לפני:

כב' הרשם אביעד אברגיל

החלטה

1. לפניי בקשת הנתבע 3, מר מאהר סעד, לחייב את התובעים בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו בהליך.

רקע –

1. ביום 22.10.2018 הגישו התובעים (27 תובעים) תביעה נגד הנתבעות 1 ו-2, לתשלום זכויות סוציאליות בגין עבודתם במשחטת עוף בבעלות הנתבעת 1. בכתב התביעה נטען כי הנתבעת 2 שימשה כחברת כוח אדם אשר הציבה את התובעים לעבודה אצל הנתבעת 1, בתקופה שבין חודש אוגוסט 2016 ועד חודש יולי 2018. עוד נטען, כי יש לחייב את הנתבעות 1 ו-2 ביחד ולחוד בגין זכויותיהם של התובעים.
2. ביום 11.12.2019 הגישה הנתבעת 1 בקשה לצרף נתבע נוסף – מר מאהר סעד – בטענה כי הוא שימש כמעסיקם של התובעים מחודש מאי 2018 ועד לחודש יולי 2018. התובעים התנגדו לבקשה וטענו כי הם כלל אינם מכירים את הנתבע 3. ביום 30.12.2019 החליט בית הדין כי יש לצרף את מר סעד כאמור כנתבע נוסף, וזאת על מנת לברר את מלוא המחלוקות המתעוררות בהליך.
3. ביום 19.3.2020 הגיש הנתבע 3 בקשה לחייב את התובעים בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו; ביום 25.3.2020 הגישו התובעים את תגובתם, והנתבע 2 השיב לתגובה ביום 15.5.2020.

עיקרי טענות הצדדים במסגרת הבקשה להפקדת ערובה –

א. עיקר טענות הנתבע 3 –

1. מאחר שהתובעים הם תושבי הרשות הפלסטינית (ועל כן אינם תושב הארץ ואינם אזרחים של אחת המדינות אשר עליהן חלה אמנת האג לפי תקנות לביצוע אמנת האג (הפרוצדורה האזרחית), התשי"ד-1954), הרי שיש לחייבם בהפקדת ערובה בהתאם לתקנה 116א' לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 (להלן: "התקנות").
2. התובעים לא הציגו ראשית ראיה לכך שהועסקו על ידי הנתבע 3. בהיעדר ראשית ראיה כאמור, ובמקרה שבו תידחה התביעה, לא יוכל הנתבע 3 לפרוע הוצאותיו מהתובעים.
3. העובדה שהנתבע 3 צורף להליך לבקשת הנתבעת 1 אינה רלוונטית כלל. נקודת המוצא בתקנה 116א' לתקנות היא כי תובע שאינו תושב ישראל ואינו אזרח מדינה החתומה על אמנת האג, יפקיד ערובה לתשלום הוצאות הנתבע, ובית הדין רשאי שלא לחייב תובע זה בהפקדת ערובה רק בהתקיים אחד משלושה התנאים החריגים הקבועים בתקנות. בנסיבות דנן, אין בידי התובעים ראשית ראיה לקיומם של יחסי עבודה בינם לבין הנתבע 3, ולמעשה הם מודים כי הם כלל אינם מכירים אותו, והנתבע 3 לא יוכל להיפרע מהם במקרה שהתביעה תידחה.

ב. עיקר טענות התובעים –

1. אף אם היה בסיס לבקשה להפקדת ערובה, ואין הדבר כך, הרי שהבקשה צריכה הייתה להיות מופנית כלפי הנתבעת 1 ולא כלפי התובעים. התובעים לא טענו כי התקיימו בינם לבין הנתבע 3 יחסי עבודה, והם אינם מכירים אותו כלל. משכך, הוא גם לא נתבע על ידם במסגרת התביעה. יתר על כן, התובעים אף התנגדו לצירופו של הנתבע 3 להליך. לפיכך, אין זה סביר לחייב את התובעים בהפקדת ערובה כמבוקש על ידי הנתבע 3.

המסגרת הנורמטיבית –

1. ביום 2.9.2016 נכנסה לתוקף תקנה 116א' לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 (להלן: "התקנות"), אשר על פיה במקרים בהם מדובר בתובע שאינו תושב ישראל או אחת המדינות שאמנת האג חלה עליהן, הכלל הוא כי יש לחייבו בערובה להבטחת הוצאות הנתבע (ככל שהתביעה תידחה), וזאת אלא אם התקיימו, אחת או יותר, מן הנסיבות המצדיקות מתן פטור מהפקדת ערובה כאמור, ואלה הן: (א) אם התובע הראה ראשית ראיה להוכחת תביעתו; (ב) אם התובע הראה כי הנתבע יוכל להיפרע את הוצאותיו ממנו אם התביעה תידחה; (ג) אם ראה שופט בית הדין או הרשם לפטור את התובע מטעמים מיוחדים שיירשמו.
2. ההיגיון שעומד מאחורי תקנה 116א' לתקנות הוא להבטיח את הוצאות הנתבע במקרה שתביעת התובע תידחה – וזאת באותם המקרים בהם מדובר בתובע שאינו תושב ישראל וכפי הנראה אינו בעל נכסים בישראל, כך שסיכויי הנתבע לפרוע את הוצאותיו ממנו בנסיבות בהן תידחה התביעה – נמוכים. כך נכתב בהקשר זה בדברי ההסבר לתקנה:

"...נועדה במקרים המתאימים להבטיח כי אם התובע ייכשל בתביעתו ובית המשפט יטיל עליו הוצאות לטובת הנתבע הוא אכן ישלם זאת. בנוגע לתביעות המוגשות על ידי מי שאינם תושבי ישראל גובר הצורך להבטיח כי נתבעים יוכלו להיפרע מתובעים שאינם תושבי ישראל, שעל דרך הכלל אין להם נכסים בישראל ועשוי להיות קושי לאתרם ולאכוף כלפיהם את פסק הדין, ככל שהתובעים לא יזכו בתביעתם וייפסקו הוצאות לזכות הנתבעים."

