בפני תביעה לפינוי מושכר לפי פרק ט"ז 4 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות"), אשר הגיש התובע, קיבוץ דפנה, נגד הנתבע 1 מר יהודה פורת, מנהלה של הנתבעת 2 דרך הנחל בע"מ.

התביעה דנן מתבססת על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בע"א 53208-11-12, מיום 09.09.2013, אשר נתן תוקף פסק דין להסכמת הצדדים לפיה הנתבע 1 ימשיך להחזיק במקרקעי התובע למשך חמש שנים נוספות, החל מיום 01.01.2014 ועד ליום 01.01.2019, בתמורה לתשלום דמי שימוש שנתיים בסך 100,000 ₪ כולל מע"מ. הסכמות הצדדים בהליך הערעור באו במקום פסק הדין בערכאה הדיונית בבית משפט השלום, והנתבע וויתר והשיב לתובע את הפיצוי הכספי שנפסק לטובתו שם. כמו כן, הצדדים הצהירו בפסק הדין כי יפעלו לפתרון כל מחלוקת ברוח חברית וברוח הקיבוץ (להלן: "פסק הדין בערעור").

השאלה העיקרית העומדת להכרעת בית המשפט היא מה הדין לאחר תום תקופת השכירות המוסכמת והמוארכת על פי פסק הדין בערעור, והאם קמה לנתבעים זכות להמשיך ולהחזיק במקרקעין לאחר תום התקופה הקצובה בפסק הדין?

הליכים קודמים:

1. התובע – הקיבוץ, הוא אגודה שיתופית המחזיק במקרקעין על פי הסכם חכירה עם רשות מקרקעי ישראל אשר נרשם אצל רשם המקרקעין.
2. הנתבע 1 הוא חבר קיבוץ, המפעיל עסק תיירותי במקרקעי התובע, במגרשים 222 ו-224 לפי תכנית גע/מק/239 בחלקה 46 גוש 13247, אותם הוא שוכר בתמורה מהתובע (להלן: "המקרקעין"). הנתבעת 2 הינה חברה בע"מ המופעלת על ידי הנתבע 1.
3. החל משנת 2010, התנהלו בין הצדדים מספר הליכים משפטיים, ת"א 5630-06-10, ת"א 11688-06-10, ות"א 4328-12-10, אשר נדונו במאוחד בבית משפט השלום בטבריה.
4. במסגרת ההליכים המאוחדים, הנתבע עתר לפסק דין הצהרתי שיורה עליו כבעל רישיון בלתי הדיר להחזיק במקרקעין ולעשות בהם שימוש לתקופה בלתי מוגבלת ולכל הפחות לתקופה בת 20 שנים נוספות אשר ישקפו את השקעתו בעסק. לחילופין, הוא עתר לפיצוי כספי בגין פינויו עבור ההשקעה במקרקעין והמוניטין שהעסק רכש. התובע מצדו הגיש תביעה לפינוי הנתבע מהמקרקעין בטענה להפרת הסכם ההרשאה שנחתם בין הצדדים, בין היתר מאחר ולא שילם לקיבוץ תשלומים בעד השימוש במקרקעין. כמוכן, התובע הגיש תביעה למתן חשבונות בה נדרש הנתבע לפרט את הכנסותיו החל משנת 2004 לצורך אודמן מס פרוגרסיבי אשר עליו לשלם לתובע.
5. בפסק דינו מיום 04.10.2012, קבע בית משפט השלום בטבריה כי לנתבע מעמד של בר רשות מכוח השתק, אך רשות זו איננה בלתי הדירה, ולפיכך עליו לפנות את המקרקעין בתוך חמש שנים ולהשיבם לקיבוץ ביום 01.01.2014. כמוכן, נפסק כי על התובע לפצות את הנתבע בסך של 600,000 ₪ בגין השקעותיו במקרקעין בקיזוז דמי שימוש בסך 156,000 ₪, ובסה"כ 444,000 ₪ (להלן: "פסק הדין בבית משפט השלום").
6. על פסק הדין בבית משפט השלום הוגשו ערעורים הדדיים בבית המשפט המחוזי בנצרת, בסופם הגיעו הצדדים להסכמה אשר עוגנה בפסק הדין מיום 09.09.2013, במסגרת ע"א 53208-11-12, כפי שפורט בפתח הדברים.
7. לאחר פסק הדין בערעור נתגלעו מחלוקות בין הצדדים וננקטו מטעמם מספר הליכים הדדיים האחד כנגד משנהו. בנוסף, הצדדים פנו להליך גישור אשר לא צלח.
8. עם תום תקופת השכירות הנוספת שנקבעה בפסק הדין בערעור, ומשהצדדים לא הגיעו להסכמות לגבי המשך תקופת השכירות מעבר לתאריך 01.01.2019, הוגשה התביעה דנן מטעם התובע לפינוי הנתבע מהמקרקעין.

