1. ביום 9.3.2007 נכרת הסכם שיתוף מקרקעין בין נתבע מס' 3 ונתבע מס' 1, ובו נכללו הסכמות בדבר ניצול משותף של זכויותיהם בחלקה בזיכרון יעקב ששטחה 924 מ"ר (להלן: הסכם השיתוף). בהסכם נקבע, בין השאר, כי לנתבע מס' 3 ייוחד שטח של 395 מ"ר בצידה העורפי של החלקה, ולנתבע מס' 1 ייוחד שטח זהה בצידה הקדמי של החלקה, אשר מסומן בתשריט באות ב', ולשניהם תהא חזקה משותפת ברצועת שטח של 134 מ"ר שתשמש כדרך להולכי רגל ומכוניות. עוד נקבע בהסכם כי במידה ואחד הצדדים יתבע את פירוק השיתוף בחלקה, יבוצע הפירוק בדרך של חלוקה בעין או על-ידי רישום של שתי חלקות נפרדות או על-ידי רישום בית משותף, ובתנאי שהצד שתובע את פירוק השיתוף יישא בהוצאות הרישום והחלוקה.

בהסכם מיום 20.5.2008 מכר נתבע מס' 1 לתובעת חלק מזכויותיו בחלקה, שהינם כ-230 מ"ר מתוך כלל החלקה (להלן: הסכם המכר). בהסכם המכר, אשר הסכם השיתוף צורף כנספח, התחייב נתבע מס' 1 לרשום בית משותף על חשבונו תוך 36 חודשים ממועד קבלת תעודת גמר. באותו מועד נכרת הסכם נוסף - בין התובעת ונתבע מס' 1, מצד אחד, לבין קבלן, מצד שני, ובו התחייב הקבלן לבנות בחלקה פרויקט הכולל יחידת דיור הכוללת יחידת אירוח צמודה (צימר), שתי חנויות, מרתף חנייה ושטחים ציבוריים (להלן: הסכם הבנייה). ביום 23.11.2008 נכרת בין נתבע מס' 1 לתובעת הסכם נוסף, שנקרא "תוספת להסכם", ובו נקבע כי לתובעת ייוחד חלק בחלקה הצבוע בתשריט בקווים אלכסוניים בצבע ירוק והמהווים את דירות המגורים ויחידות האירוח בקומה א' וכן חניה מקורה בקומת קרקע (להלן: התוספת). בלשכת רישום המקרקעין נרשמו התובעת, נתבע מס' 1 ונתבע מס' 3 כבעלים של החלקה, ועל חלקו של נתבע 1 נרשמה הערת אזהרה לטובת נתבעת מס' 2.

2. ביום 26.11.2018 הגישה התובעת את התביעה הנוכחית נגד שלושת הנתבעים. בכתב התביעה נטען כי נתבע מס' 1 לא קיים התחייבויותיו על-פי הסכם המכר והתוספת, ונתבעו סעדים אחדים. בפתח כתב התביעה נכתב (ההדגשות הוספו - א"ג):

"בית המשפט הנכבד מתבקש בזאת ליתן צו המורה על אכיפת חוזה המכר מיום 20/05/2008 על נספחיו ותוספותיו ... וזאת בנוסף ומעבר לרישום חלקיה של פולה ג'ו במקרקעין ... באופן שהחלוקה בפועל של חלקי ויחידות המבנה הבנוי על חלק ב' של החלקה, כהגדרתו בהסכם השיתוף ... תבוא לביטוי ברישום הבית המשותף, או - לכל הפחות - בתיקון הסכם השיתוף, בנוסח המצורף לתביעה זו. עוד מתבקש ביהמ"ש הנכבד לקצוב לתשבי מועד לביצוע חיוביו הנ"ל, תוך קביעה כי אם לא יעמוד בפרק הזמן המוקצב לו לצורך זה ימונה מי מבאי כוח התובעת ככונס נכסים לביצוע החיובים המפורטים להלן, בשמו ועל חשבונו של תשבי, וכי מי שימונה כאמור יהיה מוסמך לעשות כל פעולה שתידרש, לרבות הגשת בקשות וחתימה על מסמכים, מכל מין וסוג שהוא, לצורך קיום חיוביו של תשבי כלפי פולה ג'ו. בנוסף מתבקש ביהמ"ש הנכבד לחייב את תשבי לפצות את פולה ג'ו בסך 60,000 (ששים אלף) ₪, בגין אי קיום חיוביו עפ"י הסכם המכר במשך שנים רבות וארוכות, ללא כל סיבה ראויה".

בסעיף 16 לכתב התביעה נטען כי בביצוע החלוקה יש להקפיד על מה שהובטח לתובעת בהסכמים. בסעיף 17 נטען כי החלוקה אותה יש לקבוע על-ידי תיקון הסכם השיתוף הינה זו הנובעת מהוראות הסכם המכר והתוספת. בסעיף 18 נטען כי יש להשית על נתבע מס' 1 את כל הוצאות "הרישום החלופי המתבקש בתביעה זו", ובסעיף 19 התבקש בית המשפט לחייב את נתבע מס' 1 לפצות את התובעת בסך 60,000 ₪. בסעיף 20 התבקש בית המשפט להורות כי "אם מי מהנתבעים לא יקיימו את הוראות ביהמ"ש הנכבד, הרי שב"כ התובעת או מי מהם ימונו ככונסי נכסים לביצוע הפעולות הנחוצות להשלמת הרישום על דרך רישום הסכם השיתוף המתוקן, או בכל דרך ...".

