לפניי בקשת הנתבע להתיר הגשת ראייה חדשה, תצהיר עד מטעמו, וזאת לאחר שכבר הסתיים שלב הבאת הראיות.

הרקע להגשת הבקשה:

הכרעה בבקשה זו טעונה תיאור תמציתי של טענות הצדדים בכתבי הטענות וכמו גם של ההליכים הקודמים בתיק.

התביעה שבכותרת הינה תביעה כספית בעילה חוזית, על סך של 45,630 ₪.

בכתב התביעה, נטען בין השאר כי ביום 06.08.17 נרקם ונחתם בין הצדדים הסכם שכירת שירותי תיווך לרכישה ו/או השכרה של נכסי נדל"ן (להלן: ההסכם). לטענת התובע, מתווך מורשה, הלכה למעשה היווה הגורם היעיל בהתקשרות שבין הנתבע ובין נכס צד ג' בחוזה השכירות כך שללא מעורבותו הנמרצת והיעילה, לא הייתה העסקה יוצאת אל הפועל.

בכתב ההגנה, כפר הנתבע בטענות התובע. בכלל זה נטען, כי בין הצדדים נחתמו שני הסכמי תיווך "פתוחים" לרכישת נכס אשר בדיעבר התברר כי נערכו ושונו בכתב יד התובע וללא הרשאתו ו/או חתימתו של הנתבע. כן נטען כי עובר לחתימה על ההסכמים, התקבל אצל הנתבע מידע ביחס לזמינות הנכס ע"י צד ג' (חברת "ספייסינג"). כן נטען כי הלכה למעשה נוצר נתק בין התובע לנתבע משך חודשים מספר. לפיכך נטען, כי התובע אינו זכאי בדמי תיווך בגין עסקת השכירות שנרקמה בינו ובין נכס צד ג' וממילא אין לראות בו הגורם היעיל להתקשרות.

בהתאם להחלטת בית המשפט מיום 16.01.19, הצדדים הגישו ראיותיהם. כך, ביום 10.04.19 הוגש תצהיר התובע וביום 02.05.19 הוגשו תצהירי הנתבע ורעייתו.

לציין כי התיק שבנדון הועבר לשמיעה לפני מותב זה, לאחר שהתקיים דיון קדם משפט בפני כ' הר' הבכיר אייל דוד. עוד לציין כי בין לבין (לאחר תום הבאת הראיות) הגיש הנתבע בקשה לזימון עד, עו"ד פיינשטיין. בית משפט נעתר לבקשתו.

בדיון שהתקיים לפניי ביום 25.12.19, שמעתי טיעוני הצדדים והתיק נקבע לשמיעת הוכחות, ליום 15.09.20.

וכעת לבקשה שלפניי:

ביום 05.08.20, הגיש הנתבע (להלן: המבקש) הבקשה דנא, במסגרתה טען כי הלכה למעשה המחלוקת שבין הצדדים מושא התביעה נסובה סביב טענת התובע (להלן: המשיב) כי היווה ה"גורם היעיל" להתקשרות בקשר לעסקת השכירות שנרקמה בין הנתבע לנכס צד ג'.

לטענת המבקש, למן כתב ההגנה כפר בטענות המשיב ובין השאר טען כי התוודע לזמינות נכס צד ג' עוד קודם לחתימה על ההסכם, ממקור חיצוני - אתר בשם "ספייסינג". הטענה כאמור, אשר נטענה מראשיתו של ההליך, נתמכת לטענתו באסמכתאות המוכיחות התקשרות בין הנתבע ורעייתו למול נציגת ספייסינג. על טענות אלו חזרו בתצהיריהם.

עוד נטען, כי התכתובת מול נציגת ספייסינג הינן אותנטיות והוגשו ע"פ דיני הראיות, באמצעות אחד מהצדדים שהיה צד להתכתבות, אשר מסר תצהיר בעניין זה – רעיית הנתבע. עם זאת ועל מנת להסיר כל ספק ביחס לאמיתות הדברים (מפי רעייתו) מבוקש לצרף תצהיר מטעם הגב' יעקבי (להלן: העדה), הנציגה עימה שוחחו הנתבע ורעייתו.

באשר לשיהוי בהגשת הבקשה טען המבקש, כי נעשו ניסיונות מספר לאתר את העדה בשלב מוקדם יותר, אולם הואיל וסיימה עבודתה בחברת ספייסינג לפני שנים, עלה קושי לאתרה. לאחרונה, אותרה העדה, נתנה הסכמתה לחתום על תצהיר עדות ראשית – לצירופו הוא עותר כעת.

