1. נגד הנאשמת, אשר עיקר פעילותה בהובלת ציוד ומזון לבתי עסק בתחום המסעדנות, נרשמו דו"חות חניה שהיא ביקשה להישפט בגינם. מדובר בלמעלה מ- 200 דו"חות, שהנאשמת הגישה בקשות לאיחוד הדיון בהם, והתיקים אוחדו בפני עפ"י החלטות כב' השופטת תבור.
2. הנאשמת העלתה טענה מקדמית לפיה עומדת לה הגנה מן הצדק ויש לבטל את כתבי האישום מכח הוראת סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, שכן לטענתה הגשת כתבי האישום או ניהול ההליך הפלילי בעניינה עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית.
3. לטענת הנאשמת, על המאשימה לפעול להסדרת מקומות לפריקה וטעינה של סחורה ברחבי העיר, אולם ההסדרים שקבעה המאשימה אינם מספקים. לטענתה, ברוב העיר כלל לא קיימים הסדרים לפריקה וטעינה, ואילו המקומות שיועדו למטרה זו לא די בהם כדי ליתן מענה לצורך הקיים של פריקת סחורות ברחבי העיר, זאת בייחוד נוכח העובדה שמקומות אלה נתפסים ע"י נכים (שחנייתם בשטח פריקה וטעינה למשך 25 דקות הותרה בפסה"ד בענין זאב גיא (רע"פ 5273/12 גיא זאב נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו)).

הנאשמת מלינה על כך שלא נקבעה "מדיניות המקלה" עם אלה הפורקים וטוענים סחורה ברחבי העיר. עוד טוענת הנאשמת כי מדובר ב"היעדר מדיניות קבועה".

הנאשמת מסתמכת, בין היתר, על תשובה שקיבלה מהממונה על חופש המידע בעירייה, לפיה "מתקיימת בעירייה בחינה להובלת שינוי כללי ההתנהלות של המערך הלוגיסטי של פריקת סחורות בעיר".

1. המאשימה מתנגדת לבקשה וטוענת כי יש לדחותה. לטענת המאשימה, טענות הנאשמת הן בעיקרן טענות עובדתיות הטעונות הוכחה, ולא הוכחו. עוד טוענת המאשימה, כי ככל שהנאשמת מבקשת לתקוף את מדיניות החניה של העירייה, לרבות סוגיית הקצאת מקומות לפריקה וטעינה, עליה לפעול במישור המנהלי או המשפטי-מנהלי, וכי בכל מקרה אין בכל הטענות שמעלה הנאשמת כדי להצדיק חניה/עצירה בעבירה. עוד טוענת המאשימה, כי המאשימה אוכפת את החוק כדין וכי אין בקיומם של ההליכים הפליליים נגד הנאשמת משום פגיעה בתחושת הצדק וההגינות.
2. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות המקדמיות אשר הוגשו על ידי הנאשמת ובתגובות המאשימה, ובחנתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הטענות המקדמיות להדחות.

