גברת פוסעת בצהרי היום, בצד בעלה, על המדרכה ברחוב הנרייטה סולד בתל אביב, בדרכה לבית חולים איכילוב לצרכי ביקורת רפואית. לפתע נתקלת רגלה באחת מאבני המדרכה המשתלבות, אשר לטענתה התרוממה ממקומה ויצרה הפרש גובה, אשר היווה מפגע לעוברי האורח. בגין נפילתה נגרם לה שבר בזרוע והיא מפונה לקבלת טיפול, מטבע הדברים, לתוך בית חולים איכילוב אשר בכניסה אליו ארעה התאונה.

למחרת היום, עת ביקש בעלה, אשר נכח עימה במועד האירוע והיה עד ראיה לו, לצלם את המפגע הנדון, התברר לו להפתעתו כי המפגע תוקן על ידי עובדי תחזוקה של בית החולים עוד באותו היום, באמצעות החזרת האבן למקומה. איש התחזוקה שביצע את התיקון, לא תיעד את המפגע הנטען בטרם התיקון, ומשכך, כיום אין גורם מטעם בית החולים שיכול לתאר את המפגע הנטען או לפרט מה בדיוק כלל אותו תיקון. יוצא, אפוא, כי אין לנפגעת כל אפשרות מעשית להציג תמונה של המפגע מושא נפילתה, וזאת כמתחייב וכנדרש ממנה בתביעת נזק גוף אותה מבקשת להגיש נגד העירייה ובית החולים, במסגרת חובתה להרים את הנטל הראייתי הרובץ לפתחה ולהוכיח כי היה מדובר "בסיכון בלתי סביר וצפוי" אשר יש לחייב את בעלי המקרקעין בגינו.

מצב ראייתי זה אליו נקלעה התובענה, מעורר מטבע הדברים מספר שאלות:

ראשית, לחובת מי פועלת העובדה כי נבצר מהנפגעת, שלא בטובתה, לתעד את המפגע, אשר על פי טענתה, גרם לתאונה בה נפגעה.

שנית וכפועל יוצא, האם הגורם המתקן (בית החולים) גרם לנפגעת נזק ראייתי בתביעה פוטנציאלית שלה מול בעל המקרקעין (העירייה)?

שלישית, האם די בעובדה כי מאן דהוא מצא לנכון לתקן את המפגע הנטען ואשר כאמור לא תועד, על מנת להוות ראיה לכך שהיה מדובר "בסיכון בלתי סביר וצפוי"?

אלה שלוש השאלות שנמצאות בלב המחלוקת בתביעה שבפניי הדורשות הכרעה;

רקע כללי וטענות הצדדים

1. התובעת ילידת 18/4/1957, כיום בת 65, עובדת כאחות בקופ"ח "מכבי" מזה 32 שנה. בכתב התביעה גורסת התובעת כי ביום 4/2/2018 עת צעדה במדרכה ברחוב "הנרייטה סולד", בסמוך לשער הכניסה האחורי לבית החולים איכילוב, נתקלה רגלה "באבן מדרכה בולטת, גבוהה, לא תקינה, משובשת באופן מסוכן" דבר שהוביל לנפילתה.
2. הנתבעת 1 הינה עיריית תל אביב אשר בשטחה המוניציפלי נמצא רחוב הנרייטה סולד, ואילו הנתבעת 2 הינו בית חולים איכילוב (בית חולים ממשלתי של מדינת ישראל) אשר בפתח הכניסה אליו, ארעה התאונה ואשר גורם מטעמו היה מי שביצע את תיקונו של המפגע הנטען בסמוך לאחר התאונה (להלן: "התאונה", "העירייה", "בית החולים").
3. לטענת התובעת, התאונה ארעה בשל רשלנותן של הנתבעות בגין תחזוקה לא נאותה והיעדר פיקוח על תקינות המדרכה, ומאחר ומדובר במפגע המהווה סיכון בגינו נפגעה התובעת ונפלה, אזי יש לקבל את התביעה במלואה. לשיטתה, עצם קיומו של המפגע מקום בו צועדים תושבים רבים על המדרכה, מהווה רשלנות של ממש והפרת חובה חקוקה שיש להטיל בגינן חבות על העירייה, בהיות הנתבעת 1 הרשות המוניציפלית שאחראית על בטיחותן ותקינותן של המדרכות בשטחה ובהיות הנתבעת 2 בית החולים אשר אמור לספק סביבה בטוחה לבאים בשעריו. עוד טוענת התובעת כי במקרה דנן יש להפוך את נטל השכנוע בהתאם לסעיף 41 ו-38 לפקודת הנזיקין, מאחר ועצם העובדה כי המפגע תוקן מיד לאחר התאונה מדברת בעד עצמה.
4. מנגד, מכחישה העירייה את עצם קרות התאונה וטוענת להיעדר יריבות והיעדר עילה. במסגרת זו, טוענת העירייה כי על פי התמונות שצורפו לכתב התביעה, השטח הנטען בו ארעה התאונה "הנו שטח פרטי בחזקת בית החולים איכילוב" ובכל מקרה, התובעת לא הוכיחה קיומו של המפגע הנטען על ידה. עוד טוענת העיריה כי לא קבלה כל דיווח אודות המפגע וכי התאונה כלל לא התרחשה, או שהתרחשה בנסיבות אחרות שאינן מקימות חבות לפתחה ולו מהסיבה כי התובעת עומדת על כך שהאבן המורמת הייתה בסמוך לתמרור שהיה מוצב על המדרכה בעוד שבירור העלה כי מעולם לא הוצב תמרור במקום. לדידה של העירייה, מדובר בתאונה עצמית עת התובעת לא שמה ליבה לתוואי הדרך כמצופה מהולך רגל סביר. עוד טוענת העירייה כי התנהלה כרשות סבירה ועשתה את כל הנדרש על מנת לפקח ולתחזק השטחים שברשותה, ואין כל מקום בנסיבות דנן להעביר את נטל הבאת הראיות על כתפיה. בנוסף, מפנה העיריה אצבע מאשימה כנגד בית החולים כמי שגרם לה נזק ראייתי בשל כך שהקבלן מטעם בית החולים אשר תיקן את המפגע הנטען, לא דאג לתעדו בזמן אמת, מה שמקשה עליה על ניהול הגנתה כעת.
5. בית החולים טוען בכתב הגנתו כי מקום התאונה הנטען מצוי בשטחה המוניציפלי של העירייה, ומשכך החובה לטפל במפגע הנטען מוטלת על העירייה ולא על בית החולים וכי מדובר בתאונה שהתרחשה בשל אשמה העצמי והבלעדי של התובעת, עת לא שמה ליבה לתוואי הדרך בו צעדה. עוד טוען בית החולים כי גם אם יסתבר כי מי מטעמו תיקן את המפגע הנטען באמצעות החזרת האבן למקומה בעקבות היתקלותה של התובעת, הרי שעשה כן לפנים משורת הדין, לטובת בטיחותם של הנכנסים בשערי בית החולים, ובכל מקרה מבלי שחלה על בית החולים חובה כלשהי לעשות כן או לדאוג לבטיחות המדרכה.

