1. לפניי בקשת נתבעת 2 לעיכוב ביצוע פסק הדין שניתן ביום 10/7/22, במסגרתו חויבה הנתבעת 2 לשלם לתובעת 30% מסכום הפיצוי הכולל שנפסק לטובתה.
2. לטענת הנתבעת 2, בכוונתה להגיש ערעור על פסק הדין בסוגיית החבות בקשר לחיוב שהוטל עליה לפצות את התובעת. לטענתה, טעה בית המשפט כאשר קבע כי נתבעת 2 גרמה לתובעת נזק ראייתי, כאשר נזק מעין זה נגרם "אם בכלל" דווקא לנתבעת 1 (עיריית תל אביב) ולא לתובעת. עוד טוענת הנתבעת 2 כי לא הונחה לפני בית המשפט תשתית ראייתית על מנת לקבוע התרשלות כלשהי מצד הנתבעת 2 וכי בית המשפט יישם את דוקטרינת "הנזק הראייתי" בצורה שגויה.
3. בעניין מאזן הנוחות ויכולת השבת המצב לקדמותו טוענת הנתבעת 2 כי היות והתובעת בת 65 כיום ונמצאת לקראת פרישה לגמלאות, קיים סיכון רב כי תשתמש בסכום הפיצוי למחייתה ולא יעלה בידה להשיבו לנתבעת 2 ככל שהערעור על פסק הדין יתקבל.
4. התובעת מתנגדת לבקשה. לדידה, הבקשה הוגשה ללא תצהיר תומך ודי בכך כדי לדחותה. לגופו של עניין, טוענת התובעת כי הבקשה אינה עומדת בשני המבחנים שנקבעו בפסיקה עת נדרש בית המשפט להכריע בבקשה מעין זו: א) סיכויי הערעור ו-ב) מאזן הנוחות.

דיון והכרעה

המסגרת הנורמטיבית

1. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה באתי לכלל דעה כי דין הבקשה להידחות. להלן אנמק טעמיי בקצרה:
2. בע"א 4270/13 כמיפל בע"מ נ' ניאופרם השקעות 1966 בע"מ (2/8/13), עמד בית המשפט העליון על השיקולים שעל בית המשפט לשקול בבקשה כגון דא: "על מבקש עיכוב הביצוע מוטל הנטל להצביע על סיכויים טובים בערעור על פסק הדין, ועל כך ש'מאזן הנוחות' נוטה לטובתו, ומבלעדי עיכוב הביצוע יגרם לו נזק, וקשה יהיה להחזיר את מצב הדברים לקדמותו".
3. אשר לעיכוב ביצוע פסק דין כספי קבע כב' בית המשפט העליון ברע"א 9130/15 אבי תם נ' אלירן (אליהו) אלול (24/1/16) בזו הלשון: "בין תנאים אלה מתקיימת מעין "מקבילית כוחות". ככל שמאזן הנוחות נוטה במובהק לעבר אחד מבעלי הדין ניתן יהיה להקל בדרישת סיכויי הערעור, ולהפך. על דרך הכלל, מאזן הנוחות הוא השיקול המכריע מבין השניים. אחת הדוגמאות המובהקות לבכירותו של שיקול מאזן הנוחות היא ההלכה הפסוקה ביחס לבקשות לעיכוב ביצועו של פסק דין כספי. בקשות אלו נדחות ברוב המקרים, וזאת מאחר שמימוש פסק דין לתשלום כסף הוא בדרך כלל הפיך על דרך ההשבה. על בעל דין המבקש עיכוב ביצוע סעד כספי מוטל אפוא להראות כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, כך שאם יזכה בערעור לא יוכל לגבות בחזרה מן התובע את כספו". בהמשך פסק הדין מתייחס בית המשפט העליון לנטל ההוכחה הכבד אותו יש להוכיח עת מועלית טענה מפי המבקש בדבר קושי בהחזר המצב לקדמותו: " נטל זה הוא כבד באופן יחסי, ולפיכך טענות הנוגעות למצבו הכלכלי של הזוכה וחוסר יכולתו של זה להשיב את אשר זכה בו אם יפסיד בערעור, לא יוכלו להיטען בעלמא, ועליהן להיות מבוססות כדבעי, ולהיתמך בתשתית עובדתית מוצקה".( ההדגשות אינן במקור).
4. ומן הכלל אל הפרט; עסקינן בתביעת נזקי גוף שהוגשה כנגד הנתבעות בגין מפגע במדרכה בשטחה המוניציפלי של העיריה (הנתבעת 1) ובסמוך לשער הכניסה לבית החולים "איכילוב" (הנתבעת 2) אשר גרם לפגיעתה של התובעת. בפסק הדין חויבו שתי הנתבעות לפצות את התובעת בסך כולל של 164,000 ₪ בגין אחריותן לנזקיה, כאשר חלוקת האחריות ביניהן נקבעה כדלקמן: 70%- עירייה , 30%-בית החולים.
5. אשר לסיכויי הערעור- למותר לציין את המובן מאליו: מותב זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיו, ומכאן שיש להעלות את הטענות המפורטות בבקשה בעניין זה, ישירות בפני ערכאת הערעור ולא בפני הערכאה הדיונית.
6. אשר למאזן הנוחות- סבורתני כי הנתבעת 2 אינה עומדת בתנאיו: ראשית, הנתבעת 2 מעלה בבקשתה טענה בדבר הקושי העתידי להשיב את חלקה היחסי בפיצוי ככל שיתקבל הערעור, וזאת בשל היותה של התובעת על סף גיל פרישה, כאשר לטענתה "סביר" שזו האחרונה תעשה בו שימוש לצורכי מחייתה. עם כל הכבוד, אין די בטענה כללית מעין זו שאינה מגובה בכל תשתית ראייתית ולו הדלה ביותר. כאמור, על פי הפסיקה שפורטה לעיל, על הטוען טענה מעין זו לבססה בראיות מוצקות וכבדות משקל, דבר הנפקד מבקשתה של הנתבעת 2. שנית, וכעולה מפסק הדין בחלק שדן בסוגיית הנזק, מדובר בתובעת אשר עובדת ברציפות כאחות בקופ"ח מזה 40 שנה, כאשר שכרה החודשי אף עולה על השכר הממוצע במשק. גם נתון זה מחליש עד מאוד את טענת הנתבעת 2 בדבר קושי צפוי בהשבת סכום הפיצוי, ככל שערכאת הערעור תורה על כך. שלישית, הסכום שנפסק לחובת הנתבעת 2 מסתכם בסך כולל של כ- 65,000 ₪. עם כל הכבוד, אין המדובר בסכום כה גבוה המכביר את חשש בדבר חוסר היכולת להשיבו על ידי אדם מן היישוב העובד למחייתו מזה 40 שנה דוגמת התובעת דנן, ככל שיתקבל ערעורה של הנתבעת. בכל מקרה וכאמור לעיל, הנתבעת 2 לא הצביעה בבקשתה על בדל ראיה התומכת בחשש כזה, למעט העלאת טענה סתמית ובעלמא.
7. לאור כל האמור לעיל, דין הבקשה להידחות.
8. הנתבעת 2 תישא בהוצאות הבקשה בסך של 2,000 ₪ לטובת התובעת.

המזכירות תשלח החלטתי זו לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, י"ח אלול תשפ"ב, 14 ספטמבר 2022, בהעדר הצדדים.