין דמי שימוש עבור שבע השנים שעובר להגשת התביעה ובצירוף דמי השימוש העתידיים אשר יצטברו ממועד הגשת התביעה ועד למועד פסק הדין.

4.2 ביום 21.2.19 ביקשו הנתבעים כי התובע יתקן את כתב התביעה, לאור פטירת אביהם (הנתבע 1 בכתב התביעה המקורי), וביום 19.3.19 הוגש כתב תביעה מתוקן כאמור, כנגד יורשיו של המנוח.

4.3 כתב הגנה הוגש ביום 28.5.19 והתיק נותב לטיפולי.

4.4 בהחלטתי מיום 7.6.19 הוריתי לצדדים להגיש השלמות והבהרות וכן לבצע הליכים מקדמיים.

4.5 שני הצדדים נמנעו מלתת מענה ברור לשאלות שהועלו על ידי בהחלטה הנ"ל (שטח ההפקעה, השטח המעובד בידי הנתבעים מתוך כלל שטח החלקה), וביום 7.7.19 הגישו הנתבעים חוות הדעת שמאי מקרקעין נגדית לחוות הדעת שצורפה בידי התובע לכתב התביעה.

4.6 נוכח הפערים בין חוות דעת מומחי הצדדים, מיניתי ביום 8.7.19 מומחה מטעם בית המשפט – מודד מוסמך ושמאי מקרקעין, כדי שימדוד את השטח המעובד בידי הנתבעים ויחווה דעתו ביחס לשווי דמי השימוש הראויים עבור חלקו של התובע בחלקה.

כן התבקש המומחה לחוות דעתו ביחס לשווי מכירת חלקו של התובע בחלקה.

ביום 20.2.20 הוגשה חוות דעת מומחה בית המשפט; שני הצדדים שלחו למומחה שאלות הבהרה והמומחה השיב לשאלותיהם.

4.7 ביום 16.12.20 התקיימה ישיבת קדם משפט, במסגרתה ניתנה הצעתי לסיום ההליך וליישוב הסכסוך לשנים הבאות.

4.8 משלא התקבלה ההצעה, הוריתי ביום 1.1.21 על הגשת ראיות (בק' מס' 30).

ביום 28.2.21 הוגש תצהירו של התובע, וביום 25.4.21 הוגש תצהירו של הנתבע 1 מטעמם של הנתבעים כולם.

שני הצדדים ביקשו לחקור את מומחה בית המשפט.

4.9 ביום 9.9.21 נשמעו לפניי העדים ומומחה בית המשפט, ובסיום הדיון הוריתי על הגשת סיכומים.

סיכומי התובע הוגשו ביום 30.11.21. סיכומי הנתבעים הוגשו ביום 1.3.22.

4.10 אציין, כי שני הצדדים התנהלו לכל אורך ההליך באופן וכחני ומיותר, הגישו בקשות ותגובות שלא נדרשו ונהגו באופן המנוגד לחובת בעל דין בהתאם להוראות תקנות 3(ב) ו-4 לתקנות סד"א, תשע"ט-2018; ביום 12.1.21 אף מצאתי להעיר להם בעניין זה.

5. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בראיות שהוגשו, שמעתי את העדויות וקראתי את סיכומי הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי התובע אמנם זכאי לקבלת דמי שימוש ראויים עבור המשך החזקתם, שלא כדין, של הנתבעים בחלקה, אך לא בסכום הנתבע על ידו.

5.1 אומר, כי כל טענותיהם המשפטיות של הנתבעים ביחס לעצם חבותם בתשלום דמי שימוש – נדונו ונדחו בהליך הקודם, ואין בדעתי לחזור על טענות אלה ולפרט – בשלישית – את הטעמים לדחייתן; בידי התובע פסק פינוי חלוט, הנתבעים ממשיכים להחזיק בחלקה בניגוד לפסק הדין, ועליהם לשלם דמי שימוש ראויים בגין כך.

5.2 השאלה היחידה אשר ראויה להכרעה בהליך זה היא ביחס לסכום דמי השימוש הראויים שעל הנתבעים לשלם לתובע בגין החזקתם, שלא כדין, במקרקעיו, ולא מעבר לכך.

5.3 לצורך זה אבחן תחילה את טענות הצדדים ביחס לגודל השטח המוחזק בידי הנתבעים ואשר לתובע זכויות בו, ולאחר מכן אדון בשאלת גובה דמי השימוש, אשר אף לגביה הצדדים חלוקים.

6. שטח המקרקעין וחלוקת השימוש בין הבעלים

6.1 כאמור, שטח החלקה בהתאם לנסח הרישום (נספח 1 לתצהיר התובע) הינו 24,825 מ"ר.