דיון והכרעה- המסגרת הנורמטיבית

1. דומה כי אין צורך להכביר מילים בקיומה של חובת זהירות במערכת היחסים שבין בעלים או מחזיק במקרקעין לבין מוזמן המבקר בשטחם, ובמקרה דנן, בין רשות מוניציפלית או בעל מקרקעין שבשטחו מתרחשת תאונה, לבין תושבים ועוברי אורח, העושים שימוש תדיר במדרכותיה של העיר או במבני ציבור. חובה זו כחובה מושגית נקבעה מקדמת דנא בפסיקה ענפה והינה בבחינת הלכה פסוקה שאינה צריכה ראיה, שהרי יחסי שכנות שבין רשות עירונית לבין הולך הרגל הפוסע ברחובותיה, נמצאים בליבת דיני הנזיקין.
2. בעניין זה ראה בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש פד"י לז (1) 113, (להלן: " הלכת ועקנין") כי ביחסי השכנות בין בעל מקרקעין לבין מוזמן בר רשות המבקר במקרקעין, קיימת חובת זהירות. עוד נקבע כי חובת זהירות נבחנת על פי מבחן הציפיות. מבחן זה מחייב את ההבחנה בין "סכנה רגילה" לבין "סכנה בלתי רגילה", שכן רק בגין זו האחרונה מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ראה גם ע"א 862/80 עירית חדרה נ' זוהר פ"ד לז(3) 757, ע"א 343/74 גרובנר נ' עיריית חיפה פ"ד ל(1) 141, וע"א 915/91 מ"י נ. לוי פ"ד מח (3) 45 .
3. בע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני [פורסם בנבו] מיום 15/7/2013 (להלן: "הלכת פלוני") הוצע מודל עדכני להלכת ועקנין בכל הנוגע לניתוח עוולת הרשלנות, כאשר עיקרו של מודל זה הוא: "לבחון תחילה את ההתנהגות שגרמה לנזק, קרי, ההתרשלות עצמה, במסגרתה להפעיל את מבחן הציפיות, ורק לאחר מכן לבחון את קיומה של חובת הזהירות במובן של מסננת של שיקולי מדיניות השוללים את האחריות חרף קיומה של התרשלות" (הלכת פלוני עמ' 11). וראה דבריו של כב' השופט עמית בעמ' 16-17 לפסק הדין: "בעוד שעל פי המודל המסורתי סדר הדברים הוא תמיד "חובה תחילה", הרי שהמודל המוצע של "התרשלות תחילה", לא יחול בכל מקרה ומקרה, אך יחול במרבית המקרים הנידונים באופן שכיח בבתי המשפט והמשתייכים ל"ליבת דיני הנזיקין" (גלעד, גבולות האחריות עמ' 469). הכוונה לאותם נזקים פיזיים של ניזוקים ישירים המהווים את חלק הארי של תביעות הנזיקין הנידונות בבתי המשפט, שלגביהם כבר התפתחה מעין חזקת חובה בפסיקה. לכן, אין טעם לחזור ולהידרש מבראשית לשאלת חובת הזהירות של מעביד-עובד, רופא-חולה, מורה-תלמיד, נותן שירות-לקוח, בעלים ומחזיק במקרקעין וכיו"ב. במקרים מעין אלה, המהווים את מרבית תביעות הנזיקין המתנהלות בבתי המשפט, נתחיל בבחינת ההתרשלות, לאחר מכן בקשר הסיבתי, ובסוף הדרך נבחן אם קיימים שיקולי מדיניות בגינם יש לשלול את החובה (מה שחריג כשלעצמו בסיטואציות הנמצאות בליבת דיני הנזיקין)" (הגדשה אינה במקור- א.ב.)
4. לשון אחר, בבואו של בית המשפט לבחון קיומה של עוולת רשלנות לפי המודל המוצע, סדר הדברים הוא "התרשלות תחילה ולאחר מכן החובה". (הלכת פלוני עמ' 12). וכלשונו של כב' השופט עמית בעמ' 16 לפסק הדין: "על פי המודל המוצע, תרשים הזרימה הוא כלהלן: בחינת ההתרשלות (ההתנהגות העוולתית) – קשר סיבתי (הזיקה בין ההתנהגות העוולתית לבין הנזק) – שיקולי מדיניות (בהינתן התרשלות וקשר סיבתי האם רצוי לשלול את האחריות)". בהמשך הניתוח, מזקק כב' השופט עמית ומגדיר מה ייראה כהתנהגות עוולתית= כהתנהגות היוצרת סיכון צפוי ובלתי סביר. מן ההן אתה שומע לאו: התנהגות היוצרת סיכון צפוי וסביר או סיכון לא צפוי ולא סביר, הינה התנהגות שאינה עוולתית. ראה סעיף 21 עמ' 17 להלכת פלוני.
5. עם זאת, בכל הנוגע לתאונות בגין נפילה, מעידה, היתקלות או החלקה, נקבע בפסיקה ענפה כי מדובר בסיכונים רגילים ויומיומיים הטבעיים בפעילות האנושית, אשר שכיחותם בלתי מבוטלת בשגרת היומיום, ועל כן לא כל נפילה או החלקה תקים חבות אוטומטית של בעל המקרקעין/הרשות המוניציפלית בשטחו ארעה הנפילה/החלקה, כלפי המבקר/עובר האורח. בעניין זה ראה הלכת ועקנין: "מי שהולך בדרך או יורד במדרגות עשוי לעיתים למעוד ולהחליק. "נפילה" או התחלקות היא תופעה רגילה בחיים...אלה הם סיכונים סבירים אשר יש להכיר בהם ולחיות עימם בחיי היומיום" (הדגשה אינה במקור- א.ב.(
6. נשאלת, אפוא, השאלה אשר סביבה יסוב הדיון: האם בנסיבות המקרה דנן ועל בסיס המסכת הראייתית שנפרשה בפני בית המשפט, עמדה התובעת בנטל השכנוע להוכיח קיומו של סיכון צפוי ובלתי סביר, אשר הוא בלבד מקים התנהגות עוולתית ביחס לנתבעות ובמידה ולא, האם בשל תיקון המפגע הנטען מיד לאחר קרות התאונה, מבלי שהתאפשר לתובעת או מי מטעמה לתעדו, עובר נטל השכנוע על כתפי הנתבעות או מי מהן. שאלה זו מתחדדת ביתר שאת, בשים לב למצב הראייתי אליו נקלעה תובענה זו כפי שהצגנו בפתיח לעיל ובה יעסוק הדיון להלן. אולם נביא תחילה את עיקרי הראיות שהובאו ונשמעו בפניי;

המסכת הראייתית

עדויות התביעה

1. מטעם התביעה הוגשו תצהיריהם של התובעת ובעלה. בנוסף, זימנה התובעת שני עדים נוספים, עובדי בית החולים: המאבטח בשער בית החולים שסייע בידה מיד לאחר התאונה ואת מנהל פרויקטים באגף הבינוי של בית החולים איכילוב בזמנים הרלוונטיים, אשר על פי הנטען היה מי שהורה על תיקון המפגע עוד באותו היום.
2. בתצהירה מפרטת התובעת את נסיבות התאונה כדלקמן: "ביום 4.2.2018 בשעה 11:00 לערך, צעדתי על המדרכה הציבורית ברח' הנרייטה סאלד (מול חניון סולד), בתל אביב, הבנויה מאבנים משתלבות, ובהגיעי בסמוך לשער 3, שער הכניסה האחורית לבית החולים איכילוב, נתקלתי לפתע באבני מדרכה משתלבות, שהתרוממו מהמדרכה, עמדו בניצב לה בסמוך לתמרור עצור/האט, ויצרו הפרש גבהים ניכר. כתוצאה מההיתקלות איבדתי את שיווי משקלי, מעדתי, נפלתי ונחבטתי בעוצמה על הכביש". בהמשך מציינת כי בעלה שהלך לצידה במועד האירוע והיה עד לתאונה, צילם יום למחרת את מקום המפגע לאחר שזה כבר תוקן. התמונות הוגשו בעותק צבעוני במעמד הדיון (ת/1-ת/3, ת/5). יצויין כבר עתה כי מעדות בעלה עולה כי התמונה היחידה אשר צולמה למחרת התאונה על ידו היא- ת/3, בעוד שת/5 ו-ת/2 צולמו על ידו במועד מאוחר יותר.
3. בחקירתה תיארה התובעת את נסיבות התאונה:" בעלי ואני הלכנו לביקורת, בבית החולים. הוא הלך לצידי וממש לפני הכניסה לאיכילוב היה בצד תמרור לא זוכרת אם זה היה תן זכות קדימה או עצור, ומסביבו אבני ריצוף מורמות. עברתי לצד התמרור וכנראה עם הרגל הימנית נתקלתי בפינה של התמרור שעמד ככה (מראה עם היד) לא זוכרת במה בדיוק נתקלתי אבל זה שנתקלתי זה היה בוודאות, נתקלתי במשהו והייתה ירידה ומעוצמת ההתקלות עפתי טיפה קדימה ובגלל שהייתה ירידה לא הצלחתי לעצור את הנפילה, וניסיתי לעצור את עצמי, המשכתי להתגלגל כאילו לרוץ ואז הוטחתי על הכביש". (פרוטוקול, עמ' 25-26). בהמשך העידה: " ראיתי את התמרור בצד. הלכתי לידו. בצד ימין לא יכולתי לעבור כי זה היה כביר. והלכתי לשמאלו. אבל הרגל הימנית פגעה לי בצד של האבן שהתרוממה".