1. כידוע, זכות הגישה לערכאות היא זכות יסוד [ראו לעניין זה: ע"א 733/95 ארפל אלומניות בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ; ע"ע (ארצי) 1424/02 פתחי אבו נאסר נ' SAINT PETER IN GALLICANTU], והלכה למעשה תקנה 116א' לתקנות מגבילה זכות יסוד זו. סוגיה זו זכתה להתייחסות בדברי ההסבר לתקנה 116א':

"אמנם הטלת ערובה כאמור עלולה לפגוע בזכות הגישה לערכאות ככל שאינה מידתית ושאינה לתכלית ראויה, עם זאת, נוכח השונות בין אזרחי ישראל ותושביה לבין נתינים זרים, יש הצדקה לקביעת הסדר מחמיר יותר לגבי האחרונים."

לאחר כניסתה לתוקף של התקנה אף הוגשה עתירה לבג"ץ בעניין – עתירה שנדחתה ובג"ץ אישר את סבירותה ומידתיותה של התקנה [ראו: בג"ץ 7016/16 עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' שרת המשפטים (17.9.2018)].

מן הכלל אל הפרט –

1. כבר בפתח הדברים אבהיר כי לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת כלל החומר בתיק בית הדין, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, ולהלן נימוקיי.
2. בהתאם לתקנה 18(א) לתקנות, ניתן לצרף להליך נתבע אשר נוכחתו בבית הדין דרושה כדי לאפשר לבית הדין לפסוק ולהכריע ביעילות ובשלמות בכל השאלות הכרוכות בתובענה. בהתאם לתקנה זו, בסמכות בית הדין לצרף להליך נתבע כאמור אף אם התובע התנגד לכך – "על אפו ועל חמתו" [ראו: דב"ע (ארצי) תש"ן/ 61-4 המוסד לביטוח לאומי – קופת חולים מכבי, פד"ע כב(1), 3 (1990)].
3. הנתבע 3 צורף להליך לבקשת הנתבעת 1 ובהתאם להחלטת בית הדין מיום 20.12.2019 כאמור. התובעים לא הגישו את תביעתם נגד הנתבע 3 ומעולם לא טענו לקיומם של יחסי עבודה בינם לבינו. למעשה, התובעים טענו כי הם כלל אינם מכירים את הנתבע 3, ובהתאם אף התנגדו לצירופו להליך.

בנסיבות אלה, ברי כי לא תהא בידי התובעים ראשית ראיה להוכחת התביעה כנגד הנתבע 3, אך האם יהא זה מוצדק להטיל עליהם חובה להפקיד ערובה?

התשובה לכך שלילית.

1. בדברי ההסבר לתקנה 116א' לתקנות נכתב ביחס לחריג השלישי הקבוע בתקנה, כך:

"... לבית הדין שיקול דעת שלא להטיל ערובה 'מטעמים מיוחדים שירשמו', כגון במקרים בהם מתרשם בית המשפט כי בנסיבות העניין אין זה מן הצדק ומן ההגינות להטיל על התובע הפקדת ערובה. במסגרת זו, יוכל בית הדין לשקול את אופי הזכות הנתבעת והאם היותה זכות קוגנטית של העובד, את החלופות האפשריות לערובה, וכן את נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה, וזאת בהסתמך על הפסיקה אשר התוותה את שיקול הדעת עד כה." [ההדגשה הוספה – א.א.].

1. בנסיבות העניין, כאשר הנתבע 3 צורף להליך לבקשת הנתבעת 1 ובניגוד לעמדת התובעים, מתקיימים "טעמים מיוחדים" המצדיקים את דחיית הבקשה.

אציין, כי משהנתבע 3 צורף כאמור להליך לבקשת הנתבעת 1, הרי שככל שיתברר בסוף ההליך כי לא היה צורך או הצדקה לצרפו – ייתכן שמי שיישא בהוצאותיו היא הנתבעת 1. בכל מקרה – הכרעה בעניין זה תיוותר לסוף ההליך.

1. למעלה מן הצורך אציין, כי הנתבע 3 כלל לא נתן דעתו בבקשתו לכך שאחד מן התובעים (תובע מס' 27) הוא תושב ישראל, כאשר הכלל במקרה זה הוא כי אין להטיל עליו חובה להפקיד ערובה, אלא במקרים חריגים ונדירים [ראו לעניין זה: ע"ע (ארצי) 1424/02 פתחי אבו נסאר נ' SAINT PETER IN GALLICANTU (6.7.2003)].
2. נוכח האמור, הבקשה נדחית.
3. משנדחתה הבקשה, יישא הנתבע 3 בהוצאות התובעים בסך 1,500 ₪ אשר ישולמו בסוף ההליכים בתיק.

ניתנה היום, כ"ה אייר תש"פ, (19 מאי 2020), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.