טענות הצדדים:

טענות התובע:

1. לטענת התובע, בפסק הדין בערעור נקבעה תקופת שכירות עד ליום 01.01.2019. משתמה תקופת השכירות, ומאחר ולא הושגה הסכמה בין הצדדים לגבי המשך החזקת המקרקעין בידי הנתבעים, על האחרונים לפנותם לאלתר. עוד טען התובע, שהנתבעים לא הצביעו על זכות שתאפשר להם להמשיך ולהחזיק במקרקעין.
2. התובע טוען כי בין הצדדים שוררים יחסי שוכר ומשכיר, וחל בעניינם סעיף 20 (א) לחוק השכירות והשאילה, תשל"א – 1971, לפיו ״עם סיום תקופת השכירות ישיב השוכר למשכיר את המושכר כשהוא פנוי מכל אדם או נכס, למעט נכס של המשכיר המשמש את המושכר״, ומשתמה תקופת השכירות המוסכמת, על הנתבע להשיב לתובע את החזקה במקרקעין.
3. לטענת התובע, היה ברור ומובן מאליו לנתבע שבתום תקופת השכירות יהיה עליו לפנות את המקרקעין, וצירף את טיוטת ההסכם שהוגשה לבית המשפט בערעור מטעם ב"כ הנתבעים דאז, הכוללת סעיף פינוי בתחום תקופת השכירות.
4. לטענת התובע, מאז מתן פסק הדין בערעור התגלעו מחלוקות שונות ונוספות בין הצדדים, בין היתר הנתבע צבר חוב בגין דמי שימוש מחודש 4/2016 ועד לחודש 10/2017, בשנת 2017 הצדדים ניהלו הליכי גישור אשר לא צלחו, ובביקורת רמ"י שנערכה בשנת 2018 נמצא כי עסק הנתבע חורג מן ההרשאות המוקנות לו, דבר החושף את התובע לקנסות ודו"חות מטעם וועדת התכנון והבניה ו/או רמ"י, ולחילוט הערבות אשר הפקיד התובע כחלק מהליכי הסדר של שימושים לא מוסדרים בשטחי המשבצת.
5. התובע הוסיף וטען כי הנתבע הציב דרישות בלתי סבירות אשר הכשילו את המשא ומתן בין הצדדים, בעוד שהתובע פנה לנתבע לאחר מתן פסק הדין בערעור בניסיון להגיע להסכמות, התכתבויות בעניין זה הוצגו דווקא מטעם הנתבעים. כמוכן, התובע העלה שהוא יזם את הליכי הגישור בין הצדדים במטרה להגיע להסכמות, אך כאמור הליך הגישור כשל.
6. באשר לטענת הנתבע לגבי סיכומים אשר סוכמו בין הצדדים מחוץ לאולם בית המשפט, התובע הכחיש טענות אלו, וטען כי אין נפקות להסכמות בין הצדדים שהועלו מחוץ לאולם בית המשפט ולא עוגנו בפסק הדין. כמו כן, אין נפקות לפסק הדין בבית משפט השלום אשר בוטל מפורשות בפסק הדין בערעור.
7. התובע הכחיש כל טענה בדבר פיצוי שהעלו הנתבעים, וטען כי הדרישה לפיצוי איננה רלוונטית להליך דנן ועל הנתבעים למצותה בהליך אחר אם בכלל, כמו גם שהפיצוי לא היה חלק מההסכמות על פי פסק הדין בערעור. עוד, טען התובע כי הנתבע מסרב לפנות את המקרקעין בניסיון להפעיל עליו לחץ פסול לצורך קבלת פיצוי כספי, וציטט לעניין זה קטעים מעדות הנתבע (מפרוטוקול הדיון.

