תמצית העובדות

1. המבקשים הגישו 36 בקשות לאישור תובענה כייצוגית. שתיים מהן הוגשו על ידי המבקש 1 (להלן: כיאל), בקשה נוספת הוגשה על ידי המבקש 3 (להלן: אבו אלהיג'א), ועשרות הבקשות האחרות הוגשו על ידי המבקש 2 (להלן: רזק). את המבקשים מייצג בכל הבקשות עו"ד מוחמד ספורי. הבקשות הוגשו נגד שורה ארוכה של רשויות מקומיות הפזורות ברחבי הארץ, 48 במספר.

2. בכל 36 הבקשות תוארה מסכת עובדתית זהה להפליא: המבקשים הם נכים (רזק ואבולהיג'א נכים בשיעור של 100% ומתניידים בכיסא גלגלים; כיאל הוא נכה המתנייד בכיסא גלגלים "לעיתים קרובות"). נטען כי המבקשים נוהגים "להכיר תרבות, לעשות קניות ולטייל ברחבי הארץ". הם מלינים על כך שמקומות ציבוריים בתחום שיפוטן של המשיבות, לרבות "מדרכות, צמתים או מעברי חציה", אינם מונגשים פיזית (לנכי גפיים) או חושית (ללקויי ראיה). לטענתם, בכך מפרות המשיבות את הוראות הדין, ובכלל זה חוק הרשויות המקומיות (סידורים לנכים) התשמ"ח-1988 (להלן: חוק סידורים לנכים); חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות, התשנ"ח-1998 (להלן: חוק השוויון); חוק התכנון והבניה, התשכ"ח- 1965; פקודת הנזיקין (נוסח חדש) (הפרת חובה חקוקה ורשלנות), חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979; וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

3. הקבוצה שהוגדרה בבקשת האישור היא "כל האנשים המשתמשים בכיסא גלגלים בתחום שיפוטה של המשיבה, וכל האנשים אשר סובלים ממגבלות ראיה". בתובענות נתבקש סעד כספי. סכום התביעה האישית משתנה בין רשות מקומית אחת לרעותה, ונע בין 500 ₪ ל-1,500 ₪ לנכה. בהתאם לכך העמידו המבקשים את סכום הפיצוי עבור כלל חברי הקבוצה בין 1,000,000 ₪ לבין 2,500,000 ₪.

4. בכל הבקשות עולה שאלה משפטית דומה, שלא לומר זהה. למרות זאת, הבקשות הוגשו בנפרד האחת מרעותה, בבתי משפט שלום רבים הפזורים ברחבי הארץ, בתוך חודשים אחדים (מרביתן הוגשו בחודש נובמבר 2018). כל אחד מהמבקשים ציין באופן מעורפל כי "אין זו בקשתו הראשונה של המבקש בתחום הנגישות" לפיכך, ככל שייפסק לו גמול, הוא מתחייב להעבירו כתרומה לקידום ענייני הנגישות.

5. לבקשת המשיבות ציווה בית בית המשפט העליון לאחד את הדיון בכל הבקשות, וקבע כי הן תידונה בבית משפט השלום בנצרת. בית משפט השלום בנצרת הורה, בתורו, על העברת הדיון בהן לבית משפט זה, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים.

בקשות לסילוק על הסף

6. המשיבות הגישו שבע בקשות שונות לסילוק על הסף. במרכזן של אלה עומדות הטענות שנפרוס להלן:

7. ראשית נטען להעדר עילה תביעה, שכן התביעה נשענת על חוק סידורים לנכים, וזו אינה נכללת בפרטים 9(1) או 9(2) לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006 (להלן גם החוק). עוד נטען, כי לא ניתן כיום להגיש תובענה ייצוגית הנוגעת להנגשת דרכים ומדרכות על בסיס חוק השוויון, שכן חוק השוויון התקין סימן שלם העוסק בחובת הנגשת צמתים, מעברים ומדרכות (סימן ט: "דרכים- נגישות"), אולם הוראות הסימן טרם נכנסו לתוקפן, כיוון שטרם הותקנו התקנות המסדירות הנגשת דרכים כנדרש לפי סעיף 19 לתיקון 2 לחוק. יתר הסעיפים הרלוונטיים בחוק השוויון אינם מחייבים הנגשה של דרכים, מעברים ומדרכות. עוד נטען, כי הוראות הנגישות הנכללות בפרק ה1א' לחוק התכנון והבניה, המתייחסות ל"מקום ציבורי", אינן חלות ביחס לעילות התובענה.