בסעיף 2 לכתב התביעה צוין כי אין לתובעת כל טענות נגד נתבע מס' 3.

3. בכתב ההגנה שהגישו נתבעים מס' 2-1 נטען, בין השאר, כי רישום בית משותף ומינוי כונס נכסים למטרה זו אינו מצוי בסמכותו העניינית של בית משפט שלום, כי אם בסמכותו של בית משפט מחוזי. עוד נטען כי רישום בית משותף אינו יכול להתבצע כל עוד נתבע מס' 3 לא ביצע כל בנייה בחלקו בחלקה.

בכתב ההגנה שהגיש נתבע מס' 3 נטען להיעדר סמכות עניינית ולהיעדר יריבות.

4. בכתב תשובה טענה התובעת כי לבית משפט שלום הסמכות העניינית לפי סעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט), מאחר ובכתב התביעה לא מבוקש רישום בית משותף ומינוי כונס נכסים לצורך רישום בית משותף, אלא רק קביעה לגבי חלוקת השימוש והחזקה בחלקי המבנה שנבנה בחלק ב' של החלקה וייחוד החלקים המיועדים לשימוש הבלעדי שלה בחלקי החלקה הרלבנטיים, כמתחייב מהסכם המכר. עוד צוין כי התובעת נאלצה לצרף את הנתבע מס' 3 כנתבע "פסיבי או פורמלי", לאור הסעדים המבוקשים.

5. ביום 25.1.2019 הגיש נתבע מס' 3 בקשה לסילוק התביעה על הסף עקב חוסר סמכות עניינית, התיישנות, "התביעה מוקדמת" והעדר עילה והעדר יריבות.

6. התובעת הגישה ביום 14.2.2019 את תשובתה לטענות המקדמיות של הנתבעים, ובה חזרה על טענותיה בכתב התשובה. אשר ליריבות עם נתבע מס' 3, נכתב בסעיף 11 לתשובה:

"... אכן לפולה ג'ו אין כל טענה כלפי לאלו, אך בהיות החלקה נשוא התביעה גם בבעלותו .. וגם אם היא מבקשת, בתובענה דנן, להביא להגדרה ברורה ומורשת של ייחוד השימוש והחזקה בחלקיה, המצויים בחלק החלקה האחר (שמיוחד לתשבי ... ), הרי שאין מנוס מצירופו של לאלו כצד להליך. ההצהרה (בס' 2 לכתב התביעה), כי אין לפולה ג'ו טענות כלפי לאלו, אינה מביאה למסקנה כי אין ביניהם יריבות משפטית ו/או כי אין לה עילה (ולו פסיבית) כלפי נתבע זה".

אשר לטענת הסמכות העניינית, טענה התובעת כי "הנתבעים לא דקדקו כל צרכם בבחינת התובענה וברלבנטיות של טענותיהם וטעמיהם בסוגיה זו", וכי –

"הפרשנות התכליתית מחייבת לומר כי התביעה דנן, עפ"י הסעדים המבוקשים בה, נופלת בגדר ס' 51(א)(3) לחוק, שכן זוהי תביעה בדבר חזקה ושימוש במקרקעין ולחלוקת השימוש בהם, וככזו היא מצויה בגדר סמכותו העניינית של בית המשפט השלום. זאת ועוד - בחינת האלטרנטיבה הפרשנית כאילו במקרה זה מדובר באכיפת זכות קניינית ולא בסעד של הבהרת ופרשנות האמור בחוזה המכר (שעל קיומו אין חולק) חוטאת לכוונת המחוקק".

עוד נכתב בתשובה:

"אין מבוקש לאכוף חוזה מכר במובן שנטען כי לא נרשם או לא בוצע, אלא מבוקש להורות על יישום ופרשנות להוראות הסכם המכר, תוך ייחוד חלקים במבנה שנבנה בחלק ב' של החלקה, בהתאם לקבוע בהסכמים שנכרתו בין פולה ג'ו לבין תשבי, כלומר הסדרת חלוקת השימוש והחזקה בחלקה, כפי שהדבר מתחייב מחוזה המכר".

7. בתגובת נתבעים מס' 2-1 לתשובת התובעת צוין כי התובעת עותרת בתביעתה לרישום בית משותף ולמינוי כונס נכסים לשם כך או לתיקון הסכם השיתוף, והודגש כי על-פי הפסיקה, כאר שימוש וחזקה במקרקעין אינם העניין היחיד והבלעדי, ואף לא המרכזי, הסמכות נתונה לבית משפט מחוזי ולא לבית משפט שלום.

