התובע מר יצחק מועלם (להלן: "התובע"), מבקש לחייב את הנתבעת, אפיקים – שירותי תחבורה מתקדמים בע"מ (להלן: "הנתבעת") בסך של 12,000 ₪ בשל 2 אירועים שונים אשר התרחשו ביום 04.11.2018.

האירוע הראשון התרחש בקו אוטובוס מספר 401, היוצא מבני ברק לירושלים, שם הורד התובע לטענתו מן האוטובוס ע"י הנהג בתחנת קניון איילון ברמת גן ובטרם הגיע ליעדו.

הארוע השני התרחש בירושלים, כאשר נהג האוטובוס בקו מספר 422 (יובהר כי מדובר באותו נהג), היוצא מירושלים לבני ברק סירב להסיע את התובע, לטענתו.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ראיתי לנכון לקבל בחלקה בלבד את התביעה, ולהלן נימוקיי –

1. ראש וראשון אבקש לציין כי כל אחד מהצדדים, בחלק אחר של טענותיו, העלה טענות בנוגע לרישומים הקיימים באתר הנתבעת ובתקנונה המפורסם שם. יחד עם זאת איש מן הצדדים לא טרח לצרף את התקנון האמור, כפי שהיה מפורסם במועדים הרלוונטיים לארוע נשוא התביעה.

בהתאמה, אף אם תקנון זה אמנם קיים באתר הנתבעת, דומה בעיניי כי אין הצדדים רשאים להסתמך במסגרת ההליך כאן על אותו רישום, וזאת מן הטעם הפשוט שפרסום מסמכים באתרי המרשתת נועד הן לצורך חשיפתו לעיני הציבור והן לצורך עדכונו מעת לעת בקלות ובנוחות.

נוחות וקלות השינוי כאמור מובילים לכך ששאלת תוכן התקנון במועדים הרלוונטיים אינה בגדר ידיעה שיפוטית, ויש להוכיחה באסמכתאות.

מעבר לכך אף איני סבורה כי מתפקידו של ביהמ"ש לתור אחר ראיות הצדדים, והיה עליהם להתכבד ולהביא, איש איש מטעמו ולצורך הוכחת טענותיו, את מלוא ראיותיו.

משלא פעלו בהתאם ללא הצדקה – ייזקף העדרו של התקנון הרלוונטי לחובתו של כל צד, בהתאם לנטל המוטל עליו להוכחת טיעוניו, שכן חזקה היא כי בעל דין יפעל להבאת מלוא הראיות התומכות בטיעוניו לפני ביהמ"ש, אלא אם ביקש להסתיר מעיני ביהמ"ש את הראיה, שמא תתמוך בעמדת יריבו.

2. במהלך הדיון שנערך לפניי, טען התובע כי בעת עלייתו אל האוטובוס בקו 401, החל ויכוח בינו לבין נהג האוטובוס, בשל תלונת התובע כי מכונת ה"רב קו" הנמצאת באוטובוס איננה פועלת כנדרש. לשיטת התובע, ויכוח זה הוא שהוביל את הנהג לבקש מהתובע לרדת מהאוטובוס.

3. כאשר נשאל נהג הנתבעת, אשר העיד מטעמה, כיצד הוסדרה סוגיית תשלום דמי הנסיעה על ידי התובע נראה זה מופתע לנוכח העלאת טענות בסוגיה זו, והתרשמתי כי אין בין אופן ביצוע התשלום על ידי התובע עבור דמי הנסיעה ובין הויכוח שהתעורר לאחר מכן ולו דבר.

הואיל וטענות התובע בנוגע לסיבת הויכוח לא הועלו בכתב התביעה, והואיל וטענה זו עלתה מפיו לראשונה במהלך עדותו (ושעה שנהג הנתבעת ממתין מחוץ לאולם הדיונים), מצאתי כי יש באופן תגובתו הספונטנית של נהג הנתבעת לשאלה אשר הופנתה אליו בעניין, כדי ללמד על כי כלל לא נערך לדיון בסוגית השיח שבין הצדדים בסוגיית אופן תשלום דמי הנסיעה, כי לא ייחס לכך משמעות וכי לא זו הסיבה האמיתית לפרוץ הויכוח בין השניים.

