1. הליך דנן נפתח ביום 21.10.18 כטען ביניים ע"י המבקשות, שלושתן חברות בע"מ שהעסיקו במשותף את המנוח מר רפאל רופולוביץ ז"ל (להלן: "המעסיקות" ו "המנוח" בהתאמה). המעסיקות פנו בטען ביניים לבית הדין למען יורה למי מהטוענים עליהן להעביר כספים המהווים את יתרת זכויות המנוח מעבודתו (להלן: "הכספים").
2. הטוענת 1 – גב' ניקול רופולוביץ, אשת המנוח בעת פטירתו (להלן: "האלמנה").
3. הטוענים 2 ו-3, ילדיו של המנוח – רון רופולוביץ (הטוען 2) שירלי רופולוביץ (הטוענת 3) (שיקראו למען הנוחיות: "ילדי המנוח" או "רון" ו-"שירלי" בהתאמה).
4. כנגד עזבון המנוח ניתן ביום 28.1.18 צו ירושה שקבע כי חלקה של האלמנה בעזבון המנוח – 2/4 וחלקו של כל אחד מילדי המנוח הוא 1/4 (להלן: "צו הירושה").
5. במקביל לטען הביניים, ביום 31.10.18, הגישה האלמנה תביעה כספית (סע"ש 75214-10-18) ובה תבעה זכויות כספיות מהמעסיקות בסך של כ-473,121 ₪ הכוללות – פיצויי פיטורים 178,793 ₪, הפרשות לפיצויי פיטורים 12,660 ₪, פדיון חופש 53,125 ₪, הפרש דמי הבראה 18,543 ₪ ובונוס 210,000 ₪. כתב התביעה תוקן ביום 3.3.19, הסכומים ורכיבי התביעה נותרו כשהיו (להלן: "התביעה הכספית").
6. ילדי המנוח הגישו כתב תביעה במסגרת ס"ע 75214-10-18 (לפי החלטת בית הדין מיום 6.5.19) ותבעו סך של 32,281 ₪ המהווה מחצית מהזכויות הידועות של המנוח בעת הגשת התביעה, לפי עמדת המעסיקות ובכפוף להסתייגויות לפיהן טרם בדקו מלוא זכויות המנוח (להלן: "תביעת ילדי המנוח").
7. ביום 18.3.19, אוחדו הדיונים בטען הביניים ובתביעה הכספית.
8. ביום 6.5.19, התקיים דיון מוקדם ובסיומו, הוחלט, בין היתר, על הגשת תצהירי הצדדים.
9. ביום 10.10.19 התנהל דיון ההוכחות בתיק המאוחד (להלן: "דיון ההוכחות"). במסגרת הדיון הגיעו הצדדים להסכמה לגבי הסכום המגיע למנוח מהמעסיקות. הסכום הועמד ע"ס 81,000 ₪. מתוכו, סך של 32,243 ₪ בגין פיצוי פיטורים, הועבר לאלמנה, בהסכמת הצדדים.

הצדדים לא פירטו רכיבי סכום הפשרה, אלא קבעו באופן כללי כי יתרת הסכום לאחר ניכוי פיצויי הפיטורים, היא עבור יתר רכיבי התביעה (עמ' 13 לפרוטוקול שורה 18) (להלן:" הסכם הפשרה").

1. יתרת הסכום – בסך 48,757 ₪ – הופקדה בקופת בית הדין עד להכרעתנו בשאלת חלוקת הכספים בין הטוענים.
2. ביום 11.11.19, הגישה האלמנה סיכומיה. ביום 23.12.19, הגישו ילדי המנוח סיכומיהם. ביום 2.1.20, הוגשו סיכומי תשובה מטעם האלמנה.
3. ביום 9.2.20 נתקבלה בקשת האלמנה מיום 2.1.20 להוצאת מסמכים מהתיק, אשר צירפו ילדי המנוח לסיכומיהם.

השאלה שנותרה במחלוקת –

כיצד תחולק יתרת סכום הפשרה על סך 48,757 ₪ בין האלמנה וילדי המנוח?