טענות הנאשמת להעדר פתרונות מספקים לפריקה וטעינה

1. הנאשמת טוענת, שאין בעיר פתרונות מספקים לפריקה וטעינה של סחורות, וכי מדובר בצורך בסיסי לקיום חיי מסחר בעיר. הנאשמת ממקדת את טיעונה בכך שמקומות המיועדים לפריקה וטעינה נתפסים ע"י ציבור הנכים, אשר בהתאם לפסיקת ביהמ"ש העליון הותר לו לחנות במקומות המיועדים לפריקה וטעינה (למשך 25 דקות), וכפועל יוצא מכך לא נותר מספיק מקום לפריקה וטעינה.
2. ראשית אציין, כי הטענה נטענה באופן כללי וגורף. כאמור, נגד הנאשמת תלויים ועומדים למעלה מ- 200 כתבי אישום בגין למעלה מ- 200 עבירות חניה שונות שבוצעו במועדים שונים ובמקומות שונים ברחבי העיר. הטענות המקדמיות נטענו באופן כללי, במנותק מהעבירות הספציפיות המיוחסות לנאשמת, ואף מבלי שהובאו ראיות או נתונים להוכחתן. כל שעולה ממכתבו של הממונה על חופש המידע, אשר בו תולה הנאשמת את כל יהבה, הוא כי הנושא של פריקת סחורות בעיר מצוי בבחינה של העירייה. בכך לא די כדי להוות הוכחה מספקת לנטען.
3. שנית ועיקר, טענות הנאשמת שעניינן כאמור, מדיניות העיריה בנושא פריקת סחורות ברחבי העיר והצבת תמרורים בהתאם (לפי הנטען, הצבת התמרורים אינה נותנת מענה מספק לפריקה וטעינה), אינן מתאימות לבירור בהליך הפלילי. מדובר בסוגיה סבוכה ומורכבת אשר מערבת שיקולים ואינטרסים רבים ורחבים שיש לאזן ביניהם, והפתרון אינו פשוט ואינו מובן מאילו. דרך המלך לבחינת הסוגיה מוליכה אל המשפט המנהלי. שם, בדרך של תקיפה ישירה, נוח וטבעי לעסוק בשאלות הנוגעות לפועלה של הרשות לרבות בסוגיית הקצאת מקומות לפריקה וטעינה ברחבי העיר.

1. אמנם, כעקרון ניתן במקרים מתאימים לתקוף את פעולת הרשות גם בגדרו של ההליך הפלילי. אולם, נוכח חריגותו וחסרונותיו של הליך התקיפה העקיפה, מתחייבת גישה זהירה ומצמצמת בשימוש בו. בעבר, נדונו סוגיות מעין אלו על יסוד האבחנה בין פעולה בטלה מעיקרה לבין פעולה נפסדת הניתנת לביטול על יסוד הכרעה שיפוטית. בהתאם לכך נפסק בעבר, כי פעולה נפסדת ניתן לתקוף אך ורק בתקיפה ישירה. ברם, עם הזמן השתרש הרעיון של בטלות יחסית, שעל יסודו מדורגת מידתו ועוצמתו של הפגם ומשמשת, יחד עם יתר הנסיבות והשיקולים הנוגעים בדבר, בקביעת הדרך הראויה לתקוף אותו. בע"א 4291/17 עו"ד אלפריח נ' עירית חיפה (פורסם בנבו) נאמר בהקשר זה:

"אמנם זוהרה של האבחנה (בין בטלות מוחלטת לבטלות יחסית – א.ה.), כאבחנה פורמלית, הועם עם העברת הדגש מסיווג לשאלת תוצאתו, תוך פיתוח הדוקטרינה של בטלות יחסית. ואולם, האבחנה בין סוגי הפגמים לא הייתה רק ענין פורמלי אלא ייצגה גם תפיסה מהותית לפיה אין זה ראוי ונכון כי כל בית משפט יוכל לקיים ביקורת שיפוטית על שיקול הדעת של רשויות השלטון ולהכריע בדבר תוצאות פגם בשיקול דעת זה. דווקא טשטוש ההבחנה בין סוגי הפגמים והעברת הדגש לשאלת תוצאת הפגם משמעם מורכבות רבה יותר בקיום ביקורת שיפוטית. לפיכך, גם אם ההבחנה בין סוגי הפגמים אינה עוד מבחן פורמלי לענין הסמכות לתקיפה עקיפה, היא עדיין צריכה לשמש כאמת-מידה מנחה, לא בלעדית, במסגרת שיקול הדעת של בית המשפט לקביעת המקרים בהם ראוי לאפשר ביקורת עקיפה לעומת מקרים בהם ראוי ונכון להגביל את הביקורת להליך של תקיפה ישירה בלבד".