1. בהמשך חקירתה אומתה התובעת עם מכתב מיום 21.3.18 אשר נערך על ידי באת כוחה ומוען לעיריית ת"א (לא צורף לראיות מי מהצדדים) שם נרשם כי: "נתקלה רגלה בסף מדרכה גבוה לא תקין בולט באופן מסוכן". עת נשאלה מדוע בפניה לעירייה לא בא זכרו של אותו תמרור עלום, השיבה: " כנראה זו סמנטיקה לא נכונה. מה שאני אמרתי היום בדיון כנראה גם אמרתי לעורכת הדין אבל הפירוש היה כזה, לא שמתי לב לדקדוקים האלה כי אין לי ניסיון במשפטים עד היום... לא מבינה מה זה סף מדרכה גבוה לכן לא יכולה להתייחס לזה". (פרוטוקול, עמ' 29,31). בהמשך כאשר אומתה התובעת עם העובדה כי בכתב התביעה אין למילה "תמרור" כל זכר וכי הוא נזכר לראשונה רק בתצהיר העדות הראשית ובחקירתה הנגדית, השיבה: "אין לי מושג למה לא נכתב". (פרוטוקול, עמ' 31). בהמשך, כאשר אומתה עם העובדה כי גם בבדיקתה אצל המומחה האורטופדי מטעם בית המשפט (ד"ר חביב) נרשם בחוות הדעת: " לדבריה... נתקלה באבן שפה של מדרכה ומעדה לפנים", השיבה: "הוא לא נתן לי לחתום על זה ולאשר זאת או לא, כך שאני לא יכולה לדעת מה הוא כתב". (פרוטוקול, עמ' 32). בהמשך עת אומתה התובעת עם מסמך נושא כותרת: "פגיעה בשטח ביה"ח" (נספח א' לראיות התביעה), שנערך ביום התאונה במיון ביה"ח שם נרשם "נתקלתי במרצפת ונפלתי לכביש", טענה כי בעלה רשם את הדברים וחתם בשמה, שכן בשל כאביה לא יכלה להידרש לעניין זה. כאשר עומתה עם הטענה כי דברים אלו מתיישבים דווקא עם הגרסה כי נתקלה באבן שפה ולא בתמרור, השיבה: "אני אומרת לך שלא יודעת במה נתקלתי. אני לא מבינה מה זה אבן שפה". (פרוטוקול, עמ' 33).
2. בחקירתה הנגדית התבקשה לסמן על גבי התמונות את מקום ההיתקלות והמקום בו בלמה נפילתה. התובעת ציינה כי נתיב הליכתה היה משמאל למקום בו היה לטענתה מוצב תמרור (שלא קיים בתמונה ת/2), וסמנה על גבי תמונה ת/3 בעיגול את מקום נפילתה ועל גבי ת/2 את המקום הסופי בו נבלמה נפילתה, בשולי המדרכה הצבועה באדום לבן. עם זאת, סייגה דבריה וטענה:" אי אפשר לדעת בדיוק...לא נפלתי על המדרכה. בהמשך יש כביש. עפתי עד לכביש. אני לא נפלתי על המדרכה. אני התדרדרתי ונפלתי פה". (פרוטוקול, עמ' 40).
3. בעלה של התובעת מתאר בתצהירו את נסיבות התאונה: "צעדתי עם אורנה על המדרכה הציבורית ברח' הנרייטה סולד(מול חניון סולד) בת אביב, הבנויה מאבנים משתלבות, ובהגיענו בסמוך לשער 3, שער הכניסה האחורית לבית החולים איכילוב, ראיתי את אורנה, שהלכה לפניי, נתקלת לפתע באבן מדרכה, ונופלת....כשהסתכלתי להבין מה קרה ראיתי כי מדובר באבני מדרכה משתלבות, שהתרוממו מהמדרכה עמדו בניצב לה, בסמוך לתמרור עצור/האט, ויצרו הפרשי גבהים ניכר". בהמשך מציין כי יום למחרת כאשר הגיע לצלם את המפגע שם ליבו: "שהמפגע תוקן לחלוטין, והתמרור שהיה באזור המפגע הוסר". לדבריו, ניגש לשומר שהגיע למקום מיד לאחר נפילת התובעת והיה מי שסיפק לה סיוע ראשוני, כאשר לטענת בעלה סיפר לו השומר כי "בבוקר הגיעו עובדי בית החולים איכילוב ותיקנו את המפגע". עוד מספר העד בתצהירו כי לאחר שהבחין כי המפגע תוקן, ניגש למדור תלונות הציבור בבית החולים וביקש כי ישמרו את התמונות ממצלמות האבטחה במקום, הובטח לו כי התלונה תעבור לחברת הביטוח והוא קיבל לידיו דו"ח האירוע (נספח ד' בראיות התביעה).
4. בחקירתו הנגדית, עת התבקש לתאר את המפגע, העיד: "את התמרור אני זוכר בברור, את המרצפות אני לא זוכר עד כמה היו מורמות...אחרי התקלה ראיתי אותן מורמות, לא יודע באיזו זווית. זוכר שהיו מורמות הסתכלתי עליהן בברור אחרי שנתקלה. היה מפגע, התמונה בראש שלי". (פרוטוקול, עמ' 51). כאשר בדומה לאשתו עומת עם הטענה, כי כלל לא היה תמרור במקום התאונה הנטען, השיב: "היה שם תמרור! אני מספר לך את האמת. היה תמרור... בוודאות מוחלטת היה, אני מוכן להישבע על זה. היום יש שם תמרור עצור". (פרוטוקול, עמ' 52). בנוסף, מאשר העד כי חתם בשם אשתו על הדו"ח שמולא במיון, אך לא חתם על דו"ח האירוע שמולא יום לאחר התאונה במחלקת פניות הציבור בבית החולים.
5. כאמור, התובעת זימנה לעדות את המאבטח שעמד בשער הכניסה של בית החולים והגיש לה עזרה מיד לאחר התאונה. עת נשאל המאבטח מה זוכר מהאירוע השיב: "אני זוכר שהיה אירוע של נפילה, לא בטוח שראיתי את הנפילה עצמה". כאשר נשאל לעניין המפגע עצמו העיד כי הייתה "מדרכה רגילה. לא משהו מיוחד שהיה שם". (פרוטוקול, עמ' 11). לעניין התמרור ציין המאבטח כי אינו זוכר אם היה כזה בזמנים הרלוונטיים ולא יודע אם קיים כיום תמרור במקום. בחקירתו אישר המאבטח כי בזמנים הרלוונטיים הייתה מצלמה שצילמה את בנין השיקום ואשר פונה לכיוון עמדת המאבטח. כאשר התבקש לעיין בת/2 ולומר היכן מתחיל או מסתיים השטח שבאחריות בית החולים, השיב כי למיטב ידיעתו מקום התאונה הנטען הנו מחוץ לתחום אחריותו של בית החולים.
6. בנוסף, זימנה התובעת לעדות את אשר קומר, מי שהיה מנהל הפרוייקטים של אגף הבינוי של בית החולים במועדים הרלוונטים, אשר במהלך עדותו הסתבר כי הועסק בבית החולים בתפקידו זה מטעם העירייה. עת נשאל אם זוכר את פרטי האירוע והאם הוא היה מי ששלח, כמחווה של רצון טוב, עובד קבלן של בית החולים על מנת שיתקן את המפגע השיב: "לא זכור לי האירוע הזה ספציפית. זכורים לי אירועים כאלה יש אירועים כאלה, אבל את האירוע עצמו הזה לא זוכר. היו אירועים כאלה, ודאגנו למטופלים שלנו ואם זה קרה ב-30 מ' – 20 מ' מבית החולים אז שלחנו עובד שלנו לתקן את המפגע. היו לנו עובדים, קבלנים שעבדו במקום, והייתי פונה לאחד הקבלנים והייתי אומר לו שיש תקלה ושישלח מישהו לתקן את זה. אלה תיקונים של 5-10 דקות לתקן. לא נוהל על זה שום מעקב ולא הייתה שום התחשבנות. כלומר מול הקבלן שתיקן את זה". (פרוטוקול, עמ' 18). כאשר נשאל על ידי בית המשפט, אם שלח אדם לתקן את המפגע, ואם בכלל תוקן, השיב: " יכול להיות שאני שלחתי ויכול להיות שלא... יכול להיות. כי אם היה מפגע במדרכה אז שלחנו מישהו לתקן. היינו חלק מעיריית ת"א והיינו מחוייבים כלפי המטופלים שלנו שיגיעו בצורה בטוחה וגם אם הם היו מחוץ לשטח בית החולים".
7. כאשר נשאל אם היה מוצב במקום תמרור כטענת התובעת, השיב: " לא זוכר אם היה תמרור, אבל אם היה תמרור לא הייתי מורה להוריד אותו. כי זה משהו חוקי ולא הייתי מורה להוריד אותי. אולי מישהו אחר טיפל בזה. אני מעולם לא הנחיתי להוריד אלמנט חוקי, שהוא תמרור". (פרוטוקול, עמ' 18). עת נשאל לגבי קבלני ביצוע אותם הפעיל לצורך תיקון, השיב: "היה קבלן אחד בשם נאהל היה בחור בשם רפי והיה עוד בחור שהיה מהנדס של הקבלן שהפעיל את נאהל אבל אני לא מכיר את השמות של כולם. אבל אם הפעלתי מישהו זה היה בדרך כלל רפי או נאהל כי הם עשו עבודות קטנות. הם עבדו מול קבלנים. ורואים בתמונה מבנה שרפי עבד בו. גם קל היה לשלוח אותם". כאשר נשאל לגבי אופן ההתנהלות במקרה של מפגע בפתח הכניסה לבית החולים, השיב: " אני מגיע ורואה את המפגע ומחליט איך לטפל בו. אם זה מפגע קטן, של חצי שעה עד גג עבודה של חצי שעה, אז אני לוקח את אחד הקבלנים באזור שיטפל. אם זו עבודה יותר גדולה אז מוציאים הזמנת עבודה....לא, אם זו עבודה גדולה שמצריך תיקון גדול אני מוציא תיקון עבודה, ואז יוסי שחר מנהל עבודה היה חותם על זה".(פרוטוקול, עמ' 19). בהמשך העיד כי מפגעים קטנים לא מתועדים על ידו או על ידי גורם אחר בבית החולים, והדבר נעשה כשירות לאזרח (פרוטוקול, עמ' 20). בהמשך הסביר: "ברגע שזה אירוע גדול זה לא מתוקן מיד. זה מתועד ונרשם. זה לא משהו מינורי". כאשר נשאל על ידי בית המשפט: "אבל אם זו מרצפת אחת בולטת"? השיב: " מרצפת אחת בולטת? זה קטן. פועל נותן על זה שתיים שלוש מכות ונגמר הסיפור" (פרוטוקול עמ' 22).