על כן התרשמתי כי לא היה כל קשר בין אופן ביצוע התשלום (וקיומה או העדרה של תקלה במכשיר קריאת הרב-קו המותקן על גבי האוטובוס) לבין המחלוקת שהתעוררה לאחר מכן.

4. יצויין באותו הקשר כי התובע ביקש לתמוך את תביעתו בסרטונים שצולמו על ידו ביום הארועים, ואולם מעיון בסרטונים אלו עולה כי השיח שהתנהל בין התובע לבין נהג הנתבעת עובר להגעתו של האוטובוס לתחנת קניון איילון לא תועד על ידי התובע, ולמעשה משאין חולק כי האוטובוס היה ריק בשלב זה מנוסעים, הרי שאין לפניי כל הוכחה לקיומו של שיח מקדים בין הצדדים, אשר עניינו בחוסר שביעות הרצון של נהג הנתבעת מדברי התובע ביחס למכונת הרב-קו שעל גבי האוטובוס.

5. התובע טען בדיון כי נוכח המחלוקת שהתעוררה בינו לבין הנהג ביחס למכונת הרב-קו כאמור, ולאור רצונו של הנהג כי התובע יצא מן האוטובוס ולא ימשיך עימו בנסיעתו, יצר הנהג, יש מאין, "תקלה" אשר באה לידי ביטוי בצליל ההתראה שנשמע עם כניסת האוטובוס לתחנת קניון איילון.

כך, טען התובע, כי לאחר שהחל שיח בינו לבין נהג האוטובוס ביחס לתקינות מכונת הרב-קו ולאחר שהביע את חוסר שביעות רצונו מאופן תפקודה, טען כלפיו נהג האוטובוס במפתיע כי הוא לא יוכל להמשיך בנסיעה עימו בשל אופן התנהלותו. לשיטתו רק לאחר דברים אלו הפעיל נהג האוטובוס דבר מה באוטובוס אשר יצר את המצג של "תקלה".

6. הנתבעת טענה בכתב ההגנה כי עת החל הנהג נסיעתו, נדלקה מנורת התראה אדומה המצביעה על חוסר מים, מצב המחייב לשיטת הנתבעת את עצירת האוטובוס. בהתאם לכך, ביקש נהג הנתבעת מהתובע לרדת מהאוטובוס, תוך שהוא עצמו יורד מהאוטובוס על מנת לפעול לתיקון התקלה שאירעה.

7. אין מחלוקת כי מהתחנה הראשונה ועד לתחנת קניון איילון לא היו באוטובוס נוסעים נוספים, על כן לא נשמעה שיחתם של השניים באוזניי אדם נוסף. אין גם מחלוקת כי הנהג עצר את האוטובוס בתחנתו השנייה של המסלול, תחנת קניון איילון, תוך שהוא מציין בפני הנוסעים המעוניינים לעלות כי ישנה תקלה באוטובוס, וכי על כן לא יכול הוא להמשיך בנסיעתו, והם אינם מורשים לעלות אל האוטובוס.

8. אשר לטענה כי הנהג הוא שיצר את צליל ההתראה משל קיימת תקלה, והכל על מנת שהתובע ירד מן האוטובוס מבלי שתהיה תקלה כלשהי המצריכה טיפול של ממש - מדובר בטענה לקיומה של תרמית והונאה מצד הנהג, ורף ההוכחה הנדרש מן התובע בכגון דא הינו גבוה במיוחד משמדובר בטענות הגובלות ברף הפלילי והמייחסות לנהג הנתבעת התנהלות עבריינית כמעט.

בפועל הציג התובע סרטונים שצולמו על ידו בזמן אמת ובאף אחד מאלו לא ניתן היה להיווכח כי מרישומי שעוני החיווי באוטובוס, הרכב תקין.

מצופה היה כי התובע יוכל, בשים לב לאמצעי בו בחר לעשות שימוש להוכחת טענותיו, להביא לפני ביהמ"ש צילום של מחווני האוטובוס התומך בטענתו כי הרכב אינו מתחמם ואין כל עדות לקיומה של תקלה, אך כזה לא הוצג. במיוחד נכונים הדברים שעה שמהסרטון שהציג התובע עולה כי זה נותר באוטובוס לבדו וערך צילומים, בה בשעה שנהג האוטובוס מצוי בסמוך לאוטובוס, מחוצה-לו, ושעה שאין כל אדם נוסף, העשוי להפריע בביצוע הצילומים הפנימיים.