טענות הצדדים:

1. טענות האלמנה
   1. האלמנה טוענת כי סכום הפשרה כולו מורכב מרכיבי שכר שאמורים היו להשתלם כ'גמר חשבון' – פדיון חופשה, מחלה, הבראה ובונוס – וכולם מהווים 'שכר עבודה' וככאלו, היא הזכאית לקבל אותם.
   2. האלמנה סומכת דבריה על צירוף הסעיפים 1 ו-7 לחוק הגנת השכר, התשי"ח – 1958 (להלן: "חוק הגנת השכר") וכן על סעיף 17 לחוק חופשה שנתית, התשי"א – 1951 (להלן: "חוק חופשה שנתית"). על סמך סעיפים אלו, טוענת כי כל הרכיבים שנותרו מהווים שכר עבודה. כן מפנה היא לסע"ש (ת"א) 10625-04-16 וידל - א.פ.ג. הנדסה בע"מ לעניין הגדרת רכיבי התביעה שנותרו כשכר עבודה; לס"ע 10745/09 ליכטנשטיין – החברה הכלכלית לפיתוח חולון בע"מ לעניין דרישת הכתב בסעיף 7 לחוק הגנת השכר; ולע"ע 80/07 ברמץ – נגריית שירן בע"מ לסמכות בית הדין לפסוק בסוגיה. עוד הדגישה כי המנוח לא הותיר מסמך בכתב הקובע אחרת מהוראות סעיף 7 לחוק הגנת השכר ומשמעות הדבר כי יש לפעול כאמור בסעיף, קרי להורות על העברת כלל סכום הפשרה אליה.
2. טענות ילדי המנוח
   1. ילדי המנוח טוענים לחוסר תום לב מצד האלמנה תוך העלאת טענות קשות כנגדה. הם מצביעים על תקופת נישואים קצרה אל מול תקופת העסקה ארוכה וכי הנישואים נוהלו תוך הפרדה רכושית.
   2. קונקרטית לענייננו, ילדי המנוח טוענים כי האלמנה כבר קיבלה סך של 67,966 ₪ מהנתבעות בגין פיצויי פיטורים. כן הועבר לאלמנה סכום נוסף של 32,243 ₪ כהשלמת פיצויים. מכאן טוענים כי האלמנה צמצמה את יתרת זכויותיהם מהעיזבון, תוך שהיא עושקת אותם שלא כדין.
   3. עוד טוענים הם כי האלמנה מעקרת את רצון המנוח לדאוג כלכלית לבתו שירלי, לגביה נטען כי היא בעלת צרכים מיוחדים והמנוח הביע רצונו בשעתו כי ידאג לה כלכלית.
   4. התנהלות האלמנה, כך הם גורסים, נוגדת את סעיפים 39 ו-61 (ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973, המחילים החובה לנהוג בתום לב על כל פעולה וחיוב משפטי. הם סומכים ידיהם לעניין זה על רע"א 9339/97 רוקר נ' סלומון (23.12.99) שהחיל את דוקטרינת תום הלב על משפט ישראל, ואת ד"נ 22/82 בית יולס בע"מ – רביב משה ושות' בע"מ שסיפח דוקטרינה זו לדיני ירושה ובפרט לעניין הסתלקות מירושה.
   5. לגבי החלוקה עצמה, טוענים ילדי המנוח כי האלמנה נמנעה במכוון להתייחס לסכום הפשרה בחלוקה לרכיביו, כנגזר מכתב התביעה שלה עצמה, ולבחון לגבי כל רכיב – האם האלמנה זכאית לו באופן מלא, או שיש לחלקו.
   6. עוד הם גורסים, כי מאחר והאלמנה נמנעה במכוון להתייחס לסכום הבונוס בסיכומיה, יש לקבוע כי כל סכום הפשרה מהווה 'בונוס' ומכאן לקבוע כי מחצית מהסכום ששוויה 24,378 ₪ שייכת להם. זאת מאחר ורכיב 'בונוס' מהווה תוספת לשכר עבודה ואינו שכר עבודה גרידא.
3. תשובת האלמנה
   1. בסיכומי התשובה, ביקשה האלמנה כי ימחקו סיכומי ילדי המנוח מאחר והם חורגים מהסוגיה אשר במחלוקת – חלוקת סכום הפשרה בין הצדדים. עוד נטען כי ילדי המנוח העלו עובדות וטענות חדשות. האלמנה הגישה כאמור בקשה להוצאת מסמכים שצורפו לסיכומי ילדי המנוח ללא היתר וניתנה עליה החלטתנו.
   2. לגבי טענות ילדי המנוח באשר להברחת נכסים וחוסר תום לב – נטען כי אלו טענות עליהן ויתרו ילדי המנוח בהסכמה מיום 10.10.19 וממילא אינן בגדר סמכותו העניינית של בית הדין.
   3. לגופו של עניין, האלמנה טוענת כי יש לדחות את החלוקה הנטענת ע"י ילדי המנוח ואשר אינה 50% - 50% כאמור בחוק הירושה, מחמת היותה הרחבת חזית. עוד טוענת האלמנה כי משטענו ילדי המנוח לחלוקה שונה מהחלוקה לפי חוק הירושה, הרי ממילא זנחו טענה אחרונה זו. משכך, יש לקבוע כי סכום הפשרה במלואו יעבור אל האלמנה.