6.2 ביום 14.5.97 נחתם בין הבעלים הרשומים בחלקה הסכם לחלוקת השימוש בה, ובו נקבע, כי חלקו של התובע בחלקה הינו בשטח של 7,402 מ"ר (5,625 מ"ר + 1,777 מ"ר; נספחים 2-3 לתצהיר התובע).

השטח של 1,777 מ"ר בצורת ריבוע ממוקם באמצע מגרש מס' 2 - שהוא מגרש אשר יועד לשימוש הבעלים הנוספים, אך – כאמור – הוסכם ששטח של 1,777 מ"ר ממנו יהא בשימוש התובע.

הסכמותיהם הכתובות והחתומות של הבעלים הרשומים בחלקה מהוות הסכם שיתוף כמשמעו בסע' 29 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969; הסכם כאמור ניתן לרישום, ולו היה נרשם כאמור היה "כוחו יפה גם כלפי אדם שנעשה שותף לאחר מכן וכל אדם אחר" (כאמור בסע' 29(א) הנ"ל), אך אין באי הרישום כדי לגרוע מזכויותיו של התובע, בוודאי שלא כלפי הנתבעים, שהינם פולשים שניתן כנגדם פסק דין לסילוק יד, שלא מבוצע על ידם משך עשרים שנה.

6.3 בהתאם לחוות דעת מומחה בית המשפט, שטח של 15,938 מ"ר משמש בפועל כבסיס צבאי ושטח של 1,327 מ"ר משמש בפועל למעבר מסילת הרכבת, באופן שהשטח המשמש בפועל לעיבוד חקלאי בידי הנתבעים הוא 7,560 מ"ר (עמ' 11 לחוות הדעת: 24,825 מ"ר שטח החלקה כולה פחות 15,938 מ"ר שטח הבסיס הצבאי בפועל פחות 1,327 מ"ר תוואי הרכבת בפועל).

מתוך שטח זה גוזר המומחה את חלקו של התובע, כפי רישום הזכויות בנסח הרישום (57.74%), ומגיע למסקנה כי חלקו של התובע בשטח המעובד בידי הנתבעים הוא 4,365 מ"ר.

6.4 יובהר, כי ההפקעות שבוצעו לטובת מדינת ישראל (בין אם עבור הבסיס הצבאי ובין אם עבור רכבת ישראל) הם בשטחים אחרים, שלא הובאו ביחס אליהם ראיות בידי מי מהצדדים (וראו הודעת התובע מיום 19.6.19 בדבר צירוף "תשריט" לכתב התביעה והחלטתי מיום 20.6.19, כי תשריט אינו מחליף חוות דעת; הנתבעים צירפו חוות דעת ביחס לשווי דמי השימוש, וגם הם לא הגישו חוות דעת מודד מוסמך) אף מומחה בית המשפט לא מצא בחוות דעתו לקבוע את שטחי ההפקעה – ומדד החזקות ושימושים בפועל כאמור.

מאחר וזוהי תביעה לתשלום דמי שימוש מאת פולשים – השטח אותו מחזיקים הפולשים בפועל, הוא השטח הרלוונטי.

6.5 לטענת התובע, לאור חלוקת השימוש בינו לבין הבעלים הנוספים, אין להפחית שטח של 1,777 מ"ר אשר יוחס אליו במסגרת הסכם השיתוף, ולא הופקע; התובע טוען למעשה, כי השטח המיוחס אליו הוא 6,142 מ"ר (4365 מ"ר + 1,777 מ"ר).

אלא שהתובע נוטל למעשה מתוך חוות דעת מומחה בית המשפט את כל השטחים "שנוח" לו לראות כשטחיו, ומתעלם מאותם שטחים שאינם "נוחים" לתחשיבו: בהתאם לחוות הדעת, השטח שנותר בפועל לשימוש חקלאי הוא 7,560 מ"ר. אם מתוך שטח זה מיוחס לתובע 6,142 מ"ר, משמעות הדבר היא כי התובע טוען לזכויות ב-81.2% מתוך השטח המעובד (6,142 מ"ר חלקי 7,560 מ"ר), הרבה מכפי חלקו בחלקה.

על כן, אין בידי לקבל את טענות התובע ביחס לחישוב שונה של השטח המיוחס לו בחלקה.

בהעדר חוות דעת מודד מטעם הנתבעים, ובשים לב לאמירתם הכללית והסתמית בהודעה שהוגשה מטעמם ביום 5.7.19 כי "קשה לדעת את השטח המעובד מהחלקה כאשר השטח אינו מסומן בפועל" – אמירה שאין בידי לקבלה בשים לב לכך שמודד מוסמך יכול לקבוע את השטח המעובד (כפי שעשה מומחה בית המשפט), ולסמן את החלקה, אין בידי לקבל את טענותיהם ביחס לשטח שנותר בידי התובע שניתן לעבדו.