8. בהמשך, לטענת התובע, ירד הנהג מן האוטובוס על מנת לדבר בטלפון הנייד, בעוד התובע נשאר במקומו וסירב לרדת. כאשר הבחין נהג האוטובוס כי התובע לא יורד, שב וחזר על דרישתו כי התובע ירד מן האוטובוס, תוך שלשיטת התובע הוא צועק עליו "חוצפן" בנוכחות אנשים נוספים ששהו במקום.

9. מצפייה בסרטונים כאמור, נראה כי נהג האוטובוס אכן ירד ודיבר בטלפון. עובדה זו תומכת בגרסת הנהג כי ירד מהאוטובוס על מנת לברר ולנסות לתקן את התקלה בהתאם להנחיות טלפוניות שקיבל בעניין. נוסף על כך, ניתן להבין מצפייה בסרטון כי התובע הוא שהתעקש שלא לרדת מהאוטובוס ולא להישמע להוראות הנהג, תוך שהוא עצמו יוצר פרובוקציה סביבו, בשעה שהוא משוחח עם הנהג המצוי מחוץ לאוטובוס, בעוד הוא עצמו מצוי על גבי האוטובוס ובמרחק מסוים מהנהג, באופן שמוביל את השיחה לשימוש בקולות רמים. אציין כי לא מצאתי שהנהג הרים את קולו על התובע או צעק כלפיו, גם כאשר ציין כי התובע שמסרב לרדת מן האוטובוס הוא "חצוף".

10. לטענת התובע, סירב לרדת מן האוטובוס, כפי שאף מסר לנהג בזמן אמת, נוכח העובדה שלשיטתו על נהג האוטובוס להזעיק באופן מיידי אוטובוס חלופי להסעת הנוסעים וחלה עליו חובה לאפשר לנוסעים להמתין לאותו אוטובוס חלופי בתוך האוטובוס התקול, והכל – על פי תקנון הנתבעת המפורסם לשיטתו באתרה.

כאמור, קיומן של הוראות כאמור בתקנון הנתבעת לא הוכח, ובהעדר עותק מן התקנון עומדת לחובת התובע חזקה לפיה לו הוצג התקנון היו הוראותיו בעניין זה שונות.

11. למעשה, דומה בעיניי כי הטענה אף איננה סבירה, וזאת בין היתר בשים לב להוראות תקנות 416(ב), 443 ו- 447 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה), הקובעות בין היתר כי נהג האוטובוס אחראי לבטיחות הנוסעים, כי לנוסע קיימת חובה להשמע להוראות הנהג, וכי על נהג אוטובוס לעזוב את האוטובוס רק לאחר שכל הנוסעים ירדו ממנו.

12. למעשה, אם אמנם נתגלתה תקלה באוטובוס (וכאמור הנטל להוכיח כי על אף צליל ההתראה שנשמע לא היו דברים בגו- מוטל בענייננו על התובע דווקא), הרי שהיה על נהג האוטובוס לפעול לאיתור ותיקון התקלה, ולשם כך היה עליו לפעול תחילה על מנת לוודא כי אין במצב שנוצר כדי לסכן את בטיחות הנוסעים, ובכללם התובע אשר מצוי היה זה מכבר בתוך האוטובוס. החלטתו לפנות את האוטובוס מנוסעיו במקרה של חשש לבטיחותם הינה סבירה, ודומני כי היה על התובע לפעול בשיתוף פעולה עם נהג הנתבעת, ולהישמע להוראותיו, בהתאם להוראות התקנות.

דומה אם כן כי סביר יותר להניח שבמסגרת התקנון קיימות הוראות המקנות לנהג האוטובוס את שיקול הדעת לקבוע האם מדובר בתקלה שעשויה להתפתח לכדי מצב המסכן את הנוסעים (למשל, בשל התחממות מנוע האוטובוס), ובמקרה מתאים, ובמידת הצורך – על פי הנחיות שיקבל מאנשי התחזוקה - לפעול לפינוי האוטובוס מנוסעיו לצורך טיפול בתקלה, מאשר שקיימת הוראה המחייבת אותו להותיר את הנוסעים על גבי האוטובוס, בה בשעה שהוא עצמו יורד מן האוטובוס ומטפל בתקלות.