טענות הנתבע:

1. כחלק מהגנתם, טענו הנתבעים כי יש לסלק את התביעה על הסף, ולחילופין להעבירה לבירור בסדר דין רגיל, מטעמי מורכבות ושאלות כבדות משקל הנוגעות ליחסי הצדדים והפרשנות העולה מהם.
2. טענת הנתבע העיקרית הינה כי לא נקבע מועד פינוי בפסק הדין שבערעור, וכי עניין הפינוי הושאר ללא הכרעה בכוונה ובהתבסס על הסכמת הצדדים שכל המחלוקות יפתרו ברוח טובה, רוח חברית ורוח הקיבוץ. כמוכן, הנתבעים התנגדו להגשת טיוטת ההסכם שהוגשה במסגרת הליך הערעור, וטענו כי הצדדים סיכמו במסדרונות בית המשפט שפינוי אינו על הפרק, ומכאן שטענות התובע לפינויים נטענות בחוסר תום לב.
3. הנתבעים טוענים כי לתובע היה ברור שפינוי אינו אופציה, ובשנת 2017 אף התנהל משא ומתן בין הצדדים לגבי המשך השכירות. בהקשר זה הצביעו הנתבעים על החלטת ישיבת המועצה (נספח ג' לכתב התשובה והתגובה לבקשה להעברת ההליך לסדר דין רגיל מטעם התובע) לפיה הנתבע (1) יפעיל את המקרקעין ל-5 שנים נוספות עם אופציה לעוד 5 שנים.
4. לטענת הנתבעים, כברי רשות להחזיק במקרקעין הם זכאים לפיצויי השבחה עבור פינויים מהשטח וזאת על פי הלכת ביהמ"ש העליון. עוד טענו הנתבעים, כי לאורך כל המשא ומתן בין הצדדים היה ידוע כי פינוי ללא פיצוי אינו עומד על הפרק. כמוכן, הנתבעים העריכו את הפיצוי המגיע להם בסך של 4.5 מיליון₪.
5. הנתבעים העלו טענות נגד התובע בתור קיבוץ, לפיהן ההחלטה לפינויים נוגדת את תקנון הקיבוץ ומנוגדת להחלטת מועצת הקיבוץ, וכי בתור חברי קיבוץ הם הסתמכו על אורחות החיים בקיבוץ ועל חובתו לדאוג לכל מחסורם. עוד, טענו הנתבעים כי התובע לא קיים את ההסכמות על פי פסק הדין בערעור בכך שסיכל כל ניסיון לפיתוח העסק שלהם, מנע מהם אפשרות לשדרג את העסק בכל הקשור לתשתיות חשמל, טלפונים, אינטרנט, הכנסת שירותים חדשים, מנע מהם פרסום באתר התובע, סירב לחתום על מסמכים נדרשים לצרכי קבלת רישיון והיתרים ובשנת 2015 הגיש תכנית ספציפית על השטח נשוא המחלוקת.
6. עוד טענו הנתבעים כי התובע ניהל משא ומתן שלא בתום לב תוך ניצול מעמדו הכלכלי או החברתי לסחיטת תנאים נוחים תוך ניצולם בתור חברי קיבוץ , והעלה דרישות בלתי סבירות במשא ומתן במטרה להכשילו, והגיש את התביעה דנן בכדי לפנות את הנתבעים מבלי שישלם להם פיצוי.
7. כמו כן, הנתבעים טענו כי התובע כשל בהוכחת תביעתו מאחר ונמנע מהבאת עדים רלוונטיים, והעד שהובא מטעמו איננו עד רלוונטי, איננו בקיא בפרטים, כל עדותו מפי השמועה, מאחר והוא מנהל הקהילה ואיננו עוסק בפן העסקי של הקיבוץ. מכאן, טענו הנתבעים כי הימנעות מהבאת עד יוצרת הנחה שעדותו הייתה סותרת את גרסת המשיב, ויש לזקוף זאת לחובת התובע.
8. הנתבעים הכחישו כל חוב נטען מצד התובע, וכן הכחישו כי הם מחזיקים במקרקעין לצורך מיקוח, שכן מדובר במפעל חייו של הנתבע (1), אשר מתקיימות ממנו 5 משפחות, וקיימות התחייבויות אדירות והזמנות עד לשנת 2020, כך שהנזק הצפוי להיגרם להם עם פינויים גדול באין שיעור ביחס לתובע.

