בפני תביעה לפינוי מושכר לפי פרק ט"ז4 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות"), אשר הגיש התובע, קיבוץ דפנה, נגד הנתבעים.

בגדרי כתב ההגנה עתרו הנתבעים, בין היתר, להעברת התביעה למסלול דיון רגיל.

השתלשלות העניינים בתמצית

1. הקיבוץ הוא אגודה שיתופית אשר בין יתר עיסוקיו מחזיק במקרקעין על פי הסכם חכירה עם רשות מקרקעי ישראל מיום 27/3/90 (נספח א' לכתב התביעה) אשר נרשם אצל רשם המקרקעין.
2. הנתבע 1 הוא חבר קיבוץ, המפעיל עסק תיירותי במקרקעי הקיבוץ במגרשים 222 ו- 224, לפי תכנית גע/מק/239 בחלקה 46 (בחלק) גוש 13247, אותם הוא שוכר בתמורה מהקיבוץ. הנתבעת 2 היא חברה בע"מ המופעלת על ידו.
3. החל משנת 2010 מתנהלים בין הצדדים הליכים משפטיים הדדיים, תחילה בבית המשפט השלום בטבריה ובהמשך במסגרת ערעורים הדדיים לבית המשפט המחוזי בנצרת על פסק הדין אשר ניתן בבית המשפט השלום בטבריה.
4. בנוסף לסעדים כספיים אשר נתבעו בגדרי הליכים אלה, תבע הקיבוץ, בין היתר, פינוי מיידי של עסק הנתבע מהמקרקעין בשל הפרת הסכם הרשאה נטענת מצדו; בעוד שהנתבע מצדו עתר לסעד הצהרתי אשר יורה כי הוא בעל רשיון בלתי הדיר במקרקעין ובדבר זכותו לעשות בהם שימוש לתקופה בלתי מוגבלת, ולפחות לתקופה בת עשרים שנים שתשקף את השקעותיו בעסק.
5. בפסק דינו של בית המשפט השלום מיום 4/10/12, נספח ב' לכתב התביעה (להלן: "פסק הדין") נפסק, כי על אף שלנתבע מעמד של בר רשות מכוח השתק, הנתבע לא הוכיח קבלת רשות בלתי הדירה במקרקעי הקיבוץ, ולפיכך עליו לפנותם בתוך חמש שנים ממועד חידוש ההסכם האחרון, ולהשיבם לקיבוץ ביום 1.1.14. במקביל נפסק, כי על הקיבוץ לפצות את הנתבע בגין השקעותיו במקרקעין בסך של 600,000 ₪ מהם יקוזז סך של 156,000₪ בגין דמי שימוש, ובסה"כ בסך של 444,000 ₪ (עמ' 30 לפסק הדין).
6. על פסק דין זה הוגשו כאמור ערעורים הדדיים לבית המשפט המחוזי בנצרת.
7. ביום 10/6/13 התקיים דיון בערעורי הצדדים במסגרתו הגיעו הצדדים להבנות בדבר המשך החזקתו של הנתבע במקרקעין לשם הפעלת עסקו, בכפוף לויתורו על הפיצוי שנפסק לזכותו בפסק הדין ולתשלום דמי שימוש.
8. לטענת הקיבוץ, משלא עלה בידי הצדדים לגבש ההבנות לכדי הסכם, ביום 9/9/13 התקיים דיון נוסף בבית המשפט המחוזי ובסיועו גובשה הסכמה, לפיה הנתבע ימשיך להחזיק במקרקעין למשך חמש שנים נוספות החל מיום 1/1/14, ובתמורה לכך ישלם לקיבוץ דמי שימוש שנתיים בסך של 100,000 ₪ כולל מע"מ. הסכמות אלה קיבלו תוקף של פסק דין ועוגן כי הן באות במקום פסק הדין של בית משפט השלום (להלן: "פסק הדין בערעור").