רקע משפטי

1. הסעיף העומד בלב המחלוקת הינו סעיף 7 לחוק הגנת השכר הקובע –

"נפטר עובד לפני ששולם שכר העבודה המגיע לו, ישולם שכר העבודה, על אף האמור בדיני הירושה, לידי מי שהעובד הורה לענין זה; לא הורה – ישולם לבן-זוגו, ובאין לו בן-זוג – ליורשו."

סעיף 7 הנ"ל, מסייג את דיני הירושה וקובע דין ייחודי לגבי אופן חלוקת זכויות עובד שנפטר.

1. שכר עבודה" – מוגדר בסעיף 1 לחוק הגנת השכר –

"לרבות תשלומים בעד חגים, פריון עבודה ושעות נוספות ותשלומים אחרים המגיעים לעובד עקב עבודתו ובמשך עבודתו".

סיווגו של רכיב שכר (ורכיב תביעה) כ'שכר עבודה' עשוי להשתנות בהתאם להקשר הנבחן^[1]. כך למשל, רכיב שכר של 'מענק לחג', עשוי להיחשב כ'שכר עבודה' לעניין אגרות בית הדין^[2], אך לא ייחשב כ'שכר עבודה' לצרכי פיצויי פיטורים^[3]. או, לצורך הדוגמה, פדיון חופשה קבוע בחוק כ'שכר עבודה', אולם נקבע כי אינו מהווה 'שכר עבודה' לעניין פיצויי הלנת שכר^[4].

ככלל, בית הדין נוטה לפרש את המונח 'שכר עבודה' באופן רחב, זאת לאור ההגנה המקיפה של חוק הגנת השכר על שכר עבודה.

1. הבחנה לעניין ההגדרה בחוק עקב עבודתו ובמשך עבודתו נעשתה בהקשר של הלנת שכר, בענין סרטי דדוש^[5] –

"על משמעות המונח "שכר עבודה" לצורך חוק הגנת השכר ניתן ללמוד מהסיפה של ההגדרה בסעיף 1 לחוק הגנת השכר:

" תשלומים אחרים המגיעים לעובד עקב עבודתו ובמשך עבודתו".

המושג "עקב עבודתו" - היינו, תשלום שהעובד מקבל עקב עבודתו - מתייחס למישור הקשר בין העבודה לבין התשלום. התשלום שפסק בית-הדין קמא לא היה קשור לעבודה בפועל, אלא בא כתוצאה של פסק-הדין.

המושג "ובמשך עבודתו" - היינו, תשלום שהעובד מקבל בתקופת עבודתו. התשלום שפסק בית-הדין קמא ניתן עבור תקופה בה לא עבד המשיב בפועל. אחד ממבחניו של "שכר עבודה" הוא תשלום בעד עבודה, בעת תקופה בה עבד העובד אצל המעביד."