במסגרת הבקשות אף הוצגה עמדת נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (מיום 05.03.2019), אשר בחנה את הבקשות לאישור התובענות והביעה עמדה, לפיה במצב המשפטי הנוכחי לא ניתן לבסס תובענה ייצוגית על רקע העדר הנגשת דרכים בתחומי רשויות מקומיות.

8. שנית, טוענות המשיבות, כי המבקשים אינם ראויים לשמש כתובעים ייצוגים. בתוך כך הן מפנות לכשל בהגדרת הקבוצה במובן זה שהמבקשים, אשר מתניידים בכיסא גלגלים, לא נמנעו מלהגדיר עצמם כתובעים ייצוגיים גם בעבור קבוצת לקויי הראיה. עוד נטען, כי אף אם הייתה קיימת קבוצה פוטנציאלית, לא הוכח כי מי מהמבקשים מחזיק בעילת תביעה: המבקשים מתגוררים בכפרים בצפון הארץ, בבקשות נטען באופן כללי כי המבקשים "מסתובבים ברחבי הארץ"; לבקשות צורף תצהיר משוכפל שלא מציין ולו מועד אחד בו נעשה ביקור בשטחי המשיבות; הוגשה חוות דעת זהה ונוסח אחיד של פניה מוקדמת; על כן ספק אם מי מהמבקשים נתקל בקושי להתנייד. המרחק הגאוגרפי בין מקום מגוריהם של המבקשים לתושבי הרשויות הנתבעות מלמד, כי אין הם מעורים באותן קהילות, אין הם מכירים את צרכיהן, ויתכן שחברי הקבוצות כלל אינם מעוניינים בתביעה, והיו מעדיפים כי המשאבים המוקצים להתגוננות מפניה יוקדשו לפעולות אחרות המתבצעות לרווחתם.

9. שלישית, נטען כי התובענות אינן עומדות בתנאי הסף הקבועים בסעיף 8(א) לחוק תובענות ייצוגיות, שכן גם אם תתקבלנה טענות המבקשים, לא ניתן יהיה לברר את התובענה מבלי לבצע חקירה פרטנית ומדוקדקת בנוגע לשגרת חייו של כל תובע ותובע שבקבוצה – סוג הנזק שנגרם לו, משך שהותו בעיר, מידת חשיפתו לנזק וכיו"ב.

10. רביעית, נטען כי תובענה ייצוגית אינה הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת, שכן התאמות הנגישות אותן דורשים המבקשים נאמדות בעלות צפויה של מיליארדי שקלים. מדובר בהשלכות רוחביות אדירות אשר ישפיעו על קופת הציבור, ובכלל זה על רווחתם של חברי הקבוצה.

11. חמישית, נטען לאי ייצוג הולם ובתום לב: המשיבות טוענות כי מדובר במקרה חריג וקיצוני המבטא חוסר תום לב של המבקשים ושל בא כוחם: באופן הגשת ההליכים ופיזורם בפני בתי המשפט בכל הארץ, לעיתים באותו היום, ללא כל הצדקה לפיצול מלאכותי, ותוך הטלת עומס על בתי המשפט ויצירת סיכון למתן פסיקות סותרות; אמידת הנזק באופן שרירותי ללא הסבר המניח את הדעת בדבר מנגנון החישוב. המשיבות מרחיבות עוד אודות התנהלות בא כוחם של המבקשים, אשר הגיש את מספר התובענות הייצוגיות הגבוה בישראל תוך שימוש ב"מבקשי מדף", אשר כיאל וריזק, נמנים עליהם.