13. מכל האמור אני קובעת כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח כי "הורד" מן האוטובוס בנסיבות שבהן אסור היה לנהג הנתבעת לבקשו לרדת, ודומה כי בדין נדרש התובע לרדת מן האוטובוס, בשל תקלה שנמצאה בו, כשם שנדרשו יתר הנוסעים שביקשו לעלות בתחנה זו שלא לעלות אל האוטובוס.

עוד שוכנעתי כי התובע פעל בניגוד להוראות התקנות שעה שסירב לרדת במקרה כאמור מן האוטובוס ולהישמע להוראות הנהג, וכי אין ממש בטענת התובע כי נקלע לסכסוך עם הנהג קודם לכן, וכי סכסוך זה הוא אשר הוביל ל"הורדתו" מן האוטובוס כאמור.

טענת התובע לפיה קיימות הוראות האוסרות על הורדת הנוסעים במקרה של תקלה לא הוכחו וכאמור אינן סבירות בעיניי, וממילא סביר יותר להניח כי ככל שקיימות הוראות בעניין זה בתקנונה של הנתבעת הרי שאלו דנות במצב שבו אין בתקלה כדי לסכן את בטיחות הנוסעים, וכדי ליתן מענה במקרה של עצירה במקום שבו ירידת הנוסעים מן הרכב היא שמסכנת אותם או עשויה לגרום להם לנזק כלשהו.

במקרה שלפניי, כעולה מהסרטונים שהציג התובע, נוסעים אחרים לא עלו אל האוטובוס – בהתאם להנחיות הנהג, העצירה נערכה בתחנת אוטובוסים בה יש לנוסעים מקום בטוח להימצא בו, ולא היה במיקום בו עצר הנהג או בתנאי מזג האויר כדי לפגוע בזכויותיו של התובע.

14. התובע טוען כי לאחר שירד מהאוטובוס, נהג האוטובוס "ברח" ונסע ממקום האירוע מבלי לתקן התקלה כאמור, בעוד נהג הנתבעת בעדותו טוען כי נסע ממקום האירוע ללא נוסעים ובהתאם להוראות שקיבל כששוחח בטלפון הנייד.

לתמיכה בטענתו טען התובע כי צילם את הנהג החל מהרגע שבו ירד מהאוטובוס, ואולם עיון בסרטון שהציג התובע אינו מראה את הפרשי הזמנים שבין רגע הירידה מהאוטובוס ועד לנסיעת הנהג ממקום האירוע. למעשה, על אף שהתבקש התובע להציג זאת, לא יכול היה, ובהתאמה לא הצליח להוכיח את טענתו לפיה נהג האוטובוס "ברח מהמקום".

נהג הנתבעת הסביר כי קיבל הוראה למלא מים במקום נוזל קירור ולהגיע ישירות לירושלים תחת קיום משימותיו על פי לוח הזמנים של הקו אותו הפעיל, בשל הזמן שחלף והחשש שמא יחמיץ את מועד היציאה בחזרה – נסיעה אותה היה מיועד לבצע בהמשך היום.

כך - אף לו היה ממש בגרסת התובע בנוגע למשך הזמן שחלף מרגע ירידתו מן האוטובוס ועד לרגע נסיעתו של האוטובוס מן המקום, הרי במצב דברים זה משמעות הדבר היא כי האוטובוס עזב את המקום ללא נוסעים, ויש בכך משום תמיכה לגרסת נהג הנתבעת לפיה נסע מהמקום אל היעד הסופי (ירושלים) על סמך הוראות שקיבל בשיחת הטלפון שקיים לפני-כן.

15. מכל האמור דומה כי נהג הנתבעת פעל באירוע זה כנדרש, והתובע הוא שסירב ללא כל הצדקה לרדת מהאוטובוס לאחר התקלה ולבקשת הנהג. על כן רואה אני לנכון לדחות את התביעה בכל הנוגע לארוע הראשון.