1. בסע"ש (ת"א) 10625-04-416 וידל – א.פ.ג. הנדסה בע"מ (30.7.18) אליו הפנתה אותנו האלמנה (להלן: "פרשת וידל"), הפנה בית הדין שם לע"ע 300303/97 מוצפי – עיריית אור יהודה, פד"ע לו 865, (להלן: "פרשת מוצפי") בו נעשתה ההבחנה שלהלן –

"המונח 'שכר עבודה' מוגדר בפסיקה בשני אופנים:

במובן הצר – הכולל אך ורק את התמורה הישירה הניתנת לעובד מאת המעביד בעד עבודה שבוצעה.

במובן הרחב – כל תמורה בכסף או בשווה כסף שעובד מקבל ממעבידו תמורת חבותו הנובעת מהיחסים החוזיים ביניהם. זאת, להבדיל מתשלומים שאינם מגיעים לידי העובדים והם בגדר 'הוצאות עבודה – Labour Cost – אך לא שכר עבודה'."

1. ייאמר כי, כטענת האלמנה, בפרשת וידל אכן נקבע כי כל רכיבי התביעה^[6] מהווים 'שכר עבודה', אלא שבפועל קביעה זו ניתנה בנסיבות אותו עניין ובהעדר טענות אחרות מטעם הנתבעות. משכך, אנו סבורים כי אין להשליך מכך על מקרה עסקינן. בפרשת וידל, כלל לא הייתה יריבות בין יורשי המנוחה, כאשר היורשים היו בן זוג ובן משותף שהגישו תביעה ביחד. בית הדין אומנם סיווג את כל רכיבי התביעה כ'שכר עבודה', אולם, בשורה התחתונה, בקביעתו הסופית, קבע כי כלל הסכומים ישולמו לשני התובעים, מבלי להבדיל ביניהם.
2. בפרשת מוצפי דן בית הדין בזכאות המערער למענק חצי יובל, הנשיא אדלר (כתוארו דאז), אמר את הדברים הבאים –

"ל'שכר' הגדרות שונות ומשמעויות שונות במשפט העבודה. כמו כן, יש סוגים שונים של שכר: 'שכר יסוד', 'שכר משולב', 'שכר כולל', 'שכר ברוטו' ו'שכר נטו', 'שכר פנסיוני', 'שכר בטלה', 'שכר רואי', ועוד. בנוסף לכך, ישנם תשלומים רבים לעובדים, שאינם בגדר 'שכר' אלא 'תוספות', 'תנאים נלווים', 'תנאים סוציאליים', ועוד. מונח, כגון 'שכר' יכול להתפרש באופן שונה מחוק לחוק ומהסכם להסכם. זאת ועוד, מרכיבים נוספים שנלקחים בחשבון בקביעת הגדרותיהם של מושגי שכר הם: (1) האם התנאי ניתן על-פי הסכם בין הצדדים או על-פי החלטה חד-צדדית של המעסיק; (2) האם התשלום הוא חד-פעמי או מהווה תשלום שוטף. זאת ועוד זאת, בסוגיית הגדרת מונחים שונים הנוגעים לתשלומים לעובדים, הכלל הוא, כי המהות היא הקובעת ולא המינוח."( ההדגשה אינה במקור)

בסיכום הדברים בפרשת מוצפי, קבע בית הדין כי יש לפרש את המונחים 'תנאי משכורת' ו'תנאים סוציאליים' על-פי מכלול נסיבות המקרה, לרבות לשונו של המכתב בו נקבעו התנאים ותכליתו של ההסדר.

1. בע"ע (ארצי) 56409-02-15 מדינת ישראל – ברוך (9.9.19), נדונה הכללת מענק יובל במשכורת הקובעת לפנסיה תקציבית. בית הדין הגיע לתוצאה הפוכה מעניין מוצפי. נפסק שם כי משאין הכרה רשמית של הממשלה לרכיב השכר, הרי שאין להכניסו בגדר המשכורת הקובעת לפנסיה תקציבית. כדי להגיע למסקנתו זו, בחן בית הדין את סעיף החוק הרלוונטי, על בסיס ההבחנות הבאות -

