1. התובעים הגישו בקשות לאישור תובענות ייצוגיות כנגד הנתבעות, שעניינן השבת כספים שנגבו ביתר עקב גביית ריבית על תשלומי חובה מעבר למותר על פי דין (להלן: "בקשות האישור"), אשר אושרו ביום 27.3.2013.
2. פסק דין זה עניינו הכרעה בתובענות שבכותרת.

רקע

1. בשנת 2011 הוגשו בקשות האישור ת"צ 38784-07-11 אנטרפוינט נ' עיריית פתח תקווה (ביום 21.7.2011), ת"צ 53163-07-11 בכר נ' עיריית נס ציונה (ביום 31.7.2011), ו-ת"צ 45629-08-11 דדיה נ' עיריית רחובות (ביום 30.8.2011) (להלן: "אנטריפוינט" "בכר", ו"דדיה" בהתאמה). את בקשות האישור הנ"ל אישרתי בהחלטה מיום 27.3.2013 (יחד עם ת"צ 52342-07-11 גלבוע נ' עיריית נתניה ו-ת"צ 18004-08-11 בית אגמי נ' עיריית ראשון לציון, להלן: "החלטת האישור").

ביום 21.12.2016 נתתי את פסק הדין בתובענת גלבוע, במסגרתו קיבלתי את התובענה הייצוגית כנגד עיריית נתניה והוריתי על השבת גביית היתר לכל אחד מחברי הקבוצה. ערעור שהוגש לבית המשפט העליון התקבל לעניין מנגנון ההשבה ונדחה בהתייחס ליתר הסוגיות שעלו בערעור (עע"מ 1017/17 עיריית נתניה נ' גלבוע (15.1.2018)).

1. לבקשות אנטריפוינט, בכר ודדיה הוגשו "בקשות המשך", היינו בקשות אישור זהות אשר מתייחסות לגבייה בתקופות המאוחרות לתקופות הרלוונטיות לבקשות המקוריות. זאת נוכח ההלכה ששררה באותה העת שנפסקה בעע"מ 7741/15 מנירב נ' מדינת ישראל-רשות המיסים (22.10.2017) (להלן: "הלכת מנירב הישנה"). לימים שונתה הלכת מנירב הישנה בדנ"מ 8626/17 עופר מנירב, רו"ח נ' מדינת ישראל- משרד האוצר-רשות המיסים (11.11.2020) (להלן: "הלכת מנירב").

וכך –

לבקשת אנטרפוינט הוגשו בקשות ההמשך: ת"צ 62350-03-14 נוימן נ' עיריית פתח תקווה (ביום 31.3.2014) ות"צ 56955-05-18 ליניק נ' עיריית פתח תקווה (ביום 27.5.2018) (להלן: "נוימן" ו"ליניק" בהתאמה).

לבקשת בכר הוגשו בקשות ההמשך: ת"צ 62380-03-14 טכני טופ 2004 בע"מ נ' עיריית נס ציונה (ביום 1.4.2014) ות"צ 73963-10-18 אברהם נ' עיריית נס ציונה (ביום 31.10.2018) (להלן: "טכני טופ" ו-"אברהם" בהתאמה).

לבקשת דדיה הוגשה בקשת ההמשך: ת"צ 54650-10-18 קפרא נ' עיריית רחובות (ביום 23.10.2018) (להלן: "קפרא").

1. בקשות אנטרפוינט, בכר, נוימן, טכני טופ, ליניק, קפרא ואברהם הוגשו באמצעות אותם באי כוח מייצגים. בבקשת דדיה ב"כ שונה.

תמצית בקשות האישור

1. עניינן של בקשות האישור בפרשנות שיש לתת לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"מ-1980 (להלן: "חוק הרשויות המקומיות – ריבית").

חוק הרשויות המקומיות –ריבית קובע בסעיף 2(א) כי "תשלום חובה שלא שולם תוך 30 ימים מהמועד שנקבע לשילומו, ישולם בתוספת תשלומי פיגורים".

"תשלומי פיגורים" הוגדרו בחוק הרשויות המקומיות -ריבית כך: "ריבית צמודה בשיעור של 0.75% לחודש, או בשיעור אחר כפי שקבעו שר הפנים ושר האוצר, ממועד החיוב בתשלום החובה עד יום שילומו, בהוספה או בהפחתה של הפרשי הצמדה" (סעיף 1 בחוק הריבית).

1. הצדדים נחלקו באשר למשמעות המונח "ריבית צמודה", בהגדרה של "תשלומי פיגורים", המצטרפת לתשלום חובה שאינו משולם תוך 30 ימים מהמועד הקבוע לשילומו – האם הריבית האמורה מתווספת לקרן החוב בצירוף הפרשי ההצמדה בלבד, כטענת המבקשים, או האם היא מתווספת לקרן החוב בצירוף הפרשי ההצמדה והריבית שנצברה עד תחילת החודש, בשיטת הריבית דריבית, כטענת המשיבות.
2. מסקנתי בהחלטת האישור הייתה כי הפרשנות הראויה של חוק הריבית היא לכאורה הפרשנות הנטענת על ידי המבקשים, מכל הנימוקים שמניתי בהחלטה. דהיינו, כי הריבית בהגדרה "תשלומי פיגורים" מתווספת לקרן החוב בצירוף הפרשי ההצמדה בלבד כך שיש לחשבה כ"ריבית צמודה" ולא בדרך של "ריבית דריבית".
3. בקשת רשות ערעור שהגישו המשיבות לבית המשפט העליון על החלטת האישור נדחתה ביום 17.11.2014 בהמלצת בית המשפט העליון ובהסכמת הצדדים נוכח היותה של החלטת האישור החלטה "לכאורית" בשלב מקדמי (בר"מ 3021/13).

השתלשלות ההליכים

1. בהמשך לבקשת הצדדים בבקשות דדיה, אנטריפוינט ובכר, הוריתי על מינויו של רו"ח דוד קאופמן כמומחה מטעם בית המשפט לשם כימות גביית היתר (ראו: החלטה מיום 8.7.2016 בבקשת דדיה, החלטה מיום 6.10.2016 בבקשת אנטריפוינט, החלטות מימים 6.6.2017 ו-11.6.2017 בבקשת בכר).
2. ביום 31.5.2015 הוריתי על הרחבת הקבוצה בבקשת דדיה (וכן בבקשה נוספת נגד עירית ראשון לציון שאינה רלבנטית לענייננו) כך שתכלול את כל מי שעילתו נוצרה עד למועד ההחלטה, בשים לב לכך שהנתבעת בבקשה זו המשיכה לגבות ריבית פיגורים בשיטת ריבית דריבית.

עוד בעניין דדיה, בהחלטה מיום 8.12.2016 לבקשת הבהרה של המומחה הוריתי כי נוכח נוסח סעיף 21 בחוק תובענות ייצוגיות ובג"צ 2171/06 שני כהן נ' יו"ר הכנסת (29.8.2011) יש לקבל את עמדת הנתבעת שם לפיה בחישוב סכום ההשבה יש להתייחס אך לסכומי ריבית בגין התקופה הרלבנטית, קרי 24 החודשים שקדמו לתובענה ועד מועד גביית החוב (ולא לכל סכומי הריבית שגבתה הנתבעת ללא קשר לתקופה שבה נצברה הריבית).

1. ביום 2.11.2015 הוריתי על איחוד התיקים בבקשת נוימן ובקשת טכני טופ עם בקשות האישור בעניין אנטריפוינט ובכר בהתאמה. בהחלטותיי מיום 21.8.2018 ומיום 13.12.2018 קבעתי (לבקשת הצדדים) כי החלטת האישור תחול גם על בקשות נוימן, ליניק ואברהם וכי המומחה אשר מונה יתן חוות דעתו גם בהתייחס לשנים שבבקשות אלו.

אשר לאופן חישוב ההשבה והתקופות שעליהן חלות בקשות האישור אנטריפוינט ובכר, קבעתי ביום 31.5.2018 כי בהתאם להלכת מנירב הישנה ההשבה מוגבלת ל-24 חודשים לפני הגשת בקשות האישור ולא תתייחס לתקופה המאוחרת למועד הגשת בקשות האישור וכי המומחה יתן חוות דעתו בהתאם לכך.