על כן, ועל יסוד הראיות שהובאו לפניי, אני קובעת כי החלק של התובע בשטח המעובד בידי הנתבעים היא כפי קביעת מומחה בית המשפט בחוות דעתו, קרי: 4,365 מ"ר.

7. סכום דמי השימוש

7.1 מומחה בית המשפט מחווה דעתו כי שווי דמי השימוש השנתיים עבור דונם אחד הוא בסך של 600 ש"ח לשנה, ומכאן – ששווי דמי השימוש עבור 4.365 דונם הוא 2,620 ש"ח לשנה, וזאת נכון ליום 10.6.11 (סע' 4 לחוות הדעת), שהם 3,140 ש"ח נכון להיום (במעוגל). המומחה קובע את הסכום בהתאם לשיטת ההשוואה, אשר לטעמו מבטאת נכון יותר את ההפסד שנגרם לתובע בנסיבות העניין.

7.2 לטענת התובע, יש לחשב את דמי השימוש לפי שיטת התשואה, ולא לפי שיטת ההשוואה.

בהתאם לחוות הדעת, שווי חלקו של התובע בחלקה הוא 531,000 ש"ח, וזאת נכון ליום 13.11.19, שהם 553,000 ש"ח נכון להיום (במעוגל); בהתאם לתשובת המומחה לשאלת ב"כ התובע בחקירתו לפניי – דמי שימוש לפי שיטת התשואה מהווים 6% לשנה משווי הנכס (עמ' 13 ש' 7-9), ומכאן כי שווי דמי השימוש לפי שיטת התשואה הם 33,000 ש"ח לשנה (יותר מפי עשרה מהשווי לפי שיטת ההשוואה).

7.3 לאחר שעיינתי בראיות שהובאו, שמעתי את המומחה וקראתי את טיעוני הצדדים אני סבורה כי בנסיבות העניין יש להעמיד את דמי השימוש הראויים על הסכום השנתי של 4,500 ש"ח (שהם 375 ש"ח לחודש), קרי: תוספת של כ-27% על קביעת מומחה בית המשפט לפי שיטת ההשוואה, באופן דומה לקביעתו של בית המשפט המחוזי בהליך הקודם, אשר הוסיף 80 ש"ח לחודש לסכום שנקבע בבית משפט השלום, 217 ש"ח בחודש, והעמיד את דמי השימוש על הסך של 297 ש"ח לחודש (80 חלקי 297 = 27%).

אני סבורה, כי העובדה שאין מדובר בשוכרים "רגילים" אלא בפולשים, המחזיקים במקרקעיו של התובע, שלא כדין, משך יותר משני עשורים, צריכה לבוא לידי ביטוי בקביעת ה"מחיר" שעל הנתבעים לשלם בגין התנהלותם. עם זאת, אינני סבורה כי שיטת התשואה מתאימה בנסיבות העניין או שיש בה כדי לאזן בין זכויותיו הקנייניות של התובע מצד אחד אל מול הפעולות המבוצעות בפועל בידי הנתבעים והשימוש בפועל שהם עושים במקרקעין מהצד השני.

7.4 ככלל, נימוקיו של מומחה בית המשפט בחוות דעתו ביחס לבחירתו בשיטת ההשוואה מקובלות עליי, וטענות התובע בסיכומיו בדבר כוח המיקוח הרב שיש בידו נוכח פסק הדין לפינוי שהוא מחזיק - נדחות על ידי.

7.5 בידי התובע פסק דין לפינוי אותו הוא אינו מממש מזה עשרים שנה.

מבלי שיהא בכך משום כל הבעת הסכמה, ולו מרומזת, לעובדה כי הנתבעים מפרים פסק דין חלוט וכי התנהגותם אינה ראויה - אינני מקבלת את טענות התובע, כי אלימותם של הנתבעים (או מי מהם) מונעת ממנו מליישם את פסק הדין ולפנותם מהמקרקעין; הליכי פינוי בהוצאה לפועל אינם נעשים בידי בעלי הדין עצמם, אלא בידי אנשי מקצוע, המלווים – כאשר הדבר נדרש – בשוטרים בתפקיד. מכאן, שלו רצה התובע לסלק את ידם של הנתבעים מהחלקה, יכול היה לעשות כן זה מכבר.