"מושכלות יסוד הן שאת המונח 'שכר קובע' וכיוצ"ב מונחים הנוגעים לסכום ההשתכרות המשמש בסיס לחישוב תשלומים או זכויות מתחום משפט העבודה הרחב (להלן – משכורת קובעת) יש לפרש בראש ובראשונה לאור הגדרתם במקור הנורמטיבי המכונן אותם . כך, מה שנחשב בגדר 'משכורת קובעת' לעניין פלוני לא ייחשב בהכרח ל'משכורת קובעת' לצורכי עניין אלמוני, ובהתאמה - מה שנחשב כ'תוספת קבועה' לעניין פלוני לא בהכרח ייחשב כ'תוספת קבועה' לעניין אלמוני.

בבואנו לבחון מה ייחשב כ'משכורת קובעת' לצורכי עניין מסוים, יש ליתן את הדעת למרכיבים הבסיסיים של התמורה המשולמת לעובד – מרכיבים שלאורם יש לפרש את ההוראות הרלוונטיות: האחד, שכר היסוד – השכר המשולם לעובד בעד עבודתו הרגילה; השני, תוספת לשכר – סכום המשולם לעובד בנוסף לשכר היסוד והוא משולם בהתקיים תנאי או מצב – בין קבועים ובין שאינם קבועים, בין שהתוספת משולמת אחת לחודש ובין אחת לתקופה ארוכה (או קצרה) יותר; השלישי, החזר הוצאות – כשמו כן הוא, החזר של הוצאות שהוציא העובד לצורכי עבודתו (דמי נסיעה או הוצאות רכב, ביגוד, טלפון וכיוצ"ב); הרביעי, זכויות נילוות – הכוונה לתשלומים הניתנים לעובד שלא כתמורה ישירה לביצוע עבודה ואשר משולמים בעיקרם בגין תקופות של אי עבודה (חופשות לסוגיהן, דמי מחלה, ביטוח פנסיוני, שבתון וכיוצ"ב)."

מן הכלל אל הפרט

תכלית סעיף 7 לחוק הגנת השכר

1. לצורך הניתוח וההכרעה, נידרש תחילה לבחון את תכלית קיומו של סעיף 7 לחוק הגנת השכר עליו סומכת האלמנה את טיעוניה. זאת נעשה כשנבחן את מטרת חקיקתו.
2. בדברי ההסבר המקוריים של החוק הוסבר מדוע הותקן דין מיוחד לגבי עובד שנפטר (דאז סעיף 10) וכנאמר שם^[7] – "כדי להבטיח תשלום שכרו של עובד שנפטר, בלי שיצטרכו לקבל צו ירושה, פעולה הקשורה בהוצאות הגורמות עיכוב בתשלום השכר למשפחה. קובע החוק המוצע ששכר העבודה של עובד שנפטר ישולם לבן-זוגו או למי שהעובד הורה בכתב. ואם לא הורה – ליורשיו (סעיף 10) ".
3. בס"ע (ת"א) 10745-09 ליכטנשטיין - החברה כלכלית לפיתוח חולון בע"מ (18.6.13), הבהיר כב' השופט א. איטח (כתוארו אז) את תכלית סעיף 7, נוכח סעיף 6 לחוק הגנת השכר המסדיר דרך תשלום שכר העובדים, בין היתר באמצעות העברה למוסד פיננסי, מה שהקשה על נזילות הכספים בעת פטירת העובד, וכך נאמר שם:

"לימים תוקן סעיף 6 והוספו לו 'דרכי תשלום' נוספות: כגון באמצעות מוסד בנקאי. במציאות עובדים רבים עשו שימוש בדרך תשלום זו (מוסד בנקאי) והורו למעסיקיהם לשלם את שכרם באמצעות מוסד בנקאי. התוצאה היתה כי במקרה של פטירת העובד הועבר שכרו לבנק ובני המשפחה נזקקו לצו ירושה על מנת לעשות שימוש בשכר העבודה, ובלשון דברי ההסבר של התיקון לסעיף 7^[8] – 'ונמצא שסוכלה מטרתו של סעיף 7 לחוק'. בהקשר לזה יפים הדברים שנאמרו, אף כי בדעת מיעוט, בענין יצחק ידידיה^[9]: 'שכר העבודה נועד לסיפוק צורכי המחייה השוטפים של העובד ובני ביתו התלויים בו'. על רקע אלה הוצע, במסגרת התיקון, לאפשר לעובד ליתן 'שני סוגי הוראות: אחת, לענין סעיף 6, בדבר תשלום שכרו הרגיל, והשניה, לענין סעיף 7, בדבר תשלום שכרו במקרה פטירה'. בהתאם, במסגרת תיקון 12 לחוק^[10], הוחלפו המילים "לפי סעיף 6" במילים 'לענין זה'.