1. ביום 11.9.2018 הוריתי למומחה כי בבקשת דדיה יש להתייחס לגביית היתר בגין כל תשלומי החובה שנגבו על ידי הנתבעת (ולא רק לארנונה).
2. ביום 17.1.2019 הוריתי למומחה לערוך את חוות הדעת כך שהפרשי הריבית נושא ההשבה הם אלה שחויבו בגין 24 החודשים שלפני התובענה וההשבה עומדת למי ששילם הפרשים אלה, כפי שכבר קבעתי בעניין דדיה כמצוין לעיל (החלטתי מיום 8.12.2016).
3. בהתאם להחלטתי מיום 17.2.2019 הסכימו עיריית פתח תקווה ועיריית נס ציונה כי חוות דעת המומחה בעניינן אף היא תכלול את גביית היתר בגין כלל תשלומי החובה שנגבו על ידיהן.
4. בפרוטוקול הדיון של חקירת המומחה שנערכה בפניי ביום 24.2.2020, הוריתי למומחה להשלים את חוות דעתו. זאת באופן שישערך את סכום ההשבה גם על פי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), תש"ם-1980 לאחר שערך החישוב על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961.
5. בהחלטה מיום 29.12.2020 הוריתי על הרחבת הקבוצות עד ליום אישור התובענה בעניינן. זאת, לבקשת התובעים בבקשות בכר, טכנו טופ, אברהם, אנטרפוינט, נוימן, ליניק וקפרא, בעקבות דנ"מ 8626/17 עופר מנירב, רו"ח נ' מדינת ישראל- משרד האוצר-רשות המיסים (11.11.2020), אשר שינה את הלכת מנירב הישנה וקבע כי יש לקרוא את סעיף 21 בחוק תובענות ייצוגיות ככזה שאינו שולל חיוב בהשבה כאמור, ביחס לתקופה שלאחר הגשת בקשת האישור, ובנסיבות חריגות – אף לאחר אישור התובענה בהתאם לסעיף 10 בחוק תובענות ייצוגיות.

קביעה דומה קבעתי גם בעניין בקשת דדיה ביום 23.2.2021.

1. לאחר שהוגשו סיכומי הצדדים עיכבתי את ההליכים שבפניי עד להכרעת בית המשפט העליון בעניין עע"מ 3063/20 עיריית חולון נ' יעקב טוטיאן (להלן: "הלכת טוטיאן", וראו: החלטתי מיום 28.4.2022 בעניין דדיה והחלטתי מיום 13.3.2022 ביתר התובענות).

ביום 14.7.2022 פסק בית המשפט העליון בעניין טוטיאן, וקבע:

"עיינו בכתובים והוספנו ושמענו את טיעוני באי-כוח הצדדים לפנינו. לאחר כל אלה סברנו כי משמעות הריבית הכלולה במונח "תשלומי פיגורים" שבסעיף 1 לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) התש"ם-1980, היא ריבית פשוטה, וכי בדין קבע בית המשפט ומנימוקיו כי בהיעדר סמכות מפורשת בחוק לגביית ריבית דריבית לא הייתה המערערת רשאית לחייב בריבית כזו. גם לא ראינו ממש ומקום בטענת המערערת בדבר בטלות יחסית בנסיבות העניין; והוא הדין בנוגע לטענתה בדבר "הפגמים המיטיבים" שהמערערת ביקשה לזקוף לזכותה." (ההדגשה אינן במקור, מ' נ')

1. נוכח הלכת טוטיאן, לא יכולה להיות עוד מחלוקת בנוגע לפרשנות המונח "ריבית צמודה" בהגדרה של "תשלומי פיגורים" בחוק הרשויות המקומיות – ריבית.

חוות דעת המומחה

חוות דעת המומחה בעניין בקשות אנטרפוינט, נוימן וליניק נגד עיריית פתח תקווה

1. חוות דעת המומחה הראשונה בעניין גביית היתר של עיריית פתח תקווה הוגשה ביום 8.11.2018.

המומחה עדכן את חוות דעתו מספר פעמים: ביום 7.6.2020, ביום 24.11.2021 וביום 21.9.2022.

1. בחוות הדעת מיום 24.11.2021 המומחה ציין בחוות דעתו כי לעיריית פתח תקווה אין נתונים לחישובי גביית הריבית ביתר שאותם ניתן לקבל ב"לחיצה על המקלדת" ועל כן נאלץ לערוך חישוב ידני.

המומחה הסתמך בחישוביו על דוח שנתי שנקרא "מאזן כספי מרוכז כללי" – דוח מובנה במערכת הכספים של החברה לאוטומציה, הנותנת שירותים לעיריות. הדוח כולל נתונים על גביות במזומן והכנסות ריבית והצמדה, לכל מרכיבי ההכנסות (לרבות ארנונה), כאשר הגביות במזומן והכנסות הריבית ממוינות לפי גיל החוב (גיול). נתוני ההכנסות מריבית והצמדה מדוח זה אינן רלוונטיות לחישוב גביית היתר בענייננו מאחר שלא ניתן לפרק את הריבית שנגבתה למרכיבים הנדרשים לצורך החישוב וכן מאחר שחישוב הריבית וההצמדה בדוח מתייחס לחיובי ריבית ולאו דווקא לסכומי ריבית שנגבו בפועל.

עם זאת, הטור "מזומן" בדוח הוא "אבן הבוחן" לחישוב מאחר שהוא כולל את הסכומים שגבתה עיריית פתח תקווה בכל שנה לרבות ריבית והצמדה. בעזרת נוסחאות מתמטיות שקבע המומחה ניתן לפרק את מרכיב הריבית לפי גיל החוב.

1. לצורך החישוב התבסס המומחה בחוות הדעת מיום 24.11.2021 על מספר החלטות בית המשפט:

החלטה מיום 8.12.2016 – שיש לחשב את הריבית שנצברה ונגבתה רק במהלך התקופה הנבדקת.

החלטה מיום 31.5.2018 – שיש לחשב את סכום ההשבה של גביית היתר רק לשנתיים שקדמו להגשת בקשות האישור.

החלטה מיום 11.9.2018 – שסכום גביית היתר יחושב בגין כל תשלומי החובה שהעיריה גובה ולא רק לגבי ארנונה.

1. כמו כן המומחה קבע הנחות לצורך החישוב הידני שערך:
   1. התקופה של 24 חודשים בחישוב הריבית – שנים קלנדריות (מ-1 בינואר ועד 31 בדצמבר) בכל שנה.
   2. הגבייה הממוצעת של הארנונה נעשית בממוצע במחצית כל שנה קלנדרית.
   3. חוב בגין התקופה המסתיימת ביום 31.5.2014 חוייב על ידי הנתבעת בריבית דריבית חודשית של 0.75% בחודש, לעומת ריבית נומינלית שנתית של 9%. חוב בגין התקופה מ-1.6.2014 חויב על ידי הנתבעת בריבית דריבית חודשית של 0.5% לעומת 6% ריבית שנתית נומינלית.
   4. בדוח "מאזן כספי מרוכז כללי" סכומי גביית הארנונה בשנה קלנדרית מגוילים לפי שנות חוב. הגיול מופרד בדוח ב"סוגי שירות" שונים. על כן, חישוב גביית היתר נעשה בהתאם לגיל החוב של הארנונה.

בתשלומי החובה האחרים שנגבים בשנה קלנדרית – אין גיול חובות בתוכנה של החברה לאוטומציה. לצורך חישוב הגבייה ביתר של תשלומים אלו הניח המומחה שגיל החוב הממוצע שלהם הוא שנה (השיקול היה שהפרשי הריבית בגין גביית ארנונה לבין סך גביית תשלומי חובה אחרים בשנה קלנדרית הוא זניח ועל כן סבר המומחה כי אין טעם להקדיש משאבים לבדיקה).

• 1. בתשלומי חובה, למעט ארנונה, אשר אין להם בדוח יתרת פתיחה של חוב וכל הגבייה היא בגין השנה השוטפת – המומחה התייחס לכך כסכומים שנגבו במועד. הריבית עשויה להיות מינורית ועל כן אין צורך להשקיע משאבים בבדיקה.
  2. בדוח "מאזן כספי מרוכז כללי" מוצג לכל סוג שירות סכום של יתרת החוב לתחילת שנה, וגם הסכום שנגבה בשנה המוצגת. כאשר חוב יתרה לתחילת השנה נמוך מסכום הגבייה באותה שנה – המומחה התייחס לסכום של יתרת הפתיחה כסכום שנגבה עבור חובות שנים קודמות. ההתייחסות תמיד לנמוך מבין שניהם.
  3. החישוב של גביית הריבית ביתר בשנה השוטפת, בגין חשבונות ארנונה עבור השנה השוטפת, התבססו על חיובי הריבית שעירייה חייבה בדוח "מאזן כספי מרוכז כללי".

1. בעקבות החלטת בית המשפט על הרחבת הקבוצה, תקופות ההשבה הן:

תקופת ההשבה בבקשת אנטרפוינט - 3 שנים + 8 חודשים (3/2013-8/2009);

תקופת ההשבה בבקשת נוימן - 3 שנים + חודשיים (6/2016-4/2013);

תקופת ההשבה שבבקשת ליניק - שנתיים + 3 חודשים (8/2018-7/2016).