דיון והכרעה

12. אקדים ואציין, כי לאחר ששקלתי בטענות הצדדים החלטתי להיענות לבקשה לסילוק הבקשות לאישור על הסף. ער אני לכך, שבדרך כלל, ולמעט במקרים חריגים, יש לברר טענות סף כנגד אישור תובענה ייצוגית בגדר הדיון בבקשה לאישור עצמה, ולא במסגרת דיון מקדמי. אלא שיחד עם זאת נפסק:

"אין בדברים אלה כדי לומר כי לעולם לא ניתן יהיה לבקש את סילוקה על הסף של בקשה לאישור תובענה ייצוגית. ניתן להעלות על הדעת טענות שבדין או שבעובדה הדורשות בירור פשוט יחסית, ושיש בהן כדי להשמיט את הקרקע תחת הבקשה לאישור תובענה ייצוגית כולה" (רע"א 2022/07 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' אר-און השקעות בע"מ (13.08.2007)).

בין הטענות שניתן לברר עוד בטרם בירורה של בקשת האישור ניתן לראות מקרים בהם התובענה אינה מסוג העניינים המנויים בתוספת השנייה לחוק, או בהוראת חוק מפורשת אחרת (רע"א 5154/08 קוסט פורר גבאי את קיסרר רו"ח נ' קדמי, פסקה 5 (2.4.2009)). לכך ניתן להוסיף את המקרים, שבהם התנהלותם של התובע המייצג ובא כוחו נגועה בחוסר תום לב קיצוני (רע"א 3698/11 שלמה תחבורה (2007) בע"מ נ' ש.א.מ.ג.ר. שירותי אכיפה בע"מ (06.09.2017), להלן: עניין שלמה תחבורה). כל אלה מתקיימים בעניין שלפנינו, כפי שאבאר להלן.

התוספת השנייה לחוק

13. סעיף 3(א) לחוק תובענות ייצוגיות קובע לאמור:

לא תוגש תובענה ייצוגית אלא בתביעה כמפורט בתוספת השנייה או בעניין שנקבע בהוראת חוק מפורשת כי ניתן להגיש בו תובענה ייצוגית;...

14. התובענות שלפניי נסמכו על דברי חקיקה אחדים, כפי שבואר מעלה. אלה אינם נמנים על המקרים שנפרשו בתוספת השנייה לחוק, כפי שאבאר. ראשית אזכיר את חוק הסידורים לנכים, שלא נכלל בתוספת השנייה לחוק (השוו תצ(חי') 42071-04-12 עיריית חיפה נ' איבט שולץ פרוי (21.11.2012)). הוא הדין ביחס לעילות של הפרת חובה חקוקה, רשלנות, עשיית עושר ולא במשפט, ופגיעה בזכות על פי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

15. עילת תובענה נוספת שביקשו המבקשים לתמוך בה את תביעתם עניינה חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, וכן חוק התכנון והבניה, שני דברי חקיקה הנזכרים בפרטים 9(1) ו-9(2) לתוספת השנייה לחוק, לאמור:

(1)  תביעה בעילה לפי פרקים ד', ה' או ה'1 לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות.

(2)  תביעה בעילה לפי הוראות הנגישות לפי חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, כהגדרתן בסעיף 19א לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות.

כפי שנראה עתה, גם פרטים אלה שבתוספת אינם מסייעים בידי המבקשים.

חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות

16. כהערת רקע אציין, כי להבדיל מפרטים אחרים בתוספת השנייה לחוק, תביעה על פי פרט 9(1) לתוספת השנייה אפשרית רק "בעילה לפי פרקים ד', ה' או ה'1 לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות". מלים אחרות, על מנת להגיש את תביעתם על פי פרט זה שבתוספת השנייה, על המבקשים היה להצביע על עילת תביעה העומדת להם באיזה מבין הפרקים הנזכרים בחוק הנ"ל (ע"א 4110/18 פלונית נ' קדימה מדע-חינוך לחיים בע"מ (07.11.2019)). הם לא עשו כן.