9. ביום 29/10/18 הגיש הקיבוץ את התביעה הנדונה. לטענתו, במהלך חמש השנים שחלפו ממועד מתן פסק הדין בערעור, התגלעו מחלוקות שונות ונוספות בין הצדדים; בתקופה שבין חודש אפריל 2016 ועד חודש אוקטובר 2017 צבר הנתבע חוב בגין דמי שימוש בסך של 185,926 ₪; בשנת 2017 התקיימו הליכי גישור שלא צלחו; בשנת 2018 התקיימה בקיבוץ ביקורת של רמ"י במסגרתה נמצא כי העסק חורג מן ההרשאות המוקנות לו; בפסק הדין בערעור נתנה לנתבע רשות שימוש מוגבלת בזמן, לתקופה של חמש שנים, עד ליום 1/1/19. על אף האמור, הנתבע הודיע לקיבוץ כי אין בכוונתו להשיב את המקרקעין לקיבוץ. משכך הוגשה התביעה לפינוי הנתבעים מן המקרקעין החל מיום 1/1/19.
10. הנתבעים הגישו כתב הגנה מטעמם בגדרו נטען, בין היתר, כי יש לסלק את התביעה על הסף ולחלופין להורות על בירורה בסדר דין רגיל, לאור שאלות וטענות מורכבות וכבדות משקל הנוגעות ליחסי הצדדים והפרשנות העולה מהם. נטען כי לאור כל אלה, התביעה אינה מתאימה לבירור מהיר כתביעה לפינוי מושכר.
11. הנתבעים פרטו את מסכת ההליכים אשר התנהלו בין הצדדים לשיטתם, תוך שצויין כי בין ההסכמות שהושגו בין הצדדים נכללה הסכמה, לפיה לגבי ההמשך, הצדדים יסדירו ביניהם ברוח חברית וברוח הקיבוץ. נטען כי הקיבוץ לא קיים את ההסכמות; כי סיכל כל נסיון פיתוח ושדרוג של עסק הנתבע; כי מנע פרסום באתרו וחיבור לתשתיותיו; כי הוא מסרב לחתום על מסמכים הנדרשים לו לשם קבלת רשיון לעסק ובכך מפר את התחייבותו כלפי הנתבעים; כי פרסום אודותיהם בעלון הקיבוץ מהווה פגיעה בשמם הטוב, לרבות לאור הגשת התביעה בטענה שהם מסרבים לפנות את הנכס, שעה שמועד הפינוי טרם הגיע.
12. לשיטת הנתבעים, פסק הדין בערעור קבע כי ההסכמה הדיונית באה במקום פסק הדין של בית משפט השלום, כאשר המשמעות היא כי לנתבעים מלוא העילות והטענות המשפטיות להוכיח זכויותיהם במקרקעין, וכי הנתבעים הם ברי רשות וככל שהקיבוץ עומד על פינויים עליו לשלם להם פיצוי. לטענתם, לאורך כל ההליך ושלבי המשא ומתן שהתנהלו בין הצדדים היה ברור לכל כי פינוי באופן חד צדדי וללא כל פיצוי אינו עומד על הפרק כחלק מהסכמות שבין הצדדים. כן נטען כי התובע עצמו לא סבר כי הנתבעים יפנו ביום 1/1/19 את המקרקעין וטענותיו נטענות בחוסר תום לב. נטען כי הוסכם בין הצדדים מחוץ לאולם בית המשפט כי פינוי אינו על הפרק, ובנסיבות אלה הוצהר לפרוטוקול כי ינסו לפתור כל מחלוקת ברוח חברית ורוח הקיבוץ (ס' 32 -34 לכתב ההגנה). כתימוכין לכך הפנו הנתבעים גם לתכתובות שהוחלפו בין הצדדים לאחר פסק הדין בערעור.