עדויות העירייה

1. טוענת העירייה כי דין גרסתה של התובעת להידחות שכן במדרכה מושא התביעה מעולם לא היה מוצב תמרור כלשהו במועד התאונה. להוכחת טענתה זו זימנה העירייה את גב' שירלי כלב, עובדת במחלקת "ביצוע באגף התנועה" ומרכזת מידע לתעודות עובד ציבור. בתצהירה טענה העדה: " לאחר בדיקה במערכת האחזקה נמצא כי ביציאה מחניון בית החולים איכילוב שער 3 הוצב תמרור עצור בתאריך 6.1.19, וזאת בהתאם להחלטת ועדה מקומית מספר 371/19 סעיף 8... כמו כן, לאחר בדיקה במערכת האחזקה, לא נמצא כי התקבלה הודעה על תמרור פגוע/תקול/חסר בכתובת נשוא התביעה בסמוך ליום 4.2.18" (העדה הגישה גם תע"צ מיום 5/12/21 ערוכה וחתומה על ידה). עת נשאלה האם התמרור שהוצב ביום 6.1.19 הנו תמרור חדש, או שמא עסקינן בתמרור שבא להחליף תמרור ישן, השיבה: " התמרור חדש, רשום בטופס אישור לביצוע ב' 37 ,ב' 32 , א' 37 מספר של התמרור עצור. הוועדה היא רק לתמרורים חדשים לא לאחזקת תמרורים ישנים". כאשר נשאלה מה אמור היה להירשם, אם היה מדובר במקרה של החלפת תמרור, השיבה: "אז היה רשום תמרור האט שהוחלף לתמרור עצור. רשום ביטול מחיקה, אם זה היה ביטול היה רשום ב' 36 תמרור האט. היו רושמים בצד שמאל של הטופס ביטול תמרור קיים והחלפת תמרור אחר במידה והיו מחליפים. האט להאט זה רק אחזקה זה לא חדש". (פרוטוקול, עמ' 43). עוד הוסיפה בעניין זה: " בדקתי לגבי התאריך המפגע אם היה מפגע ואם היה תמרור. מינואר 18 חודש אחרי לא היה שום מפגע ושום תמרור... כאשר הגיעה אליי בקשה לתמרור תקול בכתובת מסוימת, תחילה אני בודקת בכתובת ספציפית דהיינו בהנרייטה סולד 13, אח"כ בודקת חודש לפני מינואר 2018 עד מרץ 2018, בחתך של הנרייטה סולד 13 ובהמשך אני בודקת בהנרייטה סולד ללא מספר בית, כי יש בלבול של בתים. שהכל יהיה ברור ולא מצאתי שיש מפגע". (פרוטוקול, עמ' 45).
2. העירייה זימנה עד נוסף מטעמה, אייל חכים, הנדסאי בניין בהשכלתו, אשר משמש כרכז תביעות הנזיקין של עיריית תל אביב החל משנת 2007. העד טוען בתצהירו כי: "לאחר בדיקה בשטח לא נמצא מפגע במקום...כמו כן, מבדיקה שנערכה לא התקבלו הודעות מוקד בנושא בטרם התאונה ולאחריה". בחקירתו תיאר את סדר הפעולות המבוצעות על ידו עת מתקבל דווח על מפגע בשטח העירייה: "יש מכתב דרישה או תביעה, זה עובר דרך המשרד שלנו בעירייה, אני יוצא לשטח לאבחן את המקום אחרי שאני מקבל את המכתב הדרישה, יוצא מאבחן ורושם את הדו"ח והממצאים ושולח חזרה למחלקה המשפטית". (פרוטוקול, עמ' 47). עת נשאל מתי התקבל לראשונה מכתב דרישה בקשר לתאונה דנן, ומתי יצא לבדוק המפגע הנטען בשטח, השיב שבתחילת אוגוסט 2018 והפנה למסמך שסומן נ/4 שנערך על ידו ביום 5.8.18 שם נרשם: " לאחר בדיקה בשטח לא ברור היכן נפלה ואיפה המפגע. המדרכה מחולקת לשתיים: שטח פרטי ושטח ציבורי. מבקש שתסמן היכן נפלה. כיום הכל תקין. אין דו"ח הודעות מוקד". בחקירתו חזר על הדברים ואמר: "רשום בדו"ח שלי ... שסיירתי בשטח, בדקתי, לא ברור מהתמונות ששלחה התובעת, היכן נפלה ואיפה המפגע. צורפו תמונות למכתב הדרישה. רשמתי שהמדרכה מחולקת ל-2, שטח פרטי של הבית חולים ושטח ציבורי ששייך לאחריות העירייה, ואז ביקשתי ...שתסמן היכן היא נפלה, רשמתי שהכל תקין במדרכה הציבורית ואין דו"ח הודעות מוקד שהתקבלו על המפגע . אשר לתיקון העיד: "במחלקה שלי אף אחד לא יצא לתקן את המפגע כי לא היה מה לתקן... אני לא ראיתי רשום שם שתוקן מפגע". (פרוטוקול, עמ' 48). כאשר נשאל חכים על ההפרדה בין השטח הציבורי שבחזקת העיריה לשטח הפרטי שהנו באחריות בית החולים ובהתייחס לתמונה (ת/2) ולמיקום התאונה כפי שסומן על ידי התובעת במהלך חקירתה, אישר כי המקום המסומן בתמונה הנו שטח ציבורי.

עדויות בית החולים

1. מטעם בית החולים הובא לעדות מר יואב אבינור, המשמש כמהנדס ראשי של בית החולים משנת 2016 ועד היום והמועסק אף הוא בדומה לאשר קומר משנת 2001 ישירות על ידי עיריית ת"א (עמ' 60 לפרוטוקול). בתצהירו טוען העד: " למיטב ידיעתי לאחר שהתובעת ובעלה דווחו בחדר המיון על נפילתה של התובעת הגיע המידע למפקח הבניה שעבד בזמנו בבית החולים, אשר על דעת עצמו החליט, ככל הנראה מתוך רצון טוב ואחריות כלפי הציבור, לפעול לתיקון המפגע, ככל שהיה". בחקירתו אישר כי שמו של המפקח המוזכר בתצהירו, הנו עד התביעה אשר קומר, מנהל הפרויקטים של אגף הבינוי מטעם בית החולים. כאשר נשאל, כיצד יודע כי הפניה בקשר לאירוע אכן הגיעה לידיו, העיד: "כי שוחחתי עם מנהל מחלקת הבטיחות שלנו... באותה תקופה הוא עבד אצלנו. אחרי שפרטי המקרה הגיעו אולי ונדרשתי לברר את המקרה ופרטיו שוחחתי עם מנהל מחלקת הבטיחות... מנהל עבודה של קבלן של בית שעובד אצלנו, שמו נאהל, שאמר לי כן, אשר פנה אלי ואמר לי תשמע יש פה איזה מפגע מחוץ לשער בית החולים תטפל בזה בבקשה". (פרוטוקול, עמ' 57-58). כאשר נשאל מי, אם כן, תיקן את המפגע, השיב: "נאהל הוא מנהל עבודה של קבלן חצר של בית החולים והוא זה שעשה את התיקון הקטן...הוא קבלן חצר ובאמת שבחודשים האחרונים הוא סיים את עבודתו עם בית החולים". לגבי מהות התיקון שבוצע, הסביר אבינור כי מדובר בתיקון קטן מחוץ לשטח בית החולים, אך לא ראה במו עיניו את המפגע או את התיקון שבוצע והמידע בדבר האירוע הגיעו אליו הרבה זמן לאחר מכן.
2. כאשר נשאל אבינור כיצד מתבצע נוהל התיקון, הסביר: "קבלן חצר עובד בהיקפים של 2-3 מיליון ש''ח בשנה רגועה ואף יותר מזה בשנה עמוסה, בתוך בית החולים. פה ושם שיש לנו בקשות או צרכים מאוד מינוריים כמו האירוע הזה, הנוהג הוא שפונים לקבלן והקבלן לא נוהג לחייב על תיקונים מסוג כזה, כי זה רק עבודה פה אפילו בלי חומר וזה בוצע מהר מאוד, פחות משעה." בהמשך חקירתו אישר כי : "כשמדובר בעבודות קטנות זה בהחלט בסמכותו של אשר (קומר) להפעיל את הקבלן הוא רק טעה בכך שהוא הפעיל אותו מחוץ לשטח בית החולים" ובהמשך מאשר העד בהגינותו: "אנחנו לא מתכחשים לזה שבוצע תיקון, אני רק אומר ששגה המפקח שהוא הפעיל אותו מחוץ לשטח בית החולים". (פרוטוקול, עמ' 59). לגבי תיעוד ביצוע התיקון, הסביר כי מאחר שמדובר במפגע מחוץ לשטח בית החולים, התיקון לא תועד. כאן המקום להדגיש ולציין כי עד התביעה מר קומר, עובד אגף הבינוי של בית החולים, נשאל מדוע מצא לנכון להורות על תיקון מפגע מחוץ לשטח בית החולים, וכך השיב: "זו הייתה מדיניות של בית החולים שאלו מטופלים שלנו שמגיעים אלינו ונותנים (להם) שירות...כשירות לאזרח" (עמ' 22-23 לפרוטוקול).
3. כאשר נשאל אבינור בעניין התמרור שהוצב במקום תמך אבינור בדבריה של נציגת העיריה, כי התמרור הוצב רק בשנת 2019, והוסיף כי הוא היה מי שיזם את הפניה לעירייה בעניין זה.