17. מכאן לעניין גופו. המבקשים מבקשים לתמוך את בקשתם בסעיף 19ב לפרק ה1 לחוק השוויון, הקובע כי "אדם עם מוגבלות זכאי לנגישות למקום ציבורי ולשירות ציבורי", ועל סעיף 19ג באותו פרק הקובע, כי "אין מפלים אדם עם מוגבלות ואין פוגעים בזכותו לנגישות".

אין בידי לקבל גישה זו של המבקשים. שני סעיפים אלה הם הוראות חוק כלליות, המגדירות את זכותו של נכה לנגישות במקומות ציבוריים. אחרי קביעת המסגרת, שהיא בבחינת הצהרה חשובה אודות זכויותיו של הנכה לנגישות, פרס המחוקק סימנים שונים בפרק ה1 לחוק, בכל אחד מהם הוא עסק במקומות ושירותים שונים שביחס אליהם הוא ביקש להסדיר את הנגישות עבור הנכים. נגישותם של דרכים, כבישים ומדרכות לא נעלמה מעיניו של מחוקק. אדרבא, הוא הקדיש לנושא חשוב זה סימן נפרד, סימן ט' לפרק ה1. אלא שסימן זה לא נכנס לתוקפו, שכן תחילתו ביום תחילתן של התקנות שהותקנו לראשונה "לפי הסימנים האמורים", ותקנות שכאלה טרם הותקנו, בכל הנוגע לסימן ט' (ראו נא סעיף 19 לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות (תיקון מס' 2), התשס"ה-2005). כיוון שכך, המבקשים אינם יכולים לתמוך את בקשתם על סימנים אחרים, שאליהם לא התכוון המחוקק בכל הנוגע לנגישות של כבישים וכו'.

18. למעלה מן הדרוש אוסיף, כי ניסיונם של המבקשים לסמוך את התביעה על סימן ג בפרק ה1, העוסק בנגישות של מקום ציבורי, לא יכול שיצלח. סעיף 19ז' בסימן זה מגדיר "מקום ציבורי" כך:

  "מקום ציבורי" – אחד מאלה:

(1)   מקום או חלק ממקום, המפורט בתוספת הראשונה, העומד לשימושו של כלל הציבור או חלק בלתי מסוים ממנו;

(2)   מקום שבו ניתן שירות ציבורי כהגדרתו בסעיף 19י;

אשר לס"ק (1), התוספת הראשונה לחוק מונה שורה ארוכה של מקומות ציבוריים, שכביש, מדרכה או דרך לא בתוכם. ואשר לס"ק (2), הגדרת "שירות ציבורי" מפנה לתוספת השניה לחוק, וזו אינה כוללת כביש, מדרכה או דרך. ולא בכדי כאלה הם פני הדברים, שהרי כפי שצוין מעלה, המחוקק ייחד לכביש, מדרכה או דרך סימן אחר, נפרד ומיוחד, שטרם נכנס לתוקפו.

19. בתשובתם לבקשה לסילוק על הסף הפנו המבקשים להגדרה רחבה יותר של "מקום ציבורי", זו המצויה בסעיף 19ה' לחוק השוויון, הקובעת כי "מקום, לרבות מקום מהמקומות המנויים בתוספת הראשונה, או חלק ממנו, העומד לשימושו של הציבור או חלק בלתי מסוים ממנו".

ובכן לבד מכך שלכבישים, מדרכות ודרכים יוחד סימן נפרד, שטרם נכנס לתוקפו, ולכן הסתמכות על סימנים אחרים אינה אפשרית, הרי שההפניה להגדרה שבסעיף 19ה אינה עשויה לסייע. סעיף זה מצוי בתוך סימן ב' לפרק ה1 שעניינו איסור הפליה במקום ציבורי וכו'. סעיף 19ו(ד) קובע מפורשות, כי "אין בסימן זה כדי לחייב ביצוע התאמות נגישות".