תקופות ההשבה לעיל כוללות שנים קלנדריות וגם תקופות של חלקי שנה. חישובי הריבית לחלק היחסי של שנה נעשה על פי החלק היחסי התקופתי ביחס לריבית השנתית כולה באותה שנה.

סך חישוב גביית היתר נעשתה לכל תקופת ההשבה, החל מ-8/2009 ועד ל-3/2018 – סה"כ 9 שנים וחודש אחד.

1. בשל הרחבת הקבוצה, ופריסת כל תובענה למספר רב של שנים, המומחה חישב שיערוך נפרד לכל סכום גביית ריבית ביתר שנצבר בכל שנה קלנדרית.
2. ביום 21.9.2022 הגיש המומחה את חוות דעתו הסופית, משוערכת ליום 31.8.2022, ועל פיה סכומי גביית היתר שגבתה עיריית פתח תקווה הם כדלקמן:

חוות דעת המומחה בעניין בקשות בכר, טכני טופ ואברהם נגד עיריית נס ציונה

1. חוות דעת המומחה הראשונה בעניין גביית היתר של עיריית נס ציונה בבקשות בכר וטכני טופ הוגשה ביום 14.6.2018. חוות דעת המומחה הראשונה בבקשת אברהם הוגשה ביום 28.4.2019.

המומחה עדכן את חוות דעתו מספר פעמים: ביום 7.6.2020, ביום 24.11.2021 וביום 21.9.2022.

1. כל הנחות העבודה שפורטו לעיל בבקשות אנטרפוינט, נוימן וליניק (סעיפים 22 – 23 לעיל) תקפים גם לחוות דעת זו של המומחה.
2. תקופת ההשבה בבקשת בכר - 3 שנים + 8 חודשים (3/2013-8/2009);

תקופת ההשבה בבקשת טכני טופ - 3 שנים + 8 חודשים (11/2016-4/2013);

תקופת ההשבה בבקשת אברהם - שנתיים (11/2018-12/2016).

תקופות ההשבה לעיל כוללות שנים קלנדריות וגם תקופות של חלקי שנה. חישובי הריבית לחלק היחסי של שנה נעשה על פי החלק היחסי התקופתי ביחס לריבית השנתית כולה באותה שנה.

סך חישוב גביית היתר נעשתה לכל תקופת ההשבה, החל מ-8/2009 ועד ל-11/2018 – סה"כ 9 שנים ו-4 חודשים.

1. בשל הרחבת הקבוצה, ופריסת כל תובענה למספר רב של שנים, המומחה חישב שיערוך נפרד לכל סכום גביית ריבית ביתר שנצבר בכל שנה קלנדרית.
2. ביום 21.9.2022 הגיש המומחה את חוות דעתו הסופית, משוערכת ליום 31.8.2022, ועל פיה סכומי גביית היתר שגבתה עיריית נס ציונה הם כדלקמן:

חוות דעת המומחה בעניין בקשות דדיה וקפרא נגד עיריית רחובות

1. חוות דעת המומחה הראשונה בעניין גביית היתר של עיריית רחובות בבקשת דדיה הוגשה ביום 12.8.2018. חוות דעת המומחה הראשונה בבקשת קפרא הוגשה ביום 8.6.2020

המומחה עדכן את חוות דעתו בבקשת דדיה מספר פעמים: ביום 9.10.218, ביום 24.11.2021 וביום 21.9.2022.

המומחה עדכן את חוות דעתו בבקשת קפרא מספר פעמים: ביום 24.11.2021 וביום 21.9.2022.

1. כל הנחות העבודה שפורטו לעיל בבקשות אנטרפוינט, נוימן וליניק (סעיפים 22 - 23 לעיל) תקפים גם לחוות דעת אלו של המומחה בבקשות דדיה וקפרא.
2. תקופת ההשבה של בקשת דדיה - תקופה של 5 שנים + 9 חודשים (5/2015-9/2009), ועוד תקופה של 5 שנים + 7 חודשים (12/2020-6/2015). סה"כ תקופה להשבה של 11 שנים + 4 חודשים.

תקופת ההשבה של בקשת קפרא עומדת על שנתיים (11/2018-11/2016).

תקופות ההשבה לעיל כוללות שנים קלנדריות וגם תקופות של חלקי שנה. חישובי הריבית לחלק היחסי של שנה נעשה על פי החלק היחסי התקופתי ביחס לריבית השנתית כולה באותה שנה.

1. המומחה ציין בחוות דעתו (עמ' 6 בחוות הדעת לבקשת דדיה מיום 24.11.2021, ועמ' 5 בחוות דעת לבקשת קפרא מיום 24.11.2021) כי קיימת חפיפה בתקופת ההשבה בין חוות דעת דדיה וחוות דעת קפרא, ביחס לשנים 2018-2017.

עוד ציין המומחה כי על מנת שתהיה אחידות עם חישובי ההשבה של עיריית פתח תקווה ועיריית נס ציונה, חישוב הגבייה ביתר נעשה בחוות הדעת לכל שנה בנפרד.

1. ביום 21.9.2022 הגיש המומחה את חוות הדעת הסופיות, משוערכות ליום 31.8.2022, ועל פיהן סכומי גביית היתר שגבתה עיריית רחובות הם כדלקמן:

בקשת דדיה –

בקשת קפרא –

סיכום ביניים

1. לפניי חוות דעת מעודכנות וסופיות מטעם המומחה, ביחס לכל אחת מן הנתבעות וביחס לכל התקופות המפורטות בתובענות.
2. נוכח הלכת מנירב החדשה, והחלטותיי הורחבו הקבוצות שבתובענות באופן שהן כוללות את כל הנישומים שחויבו ביתר עד מועד אישור התובענות.

כמו כן הסכימו הצדדים על הרחבת קבוצת דדיה לגבי כל התקופות שלאחר התובענה הראשונה.

1. הסוגיות שנותרו להכרעה:
2. טענות הצדדים ביחס לאופן החישוב בחוות הדעת.
3. אופן שיערוך סכומי גביית היתר – האם בהתאם לחוק פסיקת ריבית או בהתאם לחוק הרשויות המקומיות ריבית או ללא ריבית בכלל.
4. האם עומדות לנתבעות הגנות שיש בהן כדי לפטור אותן מהשבה.
5. שיעור הגמול ושכר הטרחה לתובעים ולבאי כוחם.

תמצית טענות הצדדים

תמצית סיכומי התובע בבקשת דדיה (29.7.20)

1. עיריית רחובות נהגה לחייב את את כלל הנישומים בשיטת "ריבית דריבית" ואף בחרה שלא לחדול ממדיניות זו (בניגוד לרשויות מקומיות אחרות שחדלו) במהלך השנים שחלפו מאז אישור התובענה כייצוגית.
2. אין מחלוקת על גובה הסכומים שחישב מומחה בית המשפט, למעט אופן השיערוך.

עיריית רחובות לא הגישה חישוב אחר מטעמה ואף זנחה את בקשתה להגיש חוות דעת של מומחה אחר מטעמה.

המחלוקות שנותרו הן האופן שבו יש לשערך את סכום ההשבה לחברי הקבוצה, זכאות כלל הנישומים שחויבו משנת 2011 ועד מאי 2015 להשבה בהתאם להחלטה על הרחבת הקבוצה מיום 30.5.2015, וגובה הגמול ושכר הטרחה.

1. יש להורות על השבת סכום גביית היתר שחישב המומחה בשיערוך לפי חוק הרשויות המקומיות-ריבית.

הנתבעת היא רשות מקומית והכספים שאותם היא נתבעת להשיב נגבו על ידה כתשלומי חובה.

בקשת האישור מהווה "הודעה בכתב" בשם כל חברי הקבוצה, כנדרש בסעיף 6 בחוק הרשויות המקומיות ריבית. מתן פרשנות אחרת לסעיף, תוך דרישה כי כל נישום יפנה בכתב בנפרד לרשות המקומית, תסכל את מטרת החוק שהיא - כי הנישום יקבל חזרה את הכספים שנגבו ממנו ביתר תוך שמירה על ערך הכסף. אין מקום לדרישה זו, אשר תציף את הרשות המקומית בניירת מיותרת, כאשר מרגע פתיחת ההליך הייצוגי הרשות המקומית כבר מודעת לכך שייתכן כי תידרש להשיב את הכספים.

הנתבעת עצמה טענה לכל אורך ההליך כי חשוב לשמור על ערכו הריאלי של הכסף לאורך זמן, נוכח הנזקים הכלכליים הנגרמים משיהוי בביצוע תשלומים.

בניגוד לרשות ציבורית, המקבלת מלוות מוזלות ומענקים כספיים מטעם המדינה בעיתות משבר, האזרח הפרטי שסובל מחסרון כיס אינו יכול לקבל הלוואות מוזלות או מענקי איזון כלשהם.