מן ההיסטוריה החקיקתית של סעיף 7 כמו גם מתכליתה של ההוראה כפי שקיבלה ביטוי בדברי ההסבר מתבקש כי הוראה 'לענין זה', קרי – לענין סעיף 7, תפורש ככלל כהוראה מפורשת המופנית למעביד בכתב. המחוקק יצא מנקודת הנחה כי שכר העבודה נועד לקיום השוטף של התא המשפחתי, ולכן ייחד לו הוראה המוציאה אותו מכלל העזבון וקבע לגביו הוראות ייחודיות לפיהן, בהעדר הוראה מיוחדת ישולם שכר העבודה לבן הזוג." [ההדגשה הוספה. ס.א.]

1. ניתן לסכם ולומר כי תכלית הסעיף היא שכספים המהווים 'שכר עבודה' דרושים לקיום התא המשפחתי באופן שוטף. על כן, המחוקק הורה כי אותם כספים, יועברו אל בן / בת הזוג התלויים בעובד שנפטר, זאת ללא עיכובים מיותרים ועל מנת לקיים את התא המשפחתי.
2. בענייננו ראוי לציין כי ה'תא המשפחתי' מהווה נישואים שניים של האלמנה עם המנוח. למנוח עצמו שני ילדים בגירים מנישואים קודמים. נזכיר כי הועלתה טענה, שלא נתמכה עובדתית אף כי לא נסתרה, כי שירלי, בתו של המנוח, בעלת צרכים מיוחדים ואביה התכוון להבטיח את צרכי קיומה.
3. הלכה למעשה, שני הצדדים תמימי דעים כי יש לייחס הסכום שבפשרה לרכיבי התביעה שתבעה האלמנה^[11].
4. אנו דוחים טענת ילדי המנוח כי כל סכום הפשרה ראוי כי יוכר כבונוס. מעבר לכך שטענה זו לא הועלתה במקור, איננו מסכימים כי האלמנה לא התייחסה לרכיב הבונוס בסיכומיה – ראו סעיף 5 להם.
5. בכתב התביעה המקורי (המתוקן) תבעה האלמנה 55,125 ₪ כדמי חופשה; 18,543 ₪ כדמי הבראה 210,000 ₪ בונוס.^[12] דמי מחלה כלל לא נתבעו ולמעשה, הסכום שנקבע בטען ביניים כ'דמי מחלה' על סך 5,952 ₪ מקובל על שני הצדדים. אולם מאחר וסוכם כאמור כי יתרת הסכום בפשרה תחולק בין הצדדים לפי רכיבי תביעת האלמנה (ראו סעיף ‎28 לעיל) זה יהא תוואי החלוקה.