האם הוכיחה התובעת את עצם קרות התאונה ונסיבותיה כנטען על ידה?

1. אקדים את המאוחר ואומר כי לאור ניתוח מכלול הראיות, סבורתני כי התובעת צלחה להרים את נטל השכנוע בקשר לעצם קרות התאונה ונסיבותיה. להלן אפרט טעמיי בקצרה: ראשית, דומה כי אין עוד חולק בדבר עצם קרות האירוע אשר אושר הן על ידי מאבטח בית החולים והן על ידי מהנדס בית החולים שהעיד כי בעקבותיה בוצע התיקון מחוץ לשטח בית החולים, מה עוד שגרסת התובעת ובעלה בעניין זה מקובלת עליי. שנית, בדו"ח שמולא על ידי בעלה של התובעת במיון ביה"ח, שהנו המסמך הראשון והמוקדם ביותר בו ניתנה גרסה גולמית לאירוע נרשם:" הגענו לבדיקה במרפאה כירורגית לאחר ניתוח. בשער הכניסה מרח' הנרייטה סאלד יש תמרור ומסביבו מרצפות מוגבהות. נתקלתי במרצפת ונפלתי לכביש". גם בדו"ח שמולא בבית החולים יום לאחר האירוע נרשם: "מרצפות מוגבהות". גם בכתב התביעה ובתצהירה מציינת התובעת את אבני המדרכה כגורם לנפילתה. מכאן, שלכל אורך הדרך דבקה התובעת בגרסתה כי הגורם להיתקלותה ונפילתה הוא אבני מדרכה בולטות ומוגבהות.
2. טוענות הנתבעות כי אין ליתן אמון בגרסת התובעת בשל היעדר אחידות בגרסאות עת עמדה בתצהירה ובחקירתה על כך כי המרצפת המורמת הייתה סביב או בקרבת תמרור. אכן, מהראיות עולה כי בזמן האירוע לא היה מוצב במקום תמרור וזאת בניגוד לטענת התובעת, ואם הוצב תמרור במקום, הרי שהדבר נעשה שנה לאחר התאונה וכתמרור חדש, להבדיל מהחלפת תמרור קיים. עם זאת, אינני סבורה כי קיומו או אי קיומו של התמרור בזמנים הרלוונטיים מעלה או מוריד לענייננו שהרי ממילא התובעת אינה טוענת, כי התמרור הוא זה שגרם לנפילתה, אלא מצרפות תקולות שעל פי הזכור לה היו בסביבתו. לא מן הנמנע כי בחלוף השנים ובהצטרף לזיכרון האנושי המתעתע, נתפסו התובעת ובעלה לכלל טעות, עת נחקק בזיכרונם כי במקום היה תמרור. אדרבא, התובעת לא ציינה את קיומו של התמרור בכתב התביעה מה שמלמד כי לא ראתה בתמרור כגורם תורם ובעל חשיבות לנפילה. על כן ובהסתמך על מכלול הראיות, איני סבורה כי יש לזקוף זאת לחובת התובעת באופן שיאיין את גרסתה.
3. גם יתר "אי הדיוקים" הנטענים אליהן מפנות הנתבעות בסיכומיהן, אין בכוחם לשנות מסקנתי לפיה התובעת נתקלה בדבר מה בעת שפסעה על המדרכה. כך בנוגע למכתב שנשלח מאת באת כוחה לעירייה, אשר ממילא לא הוגש לתיק המוצגים ואינו מהווה ראיה בתיק, מה גם שהתובעת אינה חתומה על מכתב דרישה זה. הוא הדין לגבי אזכור אקראי של המילה "יציאה" במקום "כניסה" בדו"ח שמולא בבית החולים יום לאחר האירוע. גם ניואנס זניח זה, אין בכוחו לשמוט הקרקע תחת גרסת התובעת. אף העובדה כי בחוות דעתו של מומחה בית המשפט הוזכר הביטוי: "אבן שפה של מדרכה" כסיבה לנפילה, אינה מעלה או מורידה, שכן עסקינן בעיבוד המידע כפי שהמומחה הבין מדברי התובעת, להבדיל מגרסה גולמית ובלתי אמצעית של התובעת, עליה העידה בבית המשפט. יתרה מזאת, התובעת הסבירה בחקירתה כי אינה יודעת מהו "סף מדרכה", מה שמעיד כי ביטוי זה אינה שגור בפיה, אלא סביר להניח כי נוסח על ידי המומחה או באת כוחה בפניה אליו ו/או לעירייה.
4. כאמור, כיום אין בפנינו תמונה או תיעוד חזותי של הגורם שבעטיו נתקלה ונפלה (אבן מוגבהת שיצאה ממקומה), וזאת שלא באשמתה של התובעת. עם זאת, נחה דעתי כי היה מדובר במפגע כלשהו במדרכה, כזה שלפחות מנהל התחזוקה של בית החולים המועסק מטעם עיריית תל אביב, אשר סבר בזמן אמת כי רצוי ונכון לתקנו לבל תקרה תאונה דומה נוספת למי מבאי בית החולים. משכך, לאור מסכת הראיות שהונחה לפניי, באתי לכלל דעה כי התובעת הרימה את נטל השכנוע להוכחת נסיבות התאונה כנטען על ידה, קרי היתקלות במפגע כלשהו במדרכה ברחוב הנרייטה סולד בכניסה לבית החולים.

האם התובעת הוכיחה קיומו של מפגע אשר מקים חבות לפתחן של הנתבעות?

1. ואולם במסקנה לעיל אין סגי. עדיין מוטל על שכם התובעת נטל הראיה להוכיח כי המפגע בעטיו נפלה הינו "סיכון בלתי סביר וצפוי". מאחר ואין לתובעת תיעוד חזותי של המפגע הנדון, שכן זה תוקן בטרם הספיקה לצלמו, לכאורה נבצר מהתובעת לעמוד בנטל זה. טוענת התובעת כי בית החולים גרם לה לנזק ראייתי, עת תיקן את המפגע בו ביום האירוע מבלי שטרח לתעדו ומבלי ששמר את מצלמות האבטחה הגם שהודע לו בזמן אמת על התאונה. מצב זה מונע מבעדה להוכיח כעת את מידת הסיכון של המפגע הנ"ל במסגרת תובענה זו. גם העיריה בסיכומיה מפנה אצבע מאשימה כנגד בית החולים בטענה זהה אולם מהכיוון ההפוך וטוענת כי תיקון המפגע בסמוך לאירוע, מבלי ליידעה על כך מבעוד מועד ולאפשר לה לבדוק את המקום, גרם לעירייה נזק ראייתי בכך שמנע ממנה להוכיח כי לכל היותר היה מדובר בפערי גובה מינוריים של מה בכך, אשר אינם מקימים חבות בנזיקין ובכך למעשה שלל ממנה את האפשרות להתגונן כדבעי. על טענות אלו הן של התובעת והן של העירייה, משיב בית החולים כי כל שעשה הוא תיקון קטן כמחווה של רצון טוב, הגם שלא היה זה מתפקידו לתקן דבר מחוץ לשטח בית החולים בוודאי שלא בשטח המדרכה שהינו שטח ציבורי השייך לעירייה ונמצא בחזקתה.

דוקטורינת הנזק הראייתי לחובת מי פועלת במקרה דנן?