המשיב מתנגד לבקשה. לטענתו, במסגרת בקשה קודמת שהוגשה מטעם המבקש והיא צירוף עד נוסף מטעמו – אשר אושרה ע"י בית משפט (והמשיב הבליג ולא ערער על כך) לא אוזכרה העדה, נחיצות עדותה ו/או כל מאמצים לאתרה. למעלה מכך נטען, כי היעתרות לבקשה הינה בניגוד לסדרי הדין, תוך הפרת האיזון שבין זכויות הצדדים. סופו של דבר דין הבקשה להידחות תוך חיוב המבקש בהוצאות.

בתשובה, טען המבקש כי התנגדות המשיב אין בה ממש וכי רובה ככולה נשענת על טעמים פרוצדורליים. נטען, כי הלכה למעשה, המשיב אינו מכחיש את טענות המבקש לפיהן המדובר בראייה אובייקטיבית אשר נזכרה כבר בכתב הטענות ובתצהירים שהוגשו, כך שאין המדובר בגרסה חדשה או מסמכים מפתיעים. לתשובתו, צרף המבקש את התצהיר מפי העדה על מנת שבית משפט יוכל לעיין בו בטרם מתן החלטה, כפי החלטת בית משפט ברע"א (חי') 38117-02-20 איבראהים עאסלה נ' עאסלה אזהאר. שם, פסקה ח'. כן התבקש בית המשפט לזמן את העדה לדיון ההוכחות.

דיון והכרעה:

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, כתבי הטענות ולרבות בתצהיר שהוגש, סבורני כי דין הבקשה להתקבל. אלו הם נימוקיי:

כלל הוא כי על בעל דין להביא את ראיותיו כמקשה אחת (תקנה 158(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). על אף האמור, לבית המשפט נתונה הסמכות לחרוג מכלל זה ולהתיר לבעל  דין להגיש ראיות נוספות, כאשר שוכנע כי מדובר בראיה משמעותית הנושאת משקל של ממש לגילוי האמת וחשיפתה.

יפים לעניין זה דבריו של בית המשפט בע"א 579/90 רוזין נ' בן-נון, פ"ד מו(3) 738, כדלקמן:

"...דלתותיהם של בתי המשפט פתוחות לרווחה לפני המבקשים סעד, ויכולת הפנייה לבתי-משפט היא מזכויות היסוד של האדם. ואולם, משעברנו את השערים ונכנסנו אל הטרקלין, מחובתנו לשמור על סדרים שקבע בעל הבית ולא כל הרוצה ליטול בא ונוטל. כלל הוא לעניין הגשתן של ראיות, שבעל דין אמור וחייב להגישן ב"חבילה אחת" - כך, ולא בתפזורת, זעיר שם זעיר שם. והטעם לדבר? "...כי אחרת ייטלטל הדיון עד אין קץ כהיטלטל ספינה בלב ים ללא הגה, ללא עוגן וללא קברניט, ונמצא צורת הדיון, ואתה מידת הדין, לוקה" (ע"א 507/64 [1], בעמ' 339 מפי השופט זילברג). אכן "כאשר, מטעמים סבירים והוגנים, מבקש בעל-הדין לתקן את הפגימה שפגם בשלב הראשון של פרשתו הוא, מן הראוי כי בית-המשפט ייענה לו" (שם). אך הנטל הוא, כמובן, על המבקש לסטות מן הסדרים הקבועים, לשכנע את בית המשפט כי יכול הוא לגדור עצמו ביוצא זה כלל".

ראה גם רע"א 9114/16 משה טסונה נ' אבי כהן (פורסם בנבו, 26.3.17), שם קבע כב' השופט דנציגר כדלקמן:

"בבוא בית המשפט להחליט האם להתיר הגשת ראיה מסוימת באיחור, עליו לשקול מספר שיקולים ובהם: אופייה של הראיה הנוספת; מהו השלב שאליו הגיע המשפט; האם הצד המבקש את הבאת הראיה הנוספת ידע או היה עליו לדעת על קיומה של הראיה מוקדמת יותר וכן תרומתה של הראיה שהוספתה מתבקשת לגילוי האמת [עניין רוזין, עמ' 743-742; רע"א 4729/16 מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון נ' מפלסי הצפון בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 4 והאסמכתאות הנזכרות שם (20.6.2016)]".

בית המשפט העליון מפי כב' השופט סולברג קבע עוד ברע"א 2948/05 אחמד עבד אל עזיז חוסיין נ' רשות הפיתוח (פורסם בנבו, החלטה מיום 1.7.15) כי :

"הכלל האוסר הגשת ראיות לאחר שלב ההוכחות אינו אפוא דיוני גרידא, אלא נועד גם להבטיח את זכויותיו של הצד שכנגד ושלא יפגע ניהולו התקין של המשפט. הוא מוצא את מקורו גם בעיקרון סופיות הדיון והוגנות ההליך (רע"א 2715/13 חוסיין ורדה נ' מנהל מקרקעי ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 4 (28.11.2013) (להלן: "עניין חוסיין")).

