05 פברואר 2019

בפני: כב' השופט בועז גולדברג

החלטה

בפני בקשת המבקשת (הנתבעת שכנגד ) לחייב את המשיבה, שהיא התובעת שכנגד (להלן: "המשיבה" או "החברה") בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה בסך שלא יפחת מ-20,000 ₪.

טענות המבקשת:

1. לטענת המבקשת, לאחר שהיא הגישה כנגד המשיבה תביעה לתשלום זכויות מכוח העסקתה אצלה, המשיבה הגישה תביעה שכנגד על סך של 250,000 ₪, וזאת כ"משקל נגד" לתביעת המבקשת; לטענתה התביעה שכנגד חסרת ביסוס עובדתי מינימלי וסיכוייה קלושים; עוד טוענת המבקשת כי המשיבה היא חברה בקשיים ולא תוכל לשלם למבקשת את הוצאותיה, ככל שייפסקו לטובתה.

המבקשת טוענת כי על פי הפסיקה, נקודת המוצא היא, כי יש לחייב חברה בהפקדת ערובה להוצאות, אלא אם כן הוכיחה החברה כי היא בעלת איתנות כלכלית או שבנסיבות העניין אין הצדקה לחיובה בהפקדת ערובה.

1. ביום 28.1.19 הוריתי למשיבה להגיב לבקשה עד יום 4.2.19.
   עד היום, 5.2.19, לא הגיבה המשיבה.

המסגרת הנורמטיבית

1. ביום 2/9/16 נכנסה לתוקפה תקנה 116 א (א) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב – 1991 (להלן- התקנות) הקובעת כך:

"שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר,

לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו של

נתבע".

1. מדובר בתקנה מקבילה וזהה לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן – תקנות סדר הדין האזרחי) . יצוין שעוד טרם נכנסה התקנה לתוקף, קבע בית הדין הארצי לעבודה, כי במקרים המתאימים, ניתן לאמץ את ההסדר הקבוע בתקנה 519, וזאת מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט – 1969 [דב"ע (ארצי) נה/218 – 3 עלי איוב אל הדיה – שרפן דוד בע"מ, פד"ע כט 391 (1996)].
2. במקביל להוראות שאוזכרו לעיל, אשר עניינן חיוב בעל דין בהפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאות, מוצאים אנו בחוק החברות, תשנ"ט – 1999 (להלן – חוק החברות) את סעיף 353א, הקובע כך:

"הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט שלו הסמכות לדון בתביעה, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן ערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין".

1. השאלה בדבר תחולת הוראה זו בבתי הדין לעבודה נדונה במסגרת ע"ר 15046-12-11 חוה נחמני נ' קנטרי פלורס (28/1/13) ( להלן – עניין נחמני) ונקבע, כי הוראת סעיף 353א חלה גם בהליכים המוגשים בבית הדין לעבודה.
2. בעניין נחמני נקבע, כדלקמן :

"החזקה הקבועה בסעיף 353א לחוק החברות ניתנת לסתירה בשתי דרכים חלופיות: האחת – 'אם הוכיחה החברה כי יהיה לאל ידה לשלם את הוצאות הנתבע, אם יזכה הוא בדין'; השנייה – 'אם סבור בית המשפט כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה בערובה'; החלטה בבקשה להפעלת ערובה נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט, ועליו ליתן דעתו לשיקולים שונים, ובכלל זה האם הוגשה התובענה בתום לב ומה סיכוייה, האם הוגשה הבקשה לערובה רק כדי למנוע תביעה אמיתית של החברה, האם מצבה הכספי הרעוע של החברה נגרם על ידי התנהגות הנתבע ועוד".

ובהמשך:

"בית המשפט העליון הדגיש כי הנטל להוכיח הן את יכולתה של החברה לשלם את הוצאות המשפט והן את הנסיבות המצדיקות שלא לחייב בהפקדת ערובה מוטל על כתפי החברה התובעת, וכי בדרך כלל אין זה ראוי במסגרת בקשה להפקדת ערובה לדון בהרחבה בניתוח סיכויי התביעה, ויש להיזקק לכך רק כאשר סיכויי ההליך גבוהים במיוחד או קלושים מאד; יש לדאוג שקביעת גובה הערובה הנדרשת תהיה מידתית ותאזן נכונה את כל השיקולים הרלוונטיים".

1. בית המשפט העליון (כב' הש' מלצר) קבע ברע"א 10376/07 ל.נ הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (ניתן ביום 11.2.09 ) (להלן – עניין ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ), כי חיוב חברה בהפקדת ערובה במקרה בו לא הוכחה יכולתה לשלם את הוצאות הנתבע מבטא את הכלל. הפטור מהפקדת ערובה על ידי חברה אשר לא הוכיחה את יכולתה לשלם הוצאות הינו החריג לכלל. הנטל להוכיח התקיימות נסיבות המצדיקות שלא לחייב את החברה התובעת רובץ על כתפיה של האחרונה (סעיף 13 לפסה"ד).

דיון והכרעה

המבקשת הגישה תביעה בה תבעה פיצויים לפי חוק עבודת נשים, תשי"ד-1954 וחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, תשמ"ח-1988; הפרשי שכר והפרשות לפנסיה.

המשיבה, הנתבעת, הגישה תביעה שכנגד בה גוללה מסכת עובדתית שלטענתה מלמדת על תפקוד לקוי של התובעת ואף מעשים שעשתה במזיד ואשר הזיקו למשיבה. לטענת המשיבה אלו היו הסיבות שהביאו לפיטורי המבקשת ולא היותה בהריון.

בשלב מאוחר יותר הגישה הנתבעת-המשיבה תביעה שכנגד בה טענה כי תפקודה הלקוי של המבקשת, התובעת והנתבעת שכנגד, גרם לה להפסדים כלכליים עצומים ובין היתר שהמבקשת גרמה, במכוון, לחיובה של המשיבה בתשלום שכר למקורביה.

אין ספק כי אם תידחה התביעה ויושתו על המשיבה הוצאות המבקשת, על המשיבה להראות שביכולתה לשאת בתשלום זה.

משלא הגישה המשיבה תגובה לבקשה, ולא הראתה איתנות כלכלית או טעם אחר לדחייתה אני מקבל את הבקשה וקובע שהמשיבה, הנתבעת, תפקיד בקופת ביה"ד סך של 5,000 ₪.

בקביעת הסכום לקחתי בחשבון הן את השיקולים המיוחדים המנחים את בית הדין בעת פסיקת הוצאות (ד"ר י. לובוצקי, סדר הדין במשפט העבודה, ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין, מהדורת 2016, פרק 13 עמ' 3) והן עת העובדה כי גובה הערובה נקבע מתוך איזון בין מספר שיקולים, כפי שציינתי לעיל. משקלה של זכות הגישה לערכאות, שהיא זכות יסוד בעלת חשיבות מיוחדת בשיטת המשפט הישראלית, תומך בקביעת ערובה מתונה יחסית ונמוכה מסכום ההוצאות המקובל בסיומו של ההליך.

סיכום:

אני מורה כי המשיבה, הנתבעת והתובעת שכנגד, תפקיד סך של 5,000 ₪ בקופת בית הדין כערובה לתשלום הוצאות המבקשת, התובעת והנתבעת שכנגד, בתוך 30 ימים שאם לא כן תימחק התביעה שכנגד ללא התראה נוספת.

ניתנה היום, ל' שבט תשע"ט, (05 פברואר 2019), במעמד הצדדים/בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.