1. לצורך פתרון התסבוכת הראייתית אליה נקלעה תובענה זו כמתואר לעיל, יש לאבחן ולזקק תחילה את החזיתות והיריבויות: בעוד שהעירייה נתבעת בהליך זה כמעוול עיקרי האחראי לקיום המפגע, נתבע בית החולים בשל נזק ראייתי שגרם לתובעת ביחסיה מול העירייה. בכל הנוגע לחזית של התובעת מול בית החולים ניתן, אפוא, להפעיל את דוקטרינת הנזק הראייתי.
2. בע"א 361/00 עאזם ד'אהר נ' סרן יואב (10.2.05), התייחס בית המשפט העליון לדוקטרינת הנזק הראייתי וכך קבע: "הלכה מיוסדת היא מלפנינו, כי מקום שבו נתבע גורם ברשלנותו נזק ראייתי לתובע - כלומר, פוגע ביכולתו של התובע להשתמש בראיה שלכאורה הינה בעלת פוטנציאל לביסוס איזו מן הטענות העובדתיות שעליהן מבוססת תביעתו - עשוי בית-המשפט להטיל על הנתבע את נטל השכנוע להיותה של אותה טענה עובדתית בלתי-נכונה (ראו, למשל, ע"א 9328/02 מאיר נ' לאור, דינים עליון סח 53, בפסקה 13; ע"א 8151/98 שטרנברג נ' צ'צ'יק, פ"ד נו(1) 539, 551‑552; ע"א 6160/99 דרוקמן נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נה(3) 117, 126-125). הלכה זו, המבוססת בעיקרה על שיקולי צדק ועל הצורך החברתי בהרתעת נתבעים פוטנציאליים מפני איבוד ראיות, מבטאת את הפן הראייתי-דיוני של דוקטרינת הנזק הראייתי (ראו: א' פורת וא' שטיין "דוקטרינת הנזק הראייתי: ההצדקות לאימוצה ויישומה במצבים טיפוסיים של אי-ודאות בגרימת נזקים", עיוני משפט כא (תשנ"ח) 191, 254-241;Porat & Stein, Tort Liability Under Uncertainty (2001) 165-167 ). ... ההלכה הראייתית-דיונית בדבר הנזק הראייתי משמעה, אפוא, הקמת חזקה עובדתית, כי אלמלא ניזוקו עקב רשלנותו של הנתבע, היו הראיות החסרות תומכות בגרסת התובע ביחס לטענה העובדתית שנשנתה במחלוקת. אף שחזקה זו ניתנת לכאורה לסתירה, הרי שמטבע הדברים - ובדומה לחזקות אחרות המופעלות בסופו של המשפט - נזקקים לה רק כאשר ידוע שאין בנמצא ראיות רלוונטיות אחרות; היינו, כשביחס לטענה העובדתית שהראיות החסרות נדרשו לתובע להוכחתה, מתקיים בין הצדדים "תיקו ראייתי". במצב-דברים זה נמצא הנתבע לוקה בחסר ראייתי לסתירת החזקה. ומכאן שהקמת החזקה מכריעה, למעשה, את המחלוקת העובדתית (פורת ושטיין, שם; ע"א 5373/02 נבון נ' קופת חולים כללית, פ"ד נז(5) 35, 47). בפסיקת בית-המשפט העליון יושמה ההלכה, עד כה, רק בתביעות שעילתן רשלנות רפואית, ולרוב בהתייחס לאי-עריכתן, חסרונן או אובדנן של רשומות רפואיות. אולם ברי, כי הרציונלים שביסודה חלים גם בתביעות מסוגים אחרים ואין הצדקה עניינית להגבילה להקשר הרפואי בלבד. (ראו פסקה 19 בפסק הדין, ההדגשות אינן במקור, ראו בעניין זה גם ע"א 1399/20 פלוני נ' שירותי בריאות כללית (27.12.21).
3. ומן הכלל אל הפרט; נציג בית החולים מודה ומאשר כי בעקבות נפילתה של התובעת נעשה על ידי קבלן בית החולים תיקון של מפגע שהיה על המדרכה בכניסה לבית החולים. לדידו, מדובר בעניין מקובל ושכיח אשר נעשה בשגרת העבודה השוטפת של בית החולים. מאחר והיה מדובר בתיקון קטן ופשוט, הדבר לא הצריך הזמנת עבודה ומטעם זה המפגע כמו גם התיקון עצמו לא תועדו. מצב דברים זה, תומך בטענת התובעת לנזק ראייתי שגרם לה בית החולים עת סיכל את יכולתה לספק ראיות אובייקטיביות בנוגע למידותיו ושיעורו של המפגע, לצורך הרמת הנטל הראייתי הנדרש ממנה להוכחת תביעתה. משכך, יש לדחות טענת בית החולים עת מפנה אצבע מאשימה כלפי התובעת בטענה כי לא עשתה די על מנת לתעד בעצמה את המפגע. כאמור, בעלה של התובעת פנה כבר למחרת היום לבית החולים בבקשה לשמור את צילומי האירוע, אולם בית החולים, אשר לו הייתה שליטה מלאה על מצלמות האבטחה, לא עשה דבר בעניין זה הגם שאת הדרישה לשמירת סרטי האבטחה קיבל בזמן אמת.
4. לאור התנהלותו של בית החולים אשר מחד גיסא, תיקן את המפגע מיד ובסמוך לאחר התאונה ואולם לא טרח לתעד את המפגע או התיקון שבוצע בזמן אמת, מלבד העלאת השערה בעלמא כי עסקינן בתיקון קטן שהסתכם בכמה מכות פטיש על מרצפת בולטת, מאידך גיסא, דומני כי ניתן לומר כי בית החולים גרם לתובעת נזק ראייתי, מה שמעביר את נטל הראיה על כתפיו להוכיח כי לא היה מדובר במפגע המהווה סיכון בלתי סביר. בנטל זה לא עמד בית החולים. כאמור, בית החולים לא עשה דבר לצורך תיעוד המפגע בזמן אמת, לא זימן מטעמו את עובד הקבלן (נאהל) אשר היה מי שביצע את התיקון הלכה למעשה ויכול היה לשפוך אור על העניין, הגם שבית החולים ידע את שמו וזהותו ("איכילוב מכירים את הקבלנים שעובדים אצלה"- עמ' 23 לפרוטוקול עדותו של אשר קומר). למעשה, המידע בדבר זהות הקבלן שבצע את התיקון נחשף לראשונה רק בחקירותיהם של קומר ואבינור, הגם שידעו זהותו ויכלו לספק מידע זה לתובעת שיכלה אף לזמנו לעדות מטעמה. אם לא די בזאת, בית החולים אף לא השכיל לשמור את צילום האירוע ממצלמות האבטחה הגם שבעלה של התובעת ביקש זאת מבית החולים בצורה מפורשת כבר למחרת היום ("ביקשתי שישמרו את מצלמות האבטחה שהיו ולא עשו כלום עם זה. מה עוד יכולנו לעשות? יש את העדות שלי ושל בעלי. מה עוד יכולנו לעשות? לא יכולנו לעשות מעבר לזה"- דברי התובעת בעמ' 32 לפרוטוקול וראה דברי המאבטח, קומר ואבינור שאישרו כי היו ממוקמות מצלמות אבטחה במקום מטעם בית החולים).
5. מעבר לכך, סבורתני כי די בעצם מתן ההוראה על ביצוע התיקון מטעמו של גורם האמון על הבינוי והתחזוקה של בית החולים, גורם שהינו בר סמכא מבחינה מקצועית ואף עובד של העירייה כפי שמצינו מן העדויות וככזה משמש זרועה הארוכה, כדי להתרשם משיעור המפגע ולשקול האם הינו מהווה סיכון לעוברים ולשבים אם לאו, כדי להרים את הנטל הנדרש מן התובעת וזאת ביחס לשתי הנתבעות. ניסיון החיים מלמד והדעת נותנת כי בית החולים לא ימהר לבצע עבודת תחזוקה, אלא אם כן היה בה צורך, לא כל שכן כאשר מדובר בשטח שמחוץ לבית החולים.
6. לאור כל האמור לעיל, באתי למסקנה כי בעזרתה של חזקת הנזק הראייתי, צלחה התובעת ועמדה בנטל השכנוע הנדרש במאזן ההסתברות במשפט האזרחי על מנת להוכיח כי התאונה ארעה כנטען על ידה וכי היה מפגע במדרכה עליה צעדה, שהיווה בזמנים הרלוונטיים "סיכון בלתי סביר וצפוי" שיש להטיל בגינו חבות על המחזיק ובעל המקרקעין.