16. האירוע השני נשוא התביעה התרחש עוד באותו היום. בין לבין, אין מחלוקת כי בעת הגיע התובע לתחנה המרכזית בירושלים, בחר זה ללכת ולחפש ולתעד את נהג האוטובוס של הנתבעת, עימו התעמת קודם לכן, לכאורה על מנת לנסות להוכיח כי הנהג יושב בחוסר מעש ולמעשה לא פועל לתיקון התקלה שנוצרה קודם לכן.

17. דומה כי אין ולא יכולה להיות מחלוקת בנוגע לכך שבין הזמן שבו המשיך הנהג בנסיעתו לירושלים כמתואר מעלה ועד אשר הגיע התובע לירושלים בקו אחר שבו נסע, קו אשר ביצע את מלוא מטלותיו על פי התכנית המקורית שיועדה לו – חלף זמן.

הצדדים אינם חלוקים בנוגע לכך שנהג הנתבעת נצפה על ידי התובע יושב וממתין לשעת יציאת קו האוטובוס אותו התעתד לבצע, אלא שבעוד התובע מבקש ללמוד מכך שלא היתה כל תקלה באוטובוס, הנתבעת טענה כי כאשר הגיע הנהג לירושלים מולא נוזל קירור על ידי איש טכני מטעם הנתבעת ולאחר מכן נדרש הנהג להמתין ליציאת הקו הבא אותו אמור היה להפעיל – ואז נצפה על ידי התובע.

הואיל ומילוי נוזל קירור איננו פעולה אשר צפויה לארוך זמן רב, והואיל ויש להניח כי משימה זו אינה רובצת לפתחו של נהג הנתבעת אלא לפתחם של אנשי תמיכה טכניים – דומני כי אין בתיעוד נהג הנתבעת על ידי התובע, כשהוא ממתין לשעת יציאת הקו הבא, כדי ללמד על קיומה או העדרה של תקלה. על כן דומני כי במידה והתקלה שנוצרה באוטובוס הייתה אמנם כזו הנובעת מחוסר בנוזל הקירור, כפי שתיאר נהג הנתבעת במועד הדיון, סביר יהיה לקבוע כי הטיפול בה הסתיים עוד לפני שהגיע התובע עצמו לירושלים.

18. הצדדים אינם חלוקים בנוגע לכך שהתובע ראה את נהג האוטובוס, הפעם כשהוא מפעיל את קו 422 מירושלים לבני ברק, בתחנה המרכזית בירושלים, ואף לא בנוגע לכך שמשם נסע האוטובוס אל התחנה הראשונה בה אמור האוטובוס לאסוף נוסעים, וכי בין תחנה לתחנה רץ התובע אחרי האוטובוס במטרה לעלות עליו בתחנת האיסוף הראשונה.

הואיל ודומה כי אין מחלוקת בין הצדדים בנוגע לכך שעל מפעיל הקו לעצור אך ורק בתחנות המיועדות לעצירה על פי מסלול הקו שהותווה לו על ידי משרד התחבורה, והואיל ואין מחלוקת בין הצדדים, כך נראה, בנוגע לכך שתחנת האוטובוס המרכזית בירושלים איננה מבין התחנות שמיועד קו זה לעצור בהן, לא מצאתי בעובדה שהתובע לא הורשה לעלות אל האוטובוס בתחנה המרכזית כדי ללמד על הפרת התחייבות של הנתבעת כלפיו (ר' תקנה 428 לתקנות התעבורה).

19. כאשר הגיע התובע אל תחנת האיסוף הראשונה, נכח האוטובוס שם, כשדלתותיו סגורות והוא מצוי במצב עצירה. לטענת התובע, הנהג - אשר הבחין בתובע הנמצא בתחנה ומבקש לעלות אל האוטובוס - סירב להעלותו, הסתכל עליו וסימן לו בתנועותיו סימן, אותו פירש התובע כבא לומר "בכבוד שלי - אתה לא תיסע איתי" (החלקת הידיים על גבי צווארון החולצה).

20. לטענת נהג הנתבעת לא רשאי היה להעלות את התובע אל האוטובוס, בשים לב להוראות תקנון הנתבעת, שם נקבע לשיטתו כי בעת הועלו כלל הנוסעים בתחנה, ונסגרו דלתות האוטובוס אין באפשרות הנהג להעלות נוסעים נוספים לאחר מכן. לטענתו, הגיע התובע לתחנה זו לאחר שסיים לקלוט את נוסעי התחנה, סגר את דלתותיו ואף איחל לנוסעים נסיעה טובה, ועל כן נמנע מפתיחת הדלתות.