ההליכים במסגרת הליך זה:

1. הנתבעים הגישו בקשה להעברת התביעה למסלול דיון רגיל, בטענה כי עומדות על הפרק שאלות וטענות מורכבות וכבדות משקל הנוגעות ליחסי הצדדים והפרשנות העולה מהם. בקשתם נדחתה על ידי כבוד השופטת מיכל ברלינר לוי בהחלטתה המנומקת מיום 16.01.2019, ובתמצית, מאחר ובית המשפט לא שוכנע כי ביסוד התביעה עובדות מורכבות או מסכת ראייתי מורכבת המצדיקה העברת התביעה לדיון במסלול רגיל. כמוכן, לא הוגשו מטעם הנתבעים מסמכים וראיות לגבי מצגים והבטחות מצד התובע בדבר זכותם להמשיך להחזיק במקרקעין לאחר 01.01.2019. בנוסף לכך, בית המשפט ציין בהחלטתו שהעובדה שהתובע הפקיד ערבות לצורך הסדרת המקרקעין הנמצאים בשימוש חורג על ידי הנתבע, כך שהמשך הפעלת עסק הנתבע תחשוף את התובע לסיכונים ביניהם חילוט הערבות, מטה את הכף לטובת המשך בירור התביעה בהליך מהיר.
2. על החלטה זו הוגשה רע”א 14714-02-19 בבית המשפט המחוזי, אך בית המשפט בהחלטתו מיום 28/02/2019 דחה את הבקשה, בקבעו כי בנסיבות העניין אין עילה המצדיקה התערבות בהחלטת בית המשפט קמא.
3. יש לציין כי בתאריך 08.11.2018 הגישו הנתבע 1 ואשתו תביעה כספית-נזיקית נגד התובע בבית המשפט המחוזי בנצרת בת"א 19933-11-18, תביעה זו נמחקה מחוסר סמכות בהחלטת כב' השופט יונתן אברהם מיום 11.12.2018.

דיון והכרעה:

1. בדיון אשר התקיים בפני נשמעו עדויותיהם של מר ארז ברגמן, מנהל הקהילה, מטעם התובע, וכן עדותו של הנתבע 1.
2. פרט לכתבי בי דין אשר צורפו מטעם הצדדים הנוגעים להליכים קודמים ושונים בין הצדדים, התובע מצדו צירף את הסכם החכירה עם רשות מקרקעי ישראל, טיוטת ההסכם אשר הוגשה מטעם הנתבע במסגרת ההליך הקודם בערעור, פרוטוקולים מישיבות מועצת הציבור בנוגע לטיפול בעניין הנתבעים, מכתב מרשות מקרקעי ישראל בדבר הפקדת ערבות בנקאית ע"ס 310,000 ₪ עבור הכניסה למתווה הסדרה וכן תכנית ההסדר המוצעת, הנתבעים מצדם צרפו הודעת פרסום בעלון הקיבוץ לגבי ההתקדמות בהליכים עמם, תכתובות מטעם הקיבוץ שלאחר מתן פסה"ד במטרה להגיע להסדר, והערכת שווי בית העסק כולל דו"חות כספיים.
3. לאחר בחינת טענות הצדדים, המסמכים אשר הוגשו מטעמם, והתרשמותי מהעדויות שנשמעו בפניי, אני רואה לנכון לקבל את התביעה ולהורות על פינוי הנתבעים משטח המקרקעין.
4. אין לפרש את פסק הדין בערעור כחוזה שכירות עד אין קץ; ההסכמות שקיבלו תוקף של פסק דין הנן ברורות ומפורשות, המסקנה היחידה המתחייבת הנה כי יחסי השכירות בין הצדדים הסתיימו עם תום תקופת השכירות הקצובה בפסק הדין בערעור, ומאחר והצדדים לא הצליחו במשך 5 שנים תמימות להגיע להסכמה לגבי ההמשך, על הנתבעים לפנות את השטח ולהשיבו לחזקת התובע.
5. הצהרת הצדדים בפרוטוקול פסק הדין בערעור לפיה הם ינסו לפתור את המחלוקות ברוח טובה, רוח חברית, ורוח הקיבוץ ביטאה את נכונות הצדדים דאז להגיע להסכמות. הצהרה כללית זו איננה מקנה זכות אפריורית לנתבעים להמשיך ולהשתמש במקרקעין מעבר לתקופת השכירות בפסק הדין ואין לראות בה הוראה המחייבת את התובע להמשיך ולהשכיר את המקרקעין לנתבעים.
6. הנתבעים לא הצביעו על זכות המקנה להם להמשיך ולהחזיק במקרקעין. בנוסף לכך, טענות הנתבעים כי הצדדים סיכמו במסדרונות כי פינוי אינו על הפרק, וכי לאורך המו"מ בין הצדדים היה ידוע לצדדים כי פינוי ללא פיצוי איננו עומד על הפרק - לא עוגנו בפסק הדין, ונשארו טענות בעלמא ללא תימוכין.
7. בהקשר זה יוער כי, בבקשת הנתבעים להעברת ההליך מהליך של פינוי מושכר להליך אזרחי רגיל, טענו הנתבעים שקיימות טענות מורכבות וכבדות משקל הנוגעות ליחסי הצדדים והפרשנות העולה מהם; ברם בהליך דנן, הנתבעים לא העידו מטעמם עדים זולת הנתבע 1 כך שכל טענות הנתבע 1 כנגד ההסכמות שקיבלו תוקף של פסק דין בערעור נותרו כעדות יחידה. מה גם, שהנתבעים נמנעו במשך שנים מלתקוף את ההסכמות שקיבלו תוקף של פסק דין ולא הגישו תביעה לביטולו.
8. החלטת מועצת הקיבוץ אשר הצביעו עליה הנתבעים (צורפה כנספח ג' לכתב התשובה והתגובה לבקשה להעברת ההליך לסדר דין רגיל מטעם התובע) כוללת הסכמה כללית לנהל משא ומתן עם הנתבעים לצורך מתן אופציה להמשך החזקתם במקרקעין. אין להתייחס להחלטה זו כאל קביעה המחייבת את התובע להאריך את תקופת השכירות, בייחוד כאשר החלטה זו ניתנה ביום 16.06.2013, כלומר בטרם ניתן פסק הדין בערעור. גם מתקנון הקיבוץ לא ניתן לדלות קביעה המחייבת את התובע להמשיך ולהשכיר את המקרקעין לנתבעים, מדובר בטענה כללית מדי שאין לה אחיזה.