20. אם לא די בכל אלה, סעיף 19ט(ג) לחוק קובע, כי תקנות נגישות לעניין מקום ציבורי יכילו הוראות להחלה בהדרגה של הנגישות. התוספת השלישית אליה מפנה הסעיף מורה, כי מועד ההנגשה המדובר הוא 01.11.2021.

חוק התכנון והבניה

21. כפי שנוכחנו לראות, המבקשים מבקשים לתמוך את בקשות האישור גם על חוק התכנון והבניה (כאמור, פרט 9 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות עוסק בתביעה בעילה לפי הוראות הנגישות שלפי חוק התכנון והבניה). המבקשים לא הצביעו על סעיף פלוני בחוק התכנון והבניה שעליו נשענת תביעתם. מכל מקום, סעיף 158ו1 עוסק בנגישות, וקובע לאמור:-

"מקום ציבורי" – מקום מהמקומות המפורטים בתוספת הראשונה לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות המיועד לשימוש כלל הציבור או חלק בלתי מסוים ממנו;

"מקום ציבורי חדש" – מקום ציבורי, שההיתר לבנייתו או לשימוש בו ניתן לאחר כניסתן לתוקף של התקנות שהתקין שר הפנים לפי סעיף קטן (ד), לרבות חלק כאמור ממקום ציבורי;

"תקן ישראלי" – תקן ישראלי כמשמעותו בחוק התקנים, התשי"ג-1953.

כזכור, כבישים מעברים ומדרכות אינם נכללים בתוספת הראשונה לחוק השוויון, וכלל לא נטען כי הכבישים והמדרכות מושא הבקשות שבפנינו הם כבישים ומדרכות חדשים (התקנות שהתקין שר הפנים לעניין "מקום ציבורי" הותקנו במרץ 2009 במסגרת תיקון מס' 5 תשס"ט בתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר תנאיו ואגרות) תש"ל- 1970). זאת ועוד, נגישות מקום ציבורי חדש תיעשה על פי התקן הישראלי כמשמעותו בחוק התקנים, התשי"ג-1953 (שהוא התקן הרשמי כאמור בסעיף 8 לחוק התקנים, שיוכרז ע"י השר ויפורסם ברשומות). ת"י 1918, שהוא התקן עליו נשענו המבקשים והמפורט בחוות הדעת ההנדסיות שהוגשו, אינו תקן רשמי, ולכן כל עוד אין הוא מעוגן בתקנות נגישות רלוונטיות לתובענה ייצוגית, לא ניתן להסתמך עליו כבעל מעמד נורמטיבי מחייב (השוו בג"ץ 4475/17 שרה פרידמן נ' משטרת ישראל (17.02.2019)‏‏).

תום לב

22. יכולנו לסיים את הילוכנו כאן ולומר, כי בהעדר עילה הנכללת בתוספת השנייה לחוק נחרץ גורלן של הבקשות לאישור תובענה הייצוגית. חרף זאת מצאתי להוסיף וליתן את הדעת להתנהגותם חסרת תום הלב של המבקשים ובא כוחם בהגשת בקשות האישור, וכבר ראינו כי חוסר תום לב עשוי, הוא לעצמו, להצדיק סילוקן של הבקשות לאישור התובענות הייצוגיות (עניין שלמה תחבורה, פסקה מב').

23. הקלקול בהתנהגות המבקשים ובא כוחם מתחיל בהגשת 48 בקשות לאישור תובענה ייצוגית, תוך פיזורן על פני שמונה בתי משפט שלום במקומות שונים ברחבי הארץ (נצרת, חיפה, כפר סבא, ירושלים, קריית גת, רמלה, פתח תקווה ותל אביב), כאשר עניינן של הבקשות זהה ונוסחן אחיד. כפי שאבאר להלן, התנהגות זו מגיעה כדי חוסר תום לב. תחילה אזכיר את ההחלטה שניתנה בבש"א 1715/16 סופר פארם (ישראל) בע"מ נ' ליאורה מלכה (12.04.2016), בה נדונה בקשה לאיחוד דיון על פי סעיף 7 לחוק תובענות ייצוגיות, של שתי תביעות דומות שהוגשו בבתי משפט שונים בארץ, באמצעות אותו בא כוח מייצג אחד. בית המשפט העליון פסק, כי במקרים מעין אלה אין מדובר בזכות של התובע להגיש את התובענות במקום אחד, כי אם בחובה שלו לעשות כן, בפרט כאשר הבקשות מנוהלות באמצעות בא כוח אחד:

"כאן המקום לבאר כי לא רק שהייתה למלכה הזכות לבקש את איחוד הדיון עם תביעת אפריל לפי סעיף 7 לחוק תובענות ייצוגיות, אלא שחובה היה עליה לעשות כן. זו הנחת המוצא שביסוד סעיף 7 לחוק, וכך מתבקש על מנת להגשים את התכליות המונחות בבסיסו. ובמיוחד אמורים הדברים מקום שבו מדובר בעורך דין אחד שמשמש כבא כוח מייצג בשתי התביעות גם יחד" (ראו בפסקה 4).

24. ואם לא די בכך, המבקשים גם לא מילאו כראוי אחר הוראות סעיף 5(א)(2) לחוק תובענות ייצוגיות והוראות תקנה 2(א)(13) לתקנות תובענות ייצוגיות, תש"ע-2010, המחייבות את המבקש לציין, בגופה של בקשת האישור, את דבר קיומן של בקשות אשר השאלה המהותית בהן זהה או דומה בעיקרה לשאלות המתעוררות בבקשת האישור. ובמה דברים אמורים? הבקשה הראשונה לאישור הוגשה ע"י כיאל ביום 11.11.2018(ת"צ 21098-11-18 כנגד המועצה המקומית רמת ישי). לבקשה לא צורפה רשימה של תיקים דומים או זהים, אף שכשבוע קודם לכן, ביום, 04.11.2018, הגיש אותו עורך דין (ספורי) תביעה זהה בשמו של התובע הייצוגי שחתות (ת"צ 6952-11-18), אף היא בעילה של הנגשת כבישים ומדרכות. באותה העת התנהלה בבית המשפט המחוזי בחיפה (תיק ת"צ 41899-11-17), תובענה אשר עסקה במספר טענות לכשלים בהנגשה, לרבות "אי הנגשת מעברי חצייה בעיר תמרה". גם תביעה זו נוהלה ע"י אותו עו"ד ספורי, ולא גולתה.

כעבור חמישה ימים, ביום 16.11.2018, הגיש כיאל בקשת אישור זהה נוספת, הפעם כנגד עיריית מעלות תרשיחא (ת"צ 37519-11-18), בלא שטרח לציין כי הוא עצמו, ובאמצעות אותו עורך דין, הגיש בקשת אישור זהה מספר ימים קודם לכן נגד המועצה המקומית רמת ישי.

למחרת, ביום 17.11.2018, הוגשה בקשת האישור הראשונה של רזק (ת"צ 37623-11-18 כנגד עיריית עכו). הפעם צורפה לבקשה רשימה של חמש תביעות דומות, ובכללן כאלה שהוגשו על ידי עו"ד ספורי, אותן תביעות שלא גולו בבקשות שהוגשו ימים אחדים קודם לכן.

המבקש רזק המשיך והגיש במרוצת החודשים הבאים עשרות בקשות אישור נוספות, במסגרתן הוא אמנם הזכיר את דבר קיומן של הבקשות הנוספות שהגיש (אלה שאוחדו כעת), אלא שהדבר נעשה באופן סלקטיבי וביודעין. ומניין לנו כך? בתביעתו המקבילה של שחתות (ת"צ 6952-11-18, בית המשפט המחוזי בחיפה), ניתנה החלטה המורה למבקש להגיש כתב תביעה מתוקן אשר יכלול, בין היתר, פרטי תובענות ייצוגיות זהות או דומות בעיקרן. כתב תביעה מתוקן הוגש באמצעות עו"ד ספורי ביום 16.11.2018 ובו פירוט של 21(!) הליכים דומים או זהים התלויים ועומדים. אותם הליכים אליהם הפנה עו"ד ספורי נשמטו כולם מן הבקשות הנוכחיות לאישור.