1. מבוקש לפסוק גמול לתובע המייצג ושכ"ט עו"ד לבאי-כוחו, בשיעור הולם שישקף הן את התועלת לציבור כתוצאה מההליך הן את העבודה הרבה שהושקעה בניהול ההליכים לאורך כמעט עשור. יש להעמיד את הסכום הכולל לגמול ושכ"ט על סכום שלא יפחת מ-16% מסכום ההשבה.

מדובר באלפי שעות עבודה של ב"כ המייצג. במועד שנפתח ההליך לא הייתה הכרעה משפטית מחייבת בסוגיית הגבייה בשיטת "ריבית דריבית", כך שהתובע המייצג ובאי כוחו נטלו סיכון לא מבוטל כי בקשת האישור תדחה תוך חיובם בהוצאות.

בחינת חישוביו הכלכליים של מומחה בית המשפט דרשה מב"כ התובע שעות עבודה רבות של כלכלן העובד עמם, והתעסקות בדוחות ובנתוני גבייה מהעירייה החורגת מעיסוק משפטי גרידא.

העובדה כי הרשויות הנתבעות פנו פעמיים לבית המשפט העליון (בר"ם 2980/13, עע"מ 1017/17) מעידה על העבודה הרבה הכרוכה בניהול התיק ובתשומות הרבות שנדרשו לו.

בתועלת לקבוצה המיוצגת יש לשקלל גם את התועלות העתידיות אשר צמחו לציבור עקב הגשת בקשת האישור.

תמצית סיכומי התובעים בבקשות אנטרפוינט, נוימן, ליניק, בכר, טכנו טופ, אברהם, קפרא (25.8.20)

1. החלטות בית המשפט מיום 8.12.2016 ומיום 17.1.2019 – שאין לכלול את הסכום שנצבר (באופן רעיוני) כנגד התקופה שקדמה ל-24 חודשים, על אף שהוא בפועל נגבה בתוך התקופה של 24 החודשים – סותרות את פסיקת בית המשפט העליון בעניין טיומקין ועניין מנירב, המתייחסים לגבייה כיוצרת את העילה.

בעקבות החלטות אלו צומצם סכום ההשבה לפחות מ-10% מגביית היתר האמיתית.

בחשבונאות מוכרות שתי שיטות לחישוב תקבולים:

בסיס צבירה – מתבסס על מועד יצירת הזכאות הרעיונית לתקבולים, כגון: מועד אספקת המוצר או השירות. בענייננו התקופה שבגינה נצברה הריבית.

בסיס מזומן – מועד קבלת התקבול בפועל. בענייננו – מועד הגבייה.

השיטה החישובית שנוצרה בענייננו היא "שעטנז" של בסיס הצבירה ובסיס מזומן. שיטה זו גרמה להתעלמות מתקבולי ריבית דריבית בסכומי עתק (קרוב ל-90% מגביית היתר).

ביחס ל-24 חודשים שקדמו לתובענה מסוימת, בוצע תחילה רק החישוב של הגבייה (בסיס מזומן) בתקופה זו, בהתאם לפס"ד טיומקין. בהמשך, ניתנה הוראה לעבור לבסיס צבירה מתוך סכום הגבייה שבוצעה בפועל ב-24 חודשים ולאשר השבה רק למה שגם נצבר ב-24 חודשים אלו. מדובר באנומליה בדיני מיסים. ניתן לחשוב על בסיס צבירה באופן בלעדי או על בסיס מזומן באופן בלעדי. לא ניתן לחשב הן את מה שנגבה באותה שנה וגם נצבר באותה שנה.

1. יש להבין את סעיף 21 בחוק תובענות ייצוגיות כמנגנון התיישנות מקוצרת של עילות שנוצרו ב-24 החודשים עובר לתביעה. אין כל הגבלה נוספת לגבי תקופת הצבירה.
2. הגבייה היא היוצרת את עילת התביעה ולא המעשה המינהלי. תובע ייצוגי אינו רשאי לתבוע על עצם המעשה המינהלי (לענייננו – צבירת החוב), שהרי גם אם יוכח כי הרשות רשמה בספריה סכומי חוב בניגוד לדין במהלך השנתיים שקדמו להגשת התובענ – עדיין לא יוכל להגיש תובענה ייצוגית בעניין זה.
3. נפלה שגגה מלפני בית המשפט, שכן המגבלה הפרוצדורלית של 24 חודשים חלה על עילת תביעה המפורטת בפרט 11, ושם נקבע כי מעשי הגבייה אשר התבצעו במהלך אותן שנתיים הם היוצרים את העילה ואין כל מקור או עוגן חוקי משפטי אשר עליו ניתן לבסס כי המגבלה חלה לעניין מועדי הצטברות החובות.

בפרשנות שנבחרה 'מחזיקות הנתבעות במקל בשני קצותיו' – מחד עילת התביעה מוגבלת לגבייה בלבד, ומאידך רוצים לקרוא לתוך המגבלה הפרוצדורלית מגבלה נוספת לעניין העילה (תקופת הצבירה) אשר אין לה אחיזה בחוק.

לתוך הוראת סעיף 21 בחוק תובענות ייצוגיות, שהיא במהותה הוראת חוק פרוצדורלית, מצורפת מגבלה מהותית הנוגעת להצטברות החוב.

1. תכלית המגבלה המופיעה בסעיף 21 בחוק תובענות ייצוגיות היא יצירת וודאות תקציבית לטובת הרשות, דהיינו – שהרשות לא תיאלץ להשיב כספים שנעשה בהם שימוש לטובת הציבור בפרק זמן העולה על 24 חודשים. אולם, מקום שבו לא נגבו ממילא הכספים הרי שוודאי שלא נעשה בהם שימוש.
2. שיערוך – יש לחשב את סכומי גביית היתר בהתאם לחוק הרשויות המקומיות ריבית, שכן הנתבעות ידעו היטב על גביית היתר במשך 11 שנים. ככל שהיה מדובר ביתרות חובה הרשות מחייבת בהתאם לחוק זה.
3. גמול ושכ"ט – התובענות מתנהלות החל משנת 2011, הנתבעות בחרו ביודעין שלא לחדול מגביית היתר, עת מספר רב של רשויות כבר חדלו מגבייה זו.

הושקעו אלפיי שעות עבודה לאורך השנים.

מבוקש גמול של 3% לתובעים ו-16% לבאי כוח התובעים.

תמצית סיכומי הנתבעות (15.12.20)

1. מומחה בית המשפט שגה באופן הכנת חוות דעתו, תוך התעלמות מהוראות מפורשות של בית המשפט מימים 18.12.2016 ו-17.1.2019 באשר לאופן חישוב תקופת ההשבה.
2. בהתאם להחלטות בית המשפט, תקופה ההשבה היא בגין 24 חודשים טרם הגשת בקשת האישור, כלומר הסכומים שנגבו שנתיים טרם הגשת בקשת האישור. כל סכום שנוצר לפני תקופה זו – לא אמור להיכלל במסגרת ההשבה הנטענת.

טענת התובעים כי יש להפריד בין המושגים "מועד גביית החוב" ו-"מועד התגבשות יסודות חיוב" אינה רלוונטית לאופן חישוב ההשבה. בניגוד לטענת התובעים, המומחה בדק רק את מועד גביית החוב ולא את מועד התגבשות החיוב וכל "ריבית דריבית" שנוצרה ונגבתה בתקופה הרלוונטית כלולה בחוות דעתו.

חוות דעת המומחה עוסקת באופן חישוב השבת גביית יתר של ריבית דריבית, ועל כן אין משמעות למועד התגבשות יסודות החיוב כטענת התובעים.

1. בניגוד להחלטות בית המשפט, בפועל המומחה כן התחשב בגיל של כל חוב וחוב.
2. קיימת טעות בשורה של "הגבייה השוטפת" לכל שנה.

אין מדובר בנתון זה על הריבית שנגבתה, כפי שסבר בטעות המומחה לפי נתוני החברה לאוטומציה, אלא שהשורה שם מתייחסת לריבית שנצברה ונרשמה בספרים ולא מה שנגבה בפועל.

1. ישנם כספים רבים שנגבו בשנים נושא התובענות במסגרת פשרות, שלא צריכים כלל להיכנס למסגרת ההשבה הנדונה שכן במסגרת הפשרות הוסכם על סכום לתשלום לעירייה כפי שהוא. אולם, המומחה לא הפחית סכומים אלה מסך ההשבה.
2. שיערוך ההשבה – אין מקום להוספת ריבית כלשהיא (לא ריבית פיגורים ולא ריבית רשויות), כיוון שלא הייתה כל פנייה בכתב של אף נישום לקבלת "תשלום יתר".

סעיף 6 בחוק הרשויות המקומיות ריבית דורש פנייה בכתב, אשר אין מחלוקת כי לא נערכה.