21. למעשה, אין מחלוקת כי הנהג לא פתח את דלתות האוטובוס לתובע בעת הגיע האחרון אל התחנה, על אף שמן הסרטון שהציג התובע בעניין זה התרשמתי כי נהג הנתבעת הבין כי התובע מעוניין לעלות.

22.. כאמור מעלה, את שאלת תוכנו של תקנון הנתבעת והוראותיו בכל הנוגע לפתיחת דלתות האוטובוס בשנית והכנסת נוסעים נוספים – היה על הנתבעת להוכיח, לתמיכה בטענת הנהג מטעמה בדבר קיומו של איסור. משלא הביאה הנתבעת את התקנון שהיה מצוי באותה עת להוכחת טענותיה בעניין, אין לי אלא להניח כי לו הובא – היה תוכנו פועל לחובתה.

23. במיוחד נכונים הדברים נוכח העובדה שתקנות התעבורה קובעות בין היתר כי חל איסור על נהג אוטובוס לסרב להסיע נוסע מתחנת אוטובוס, למעט במקרה בו אין מקומות פנויים באוטובוס. עוד נקבע בתקנות התעבורה כי ניתן לפתוח את דלתות האוטובוס בהיותו מצוי בעמידה, בכפוף לאזהרת הנוסעים אודות הכוונה לפתוח אותן (ר' תקנות 428(ג), 430 ו- 439(ב) לתקנות).

24. מכל האמור, לאחר ששוכנעתי כי התובע הגיע אל התחנה בעוד האוטובוס מצוי בעמידה מוחלטת לצד התחנה, המיועדת להסעת נוסעי הקו, ולאחר ששוכנעתי כי תקנות התעבורה מחייבות העלאת התובע אל האוטובוס, ולא הוכח לפניי כי מעת סגירת הדלתות לאחר קליטת הנוסעים נאסר על נהג הנתבעת, בהתאם לתקנונה של הנתבעת לפתוח מחדש את הדלתות לצורך קליטת נוסע נוסף – אני רואה לנכון לקבוע כי הנתבעת הפרה התחייבויותיה כלפי התובע בתחנת האיסוף בירושלים.

25. התובע לא פירט ולא הביא ראיות להוכחת הנזקים שנגרמו לו לכאורה בשל מחדלה של הנתבעת אשר בא לידי ביטוי בסירובה להסיעו מירושלים- בחזרה לכיוון בני ברק, ובדיון בחר לציין אך ורק מהו הנזק שנגרם לו, לטענתו, בשל האיחור בשעת הגעתו לירושלים.

במצב דברים זה, ומשדומה בעיניי כי אין ולא יכול להיות ספק בנוגע לכך שהתובע נאלץ להמתין לשווא בשעת ערב בירושלים להגעתו של קו אוטובוס אחר, תחת שיעשה זה מכבר את דרכו בנוחות בחזרה לביתו, אני רואה לנכון לקבוע כי לתובע נגרם נזק בלתי ממוני אשר בא לידי ביטוי באי הנוחות שנגרמה לו. את שיעור הנזק אני רואה לנכון לקבוע בנסיבות אלו על דרך האומדנא בסך של 250 ₪ בלבד.

לסיכום, ראיתי לנכון לדחות את תביעתו של התובע בכל הנוגע ל"הורדתו" מן האוטובוס בקו מספר 401 מבני ברק לירושלים, ולקבל באופן חלקי את תביעתו, אך ורק ביחס לסירוב נהג הנתבעת להסיעו בקו מספר 422 מירושלים לבני ברק.

הנתבעת תשלם לתובע פיצוי בסך של 250 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

בשים לב לתוצאת ההליך אני קובעת כי כל צד יישא בהוצאותיו.

לצדדים זכות להגיש בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי בתוך 15 ימים.

המזכירות תשלח העתק מפסה"ד לצדדים בדואר רשום.

ניתן היום, כ"ה אייר תשע"ט, 30 מאי 2019, בהעדר הצדדים.