25. אינדיקציה נוספת להסתרה סלקטיבית של תיקים דומים תלויים ועומדים ניתן לראות בתגובת המבקשים לבקשות הנוכחיות לסילוק על הסף. במסגרתן של תשובות אלה ביקשו המבקשים לשכנע, כי עניינם צריך בירור במסגרת תובענות ייצוגיות, ואינו ראוי להימחק על הסף. לחיזוק טענתם זו הפנו המבקשים לשורה ארוכה של הליכים מקבילים שנוהלו באמצעות בא כוחם, עו"ד ספורי, הליכים שנסתיימו בהסתלקות ופסיקת שכר טרחה וגמול (ראו למשל ת"צ 55555-10-17 מועצה מקומית דלית אל כרמל; ת"צ 18813-10-17 עיריית עראבה; ת"צ 18813-10-17 מועצה מקומית מג'ד אלכרום; ת"צ 56310-10-17 מועצה מקומית בוקעתא ורשויות רבות נוספות). מיותר לציין, כי הליכים אלו הוזכרו לראשונה בתגובה לבקשות לסילוק על הסף.

26. הגשה מפוזרת של תובענות, בירורן בנפרד או אי גילוי הליכים מקבילים שמתקיימים, מביאים בהכרח להשחתת זמן שיפוטי יקר, להטיה בפסיקת שכר הטרחה והגמול לתובע, להערמת קושי בניהול הגנתן של המשיבות, אשר במציאות מתוקנת ויעילה יכולות להתאחד ולנהל את הגנתן במשותף. וחמור מכל אלה, המציאות המתוארת עלולה להוביל לפסיקות סותרות, אשר יובילו לחוסר ודאות משפטית, להסתעפויות הליכים נוספים ועוד כיו"ב.

27. בת"צ (מחוזי מרכז) 36086-07-11 עו"ד אסף חרסט נ' ידיעות אינטרנט (שותפה רשומה) (19.9.02) קבע כב' השופט גרוסקופף, כי יש לדחות על הסף 17 תובענות ייצוגיות שהוגשו באותו נושא על־ידי אותם תובעים מייצגים, בין היתר כיוון שהוגשו בשני בתי משפט, ומבלי לגלות במסגרת כל אחת מן הבקשות את דבר קיומן של הבקשות הנוספות; אמנם צוין בהחלטה כי ישנם טעמים נוספים המצדיקים דחייה של בקשות האישור, אולם נקבע כי די בפיזור בהגשת הבקשות כשלעצמו על מנת להוביל למסקנה שדין הבקשות להידחות. גם בעניין שלמה תחבורה נקבע, כי "חיזור על פתחיהם של מספר בתי משפט בתקוה שבאחד מהם ייקלט הזרע בלא ליידע אחרים", הוא אינדיקציה ממשית להעדרו של תום הלב, המאפשר דחיית הבקשות על הסף.

28. כאמור לעיל, בקשות האישור במקרה שלפנינו הוגשו בלא פחות משמונה בתי משפט שלום שונים, לעיתים לא ציינו המבקשים כלל את דבר קיומם של תיקים זהים או דומים המתנהלים במקביל, חלקם באמצעות אותו בא הכוח ממש, ולעיתים ציינו רשימה חסרה וחלקית, ונראה שביודעין עשו כן. כל אלה מצדיקים מחיקת הבקשות על הסף.

ניהול בדרך הולמת

29. המסקנה בדבר מחיקת התובענות על הסף מתבקשת גם מטעם נוסף. בבוא בית המשפט לברר בקשה לאישור תובענה ייצוגית עליו לבדוק, בין היתר, האם התובענה היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין, והאם קיים יסוד סביר להניח כי עניינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת ובתום לב (סעיף 8 לחוק תובענות ייצוגיות). משקל מרכזי ניתן, אפוא, לשאלה כיצד ינוהל עניינם של חברי הקבוצה, והדבר מוצא את ביטויו כאמור גם בסעיף 7(ב)(2) לחוק התובענות הייצוגיות ("שעניינה של הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הטובה והיעילה ביותר").