1. לזכות הנתבעות עומדות הגנות שונות: "הגנת התקציב", הגנת "הפטור מהשבה" מכוח סעיף 2 בחוק עשיית עושר ולא במשפט תשל"ט - 1979, וחזקת התקינות של הרשות.

כל פעולותיהן של הנתבעות נעשו בתום לב ובסבירות, בהתאם לפרשנות לגיטימית של הוראות החוק והפסיקה, וכל הכספים שנגבו שימשו בפועל למתן שירותים לתושבי הרשויות המקומיות.

גם מכוח הלכת הבטלות היחסית, הקובעת כי יש להבחין בין הכללים שעל פיהם חייבת רשות מקומית לפעול לבין התוצאה המתחייבת מהפרתם של אותם כללים, שומה על בית המשפט שלא יורה על סעד של השבה.

חיוב הנתבעות בהשבת הכספים יגרום לפגיעה בתקציביהן. צפויים להיגרם לתושבי הנתבעות שורה של נזקים פוטנציאליים גדולים.

1. יש להורות על פסיקת שכר טרחה וגמול על הצד הנמוך:

התובענות כתובות בשיטת "העתק הדבק" של תובענות ייצוגיות קודמות שהוגשו בסוגיה זו;

מדובר בתובענות ייצוגיות העוסקות ב"שדה חרוש משפטית" ואין מדובר בהליכים פורצי דרך;

אין מדובר בתובענות מורכבות או צורך במומחיות. התובעים לא נטלו על עצמם סיכון מיוחד מעבר לניהול ההליכים;

יש לנהוג במשנה זהירות בכספי הציבור המשולמים כגמול ושכר טרחה, ולאזן בין עניינם של התובעים לבין האינטרס הציבורי המצדיק הקפדה וזהירות בקביעת שיעור סביר של גמול ושכר טרחה.

תמצית סיכומי התשובה בבקשת דדיה (15.3.22)

1. בהלכת מנירב החדשה נקבע כי טענת "הגנת התקציב" מאבדת ממשקלה ביחס לגבייה שבוצעה לאחר הגשת בקשת האישור, הואיל שבשלב זה הרשות כבר הייתה מודעת לסיכון ההשבה והיה בידיה לערוך את ההתאמות הנדרשות בתקציבה.

הנתבעת הייתה מודעת היטב לסיכון ההשבה לאחר אישור הבקשה ולאחר פסק הדין בעניין גלבוע אולם בחרה להמשיך בגבייה.

עוד נקבע בהלכת מנירב החדשה כי בנסיבות חריגות יוכל בית המשפט לכלול בקבוצה גם מי שתביעתו נולדה לאחר אישור התובענה. בהתחשב בהתנהלות הנתבעת, הרי שמדובר בנסיבות חריגות אליהן התכוון בית המשפט העליון.

1. יש לדחות את טענת ה"פטור מהשבה", לפיה פעולת הנתבעת נעשתה כביכול בתום לב ובסבירות בהתאם לפרשנות לגיטימית של החוק והפסיקה. זאת, בניגוד מוחלט להחלטת האישור ונימוקיה המשפטיים ומפסק הדין בעניין גלבוע.

יש לדחות גם את הטענה לבטלות יחסית.

1. לאור התנהלות הנתבעת במשך למעלה מעשור מפתיחת ההליך, והמשך הגבייה הבלתי חוקית במשך 9 שנים מאישור הבקשה, אין הצדקה לפטור את הנתבעת מהשבת הכספים ששולמו ביתר על ידי הציבור.

הנתבעת לא הוכיחה כי כתוצאה מההשבה ייגרם נזק לציבור או שתיפגע יציבותה הכלכלית.

1. שיערוך ההשבה – הרציונל של סעיף 6 בחוק רשויות מקומיות הוא מסירת הודעה לרשות על גביית היתר. לנתבעת נמסרה הודעה בכתב באמצעות הגשת הליך. הדרישה אינה טכנית אלא מהותית. רשות אינה יכולה להתכחש לקיומה של תובענה ייצוגית ולצפות לפנייה בכתב של כל אחד מחברי הקבוצה.
2. גמול ושכ"ט – התובע, באמצעות באי כוחו, השקיע אלפי שעות עבודה החל מחודש אוגוסט 2011 במשך למעלה מעשור. לא היה "שדה חרוש" בעת הגשת בקשת האישור אלא התובע ובאי-כוחו הם אלו שסללו את הדרך להגשת בקשת אישור דומות. במועד פתיחת ההליך לא הייתה כל הכרעה משפטית מחייבת בסוגיה הגבייה בשיטת ריבית דריבית.

תמצית סיכומי התשובה בבקשות אנטרפוינט, נוימן, ליניק, בכר, טכנו טופ, אברהם, קפרא (20.1.22)

1. שיערוך ההשבה – סוגיית הריבית דריבית הוכרעה במותב מקביל וכן הוגשו מספר רב של הודעות חדילה על ידי רשויות מקבילות, וכל זאת כאשר החלטת האישור ניתנה כבר ביום 27.3.2013. לא היו החלטות סותרות בעניין. הנתבעות בענייננו הן הרשויות היחידות בארץ שדבקו בגביית היתר והערימו קשיים על התובעים.
2. "בטלות יחסית" – בעניין עמר נקבע על ידי בית המשפט העליון כי החלטה בעניין הפרוספקטיביות אינה מתייחסת לרשויות אשר עיגלו תמיד לרעת האזרח.

כלל יסוד הוא כי רשות ציבורית תחזיר את אשר לקחה שלא בסמכות. לנתבעות עומדות הגנות נכבדות בחוק תובענות ייצוגיות, כגון חדילה (סעיף 9 בחוק) והשבה מצומצמת בת 24 חודשים (סעיף 21 בחוק). יוצא כי המחוקק כבר הטמיע את עקרונות הבטלות היחסית במסגרת סעיפי החוק ואין להוסיף עליהם.

דיון והכרעה

טענות כנגד החישוב שערך המומחה

1. רוב טענות התובעים (למעט דדיה) בסיכומים נוגעות להחלטות בית המשפט מיום 8.12.2016 ומיום 17.1.2019 שבהן קבעתי כי הפרשי הריבית נושא ההשבה הם אלה שחויבו בגין 24 החודשים שלפני התובענה.

לא מצאתי לשנות ההחלטה מ-17.1.2019 מנימוקיה (יש לציין כי ב"כ הקבוצה בעניין דדיה אינו טוען כנגד החלטות אלה).

1. אשר לטענות הנתבעות לעניין טעות בשורה של "הגבייה השוטפת" לכל שנה. לטענתן אין מדובר בנתון זה על הריבית שנגבתה, כפי שסבר בטעות המומחה לפי נתוני החברה לאוטומציה, אלא שהשורה שם מתייחסת לריבית שנצברה ונרשמה בספרים ולא מה שנגבה בפועל.

לא מצאתי תימוכין לטענה זו.

1. אשר לטענה כי ישנם כספים רבים שנגבו בשנים נושא התובענות במסגרת פשרות, שאין לכלול אותם בחישובים, הטענה נטענה בעלמא ללא כל פירוט, המומחה לא נחקר על כך ועל כן לא מצאתי לקבל הטענה בהיעדר נתונים.
2. אינני מקבלת את טענות הנתבעות כי המומחה פעל שלא בהתאם להחלטות בית המשפט. מחקירת המומחה עולה שעשה כן כפי שהסביר בחקירתו מיום 24.2.2020 (פר' עמ' 49 ש' 12- 25; עמ' 50 ש' 1- 9; עמ' 52 ש' 13 עד עמ' 53 ש' 13).

שיערוך סכומי גביית היתר

1. כזכור, לעניין השיערוך טענו התובעים טוענים כי יש להורות על השבה בצירוף הריבית הקבועה בסעיף 6 בחוק הרשויות המקומיות - ריבית, שכן התובענה הייצוגית מהווה "הודעה בכתב" לצורך העניין. עוד טענו כי פרשנות אחרת תסכל את מטרת החוק להבטיח לנישומים שיקבלו כספים שנגבו מהם ביתר תוך שמירה על ערך הכסף.

הנתבעות טענו כי אין לקבוע השבה בצירוף הפרשי ריבית כלל. סעיף 6 בחוק הרשויות המקומיות - ריבית קובע הסדר ייחודי. על פי החוק אם נישום שילם תשלום יתר לעירייה עליה להשיב את התשלום בצירוף הפרשי הצמדה, ככל שהתשלום לא הוחזר בתוך 30 ימים מיום שילומו. החוק קובע גם כי אם הנישום פנה בכתב לרשות והודיע על תשלום היתר, על רשות להשיב התשלום בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בשיעור 0.5%. בהיעדר פנייה בכתב, שלא נערכה, אין זכות להשבה בתוספת ריבית.