חלוקת האחריות בין הנתבעות לבין עצמן

1. כפי שמצינו לעיל, חבות בית החולים היא בשל גרימת נזק ראייתי לתובעת בעוד שחבותה של העיריה היא בשל היותה בעלת המקרקעין בו היה מצוי המפגע. ואולם כיצד תחולק החבות בין שתי הנתבעות שהרי אין עסקינן במעוולים במשותף האחרים לקיומו של המפגע?! במסגרת זו, העלתה גם העיריה כלפי בית החולים טענה לגרימת נזק ראייתי שפגע בקו הגנתה. דומני כי יש ממש בטענה זו מאותו הרציונל בו דנו לעיל ביחס לתובעת. עסקינן בשטח ציבורי המצוי בחזקת העיריה ומי שאמון על תחזוקתו ותיקון המפגעים בו היא העירייה. העד אבינור הודה בהגינותו כי ביצוע התיקון במקום על ידי גורם מטעם בית החולים היה בגדר טעות שעה שעסקינן בשטח ציבורי שלא באחריות בית החולים. משכך, צילום של המפגע הנטען בטרם תיקון, היה מאפשר לעירייה לבחון את המפגע ולפעול בהתאם לשיקול דעתה. כמענה לטענה זו של העיריה, טוען בית החולים כי היות ועובדי בית החולים מאגף הבינוי הינם עובדי עיריית תל אביב, אזי שיש להטיל את מלוא החבות על העירייה. טענה זו יכולה להישמע באופן חלקי בלבד שכן העובדה כי האדונים קומר ואבינור הנם עובדים שכירים של העיריה, אינה גורעת מן העובדה כי ההחלטה על תיקון המפגע ניתנה על ידי בית החולים כישות אוטונומית ונפרדת מהעירייה, מבלי ליידע את זו האחרונה וללא כל קשר אליה. עם זאת, לא ניתן להתעלם מן העובדה כי שני הגורמים שהיו מעורבים מטעם בית החולים בפרשה זו, הינם עובדי עיריית תל אביב שמקום עבודתם הוא בבית החולים, כאשר אין חולק כי מנהל אגף הבינוי שהורה על ביצוע התיקון היה נוהג לשלוח עובדי קבלן לבצע עבודות תחזוקה שוטפות בשטח בית החולים וסביבתו, מקום בו מצא לנכון כי יש בכך צורך, כמו במקרה דנן.
2. בנוסף, ובמכלול השיקולים לצורך חלוקת האחריות בין הנתבעות לבין עצמן, לא ניתן להתעלם גם מן העובדה כי כוונתו של בית החולים הייתה טובה, עת ביקש לטפל בעצמו ובאופן מיידי במפגע, לבל תיקרה תאונה נוספת למאן דהוא בכניסתו לבית החולים. עם זאת, בשל כך שלקח על עצמו את הטיפול במפגע הגם שמדובר בשטח אקסטרה-טריטוריאלי לבית החולים, בלי לדווח לעירייה תחילה ולאפשר לה לבדוק ולמצער, מבלי לערוך תיעוד של המפגע בטרם תיקונו, יצא שבית החולים "בא לברך ויצא מקלל" שכן כוונתו אמנם הייתה טובה, אולם התנהגותו יצרה נזק ראייתי ביחסי השכנות שבין התובעת כעוברת אורח, לבין העירייה שבשטחה המוניציפלי ארעה התאונה.
3. לאור המקובץ לעיל, ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הצריכים לעניין, בכללם שיקולי מדיניות משפטית, סבורתני כי בנסיבות המקרה שלפנינו יש לחלק את הנזק בין שתי הנתבעות באופן שהעירייה תישא ב- 70% ובית החולים ב- 30% הנותרים.

אשמה התורם של התובעת

1. בנסיבות דנן גם התובעת לא יכולה לצאת "פטורה בלא כלום", שכן שומה היה גם עליה לנקוט משנה זהירות בעת ההליכה במדרכה, לא כל שכן כאשר התאונה אירעה בשעות הבוקר (אור יום) והיא עצמה מציינת כי עסקינן ב: "באבן מדרכה בולטת, גבוהה, לא תקינה, משובשת באופן מסוכן", להבדיל ממפגע נסתר מהעין ושלא היה ניתן להבחין בו. גם על עובר האורח המתהלך ברחובותיה של עיר, חלה חובה להסתכל היכן שם פעמיו ואם קיים מפגע גלוי, שומה עליו לעקפו. מהתמונות עולה כי מדובר במדרכה רחבת ידיים ולא הייתה כל מניעה לעקוף את המפגע. בנסיבות המקרה דנן, באתי לכלל מסקנה כי אשמה התורם של התובעת בנסיבות המקרה דנן, יועמד על 20%.

סוגיית הנזק

טיב הפגיעה והנכות הרפואית

1. התובעת פנתה לקבלת טיפול בבית החולים "איכילוב" בשעריו נפגעה. בצילום הדמיה בבית החולים אובחן שבר תת ראשי מורכב בזרוע שמאל. התובעת שוחררה לביתה באותו היום, כאשר הזרוע מונחת על מתלה.
2. המומחים מטעם הצדדים- התובעת צירפה לכתב התביעה חוות דעת בתחום האורטופדי ערוכה ע"י ד"ר מאיר נסינג מיום 6/12/18 אשר קבע לתובע נכות צמיתה בשיעור של 20% בגין הגבלה בהנעת כתף שמאל לאחר שברים. העירייה הגישה חוות דעת רפואית נגדית בתחום האורטופדי ערוכה על ידי ד"ר הראל סטקוביץ מיום 5/5/19, אשר קבע כי לתובעת נותרה נכות צמיתה בשיעור 5% בגין בגבלה בהרמת כתף שמאל.
3. לנוכח הפערים בית מומחי הצדדים מונה ד"ר ברק חביב כמומחה רפואי מטעם בית המשפט אשר קבע בחוות דעתו מיום 11/8/19 כי לתובעת נגרם שבר בראש ההומרוס של כתף שמאל, בעטיו טופלה התובעת שמרנית בפיזיותרפיה והידרותרפיה. המומחה מציין כי: "מן התיק הרפואי ומן הצילומים עולה כי השבר בראש ההומרוס הינו מורכב ממספר חלקים והתחבר במנח שאינו תקין. הממצאים העיקריים בבדיקה הגופנית שערכתי הם מצב לאחר שבר בראש ההומרוס עם כאב, הגבלת תנועה וחולשה יחסית של הרחקה וסיבוב חיצוני בכתף שמאל". (ראו עמ' 4 בחוו"ד). המומחה העריך נכותה הרפואית של התובעת בשיעור של 20% (בזהה למומחה מטעמה) בשל חיבור גרוע של עצם הזרוע עם הגבלת תנועות בצורה בינונית של כתף שמאל הדומיננטית, וזאת בהתאם לסעיף 40 (1) (מותאם) לתקנות המל"ל. עוד קבע המומחה תקופת אי כושר מלאה של 3 חודשים ו- 50% לתקופה של 4 חודשים נוספים.
4. אף לא מי מהצדדים ביקש לזמן את המומחה הרפואי מטעם בית המשפט לחקירה נגדית על חוות דעתו, ובכך הסכינו שני הצדדים גם יחד עם קביעותיו וממצאיו ולא נותר לבית המשפט אלא לאמצם כמות שהם. בעניין זה אפנה להלכה בעניין ע"א 293/88 יצחק ניימן בע"מ נ' מונטי רבי (פורסם בנבו).

עיסוקיה של התובעת ונתוני השתכרותה עובר לתאונה ואחריה:

1. התובעת ילידת 16/4/1957, נשואה+2, כיום בת 65. בתצהירה מציינת כי מועסקת כאחות משנת 1982, ובקופ"ח מכבי מיום 1/9/1990 במכון סכרת. בחודש מאי 2017 אובחנה כחולה בסרטן הלבלב וביום 24/8/2017 עברה ניתוח וויפל (כריתת ראש הלבלב וכיס המרה), כאשר ביום התאונה הייתה בדרכה לעבור ביקורת רפואית שגרתית בבית החולים בעקבות ניתוח זה. התובעת מספרת כי בשל מחלתה הגישה תביעה למוסד לביטוח לאומי ענף נכות כללית והוכרה בזכאית לנכות זמנית בשיעור של 100% לתקופה של שנה עת התמודדה עם מחלתה בתאריכים 1/5/17-30/4/2018. לדבריה, נכון להיום החלימה לחלוטין ממחלת הסרטן. בחקירתה טוענת כי בשל מגבלותיה בקשר לתאונה, חזרה לעבודתה בהמלצת רופאיה רק חמישה חודשים לאחר מכן (7/7/18), כאשר בתקופה זו שולם לה שכר מלא על חשבון ימי מחלה צבורים (פרוטוקול, עמ' 25). התובעת מציינת כי חזרתה לעבודה נעשתה באופן הדרגתי וחלקי בהמלצת רופא תעסוקתי, כאשר רק ביום 31/10/19, בחלוף 20 חודשים ממועד התאונה, שבה למתכונת עבודתה כעובר לתאונה שהינו 75% היקף משרה כעולה מהתלושים וראה חקירת התובעת עמ' 38-39 לפרוטוקול.

נתוני שכרה של התובעת עובר לתאונה ואחריה

1. דו"ח רציפות ענף ביטוח ותלושי שכר עדכניים שהוגשו במעמד הדיון על ידי הצדדים מעלים את תמונת השכר המוצגת בטבלה הבאה: (ראו נ/2, ת/4).