30. במקרה שלפנינו, צבר של תקלות, כשלים והתרשלות בניסוח הבקשות מוביל לכלל מסקנה, כי עניינם של חברי הקבוצה צפוי שלא להיות מיוצג ולהתנהל בדרך הולמת. כדוגמה לכשלים אלה אזכיר את השוני הבלתי ברור בין סכומי הפיצויים שנתבקשו בכל אחת מהבקשות (פגיעה בנגישות בחצור נאמדת בסך של 1,500 ₪ לנפגע, באשדוד - סך 1,000 ₪ לכל נפגע, ובזיכרון יעקב - 500 ₪ לנפגע). לכך אוסיף את הגדרת גודל הקבוצה, שאינה עומדת בהלימה לגודל העיר (לא ברור מדוע אומד המבקש את קבוצת הנכים המתגוררים והמבקרים בעיר אשדוד, שהיא השישית בגודל אוכלוסייתה במדינת ישראל, ב-285 איש בלבד, בעוד שאת קבוצת הנכים המתגוררים והמבקרים בחצור הוא אומד ב-200 איש; ומדוע ברעננה נאמד גודל הקבוצה ב-571 נכים, וביהוד מספר זהה של נכים, 571). לבסוף אציין את איחודן הסלקטיבי של הנתבעות (מטולה ורמת ישי נתבעו יחדיו, בעוד שרשויות מקומיות אחרות בצפון נתבעו בנפרד; כפר יונה ועמק חפר נתבעו יחדיו, ואולם כפר סבא נתבעה בנפרד).

רשלנות אחרת בהגשת הבקשות ניתן לראות בצירוף של פנייה מוקדמת שנעשתה בשמו של תובע ייצוגי שאינו התובע הייצוגי בתובענה הרלוונטית ("בלבול" שכזה ניתן לראות למשל בתביעתו של כיאל נגד המועצה המקומית רמת ישי, אליה צורפה פניה מוקדמת שנעשתה בשמם של תובעים ייצוגיים אחרים (גדיר, עבאס, אבו אלהיג'א, שחתות, ואחמד ספורי). כך נעשה גם בתביעה נגד עיריית הרצליה, שהפנייה המוקדמת נעשתה בשמו של רזק).

סוף דבר

31. כפי שיכולנו להיווכח, את בקשות האישור יש לסלק על הסף מטעמים אחדים שמקורם בעילות התביעה והעדרן מן התוספת השנייה לחוק. את הבקשות יש לדחות גם בשל העדרו של תום לב בהגשתן והכשלים בהגשתן, הכל כפי שנמנה מעלה. התנהגות שכזו היא בבחינת עשיית שימוש לרעה בכלי החשוב של תובענה ייצוגית. היא עשויה לפגוע פגיעה קשה במוסד התובענה הייצוגית. לדאבוני עשויות בקשות אלה שהוגשו בדרך שהוגשו, גם לפגוע בציבור הנכים שהמבקשים דכאן מתיימרים לייצג את ענייניהם. על כל אלה יש להצר. משום כך, ואף שמדובר במי שמוגבלים בשל נכותם, מצאתי לחייבם בהוצאותיהן של המשיבות.

32. סוף דבר אני מורה כלהלן:

א. אני מורה על מחיקתן על הסף של כל הבקשות לאישור תובענה ייצוגית.

ב. אני מחייב כל אחד מן המבקשים לשלם לכל אחת מן המשיבות שנמנו בבקשתו, שכר טרחת עורכי דין והוצאות בסך של 2,000 ₪.

ג. פסק הדין יועבר למנהל בתי המשפט, לעדכון פנקס התובענות הייצוגיות.

ניתן היום, ט"ז אב תש"פ, 06 אוגוסט 2020, בהעדר הצדדים.