8. כידוע, סמכותו העניינית של בית משפט השלום בנוגע למקרקעין נקבעה בסעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט), ועל-פיו בית משפט זה ידון בתביעות בדבר חזקה, שימוש וחלוקה של מקרקעין, אך לא בתביעות בדבר חכירה לדורות ובתביעות אחרות הנוגעות למקרקעין. סעיף 40 לחוק קבע כלל שיורי, ולפיו כל עניין אזרחי (או פלילי) שאינו בסמכות בית משפט שלום, ידון בבית משפט מחוזי. המבחן המקובל בפסיקה לעניין הסמכות העניינית בתחום האזרחי בכל הנוגע לבתי המשפט שחוק בתי המשפט עוסק בהם הינו מבחן הסעד. אימוצו של מבחן זה לעניין הסמכות העניינית לווה בדחייתו של מבחן אחר - מהות העילה (או מהות הסכסוך). (ע"א 2846/03 אלדרמן נ' ארליך, פ"ד נט(3) 529, 535-533 (2004)). על פי מבחן הסעד, יש לבחון את כתב התביעה ולזהות את הסעד שננקב בו.

החובה לציין בכתב התביעה את הסעד המבוקש, בנוסף לעובדות העיקריות המרכיבות את כתב התביעה, קבועה בתקנות 9(5), 9(7) ו-14(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. אולם בכתב התביעה שבפנינו יש קושי בזיהוי הסעדים שהתבקשו. בפתיח לכתב התביעה נרשמו סעדים שונים, ובסעיפים 20-16 נרשמו סעדים בניסוח אחר, שמקשה לדעת האם מדובר באותם סעדים שבפתיח. בעוד שבפתיח נכתב כי דרוש צו שיורה על רישום חלקיה של התובעת בחלקה ובסעיף 20 צוין שמינוי כונסי נכסים דרוש לשם השלמת הרישום על דרך של רישום הסכם שיתוף, הרי בכתב התשובה טענה התובעת כי לא מבוקש רישום בית משותף ומינוי כונס לצורך רישום בית משותף. בתשובת התובעת לטענות המקדמיות נכללה התייחסות ל"פרשנות תכליתית" של התביעה וצוין כי אין מדובר באכיפת זכות קניינית אלא בסעד של "הבהרת פרשנות האמור בחוזה המכר", וכי "אין מבוקש לאכוף חוזה מכר" אלא מבוקש "להורות על יישום ופרשנות להוראות הסכם המכר". זאת, על אף שבפתיח לכתב התביעה התבקש סעד "המורה על אכיפת חוזה המכר".

בית המשפט העליון הבהיר כי "'נימוק תביעה' צריך להיות מפורש וברור" (רע"א 232/14 פלוני נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ (פורסם בנבו, 10.8.2014).

במקרה שבפנינו, למעט הפתיח, כל סעיפי כתב התביעה מצויים תחת הכותרת "נימוקי התביעה", ובסיומו אין סעיף "סעדים" המנוסח בצורה בהירה. ההסברים על הסעדים אשר ניתן בכתב התשובה ובתשובה לבקשות לסילוק על הסף אינם תואמים, ולעתים אף סותרים, את לשון כתב התביעה. כך, למשל, האמור בתשובת התובעת לבקשה, לפיו לא מבוקש לאכוף את הסכם המכר, אינו עולה בקנה אחד עם האמור בפתיח של כתב התביעה. כך גם באמירה שמבוקש סעד של "הבהרת פרשנות האמור בחוזה המכר" רב הנסתר על הגלוי. תביעה שבה ניסוח הסעדים אינו בהיר כמוה כהֶלֶך אשר צועד ללא מצפן. הסעד הוא המטרה, והעילה היא הדרך המשפטית אל המטרה. ללא סעד מדויק ומובן, הדרך המשפטית תהא חסרת תכלית מאחר ולא תגיע אל המטרה. מאחר והסעד הוא שקובע את הסמכות העניינית, סעד מעורפל מותיר מונע הכרעה בשאלת הסמכות.

בשלב זה, בו הסעד לוטה בערפל, לא ניתן לקבוע לאיזה בית משפט מוקנית הסמכות העניינית לדון בתביעה נגד נתבעים מס' 2-1. מטעם זה, ועל מנת שלא לנהל תביעת סרק, הנני מאפשר לתובעת להגיש עד ליום 31.3.2019 כתב תביעה מתוקן, בו ינוסחו הסעדים בצורה מרוכזת וברורה. רק לאחר מכן תיבחן מחדש סוגיית הסמכות העניינית.

9. מאחר ובכתב התביעה הנוכחי לא התבקש סעד כלשהו נגד נתבע מס' 3, הנני מורה על מחיקת התביעה נגדו.

10. לאור התוצאה אליה הגעתי, הנני מחייב את התובעת לשלם הוצאות לנתבעים - 2,000 ₪ לנתבעים מס' 2-1 ו-2,000 ₪ לנתבע מס' 3.

ניתנה היום, כ"ד אדר א' תשע"ט, 01 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.