1. סעיף 6 בחוק הרשויות המקומיות קובע כי:

"שילם אדם תשלום חובה שלא חב בו ביתר על הסכום שהוא חב בו (להלן – תשלום יתר) ולא הוחזר תשלום היתר תוך 30 ימים מיום שילומו, תחזירנו הרשות המקומית בתוספת הפרשים לפי שיעור העליה של המדד מן המדד שפורסם סמוך לפני יום שילומו של תשלום היתר עד המדד שפורסם סמוך לפני היום הקובע שלפני יום החזרתו; לא הוחזר תשלום היתר תוך 30 ימים מיום שהאדם ששילמו הודיע בכתב לרשות המקומית שהתשלום שנגבה ממנו הינו תשלום יתר, תחזירנו הרשות המקומית בתוספת הפרשים לפי שיעור העליה של המדד כאמור ובתוספת ריבית צמודה בשיעור של 0.5% לחודש מיום שילומו של תשלום היתר עד יום החזרתו." (ההדגשה שלי – מ' נ').

על פי סעיף 6 האמור, ריבית פיגורים תושת על הרשות בהתקיים שני תנאים מצטברים: האחד – שאדם שילם תשלום חובה שלא חייב, ביתר. התנאי השני – שתשלום היתר לא הוחזר תוך 30 ימים מיום שהנישום הודיע בכתב לרשות המקומית כי נגבה ממנו תשלום יתר. תכלית הוראת הסיפא בסעיף 6 היא לתמרץ את הרשות להשיב לאזרח את תשלומי היתר שנגבו ממנו בתוך זמן קצר.

1. בענייננו – התנאי הראשון שבסעיף 6 סיפא מתקיים. לאור החלטת האישור ופסק דינו של בית המשפט העליון בעניין טוטיאן אין מחלוקת כי נגבה תשלום חובה ביתר עת הנתבעות חייבו את הנישומים ב"ריבית דריבית".

אני סבורה כי גם התנאי השני לחיוב הנתבעות בריבית לפי סעיף 6 – קרי שהנישום הודיע הודעה בכתב לרשות המקומית שהתשלום שנגבה ממנו הוא תשלום יתר – מתקיים בענייננו אף הוא.

נראה לי כי ניתן לראות בהגשת התביעות משום מתן הודעה בכתב לנתבעות בדבר היותם של תשלומי החובה ששולמו - תשלומים ביתר, לא כל שכן נכון הדבר ביתר שאת לעניין תביעות ההמשך שהוגשו עקב המשך הגבייה ולמרות החלטת האישור מיום 27.3.2013. (ר' תא (חי') 28877-07-12 דור-אלון אנרגיה בישראל (1988) בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, חדרה (נבו 16.8.2016) וההפניות שם לעניין הגשת כתב התביעה כהודעת ביטול ע"א 6018/03 אוליאור נ' מסא א.א ייזום ונהול נכסים בע"מ ( נבו 21.1.2007); ע"א 11/84 רבינוביץ נ' שלב – הקואופרטיב המאוחד להובלה בע"מ, פ"ד מ(4) 533, 545 (1986); ע"א 81/89 גולן נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(3) 824, 829 (1991); גבריאלה שלו דיני חוזים – החלק הכללי: לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 363 (2005); דוד קציר תרופות בשל הפרת חוזה חלק ב' 692-693 (1991); מיגל דויטש ביטול חוזה בעקבות הפרתו 263-264 (1993); ת"צ 62323-09-17 קופל נ' עיריית פתח תקווה (נבו 30.1.2022).

קביעה זו עולה בקנה אחד עם קביעותיי בת"צ (מרכז) 10615-08-11 פרג' נ' עיריית פתח תקוה (נבו 6.6.2013). בעניין זה, בהחלטת האישור שעניינה היה בשאלה אם במקרה של חיובי יתר בגין ארנונה על המשיבה להשיב את תשלומי היתר לזכאים בתוספת הריבית הקבועה בחוק הרשויות המקומיות – ריבית, קבעתי כי לשון החוק שעניינה הודעה בכתב מתיישבת עם היותה של פנייה זו גם בדמות השגה. דהיינו, שלשם קבלת השבה בתוספת ריבית, השגה היא בבחינת הודעה בכתב כנדרש בסעיף 6. בפסק הדין שלאחר החלטת האישור (מיום 1.8.2021) חזרתי וקבעתי כי ההשבה צריכה להיות בתוספת ריבית לפי סעיף 6 מטעמי החלטת האישור. בית המשפט העליון בעע"מ 7467/21 דחה (ביום 23.11.2022) ערעור על פסק הדין.

1. לא נעלמו מעיניי החלטות אחרות שלי שבהן קבעתי שבהיעדר הודעה בכתב אין להורות על שיערוך סכומי ההשבה (ת"צ (מרכז) 37240-12-12 עזרא מורדכי נ' עיריית פתח תקווה (נבו 11.10.2015) ות"צ 24317-03-15 טכני טופ נ' עיריית נס ציונה (נבו 1.8.2021)). אלא שבהן כנראה לא נטענה הטענה שיש לראות בעצם הגשת התביעה הודעה, ולאחר שזו נטענה בעניין קופל מצאתי שיש בה ממש גם בהמשך להחלטתי בעניין פרג', ופסקתי בהתאמה.
2. על כן אני קובעת שאין מניעה להורות בענייננו על השבה בהתאם לסיפא של סעיף 6 בחוק הרשויות המקומיות - ריבית.

"הגנת התקציב", "בטלות יחסית"

1. הנתבעות העלו בסיכומיהן טענות הגנה שונות: טענת "הגנת התקציב", הפטור מהשבה ו"בטלות יחסית". הן טענו כי חיובן בהשבה יפגע בתקציביהן ויגרום נזק לציבור תושביהן.
2. סעיף 20(ד)(1) בחוק תובענות ייצוגיות קובע:

"הכריע בית המשפט לטובת הקבוצה, כולה או חלקה, בתובענה ייצוגית, כולה או חלקה, שהוגשה נגד המדינה, רשות מרשויותיה, רשות מקומית או תאגיד שהוקם על פי דין, רשאי הוא, בבואו להחליט בדבר שיעור הפיצויים ואופן תשלום הפיצויים, להתחשב גם בנזק העלול להיגרם, בשל תשלום הפיצוי, שיעורו או אופן תשלומו, לנתבע, לציבור הנזקק לשירותי הנתבע או לציבור בכללותו לעומת התועלת הצפויה מכך לחברי הקבוצה או לציבור".

בהלכת מנירב עמד בית המשפט על כך שסעיף 20(ד)(1) בחוק תובענות ייצוגית כמו גם סעיף 21 שבו תכליתם להעניק לרשות הגנה "רק כאשר יש חשש ממשי לפגיעה בקופתה, ובשירותים שהיא מעניקה לציבור" (שם פסקה 30).

1. בדנ"א 7398/09 עיריית ירושלים נ' שירותי בריאות כללית [פורסם בנבו] (14.4.15) (להלן: "עניין שירותי בריאות כללית") נדונה תביעת השבה שעניינה היה גביית ארנונה מגוף פטור מתשלום ארנונה, בדמות של אגרת פינוי אשפה. ההלכה בעניין שירותי בריאות כללית רלבנטית לענייננו ולהלן אביא את תמצית החלקים הרלבנטיים מפסק הדין:

בית המשפט דן בעילה על פי חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 וקבע שאין קושי לקבוע כי יסודות סעיף 1- זכייה בטובת הנאה, שלא כדין, על חשבון המזכה – מתקיימים מקום בו רשות שלטונית גובה תשלום בלא סמכות חוקית.

עוד נקבע כי לשם הכרעה בשאלת ההצדקה לחייב רשות שלטונית בהשבה מכוח דיני עשיית עושר ניתן להסתייע בעקרונות המשפט הציבורי כמו עקרון חוקיות המנהל. הנשיא (בדימ') גרוניס קבע שם: "בעיניי הקביעה כי רשות שגבתה כספים בחוסר סמכות עלולה להתחייב בהשבתם לפי דיני עשיית עושר, היא בבחינת צעד משלים מתבקש, היוצק תוכן ממשי למשמעויות של פעולה זו במישור המנהלי ראוי לקבוע כי גביית תשלום על ידי רשות בלא סמכות לכך מקימה כענין עקרוני חובת השבה" (שם עמ' 32).