14. לצד זאת, ההלכה הפסוקה הכירה בכך שקיימים מצבים בהם הצורך בגילוי וחשיפת האמת הוא משמעותי, באופן אשר מביא להטיית הכף לקבלת הראיה הנוספת, גם במחיר של פגיעה מסויימת בכללי הפרוצדורה ושיקולים דיוניים (עניין חוסיין, שם). אמות המידה שנקבעו בסוגיה זו בעניין רוזין מורות כי על בית המשפט להתחשב, בין היתר, באופי הראיה הנוספת וב"פשטותה", בשלב אליו הגיע המשפט, ובשאלה האם הצד המבקש את הבאת הראיה הנוספת ידע או היה עליו לדעת על קיומה של ראיה זו בשלב מוקדם יותר (עניין רוזין, 742; עניין ממן, פסקה 3, ע"א 188/89 עזאיזה נ' המועצה המקומית כפר דבוריה, פ"ד מז (1) 661, 665; עניין קורן, פסקה 4; עניין חוסיין, פסקה 4). אכן, בהתבסס על קריטריונים אלו אישר בית משפט זה הגשתן של ראיות נוספות גם בשלבים מתקדמים מאד של ההליך, על אף החשש מפני פתיחת שלב ההוכחות מחדש (עניין חוסיין, פסקה 4; עניין מיכאלוביץ', 579-580). בשתי הפרשיות הנזכרות דומה כי מעבר לשיקולים שנמנו לעיל, ערך בית המשפט מעין "מאזן נוחות", דהיינו הציב זה מול זה את הנזק הדיוני שייגרם לצד המתנגד להגשת הראיה החדשה בשלב כה מתקדם, אל מול הנזק אשר עלול להיגרם למבקש אם תידחה הבקשה. כמו כן התחשב בית המשפט בפגיעה אפשרית ביכולתה של הערכאה הדיונית לרדת לשורשו של עניין ולחקר האמת. מכל מקום, דגש רב ניתן להתנהלותו הדיונית של המבקש, ועל השאלה עד כמה ניתן לתלות בו את האשם בתקלה הדיונית שנוצרה" (סעיף 14 להחלטה).

ברע"א 1297/01 גיל מכאלוביץ' נ. כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נה(4) 577 [22.05.2017], בעמ' 579 - 580 (להלן: הלכת מיכאלוביץ') נפסק כך: "ככלל, ניהולו התקין של ההליך הדיוני אכן מחייב כי בית-המשפט ישמור על הכללים הקובעים את סדר הבאת הראיות... עם זאת... לגופו של עניין, השתכנעתי כי קיימת אפשרות ממשית שהראיה החדשה תשנה את מערך החבות של המשיבות כלפי המבקש, ולפיכך תשפיע על תוצאותיו של ההליך. אף מטעם זה בלבד דינה של הבקשה להתקבל". 

ראה בנוסף ע"א 714/88 נירה שנצר נ. יובל ריבלין, מה(2) 89, 95 [1991] (להלן: הלכת שנצר), שם נקבע כי בית המשפט יהיה רשאי לקבל ראיות נוספות אף בשלבים מאוחרים של הדיון ולעיתים גם לאחר שלב הגשת הסיכומים, אך יש להקפיד על סדרי הדין התקינים, לרבות הגשת הראיות במועדיהן, ומשכך אין מקום ליתן היתר כזה כדבר שבשגרה.

אם כן, מסקירת הפסיקה דלעיל, נמצאנו למדים כי הותוו מבחנים מספר אותם נדרש בית המשפט לבחון בבואו לדון בשאלה האם להעתר לבקשה להגשת ראיה מסוימת באיחור, אם לאו.

להלן המבחנים העיקריים שבהם:

(א) מבחן התרומה, בעטיו נבחנת תרומתה של הראיה המתבקשת בשים לב לאינטרס חקר האמת ולמתן הכרעה צודקת בתובענה. כן נבחנת חשיבותה של הראיה להכרעה במחלוקת, קבילותה ומשקלה;

(ב) מבחן השלב, בעטיו נבחן השלב אליו הגיע המשפט, וככל שיקדם כן ייטב. במסגרת זו תיבחן עוצמת הנזק הראייתי והדיוני שיגרם לבעל הדין לאחר שטען את טענותיו והביא את ראיותיו, באופן שהדבר עלול "להפר את האיזון העדין שבין הצדדים" ויש לבחון את עוצמת הפגיעה וההכבדה על ניהול ההליך ועל בעל הדין שכנגד (ר' בש"א (מחוזי ירושלים) 7984/09, רוזן שרה נ. חברת ארזי הבירה בע"מ [09.07.2009]);

(ג) מבחן בירור הנסיבות לאי הגשת הראיות במועד, בשים לב לתום ליבו של המבקש ובחינת אחריותו.