13. בנוסף נטען, כי שווי עסק הנתבעים, קמפינג דרך הנחל, שווה כיום על פי הערכת שווי שצורפה כנספח ג' לכתב ההגנה כ – 4.5 מיליון ₪; כי דרישת הפינוי נוגדת את תקנון הקיבוץ, עקרונות ומטרות יסוד שבבסיסו לרבות, זכותו השוויונית של הנתבע לקבל את צרכיו, וכמוה כהפרת חוזה מצד הקיבוץ. נטען עוד לניהול משא ומתן מצד הקיבוץ בחוסר תום לב ותוך ניצול מעמדו הכלכלי; להסתמכות הנתבעים על אורחות החיים בקיבוץ ועל חובתו לדאוג לכל מחסורם; כי לאור הסתמכותם על זכותם להמשיך ולהפעיל את העסק הם נטלו התחייבויות בהיקף אדיר; וכי תביעת הפינוי באה למעשה על מנת לאפשר לקיבוץ לגזול את עסקם.
14. יודגש, כי לאחר שהוגשה התביעה דנן, הנתבעים הגישו נגד הקיבוץ תביעה לבית המשפט המחוזי בגדרי ת"א 1933-11-18, עתרו להורות לקיבוץ להסדיר את המשך החזקתם במקרקעין ולחלופין, לפסוק לטובתם פיצוי כספי בסך 2.6 מיליון ₪ כתנאי לפינוי. בד בבד הוגשה בקשה לצו מניעה זמני בהליך זה.
15. ביום 18/12/18 הגיש הקיבוץ כתב תשובה ותגובה לבקשת הנתבעים להעברת הדיון בתביעה למסלול רגיל, במסגרתה עדכן כי ההליך בו נקטו הנתבעים בבית המשפט המחוזי נמחק בחוסר סמכות, בהחלטת כבוד השופט יונתן אברהם מיום 11/12/18 (נספח א' לכתב התשובה). נטען עוד, להשתק ולמעשה בית דין בראי פסק הדין בערעור; נטען כי במסגרת פסק הדין בערעור ניתנה לנתבעים זכות שימוש מוגבלת לתקופה של חמש שנים בלבד, והם לא הצביעו על זכות או רשות להשתמש במקרקעין מעבר לתקופה זו. נטען עוד כי טענות הנתבעים אינן רלוונטיות להליך הפינוי ובאו אך כדי להציג מצג שווא בדבר מורכבותו הנטענת של ההליך, וכי בחינת השיקולים המנויים בתקנה 214 יב' מחייבים הותרת ההליך על כנו. בנוסף, בתצהיר נציג הקיבוץ, מר ברגמן, אשר צורף לתגובה נטען כי אף אילו היה הקיבוץ רוצה לאפשר לנתבעים להוסיף ולהפעיל את העסק לא ניתן היה לעשות כן, היות והשימוש חורג מהשימושים המותרים על פי התכנית אשר אינם כוללים לינה וקמפינג (ס' 6 לתצהיר מר ברגמן).
16. ביום 25/12/18 הגישו הנתבעים תשובה לתגובה בגדרה חזרו טענותיהם לעניין הצורך בהעברת הדיון למסלול רגיל, והוסיפו כי שמורות להם טענות בדבר הבטחות והתחייבויות מצד הקיבוץ ממועד המאוחר לפסק הדין בערעור. בנוסף נטען, כי שינוי תקנון התב"ע נעשה על ידי התובע בשנת 2015 על אף שההסכם היה עדיין בתוקף, תוך הפרת פסק הדין בערעור. נטען עוד כי לנתבעים טענות טובות נגד הפנוי; כי בכוונתם להביא עדים, הקלטות, מסמכים ותכתובות אשר יעידו על אומד דעת הצדדים והבטחות שקיבלו לכאורה מנציג הקיבוץ לעניין המשך החזקתם בנכס.
17. הצדדים פרטו אף באשר להליכי גישור שהתקיימו בעניינם אשר איני רואה להרחיב בהם מטעמים ברורים.
18. ביום 26/12/18 התקיים דיון בבקשה בפני. הואיל ונסיון להביא הצדדים להסכמות לא נשא פרי, הבשילה העת למתן החלטה.