7.6 גם טענת בא-כוחו של התובע, כי התובע יכול להגיש בקשה נגד הנתבעים לביזיון פסק הפינוי וכי הנתבעים עלולים להיאסר בגין הפרת פסק הפינוי – אינה נכונה, באשר הלכה פסוקה היא כי כאשר בידי בעל דין אפשרות ליישם את פסק הדין שקיבל בהוצאה לפועל, עליו לנקוט בדרך זו ולא בהליך לפי פקודת ביזיון בית משפט (וראו: ע"א 228/63 עזוז נ' עזר, עמ' 2550, וכן ע"פ 2125/14 אלטר נ' בר, סע' 7 והפסיקה המובאת שם; פורסמו במאגרים).

למעלה על הדרוש, וגם לו היה יסוד לטענה זו של התובע, יש לתהות מדוע במשך עשרים שנה מאז ניתן פסק הפינוי לא פנה בהליך ביזיון כאמור כנגד הנתבעים; העובדה כי התובע לא נקט בהליך כאמור (אף לו הייתה זו הדרך המשפטית הנכונה ליישום פסק הפינוי) במשך עשרים שנה, מלמדת כי אין בכוחו לעשות כן, ועל כן אין מקום לטעון שבידיו כוח מיקוח רב אל מול הנתבעים בעטיו של פסק הפינוי, באופן המצדיק בנקיטת שיטת התשואה לחישוב דמי השימוש הראויים על פני שיטת ההשוואה.

7.7 יתרה על כן, בהליך הקודם, ועבור אותם מקרקעין, עתר התובע לחיוב הנתבעים בדמי שימוש ראויים בסכום של 96,432 ש"ח עבור שבע שנים, שהם: כ-1,150 ש"ח לחודש, ובסופו של יום נקבע (בבית המשפט המחוזי) כי החיוב יעמוד על כ-300 ש"ח לחודש בלבד.

טענותיו של התובע ביחס לשיטת ההשוואה כשיטה המתאימה לחישוב המגיע לו מהנתבעים נדונו ונדחו (וראו: סע' 26 לפסק הדין בהליך הקודם, נספח 21 לתצהיר התובע), ומלבד תוספת של כ-27% כאמור, בית המשפט המחוזי בהליך הקודם לא מצא להתערב בכך (נספח 22 לתצהיר התובע).

מלבד עלייה בשווי דמי השימוש, לא ברור מהו שינוי הנסיבות בעטיו יש לחשב את דמי השימוש בהליך זה בהתאם לשיטה אחרת מזו שנעשה בה שימוש בהליך קודם.

7.8 אינני מקבלת את טענות התובע בדבר פוטנציאל השימוש הבלתי ממומש מחמת החזקתם של הנתבעים בחלקה, למשל הטענה להפסד דמי שכירות שניתן היה לקבל תמורת העמדת אנטנה סלולרית בחלקה.

ראשית, עסקינן בתביעה לתשלום עבור שימוש שנעשה בפועל בעבר, ואין מדובר בתביעה צופה פני עתיד.

שנית, אם סבר התובע, באמת ובתמים, כי נגרמים לו נזקים בשווי מאות אלפי שקלים בעטיים של הנתבעים, חובת הקטנת הנזק המוטלת עליו הייתה מחייבת אותו לפעול נמרצות ליישום פסק הפינוי אותו הוא מחזיק משך עשרים שנה.

אשר על כן, אני קובעת כי על הנתבעים לשלם לתובע סך שנתי של 4,500 ש"ח, בתוספת מע"מ (וראו: סע' 3(ט) לחוות דעת מומחה בית המשפט – בעמ' 13) כדמי שימוש ראויים עבור חלקו של התובע בחלקה.

8. התוצאה

8.1 אשר על כן, ועל יסוד כל המפורט לעיל, אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 36,855 ש"ח (4,500 ש"ח בתוספת מע"מ לשנה * 7 שנים) כדמי שימוש ראויים עבור שבע השנים שעובר להגשת התביעה דנן, ובתוספת סך של 18,427 ש"ח (4,500 ש"ח בתוספת מע"מ לשנה * 3.5 שנים מאז הוגשה התובענה ועד היום, כבקשת התובע בסע' 44 לכתב התביעה המקורי ובסע' 46 לכתב התביעה המתוקן; הסכום במעוגל), ובסך הכל – 55,282 ש"ח.

8.2 כן אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, בהוצאות המשפט של התובע בסך של 3,000 ש"ח ובשכ"ט עו"ד התובע בסך של 10,000 ש"ח.

הנתבעים יוסיפו ויישאו בשכ"ט מומחה בית המשפט בגין חוות הדעת, וזאת נוכח התוצאה אליה הגעתי.

8.3 הסכומים הנקובים לעיל ישולמו עד ליום 31.5.22, שאם לא כן – יישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 60 יום.

ניתן היום, י"ט אדר ב' תשפ"ב, 22 מרץ 2022, בהעדר הצדדים.