מן הכלל אל הפרט:

לדידי, בנסיבות המקרה דנן, וביישום הכללים דלעיל, דין הבקשה להתקבל, כפי שיבואר לקמן:

באשר למבחן התרומה ומשקל הראיה, המדובר בתצהיר עדות ראשית של מי שלכאורה עמדה בקשר עם המבקש ורעייתו עוד קודם למועד החתימה על ההסכם. זאת אני למדה מהתאריך נשוא התכתובות (17.07.17). ברי כי המדובר בעדות אשר יש בה כדי לשפוך אור על ליבת המחלוקת בין הצדדים, האם אכן היה התובע ה"גורם היעיל" להתקשרות ואם לאו. לפיכך הונחה דעתי כי יכול ויהיה בהתרת הגשת הראייה הנוספת ושמיעת העדות בכדי לשפוך אור על המחלוקת וכי לפיכך עסקינו בראייה רלוונטית ומשמעותית.

בנסיבות אלה, קבלת התצהיר - אף אם הבקשה לצרפו הוגשה באיחור - רלוונטית לצורך בירור האמת והכרעה צודקת במחלוקת בין הצדדים. כלל הוא כי בית המשפט מבכר מתן הכרעות על בסיס בירור המחלוקות לגופן ומתוך חתירה לחקר האמת ועל כן יטה לאפשר הגשת ראיות, גם בשלב מאוחר של ההליך.

באשר למבחן השלב בו מצוי ההליך הדיוני וכן הפגיעה בבעל הדין שכנגד – אין חולק, שהבקשה הוגשה באיחור, לאחר תום שלב הבאת הראיות וזמן קצר עובר למועד שמיעת ההוכחות. עם זאת ועל אף האיחור בהגשת הבקשה, אין בשיהוי כשלעצמו בכדי להביא לדחיית הבקשה על אתר. כך, דעתי כדעת המבקש כי אין המדובר בטענה "מפתיעה" שלא בא זכרה קודם לכן. הטענה כאמור נטענה עוד מראשית ההליך במסגרת כתב ההגנה, ובשנית במסגרת הראיות שהגיש המבקש (ר' ס' 6 לכ"ה, נספח 2 לכ"ה; ס' 8 לתצהיר הנתבע; ס' 3-4 לתצהיר רעיית הנתבע).

בנוסף לאמור, מצויים אנו עובר לשמיעת הראיות, ובהתאם לכך הפגיעה במשיב, הגם שהיא קיימת, אינה חמורה, שכן באפשרות המשיב להיערך בהתאם לחקירות העדים. זאת ועוד, ניתן אפוא לצמצם את הפגיעה באמצעות תצהיר משלים של התובע, ולחלופין- ככל שיבקש, הגשת תצהיר של מצהיר נוסף מטעמו, וכן "לתרגם" פגיעה זו לפסיקת הוצאות.

באשר למבחן האחריות ותום ליבו של הנתבע - כאמור לעיל, היה על הנתבע להגיש את התצהיר הנוסף בד בבד עם הגשת הראיות מטעמו. עם זאת, לאחר שעיינתי בטענות המבקש ובתצהיר הנוסף, טענת המבקש כי כשל במאמציו לאתר את העדה בשלב מוקדם יותר, מהימנה עליי. למעלה מכך גם הצהרת העדה כי סיימה את עבודה בחברת "ספייסינג" לפני שנים מספר, יש בה כדי לחזק טענת המבקש אודות הקושי באיתורה. לפיכך, התרשמתי כי השיהוי בהגשת התצהיר לא נבע מחוסר תום לב המבקש.

מכל הנימוקים שפורטו לעיל, נחה דעתי כי דינה של הבקשה להתקבל. בהתאם לכך, אני מתירה הגשת התצהיר הנוסף שהוגש מטעם הנתבע, אף בהינתן החריגה מכללי סדרי הדין. ברי, כי משקלה של הראיה ומהימנותה, יבחנו במסגרת הליך שמיעת הראיות.

סוף דבר-

אני נעתרת לבקשה לצירוף תצהיר העדה, הגב' נעמה יעקבי ומורה זימונה של העדה לדיון ההוכחות 15.09.20, במסירה אישית כדין ע"י ב"כ המבקש.

עוד מנימוקי החלטתי, אני מוצאת לחייב את המבקש בהוצאות המשיב בסך של 1,200 ₪, זאת ללא קשר לתוצאות ההליך.

ניתנה היום, י"ב אלול תש"פ, 01 ספטמבר 2020, בהעדר הצדדים.