ההצדקה להכרה בעילת השבה בגין גבייה בחוסר סמכות היא גם העובדה שהעילה מתקיימת בגדר היחסים בין הפרט לרשות שלטונית, יחסים המאופיינים בחוסר שוויון עובדה המחלישה את משקלו של נימוק הרצון החופשי של הפרט (רצון חופשי עלול לשלול את עילת ההשבה). הטעם העיקרי המובא כנגד עילת השבה עצמאית של גבייה בחוסר סמכות הוא "הגנת התקציב" שתמציתה שההשבה תפגע בתקציב הרשות וכפועל יוצא ינזקו הנזקקים לשירותיה. בהמשך מוסיף וקובע הנשיא (בדימ') גרוניס: "אין בטעם זה כדי להצדיק הימנעות מהכרה עקרונית בקיומה של עילת השבה בגין גביית כספים בחוסר סמכות....המענה לחששות ה'תקציביים' צריך להימצא בשלב ההגנות מפני חובת ההשבה...". בהמשך עומד בית המשפט על כך שבתי משפט חייבו רשויות בהשבת כספים שנגבו בחוסר סמכות, חרף טענות התקציב.

באשר להגנת התקציב נקבע שם, כפי שנקבע בע"א 1761/02 רשות העתיקות נ' מפעלי תחנות בע"מ, פ"ד ס(4) 545 (2006), שעל מנת שתתקבל הגנת התקציב על הרשות להוכיח שחיובה בהשבה יפגע בתקציבה באורח משמעותי וכי לא קיימות חלופות לצמצום הפגיעה. אין די בטענות בעלמא "ובתי המשפט סרבו באופן עקבי לפטור רשויות שלטוניות מחובת השבה מקום שלא הונחה תשתית ראייתית ראויות לפגיעה בתקציב" (עמ' 44 בעניין שירותי בריאות כללית) יש לנהוג זהירות ראויה בהגנת התקציב ועל כן נקודת המוצא היא שהוכחתה על הנתבע.

בהמשך מונה בית המשפט שיקולים נוספים בשלב ההגנות: עצמת הפגיעה בשלטון החוק הכרוכה בגבייה בלא סמכות, התנהגות הצדדים ובעיקר התנהגות הרשות, טובת הציבור, תום ליבה של הרשות, שיהוי של הפרט. הוא קובע שניתן להתחשב בתוצאותיה של הגביה שלא בסמכות במישור המנהלי על ידי קביעה שחלה דוקטרינת הבטלות היחסית (כפי שנעשה בבג"ץ 7186/06 מלינובסקי נ' עיריית חולון [פורסם בנבו] (29.12.09). ניתן גם לחייב בהשבה חלקית במקרים מתאימים.

ולענייננו.

1. אני סבורה כי אין לקבל את הגנת התקציב ממספר טעמים:

הנתבעות בענייננו לא הביאו ראיות, לרבות תצהיר כלשהו, שיש בהן לתמוך את טענותיהן כי פסיקת השבה מלאה תביא לנזקים לציבור. הטענה נטענה בעלמא ועל כן דינה להידחות. כפי שהובהר לעיל, על מנת שתתקבל הגנת התקציב על הרשות להוכיח שחיובה בהשבה יפגע בתקציבה באורח משמעותי ושלא קיימות חלופות לצמצום הפגיעה וכי לא די בטענות בעלמא.

התובענות הראשונות הוגשו בחודש יולי 2011. החלטת האישור היא כאמור מיום 27.3.2013. חרף התובענות והחלטת האישור, שהכריעה בשאלה המשפטית שעניינה פרשנות חוק הרשויות המקומיות – ריבית, לא מצאו המשיבות לנכון לשנות את שיטת חישוב הריבית בגין תשלומי חובה ששולמו באיחור. עקב כך נאלצו נישומים נוספים להגיש את בקשות המשך.

גם בבקשות ההמשך בחרו הנתבעות שלא להודיע על חדילה, ובכך לחסוך את חובת ההשבה על פי סעיף 9 בחוק תובענות ייצוגיות. ניתן על כן לומר כי לפחות לאחר ההחלטה בבקשת האישור יכלו הנתבעות לכלכל צעדיהן ולצפות אפשרות שידרשו בעתיד להשבת הכספים.

המחוקק בחוק תובענות ייצוגיות דאג לרשות, פעמיים. פעם בסעיף 9 עת אפשר לה לחדול מן הגבייה ובכך להימנע מהשבה, ופעם בסעיף 21 עת קבע כי מקום שבית המשפט מאשר תובענה ייצוגית נגד רשות: '... לא יחייב את הרשות בהשבה לגבי תקופה העולה על 24 החודשים שקדמו למועד שבו הוגשה הבקשה לאישור' (ר' גם בבר"מ 6878/17 עיריית ראשון לציון נ' ציונה נחום (נבו 6.5.2020)(פסקה 2 כב' השופטת ע' ברון). על כן נראה כי יש לנהוג במתינות בהפעלת הגנת התקציב לגבי רשות בתובענה ייצוגית.

נוכח האמור עד כאן לא מצאתי לפטור את הנתבעות מחובת ההשבה.

1. אני מורה כי ההשבה של הסכומים שנגבו ביתר עד החלטת האישור (27.3.2013) תהיה בצירוף הפרשי הצמדה בלבד, ומיום זה ואילך, בהתאם לסיפא של סעיף 6 בחוק הרשויות המקומיות - ריבית (ר' לעניין שיקול הדעת הנתון לבית המשפט ע"א 4708/14 י.ח דמרי בניה ופיתוח בע"מ נ' המועצה המקומית גן יבנה (נבו 24.8.2015); דנ"א 7398/09 עיריית ירושלים נ' שירותי בריאות כללית, פסקה 54 (נבו 14.4.2015) ועע"מ 6324/19 רחמים נ' עיריית רעננה (נבו 5.1.2021)).

אני מורה למומחה לעדכן את החישוב של סכומי ההשבה בהתאמה לאמור. בשכר טרחת המומחה בגין העדכון יישאו הנתבעות.

גמול ושכר טרחה

1. סעיף 22 בחוק תובענות ייצוגיות דן בגמול לתובע המייצג וקובע:

"(א) הכריע בית המשפט בתובענה הייצוגית, כולה או חלקה, לטובת הקבוצה, כולה או גם חלקה, לרבות בדרך של אישור הסדר פשרה, יורה על תשלום גמול לתובע המייצג, בהתחשב בשיקולים כאמור בסעיף קטן (ב), אלא אם כן מצא, מטעמים מיוחדים שיירשמו, שהדבר אינו מוצדק בנסיבות הענין.

(ב) בקביעת שיעור הגמול יתחשב בית המשפט, בין השאר, בשיקולים אלה:

(1) הטרחה שטרח התובע המייצג והסיכון שנטל על עצמו בהגשת התובענה הייצוגית ובניהולה, בפרט אם הסעד המבוקש בתובענה הוא סעד הצהרתי;

(2) התועלת שהביאה התובענה הייצוגית לחברי הקבוצה;

(3) מידת החשיבות הציבורית של התובענה הייצוגית".

1. סעיף 23 בחוק תובענות ייצוגיות דן בשכר טרחתו של בא כוח מייצג וקובע:

"(א) בית המשפט יקבע את שכר הטרחה של בא הכוח המייצג בעד הטיפול בתובענה הייצוגית, לרבות בבקשה לאישור; בא הכוח המייצג לא יקבל שכר טרחה בסכום העולה על הסכום שקבע בית המשפט כאמור.

(ב) בקביעת שיעור שכר הטרחה של בא כוח מייצג לפי סעיף קטן (א), יתחשב בית המשפט, בין השאר, בשיקולים אלה:

(1) התועלת שהביאה התובענה הייצוגית לחברי הקבוצה;

(2) מורכבות ההליך, הטרחה שטרח בא הכוח המייצג והסיכון שנטל על עצמו בהגשת התובענה הייצוגית ובניהולה, וכן ההוצאות שהוציא לשם כך;

(3) מידת החשיבות הציבורית של התובענה הייצוגית;

(4) האופן שבו ניהל בא הכוח המייצג את ההליך;

(5) הפער שבין הסעדים הנתבעים בבקשה לאישור לבין הסעדים שפסק בית המשפט בתובענה הייצוגית".

1. לעניין שכר הטרחה בתביעות ייצוגיות, קבע בית המשפט העליון בין היתר בע"א 2046/10 עזבון המנוח שמש נ' רייכרט, פ"ד סה(2) 681 (2012) (להלן: "הלכת רייכרט") כך:

"אנו סבורים שבתביעות ייצוגיות שעניינן בסעד כספי יש לאמץ את שיטת האחוזים כשיטה המקובלת לקביעת שכר הטרחה של עורך הדין המייצג. שיעור האחוזים שייפסק יושפע הן מנסיבותיו הספציפיות של ההליך, הן מהאופן בו הסתיים ההליך והן מגובה הסכום שנפסק. כמו כן, יחושב שיעור שכר הטרחה מתוך הסכום שנגבה על ידי הקבוצה בפועל. כמו כן, מן הראוי לפסוק את שכר הטרחה בשיעור מדורג, במובן זה שככל שסכום הזכייה גדל, אחוז שכר הטרחה קטן".