דיון והכרעה

1. לאחר שעיינתי בחומר שלפני ובטענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להעברת התביעה לדיון במסלול רגיל – להידחות.
2. תקנה 215 ז' (א) לתקנות קובעת כי תובע רשאי להגיש תביעה לפינוי מושכר שאין חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972, חל עליו בהתאם לפרק ט"ז4 לתקנות וסדרי הדין בעניינה יהיו לפיו. תקנה 215יב(א) לתקנות קובעת, כי הוראות תקנה 214יב עד 214טז יחולו בהתאמה אף על תובענה לפינוי מושכר. בהתאם לכך, הוסמך בית המשפט להעביר תביעה מהליך "מהיר" של פינוי מושכר להליך בסדר דין רגיל. תקנה 214יב לתקנות קובעת, כי בית המשפט יפעיל סמכות זו, אם ראה כי התביעה אינה מתאימה להתברר בהליך זה. בעת בחינת סדר הדין הראוי לברור התביעה, על בית המשפט להביא בחשבון, בין היתר, את מורכבות העובדות, הראיות והשאלות שבדין, מספר בעלי הדין, היקף העדויות או חוות הדעת שיידרשו, השפעת התביעה על הציבור וחשיבות הכרעה מהירה בנסיבות העניין.
3. בנדון באתי לכלל מסקנה, כי יריעת המחלוקת העולה מכתבי הטענות אינה מצדיקה בעת הזו העברת הדיון למסלול רגיל, כמפורט להלן.

מיום 1.9.2001

תק' (מס' 5) תשס"א-2001

ק"ת תשס"א מס' 6107 מיום 5.6.2001 עמ' 820

הוספת תקנה 214יא

1. מפסק הדין בערעור עולה לכאורה ומבלי לטעת מסמרות, כי בין הצדדים גובשה הסכמה לפיה הנתבע ימשיך להחזיק במקרקעין לשם הפעלת עסקו למשך חמש שנים נוספות, החל מיום 1/1/14. היינו: עד ליום 1/1/19.
2. האמור הולם את הנטען בסעיף 26 לכתב ההגנה וכן את טיעון ב"כ הנתבעים בפרוטוקול הדיון מיום 26/12/18, אף לפיו "...פסק הדין שותק לגביי ההמשך..." (עמ' 2 לפרוטוקול) .
3. כמו כן, בפרוטוקול הדיון מיום 26/12/18 נרשם מפי ב"כ הנתבעים כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי מקובל על הנתבעים, כי הם אינם סותרים אותו וכי עילת התביעה נולדה לאחר שניתן.
4. הצהרת הצדדים לפרוטוקול בדיון בבית המשפט המחוזי מיום 9/9/13, לפיה: "הצדדים מצהירים, כי אם ישנן מחלוקות ביניהם, הם ינסו לפעול בכל דרך כדי לפתור אותן ברוח טובה, רוח חברית ורוח הקיבוץ, ובין השאר יפנו לגישור ..." (שורות 4-6 לפרוטוקול), לכאורה אינה מבססת כשלעצמה זכות מוכרת בדין להמשך החזקת המקרקעין מעבר ליום 1/1/19.
5. בנוסף, לטענות הנתבעים בדבר מסמכים, ראיות, מצגים והבטחות אשר נתנו להם לכאורה מצד הקיבוץ בדבר זכותם הנטענת להחזיק במקרקעין לאחר תקופה זו - לא נמצאה אחיזה בחומר שהוגש.
6. זאת ועוד, בטענות הנתבעים לא נכלל פירוט מספק באשר להיקף העדויות והחקירות העשויות להידרש לביסוס הגנתם, באופן שנראה כי עסקינן בטענות כלליות ובעלמא. מספר בעלי הדין אף הוא אינו מצדיק העברת הדיון למסלול רגיל. בראי האמור, לא שוכנעתי כי ביסוד התביעה עובדות מורכבות או מסכת ראייתית מורכבת המצדיקה העברת התביעה לדיון במסלול רגיל, בעת הזו.
7. גם בטענות לפיהן לכאורה מדובר במפעל חיים של הנתבעים, חברי קיבוץ אשר הקימו את האתר תוך השקעות כספיות ניכרות והסתמכות על אורחות החיים בקיבוץ או על תקנון הקיבוץ; או בדבר ניהול משא ומתן בחוסר תום לב מצד הקיבוץ - לא מצאתי טעם המצדיק העברת הדיון למסלול רגיל. כך, אף אם אשעה לטענת הנתבעים בדבר מעמדם הנטען כברי רשות מכוח השתק, כעולה מפסק הדין בשלום, טענה אשר כשלעצמה אינה נקיה מספקות, ספק אם יהא בכך כדי לבסס זכות שבדין להמשך החזקת המקרקעין.
8. מנגד, מסכת ההליכים הארוכה והנמשכת המתנהלת בין הצדדים; הצהרת נציג הקיבוץ בסעיף 4 לתצהירו לפיה ביום 31/10/18 נכנס הקיבוץ למתווה הסדרה של שימושים לא מוסדרים בשטחי המשבצת אותם הוא חוכר, במסגרתו הפקיד ערבות בנקאית בסכום משמעותי, וכי ככל שהנתבעים יוסיפו להפעיל את עסקם יחשף הקיבוץ לסיכונים ביניהם חילוט הערבות; כמו גם טיעון ב"כ הקיבוץ בדיון לפיו ישנם הליכים שננקטים היום מצד רשויות התכנון כאשר הקיבוץ הפקיד ערבות לצורך הסדרת המקרקעין שנמצאים בשימוש חורג על ידי הנתבע - מטים את הכף לטובת המשך בירור התביעה במסלול הנוכחי, ויש בו כדי לבסס את החשיבות בקבלת הכרעה מהירה.
9. לעניין זה ראיתי להביא מדברים שנקבעו ב- רע"א (מרכז) 38381-01-14 יצחק ירוחם נ' יצחק ארביב (17/3/14) עמ' 2:

" בהחלטה לפיה תשמע תביעת פינוי בסדר דין רגיל יש משום פגיעה דיונית בלתי מידתית במבקשים, דבר המחייב נימוק של ממש, כאמור לא כך נעשה בעניין שבפני.

מעיון בכתב התביעה עולה כי אין מדובר בעניין סבוך במיוחד. את הסיבוך והמורכבות מביאים המשיבים בכתב הגנתם. אם תתקבל עמדת המשיב, כל שעל נתבעים לעשות על מנת שתביעת הפינוי נגדם תשמע בסדר דין רגיל והם יוכלו להמשיך ולהשתמש במושכר שהמועד לפינויו חלף ולא משולם בגינו שכר דירה כלל, הינו לטעון טענות מורכבות בכתב ההגנה, ומבלי שטענותיהם יבדקו, אף לא לכאורה, הם יוכלו לגרום להתמשכות ההליך כרצונם.

אך מובן הוא כי לא היתה זו כוונת המחוקק עת תיקן את פרק ט"ז4 לתקנות.

בעניין שבפני, מאזן הנוחות בין הצדדים מביא למסקנה כי העברת הדיון לסדר דין רגיל פוגע במבקשים באופן בלתי מידתי, כאשר השארת הדיון בסדר דין מהיר עדיין מאפשר למשיב להגיש תביעה כספית כנגד המבקשים תוך נקיטת בהליך המתאים להבטחת תשלום החוב באופן של עיקול הנכס.

אין לאפשר החזקת הנכס עצמו כבן ערובה לתשלום חוב שטרם הוכח, כאשר המבקשים הקדימו והגישו תביעת פינוי כחוק, וכאשר נזקם שלהם, היינו החזקת הנכס שלא כדין וללא תשלום, אינו שנוי במחלוקת."

1. ככל שהנתבעים עומדים על טענותיהם בדבר נזקים אשר נגרמו להם לכאורה מהתנהלות הקיבוץ, כמו גם בדבר זכאותם הנטענת לסעדים כספיים, שמורה להם הזכות לנקוט בהליכים נפרדים, זאת בשים לב גם להחלטת בית המשפט המחוזי (כבוד השופט יונתן אברהם) מיום 11/12/18 (נספח א' לכתב התשובה).

סוף דבר

1. אשר על כן, דין הבקשה להעברת הדיון בתביעה למסלול רגיל – להידחות.
2. הוצאות הבקשה יפסקו בתום ההליך ובראי תוצאותיו.
3. עקב מעברי לכהן בבית המשפט בנצרת, המזכירות תביא החלטה זו לעיון כב' השופטת המטפלת בתיק לשם קביעת דיון בתא"ח או לשם מתן החלטה אחרת בהתאם לשיקול דעתה.

ניתנה היום, י' שבט תשע"ט, 16 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.