9. לא השתכנעתי מעדותו של הנתבע 1, התרשמתי כי הוא מוכן להסתלק מהשטח באופן מידי תמורת פיצוי, ולא מן הנמנע כי סירובו לפנות את השטח נועד למטרה של הפעלת לחץ לצורך קבלת פיצוי בעד הסתלקותו מהמקרקעין (עמ' 14 שורות 29-30, עמ' 15 שורות 19-24, עמ' 17 שורות 30-31, לפרוטוקול מיום 11.04.2019). דבריו אלו של הנתבע עומדים בסתירה מול טענותיו לגבי הסתמכות על אורחות החיים בקיבוץ ועל כך שמדובר במפעל חייו שהיינו בעל חשיבות מיוחדת עבורו. כמוכן, הנתבעים הכחישו בסיכומיהם כל טענה לגבי חוב קיים, אך הנתבע 1 בעדותו אישר שהוא חייב לקיבוץ כ-186,000 ₪ עבור דמי שימוש שלא שילם במהלך למעלה משנה (עמ' 15 שורה 35 עד עמ' 16 שורה 1).
10. טענת הנתבעים כי התובע לא הביא עדים רלוונטיים לתביעה איננה מקובלת עלי. על הנתבע היה לזמן עדים שלדידו רלוונטיים לעניין ושהיה מעוניין לחקור. לא מצאתי פסול בעדותו של מנהל הקהילה מר ארז ברגמן. בחקירה הוא נשאל שאלות היסטוריות, שאלות לגבי הליכים קודמים, ושאלות הנוגעות לקיבוץ באופן כללי. רוב השאלות לא התמקדו בענייני התביעה שבפנינו, אך כאשר העד נשאל שאלות הרלוונטיות להליך הנוכחי הוא השיב בבקיאות, ועדותו הותירה בי רושם מהיימן.
11. טענות הנתבעים כי התובע התנכל בהם וסיכל כל אפשרות להגיע להסכם נותרו טענות בעלמא ולא נתמכו בשום ראיה. מהמסמכים שהונחו בפני בית המשפט נראה כי הקיבוץ הוא זה שיזם פניות לנתבעים לצורך הגעה להסכמות, וגם הוא זה שיזם הליך גישור בין הצדדים. כמו כן, התובע נמנע מלתבוע את הנתבע וגם לא פתח בהליכי הוצאה לפועל נגדו עבור חוב דמי שכירות (עניין זה אומת בעדות הנתבע, עמ' 15 שורה 35 עד עמ' 16 שורה 5), דבר המצביע על נכונות מצד התובע להגיע לפיוס. לעומת זאת, הנתבעים הותירו בי רושם כי הם מנסים למשוך ולהאריך את זמן החזקתם במקרקעין ככל שניתן וזאת כאמצעי מיקוח לקבלת פיצויים בעד הפינוי.
12. לא מצאתי הסבר המניח את הדעת לסיבת הסתמכות הנתבעים על המשך ההחזקה במקרקעין כאשר פסק הדין קובע מפורשות שהשכירות תימשך למשך חמש שנים קרי - עד 01.01.2019, במיוחד כאשר שני הצדדים טוענים כי היחסים ביניהם במגמת הידרדרות מתמדת, וכאשר אף לטענתם הקיבוץ מתנכל בהם ומפר את ההסכמות ביניהם.
13. סיכומם של דברים, גרסת התובע לא נסתרה ונמצאה אמינה, ולא הוכח כל פגם בהתנהלותו. קיים פסק דין חלוט שעל הצדדים לפעול לפיו . על כן, על הנתבעים לפנות את המקרקעין בהתאם לפסק הדין שבערעור וזאת בהעדר הסכמה לגבי המשך השכירות, וכן לאור השימוש החורג במקרקעין מצד הנתבעים החושף את התובע לקנסות ואף לחילוט הערבות מצד רשות מקרקעי ישראל. ודוק, הנתבעים לא הצביעו על זכות המקנה להם להמשיך ולהשתמש במקרקעין. לפיכך, אין לנתבעים להלין כנגד התובע בדרישתו לפינוי המושכר.
14. לגבי טענות הפיצוי / נזקים / סעדים כספיים שהועלו מטעם הנתבעים, הרי שהליך זה איננו המסגרת המתאימה להעלאת טענות אלו, וככל שהנתבעים עומדים על דרישות אלו באפשרותם להגיש תביעה כספית מתאימה.
15. לאור האמור דין התביעה להתקבל. אני מורה לנתבעים לפנות את המושכר מכל אדם וחפץ להשיבו לחזקת התובע. לפנים משורת הדין אני קובעת כי הפינוי יבוצע עד יום 17/7/19.
16. אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪.

הסכומים ישולמו תוך 30 ימים מהיום אם לא כן, ישאו הפרשי ריבית והצמדה כחוק.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ג סיוון תשע"ט, 16 יוני 2019, בהעדר הצדדים.