1. עיננו רואות, אפוא, כי בשנת 2018 (התאונה ארעה בתחילת השנה), חלה ירידה בסך של 854 ₪ לחודש בשכרה של התובעת לעומת שנת 2017. גם השוואה בין השנים 2018-2019 מעידה על ירידה בשכר בסך של 1,187 ₪ לחודש. יש לציין כי ירידה זו בשכר מתיישבת עם טענתה של התובעת בדבר חזרה הדרגתית לעבודה והפחתת שעות ביחס למכסת השעות הנהוגה עובר לתאונה. עם זאת, הנתונים בשנים 2020-2021 מעידים על חזרה לשכרה כעובר לתאונה.

הפסד שכר לעבר

1. חישוב הפסדי השתכרות יחולק לפי תקופות בשים לב לטבלת השכר לעיל כדלקמן:
2. הפרש שנים 2017-2018- 10,248 ₪ = 12 X 854 (11,200 ₪ משוערך להיום)
3. הפרש שנים 2018-2019- 14,244 ₪ = 12 X 1,187 (15,567 ₪ משוערך להיום)
4. התובעת עותרת בסיכומיה לפיצוי נוסף בסך של 23,753 ₪ מיום התאונה ועד ליום 31/10/19 בגין ניצול שעות מחלה צבורים, אותם יש באפשרותה לפדות בעת פרישתה, כך לטענתה. בעניין זה מפנה התובעת למסמך מיום 23/9/2019 החתום על ידי גב' נועה אמיר יוספן, רכזת משאבי אנוש ב"מכבי" (נספח י"א בראיות התובעת), ממנו עולה כי השכר השעתי של התובעת לצורך חישוב חופשה/מחלה נאמד בסך של 79.4 ₪ וכי התובעת ניצלה בין התאריכים 02/18-05/19 1,108 שעות מחלה. עם זאת, במסמך זה אין זכר בדבר שווי פדיון ימי מחלה צבורים בעת פרישה ובכל מקרה, בגין ניצול ימי מחלה אלו קיבלה שכר קרוב למלא ממעסיקתה, מכבי שירותי בריאות. מעבר לכך, כעולה מאישור המעסיק, התובעת ניצלה ימי מחלה בתקופה של שנה ושלושה חודשים, בעוד שתקופת אי הכושר והנכות הזמנית שאושרה על ידי מומחה בית המשפט נאמדת ב-7 חודשים בלבד במצטבר.

לסיכום ראש נזק זה, סה"כ הפסדי שכר לעבר כולל תוספת פנסיה בשיעור 12.5% נאמד בסך של 30,000 ₪ במעוגל.

פגיעה בכושר השתכרות לעתיד כולל פנסיה

1. התובעת מציינת בסיכומיה אודות "סיכון ממשי המרחף מעל ראש התובעת" בשל היפלטות פוטנציאלית ממקום העבודה נוכח מגבלותיה בקשר לתאונה. אינני שותפה לחשש זה של התובעת. התובעת עובדת כאחות בקופ"ח מכבי מזה כ- 32 שנה, ועתידה לפרוש לגמלאות בעוד כשנתיים עם הגיעה לגיל פרישה. כמו כן, התובעת מציינת בעצמה כי חזרה להיקף של משרה מלאה. מכאן, כי לחשש זה של התובעת אין כל בסיס איתן.
2. בכל הנוגע לסוגיית הנכות התפקודית, אמנם עסקינן בנכות אורטופדית ביד הדומיננטית שלא יכולה להיות מחלוקת כי הנה בעלת משמעות תפקודית לתובעת העובדת כאחות, ואולם מנגד אין להתעלם מן העובדה כי נכון לשנים 2020-2021 שבה התובעת להשתכר שכר זהה לשכרה עובר לתאונה וספק רק אם יגרע משכרה בשנתיים שנותרו עד לפרישה לגמלאות. לאור כל המקובץ דלעיל, מצאתי לנכון להאמיד את הפיצוי בראש נזק זה בסכום גלובלי בסך 40,000 ₪ המהווה כ- 70% מחישוב אקטוארי מלא המגיע לכ- 61,000 ₪ (עד גיל 67 כולל 12.5% פנסיה לפי נכות 20% ובסיס שכר של 13,200 ₪ לפי דרישת התובעת.

עזרת הזולת

1. הלכה פסוקה, כי פיצויים בשל עזרה ייפסקו רק בהסתמך על ראיות שיובאו בפני בית המשפט, כאשר עזרה של בן משפחה אינה מזכה כדבר שבשגרה בפיצוי, ויש להוכיח כי חרגה מהעזרה המקובלת בין בני משפחה. עקרון זה נקבע בשורה ארוכה של פסקי דין וביניהם בע"א 103/82, גדיר נ' מ"י, [פורסם בנבו] המאוזכר בספרו של המלומד קציר, "פיצויים בשל נזק גוף" (מהדורה שלישית הוצאת תמר), בע"מ 416: "אמת נכון הוא, שכאשר בן משפחה נקלע למצוקה יש לצפות מבן זוגו, ואולי אף מבני משפחה אחרים, לעזור ולסייע לו ככל יכולתם. כאשר עזרה זו אינה חריגה מבחינת היקפה ומהותה מהעזרה המושטת על ידי בן זוג אחד לרעהו או בין בן משפחה אחד למשנהו במהלך חיים היום יום על תהפוכותיהם, ייתכן שאז אין לתרגם זאת למונחים כספיים". הלכה זו בה נדרש: 'מאמץ יוצא דופן וחריג מעבר למקובל בין בני משפחה' כדי לזכות בפיצוי חזרה על עצמה גם בענין פלונית" (רע"א 7361/14 פלונית נ' פלוני [פורסם בנבו] (6.1.2015).
2. ומן הכלל אל הפרט; בעלה של התובעת מעיד כי עזר ותמך ברעייתו רבות בשל מגבלותיה לאחר התאונה וכי נגרם לו הפסד של 6 ימי עבודה בסך של 7,092 ₪ כעולה מאישור המעסיק שצורף, אותם נאלץ לקחת בעלה לצורך תמיכה בה. (נספח ה' לתצהיר העד). עם זאת, מלבד עדותו של בעלה לא הובאה עדות נוספת לשכירת שירותי עזרת צד ג' בעקבות ובקשר לתאונה. במצב דברים זה ובשים לב לחומרת הפגיעה ביד הדומיננטית ותקופת הנכות הזמנית הארוכה בעקבותיה, מצאתי להעמיד ראש נזק זה לעבר ולעתיד בסך כולל של 50,000 ₪.

הוצאות נסיעה לטיפולים והוצאות רפואיות

1. לאור ההלכה שנפסקה בע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד, פ"ד נא (2) 742, זכאי התובע לקבל את הטיפול הרפואי הדרוש לו במסגרת קופת החולים בה הוא חבר וזאת מכוח חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשמ"ד-1984. הפן השני של הלכה זו מחייב את הנפגע, למצות זכאותו לקבלת טיפול רפואי, במסגרת הרפואה הציבורית, ראה לעניין זה; ע"א 10/89 שבו נ' אילוז, פ "ד מו (21) 456, 462.
2. ובענייננו- התובעת צירפה לראיותיה קבלות על טיפולי הידרותרפיה שעברה בסך של 1,050 ₪. כמו כן, מצורפות קבלות על שירותי עיצוב שיער(?) שלא ברור מה הקשר בינן לבין התאונה, וקבלות נוספות (חלקן דהויות, מקוטעות ובלתי קריאות) שגם הקשר שלהן לתאונה לא הובהר דיו. לאחר ששקלתי, מצאתי לפסוק לתובעת סכום גלובאלי בעניין זה הן לעבר והן לעתיד בסך כולל של 5,000 ₪ עבור הוצאות עודפות שהוציאה או ייתכן ותיאלץ להוציא לצרכי טיפול ואשר אינן מכוסות בסל הבריאות.

כאב וסבל

1. בראש נזק זה מצאתי לנכון לפסוק לתובעת פיצוי בסך של 80,000 ₪.

סיכום ראשי הנזק:

1. הפסד שכר לעבר- 30,000 ₪.
2. פגיעה בכושר השתכרות לעתיד- 40,000 ₪
3. עזרת צד ג' (תקופת החלמה ארוכה)- 50,000 ₪.
4. הוצאות רפואיות ונסיעה- 5,000 ₪.
5. כאב וסבל- 80,000 ₪
6. סה"כ- 205,000 ₪.
7. לאחר ניכוי אשם תורם (20%)- 164,000 ₪

סוף דבר

1. לאור כל המקובץ לעיל הריני מעריכה את נזקיה של התובעת בסכום כולל של 164,000 ₪. לסכום זה יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור 23.4% (כולל מע"מ) וכן הוצאות משפט בהן נשאה התובעת ואגרה.
2. העיריה תישא ב- 70% ובית החולים ב-30% מסכום הפיצוי.
3. סכום פסק הדין ישולם לתובעת על ידי הנתבעות בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

54678313המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י"א תמוז תשפ"ב, 10 יולי 2022, בהעדר הצדדים.