פדיון דמי הבראה

1. אנו סבורים כי יש לראות בדמי ההבראה כתנאים סוציאליים גרידא וככאלו שאינם מהווים שכר עבודה. דמי הבראה אינם משולמים כנגד עבודה בפועל, אלא כחלק מזכויות העובד במשפט העבודה. הרי תשלומם מותנה בוותק של העובד ובהיקף משרתו. אינדיקציה נוספת לכך שאינם בגדר "שכר" היא כי דמי הבראה אינם מזכים בפיצויי הלנה באשר לא קבוע מועד לתשלומם.^[13]
2. נזכיר כי תכלית סעיף 7 לחוק הגנת השכר, שמחריגה את תשלום השכר מהוראות דיני הירושה, נועדה להבטיח קיום המשפחה הסמוכה על שולחנו של המנוח. לדעתנו אין להרחיב יתר על המידה את הפרשנות להחרגה זו מעבר לתכליתה המוגדרת והספציפית.
3. משכך, מסקנתנו כי אין לראות בדמי ההבראה כשכר עבודה לעניין סעיף 7 לחוק הגנת השכר.
4. הצדדים הסכימו ביניהם כי יתרת דמי ההבראה המגיעה למנוח משלושת המעסיקות עומדת על סך 18,543 ₪. מקובלת עלינו גרסת המעסיקות כי שולם למנוח במהלך עבודתו סך 2,009 ₪ על חשבון דמי ההבראה. לפיכך, היתרה המגיעה למנוח לאחר ניכוי סכום זה עומדת על סך 16,534 ₪.
5. אשר על כן, אנו קובעים כי פדיון דמי ההבראה בסך 16,534 ₪, יחולק בין הצדדים בהתאם לחלקיהם בצו הירושה. כלומר – סך של 8,267 ₪ ישולם לאלמנה והיתרה, בסך 8,267 ₪, תחולק בין ילדי המנוח שווה בשווה.

רכיב הבונוס

1. המעסיקות הגדירו בטען הביניים את הבונוס כ-"בונוס בסך השווה ל-5,000 דולר אמריקאי ובשקלים חדשים 18,000 ₪"^[14].
2. לטעמנו לא הצליחה האלמנה להוכיח כי הבונוס ניתן מתוקף הסכמות בין המנוח לבין המעסיקות בגין תרומתו ומעורבותו בעסקת נדל"ן ורכישת נכס עבורן. לא הובאו אסמכתאות לביסוס טענתה כי הבונוס נגזר מסכום עסקה ועומד על סך 60,000 $^[15] .
3. רון הצהיר בשמו ובשם אחותו כי אינם יודעים אודות זכויות אביהם מעבודתו.^[16]
4. בהעדר ראיה סותרת, מקובלת עלינו גרסת המעסיקות, שהייתה עקבית לאורך ההליך, כי תשלום הבונוס הוא וולנטרי לחלוטין מצדן ובגדר רצון טוב של מנהלי המנוח. ראיה לכך, תשלומים נוספים ששולמו לאלמנה סמוך לפטירת המנוח לדוגמה – שכר מלא לחודש דצמבר 2017 (המנוח נפטר ביום 11.12.17) ותשלום לחברת קדישא עבור רכישת חלקת קבר למנוח.
5. תלושי משכורתו של המנוח שהוגשו במסגרת תצהיר האלמנה תומכים במסקנתנו זו. אין בהם תיעוד לבונוס זה או אחר, אשר היה משתלם לתובע עקב עבודתו או משך עבודתו, על אף טענות האלמנה לעניין זה.
6. לא השתכנענו כי ה'בונוס' היה בונוס קבוע ומשכך, לא מצאנו כי האלמנה הרימה את נטל ההוכחה כי יש לסווג את הבונוס כחלק משכר העבודה של המנוח.
7. אשר על כן, אנו קובעים כי סכום המענק על סך 5000 $ אמריקאי השווים ל 18,000 ₪ יחולק בין הצדדים בהתאם לחלקיהם בצו הירושה. קרי מחצית הסכום לאלמנה בסך 9,000 ₪ ומחציתו השניה לילדי המנוח בסך 4,500 ₪ לכל אחד.

