1. לפניי בקשה להאריך המועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות שבחיפה אשר ניתן בת"ק 40251-11-18. המבקש הגיש לבית משפט קמא תביעה נגד המשיבה בטענה כי באירוע אחד סירב נהג המשיבה להסיעו ובאירוע שני הוריד נהג המשיבה את המבקש מהאוטובוס.

2. בית משפט קמא דחה את התביעה במסגרתה נטען כי נהג המשיבה הוריד את המבקש מהאוטובוס שלא כדין. התביעה נדחתה לאחר התרשמות בית המשפט מהראיות שהוצגו לפניו וכן לאור נטלי ההוכחה.

באשר לתביעה בה נטען כי נהג המשיבה סירב להסיע את המבקש, קבע בית משפט קמא בפסק דינו המשיבה פעלה שלא כדין. משכך, רכיב תביעה זה התקבל. אולם, נוכח התנהלות המבקש פסק בית משפט קמא שעל המשיבה לשלם למבקש 250 ₪.

3. המבקש ממאן להשלים עם פסק דינו של בית משפט קמא. לטענתו, הארכה נדרשת לו על מנת להשיג ראיות חדשות וכן הוא טוען לסתירות בגרסת המשיבה.

המשיבה מתנגדת לבקשה וטוענת כי סיכויי ההליך קלושים וכי המבקש לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו הן בערכאה דלמטה והן בערכאה זו.

המבקש, בתגובתו, חולק על טענות המשיבה וטוען כי הסרטון שהוצג בבית משפט קמא מוכיח את טענותיו.

4. תקנה 528 לתקנות קובעת כי מועד שנקצב בחיקוק ניתן להאריך "מטעמים מיוחדים שיירשמו".

נקודת המוצא בנושא זה, צוינה בתיק בש"א 5636/06 נשר נ' גפן (להלן: " גפן") (פורסם במאגרים), הינה כי: "..על בעל דין לקיים את המועדים הקבועים בדין. כלל זה מושתת על עקרון סופיות הדיון והצורך בהצבת גבול להתמשכות ההליכים; הציפייה של הצד שכנגד שלא להיות מוטרד לאורך זמן רב בנוגע לפסק-דין בו זכה; האינטרס של בעלי הדין ושל הציבור בכללותו לחיזוק היציבות, היעילות והוודאות המשפטית; וכן השאיפה להימנע מקשיים הכרוכים בניהול דיון בערעור או בבקשת רשות ערעור שהוגשו באיחור."

ברע"א 1778/07 עופר נ' דיין (פורסם במאגרים), נקבע כי מטרת תקנה 528 לתקנות הינה;

"ד(2). הוראה זו נועדה לאזן בין שתי תכליות עיקריות. עניינה של התכלית האחת בחשיבות מרובה הקיימת בהקפדה על קיום הליכים במועדם. ביסוד תכלית זו עומדת זכותו של בעל הדין הזוכה לממש את פסק הדין וכן האינטרס של אותו בעל דין שלא להיות מוטרד לאורך זמן בלתי מוגבל. בנוסף, השהיית הליכי הערעור עלולה לפגוע בתפקודה של הרשות השופטת... מנגד, ניצב אינטרס המבקש 'שלא לנעול את שערי בית המשפט בפני קיום דיון לגופו של עניין (בייחוד כשהעניין ראוי להידון) וחרף מחדלו של בעל הדין למלא חובה שבסדר דין שהייתה מוטלת עליו'."

5. בקשה להארכת מועד נבחנת בשני שלבים: ראשית, נבחן קיומו של 'טעם מיוחד', המצדיק את קבלת הבקשה; שנית, נבחנים שיקולים לדחיית הבקשה חרף קיומו של טעם מיוחד. (ראו בש"א 1711/12 רוכמן נ' מענית (פורסם במאגרים); בש"מ 6299/12 דון יחיא נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה (פורסם במאגרים).

בתום התקופה להגשת ערעור, הופך פסק הדין לסופי וצד זכאי לראות את עניינו כבא על סיומו. כך למשל בש"א 937/13 תשלוז בע"מ נ' עיריית אשקלון (פורסם במאגרים), שם נדחתה בקשה להארכת מועד ביום אחד; ע"א 694/01 מדינת ישראל נ' ויסמן (פורסם במאגרים) ובעניין גפן, שם נדחתה בקשה להארכה של יומיים;

"אין חולק כי במסגרת בחינת קיומם של טעמים מיוחדים להארכת מועד, מייחס בית-המשפט משקל למידת האיחור בהגשת ההליך. ככל שמתארך משך האיחור, כך תהא נטייתו של בית-המשפט לסרב לבקשה להארכת מועד; ומנגד, ככל שמשך האיחור קצר יותר, יתייחס בית-המשפט לבקשה ביתר חיוב. יחד עם זאת, אף כאשר מדובר באיחור קל בן ימים ספורים בלבד, לא תינתן הארכת המועד כדבר שבשגרה והנטל על המבקש להוכיח קיומם של טעמים מיוחדים המצדיקים מתן אורכה להגשת ההליך. (ראו: דבריו של השופט ש' לוין בע"א 796/79 מועלם נ' מטא ואח', פ"ד לה(1) 376, 377).

טעמים מיוחדים כאמור ייבחנו לפי נסיבותיו של כל מקרה לגופו. לצד משכו של האיחור יש ליתן את הדעת למכלול שיקולים ובהם: האם הבקשה להארכת מועד הוגשה בתוך המועד הקבוע בדין להגשת ההליך; מהות הטעם שהציג המבקש להגשתו של ההליך באיחור; מידת ההסתמכות של בעל הדין שכנגד על האיחור; וכן סיכוייו הלכאוריים של ההליך לגביו מוגשת הבקשה להארכת מועד. ככל שסיכויי ההליך לגופו חלשים או אף אפסיים, כך נחלשת ההצדקה מבחינת האינטרס של בעל הדין שכנגד ושל הציבור בכללותו למתן אורכה להגשתו. יודגש כי אין המדובר ברשימת שיקולים ממצה. שאלת קיומם של טעמים מיוחדים להארכת מועד תיבחן תמיד על-פי מכלול נסיבות העניין."

6. בענייננו, המבקש לא הצביע על טעם מיוחד המצדיק את הארכת המועד הקצובה בחיקוק. זכותו של צד להסתמך על פסק דין ויש חשיבות רבה לאינטרס סופיות הדיון ואינטרס ההסתמכות. כמו כן, היה על המבקש להביא את מלוא ראיותיו בבית משפט קמא והליך ערעורי אינו מקצה שיפורים.

דומה כי כל הנסיבות הנעוצות בבקשה מקורן במבקש ולא בגורם חיצוני.

לא זו אף זו, הנטייה, ככלל היא להיעתר בצימצום לבקשות רשות ערעור על פסק דין של בתי משפט לתביעות קטנות.

על כן, הבקשה נדחית. המבקש ישלם הוצאות המשיבה בסך 250 ₪.

ההחלטה ניתנה בסמכותי כרשם.

ניתנה היום, כ"ד אב תשע"ט, 25 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.