1. בעע"מ 9237/12 עיריית מודיעין מכבים רעות נ' א.ש ברקאי בע"מ (נבו 18.5.2014) קבע בית המשפט העליון בהתייחס לתביעת השבה נגד רשות, כי:

"הכלל הוא שבהליכים המוגשים לפי חוק תובענות ייצוגיות יש לפסוק, ככל האפשר, שכר טרחה לבא-הכוח המייצג לפי שיטת האחוזים (ראו, ע״א 2046/10 עזבון המנוח משה שמש נ׳ רייכרט [פורסם בנבו] (23.5.2012)). על פי שיטה זו, יש לחשב את שכר הטרחה כאחוז מסוים מן הסכום שנפסק לקבוצה או שנקבע במסגרת הסדר פשרה. כל זאת, תוך התחשבות בשיקולים שונים ובהם, בין היתר, נסיבותיו הספציפיות של ההליך, האופן בו הסתיים והתנהלותו הדיונית של התובע המייצג ובא כוחו. לצורך המקרה שלפנינו, ונזכיר כי מדובר בתביעת השבה נגד רשות, הרי ניתן ליישם את שיטת האחוזים מתוך הנחה כי הסכום שהיה נפסק לקבוצה בתום ההליך היה עומד על סכום הגבייה שבמחלוקת. ... מקובל עלינו, כי מן הראוי ליישם את שיטת האחוזים באופן שאינו מחמיר, שעה שמוגשת לבית המשפט בקשת אישור ראויה, בסכום נמוך יחסית, וזו מסתיימת בהודעת חדילה, בפשרה או בדרך אחרת (ובלבד, כמובן, שלא קיימים שיקולים נגדיים המצדיקים את הפחתת שכר הטרחה). עוד נציין, כי מקום בו הוגשה הודעת חדילה והוכח קשר סיבתי בין הגשתה של בקשת האישור לבין הפסקת הגבייה, הרי מן הראוי לזקוף זאת לטובת התובע המייצג ובא כוחו, לצורך פסיקת שכר הטרחה והגמול". (ההדגשות שלי – מ' נ').

1. ולענייננו –

שיקולי תפוקה - התועלת שהביאה התובענה לקבוצה המיוצגת.

בעקבות הגשת התובענה יזכו חברי הקבוצות להשבה מלאה של גביית היתר כמו כן הביאו התובענות לשינוי שיטת הגביה לעתיד.

שיקולי תשומה - השיקולים הנוגעים לעלויות ולסיכון שנטלו על עצמם התובע ובא כוחו.

אני סבורה כי הגשת התובענות הצריכה השקעת זמן בהגשת בקשות האישור ובניהול ההליכים. הייתה אכן שאלה פרשנית משמעותית בתובענות, המלומד רוסטוביץ למשל, תמך בפרשנות הנתבעות כעולה מהחלטת האישור. התובענות התנהלו במשך שנים ארוכות, ואף הוגשו בקשות ערעור לבית המשפט העליון.

אשר לסיכון, אני סבורה כי התובעים ובא-כוחם נשאו בסיכון שהתובענה תידחה נוכח אי הוודאות הפרשנית, ודרך התנהלות הרשויות במשך השנים. מן הסתם היה סיכון שהתובעים יחויבו בהוצאות אילו נדחו התובענות.

שיקולי הכוונה ציבורית - חשיבותה הציבורית של התובענה הייצוגית.

התובענות הייצוגיות שבפניי, יחד עם התובענה הייצוגית שהוגשה בעניין טוטיאן, הביאו להלכה שיצאה מלפני בית המשפט העליון ולפיה הרשויות אינן רשאיות לגבות ריבית בשיטת "ריבית דריבית". מדובר בשאלה הנוגעת לכל הרשויות המקומיות בארץ ולתושבים רבים באותן רשויות ומכאן חשיבותן הרבה של התובענות.

התובענות נוהלו בצורה יעילה והוגנת. הן הביאו להגשמת מטרות חוק תובענות ייצוגיות ולאכיפת הדין, ולהרתעה מפני הפרתו.

1. נוכח שיקולי התפוקה התשומה וההכוונה הציבורית, בהתאם להלכות שהובאו לעיל, ולאחר שקלול טענות הצדדים, אני סבורה כי שכר הטרחה לב"כ התובעים והגמול לתובעים בשיעורים שביקשו ( 16% שכ"ט ו-3% גמול) הם סבירים וראויים. אני מאשרת את תשלום הגמול ושכר הטרחה בשיעורים האמורים ומורה שאלה ייגזרו מסכומי ההשבה המעודכנים שיקבע המומחה בהתאם לסעיף 79 לעיל.

מובהר כי שכר הטרחה והגמול האמורים ישולמו על ידי כל אחת מן הנתבעות בגין סכומי ההשבה שיקבע המומחה לגבי כל אחת מהן.

אני מורה כי לגבי תקופת החפיפה של תובענות דדיה וקפרא יתחלק שכר הטרחה והגמול בשיעורים האמורים בחלקים שווים בין ב"כ המבקשים והמבקשים השונים.

1. הגמול ישולם לתובעים בתוך 14 ימים מיום המצאת העדכון על ידי המומחה.

שכר הטרחה ישולם בשלבים, כדלקמן: 50% מסכום שכר הטרחה ישולם לבאי-כוח התובעים (לפי חלקיהם) בתוך 14 ימים מיום המצאת העדכון על ידי המומחה. יתרת הסכום (50%) תשולם בתוך 14 ימים ממועד השלמת ההשבה על ידי הנתבעות, על פי פסק הדין, ולאחר שבעלי תפקידים בנתבעות יצהירו כי מלוא סכום גביית היתר הוחזר לחברי הקבוצות, ולאחר קבלת אישור בית המשפט.

סוף דבר

1. נוכח כל המפורט לעיל, התובענות הייצוגיות מתקבלות.
2. אני מחייבת את הנתבעות להשיב לכל אחד מחברי הקבוצות את סכום גביית היתר בהתאם לחישובי המומחה כאמור בסעיף 79 בפסק הדין.
3. הנתבעות יודיעו בתוך 45 ימים כיצד הן מבקשות לבצע את ההשבה – האם באמצעות תשלום לחברי הקבוצות או בדרך של קיזוז מחשבון הארנונה בסכום ההשבה של נישומים שעדיין תושבים, והשבה בתשלום לחברי הקבוצה הנותרים. יובהר כי כל יתרה שתיוותר, בקופת הנתבעות מסכומי גביית היתר שקבע המומחה, תועבר לקרן שהוקמה מכח סעיף 27א. בחוק תובענות ייצוגיות (להלן: "הקרן").

לחילופין – הצדדים יודיעו בתוך המועד האמור, אם הגיעו להסכמות באשר למנגנון השבה אחר, לפיו ישיבו הנתבעות סכומים קבועים בהתאם לסוגי הנכסים השונים, ברוח ההסכמות שהגיעה אליהן עיריית נתניה בעניין גלבוע בבית המשפט העליון. גם במקרה כזה כל יתרה שתיוותר, בקופת הנתבעות מסכומי גביית היתר שקבע המומחה, תועבר לקרן שהוקמה מכח סעיף 27א. בחוק תובענות ייצוגיות (להלן: "הקרן")

1. בתום 60 יום מקבלת החישוב המעודכן של המומחה (לפי סעיף 79) ימסרו הנתבעות לב"כ התובעים פירוט של כל הנישומים הזכאים להשבה ושל סכומי ההשבה לכל אחד מהם. בנוסף יודיעו מהו סכום ההשבה. כל יתרה שתיוותר בקופת הנתבעות בשל הפרש שיווצר בין נישומים זכאים לסכומים שקבע המומחה, תועבר לקרן.
2. ככל שלא יגיעו הצדדים להסכמות ובמקרה הצורך, ישקול בית המשפט מינוי ממונה לצורך האמור.
3. הגמול לתובעים ושכר הטרחה לבאי כוחם ישולם בהתאם למפורט בסעיפים 86-85 לעיל.
4. הצדדים יפרסמו בתוך 14 ימים מיום זה הודעה בדבר פסק הדין, במקומונים הנפוצים בתחומי הנתבעות וכן בעיתון יומי בעל תפוצה רחבה בהתאם להוראת סעיף 25(א)(5) בחוק תובענות ייצויות. גודל האותיות בהודעות לא יפחת מ-3 מ"מ. נוסח ההודעות יועבר קודם לאישור בית המשפט.

הנתבעות יישאו בעלות הפרסום.

1. הצדדים ישלחו עותק מפסק הדין למנהל בתי המשפט לשם רישומו בפנקס תובענות ייצוגיות.

ניתן היום, ז' כסלו תשפ"ג, 01 דצמבר 2022, בהעדר הצדדים.