פדיון חופשה

1. סעיף 17 לחוק חופשה שנתית קובע כי "דמי חופשה, פדיון חופשה ותמורת חופשה, דינם לכל דבר כדין שכר עבודה."
2. אם כן, לגבי פדיון החופשה – אין חולק כי הוא מסווג כ'שכר עבודה' ועל המעסיקות לשלם סכום זה במלואו לאלמנה.
3. לא מצאנו לנכון לקבל את טענות האלמנה שמגיע למנוח סך של 42,740 ₪ בגין פדיון חופשה. תחילה, המעסיקות הוכיחו כי המנוח ניצל חלק מימי החופשה שעמדו לרשותו. בתצהירי עדות מטעמן הצהירו כי נותר לזכות המנוח פדיון חופשה בסך 5,281 ₪ בלבד.
4. נזכיר כי יתרת סכום הפשרה עומדת על סך 48,757 ₪. הצדדים הגיעו לפשרה מבלי לפרט את הסכומים שסוכמו ביניהם בגין כל רכיב. לאחר ניכוי סכום הבונוס ודמי ההבראה כקביעתנו לעיל נותר סך 14,223 ₪ עבור הרכיב האחרון – פדיון חופשה.
5. מסקנתנו מהאמור כי האלמנה זכאית למלוא יתרת פדיון החופשה בסך 14,223 ₪.
6. למעלה מן הדרוש נוסיף כי גם אם היינו נדרשים לדון ברכיב דמי מחלה, הרי רכיב זה דינו כדין שכר עבודה והאלמנה זכאית למלוא הסכום.

סוף דבר

1. המעסיקות ישלמו לאלמנה את הסכומים שלהלן – 8,267 ₪ (הבראה), 9,000 ₪ (בונוס) ו- 14,223 ₪ (חופשה)
2. המעסיקות ישלמו לילדי המנוח, את הסכומים הבאים:

לרון: סך של 4,133.5 ₪ (דמי הבראה) ו- 4,500 ₪ (בונוס).

לשירלי: סך של 4,133.5 ₪ (דמי הבראה) ו- 4,500 ₪ (בונוס).

1. נוכח התוצאה – לא מצאתי לנכון ליתן צו להוצאות.
2. הצדדים רשאים לפנות בערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלת פסק דין זה.

ניתן היום, ב' אדר תש"פ, (27 פברואר 2020), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.

1. פיסקה 6 לדיון מז/10-2 (ארצי) סרטי דדש בע"מ – מורי, פד"ע יט 85 (1.9.87) (להלן: "עניין סרטי דדש"). ↑

2. בר"ע (ארצי) 6678-04-14 ארגאי אשטה ו-22 אחרים נ' ידיעות אחרונות בע"מ (9.4.14) (להלן: "עניין ארגאי"). ↑

3. ראה - תקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), תשכ"ד-1964. התיק העיקרי בעניין ארגאי (הערה 2 לעיל) סע"ש (ת"א) 33971-12-13 ארגי אשטה - ידיעות אחרונות בע"מ (12.7.15) הסתיים בפשרה. ↑

4. ראה דיון לה/21-3 (ארצי) פולקה בע"מ - יעקב פרוינדליך, פד"ע ו 241 (13.4.75) ↑

5. ראה הערת שוליים 1 לעיל. ↑

6. פיצוי פיטורים, שכר עבודה, פדיון חופשה והבראה, הפקדות לקרן פנסיה, פיצוי בגין אי מסירת הודעה על תנאי העבודה ותלושי שכר. כמו כן, התבקשו סעדים של פיצויים לדוגמה מכוח חוק עבודת נשים, וחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988. ↑

7. הצעת חוק הגנת השכר ה"ח תשי"ז מס' 280 עמ' 64. ↑

8. הצעת חוק הגנת השכר (תיקון מס' 12), תשל"ז – 1977 [הצ"ח 1264, תשל"ז, בעמ' 22]. ↑

9. דב"ע (ארצי) נג/3-137 יצחק ידידיה ז"ל – יוסף בלומנפלד, [פורסם בנבו] פד"ע כו 557 (27.4.1994). ↑

10. ס"ח 850, תשל"ז, בעמ' 102. ↑

11. ראו סעיף 5 לסיכומי האלמנה; ראו סעיף 30+31 לסיכומי ילדי המנוח. ↑

12. האחוזים מחושבים לפי סך 283,672 ₪ - שהינו סכום התביעה המתוקן המקורי פחות רכיבי התביעה שהוכרעו בהסכמה, קרי פיצויי פיטורים. ↑

13. סע"ש (י-ם) 60481-05-18 שימל - עו"ד ראובן דוברוביצר (14.5.19) ↑

14. סעיף 5.6 לטען הביניים ↑

15. סעיפים 28-33 לתצהיר האלמנה ↑

16. סעיף 10 לתצהיר רון ↑