1. בענייננו, טענות הנאשמת לפגם שנפל בפעולת העירייה מצריכות בירור עובדתי יסודי ומעמיק, ולא הונחה לו תשתית מתאימה במסגרת הדיון שבפני. בוודאי שהנאשמת לא הצביעה על פגם חמור שנפל במדיניות העירייה, בפועלה ובאופן בו היא מסמנת את המקומות האסורים והמותרים לעצירה ולפריקה וטעינה, אשר מצדיק תקיפה עקיפה במסגרת ההליך הפלילי. גם אופיין של העבירות הנדונות, שהינן עבירות של אחריות קפידה מסוג ברירת משפט, אשר מבקשות לצמצם את שיקול הדעת המוקנה למשתמש בדרך, אינו מתיישב עם תקיפה עקיפה, אשר יש בה משום מתן הכשר להפעלת שיקול דעת שכזה (ראה רעפ 7451/07 מדינת ישראל נ' אהרונוביץ, (פורסם בנבו)).
2. למעשה מבקשת הנאשמת לתקוף את הנורמה החוקית שמכוחה הוגשו כתבי האישום, זאת על בסיס טענות כלליות שעניינן מדיניות. כך לדוגמא, נגד הנאשמת הוגש כתב אישום בגין עצירה בניגוד לתמרור אין עצירה. טענתה המקדמית של הנאשמת הינה כי העיריה לא היתה צריכה לאסור את העצירה במקום מבלי לספק פתרונות לפריקה וטעינה. בין אם נראה בהצבת התמרורים תקנה בת פועל תחיקתי ובין אם נראה בה הוראת מינהל, הדרך לתקוף אותה הינה במסגרת הליך מנהלי מתאים. טענות הנאשמת אינן מקימות לה עילה לתקוף במסגרת ההליך הפלילי את הנורמה החוקית שמכוחה הוגש כתב האישום.
3. נגד הנאשמת תלויים ועומדים למעלה מ- 200 דו"חות המייחסים לה חניה/עצירה במקום אסור. ככל שיהיו בפי הנאשמת טענות הגנה לגופם של הדו"חות, הרי אלה כמובן תתבררנה ותידונה לגופן. אולם אם יתברר בסופו של יום כי העבירות נעברו, אזי התנהלות הנאשמת מחייבת שלא להתיר לה לעשות דין לעצמה, לעבור פעם אחר פעם על האיסור הפלילי ורק בדיעבד לבקש לבטלו בגדרו של ההליך הפלילי בתקיפה עקיפה. להשקפתי אין לקבל את הדרך של הפרת הנורמה (ככל שיקבע כך בסופו של ההליך, ואינני מביעה עמדה בענין זה בשלב זה) ותקיפתה לאחר מעשה בתקיפה עקיפה, אלא יש לצפות כי התקיפה תיעשה מראש ובשלב מוקדם. רק כך יישמר הסדר הציבורי ובמקביל יתבררו כל הטענות (ראה דנ"א 1099/13 מדינת ישראל נ' אבו פריח, (פורסם בנבו); רע"פ 4398/99 הראל נ' מדינת ישראל, פד"י נד (3) 637; ע"פ (י-ם) 11606-01-18 שורץ נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו)).

טענות הנאשמת להעדר "מדיניות מקלה" או העדר "מדיניות קבועה"

1. הנאשמת טוענת כי העובדה ש"לא נקבעה שום מדיניות מקלה" כמו גם העובדה שאין "מדיניות קבועה" מקימה לה הגנה מן הצדק. ככל שהנאשמת מכוונת למדיניות אכיפה "מקלה" או "קבועה" מצד רשויות התביעה, להבדיל ממדיניות העירייה בעצם הקצאת מקומות לפריקה וטעינה ברחבי העיר, שכבר נדונה לעיל, אזי גם טענה זו דינה להדחות.
2. כפי שנפסק לא אחת, שאלת החלתה של הגנה מן הצדק טעונה בחינה בת שלושה שלבים: בשלב הראשון, יש לזהות את הפגמים שנפלו בהליך. בשלב השני, יש לבחון אם בקיומו של ההליך חרף הפגמים הנטענים, יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות; ובשלב השלישי, יש לבחון האם לא ניתן לרפא את הפגמים שנפלו באמצעים יותר מתונים ומידתיים מאשר ביטולו של כתב האישום. (ראה יעקב קדמי, על סדר הדין בפלילים, בעמ' 1344). ביטול כתב אישום מחמת הגנה מן הצדק יעשה במשורה ובמקרים חריגים בלבד (קדמי בעמ' 1351-1352).

הנאשמת אינה מצביעה על פגם כלשהו בהליך כלשהו, בוודאי לא פגם כזה אשר קיום ההליך חרף הפגם יגרום לפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות.

1. למעשה מה שמבקשת הנאשמת הוא שהמאשימה לא תאכוף את החוק או תאכוף אותו באופן חלקי בלבד. כלומר, הנאשמת מבקשת שלמרות העובדה שברחבי העיר פזורים איסורים לחנות/לעצור במקומות מסויימים, המאשימה לא תאכוף אותם לגבי רכבים אשר פורקים סחורה, וטוענת כי עצם העובדה שמתבצעת אכיפה מקימה לה הגנה מן הצדק.

ההחלטה להגיש כתב אישום הינה פררוגטיבה של רשויות התביעה, ולא מצאתי בהתנהלות המאשימה פגם כלשהו המצדיק התערבות בענין כתבי האישום הנדונים ובוודאי שלא ביטולם. טענת הנאשמת לפיה עצם העובדה שהמאשימה פועלת לאכיפת החוק כהווייתו ואינה "מקלה" עם מבצעי העבירות, היא שמקימה לה הגנה מן הצדק, הינה תמוהה ואינה מקובלת עלי. להפך, דווקא אותה גישה "מקלה" אליה מכוונת הנאשמת יכולה לעורר טענות לאכיפה חלקית בררנית, לא רצויה.

1. הטענה להעדר "מדיניות קבועה" נטענה בעלמא ולא ירדתי לסופה. לא ברור מהטיעון ומהבקשה האם הנאשמת מתכוונת שהמדיניות אינה קבועה במובן זה שלעיתים קיימת מדיניות כזו ולעיתים מדיניות אחרת. ככל שזו הטענה, אזי היא לא הובהרה ובוודאי שלא הוכחה, שהרי לא נטען ולא ברור איזה מדיניות קיימת ומתי.

ככל שהנאשמת מכוונת למדיניות אכיפה בררנית, אזי גם טענה זו דינה להדחות. הנאשמת אינה טוענת שמתבצעת אכיפה רק כנגד חלק מהרכבים העוסקים בפריקה וטעינה, כלומר אין בפיה טענה כי מדיניות האכיפה הננקטת כלפי העוסקים בפריקה וטעינה אינה אחידה או אינה קבועה.

לגבי האבחנה הננקטת ע"י המאשימה ביחס לרכבים אשר פורקים וטוענים סחורה לעומת רכבים הנושאים תג נכה, אליה מפנה הנאשמת, אזי מדובר באבחנה לגיטימית, אשר מבוססת על פסיקת ביהמ"ש העליון, ולפיכך לא מצאתי כי מתקיימת אבחנה פסולה בין מי שנתוניהם שווים. האבחנה היא בין מי שבהתאם לפסיקת ביהמ"ש העליון מותר לו לחנות לבין מי שאסור לו לחנות, ומשכך לא מדובר באכיפה בררנית.

1. הנאשמת טוענת, כי נהגים המבקשים לפרוק סחורה בעיר נתקלים במצוקת חניה קשה, אשר אינה מאפשרת להם לבצע את עבודתם מבלי לעבור על החוק, וכי בנסיבות אלה קמה להם הגנה מן הצדק. טענה זו, גם אם היתה מוכחת, אינה יכולה להקים לנאשמת הגנה, ובוודאי שאינה יכולה להוות הצדקה לביטול כתבי האישום. מצוקת החניה בערים גדולות בכלל ובעיר תל אביב בפרט היא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה. אולם, כבר נפסק לא אחת, כי חוקים יש לכבד, ומצוקת חניה אינה מהווה עילה לעשיית דין עצמי ולחניה במקום אסור. אין להתיר את הרסן, ואין לקבל כי איש הישר בעיניו יעשה. נקל לשער איזו אנדרלמוסיה היתה משתררת אילולא האכיפה (ראה רע"פ 4855/11 רייטר נ' מדינת ישראל, פורסם בנבו).
2. על יסוד כל האמור לעיל, אני דוחה את טענותיה המקדמיות של הנאשמת.

דיון בתיקים המאוחדים יתקיים במועד שיקבע ע"י המזכירות בהתאם ליומן.

ניתנה היום, ג' תשרי תש"פ, 02 אוקטובר 2019, בהעדר הצדדים.