ביום 25.7.18 הגיש התובע לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל שני שיקים: האחד על סך 53,000 ומועד פרעונו 20.5.13 (להלן: "השיק הראשון") והשני על סך 190,000 ₪ ומועד פירעונו 5.7.18 (להלן "השיק השני"). הנתבעת הגישה התנגדות לביצוע השטרות, ומכאן הליך זה.

השתלשלות ההליך ותמצית המחלוקת

1. בתצהיר שצורף להתנגדותה, ובהמשך הפך לכתב הגנה, טענה הנתבעת כי אינה מכירה את התובע, מעולם לא פגשה אותו או ניהלה עמו עסקים, ולא מסרה לו את השיקים. היא טענה שהיא אישה חולה ומבוגרת ומאז 2014 "אין לי כל פנקסי שיקים" ואינה מתנהלת עם שיקים. עוד טענה כי כל הרשום על השיקים מושא התביעה לא נרשם על ידה, לרבות רישום הסכום והחתימה, וכי אינה יודעת כיצד השיקים הגיעו לתובע ולא קיבלה תמורה בעדם. בנוגע לשיק הראשון נטען שהוגש לביצוע חמש שנים לאחר מועד הפרעון, שקיים בו פגם מהותי ברישום המוטב "אלון או זאב" כשהשיק ניתן "למוטב בלבד" וכי הופקד לחשבונו של "אלון". בנוגע לשיק השני נטען שהוצג לפירעון כחצי שנה לאחר מועד הפירעון, כי בגב השיק כיתוב שנמחק וכן הסבה לחברה בשם "שערי יצחק ויעקב בע"מ" וכי כל אלה מראים שהשיקים אינם "שלמים ותקינים" לפי מראיהם.
2. בהחלטה מיום 14.12.18 אפשרתי לנתבעת להשלים את תצהירה והוריתי לה לפרט כל הידוע לה בדבר השיקים מושא ההתנגדות. ביום 2.1.19 הגישה תצהירה בו טענה כי ערכה "בירור נוסף ומעמיק" כלשונה, שהעלה כי השיקים הגיעו לתובע לאחר שמסרה אותם לבנה מר דן איסתיכנג'י (להלן "דן"). הנתבעת טענה שעסקו של דן, בו עבד גם בעלה של הנתבעת, נקלע לקשיים בשנים 2012-2013 שאז סייעה הנתבעת לדן בכך שאפשרה לו לבצע "תשלומים שוטפים של העסק" באמצעות "שיקים שונים המשוכים מחשבונותיי (בעיקר מהחשבון שלי בבנק הפועלים) – וככל הנראה, השיקים מושא ההתנגדות הינם חלק מאותם שיקים". הנתבעת טענה כי הרשתה לדן להשתמש "מפעם לפעם" בשיקים שלה רק למטרה זו, לאחר שיעדכן אותה בזמן אמת "והוא עצמו ימלא את כל הפרטים הרלוונטיים ע"ג השיק הריק ויחתום עליו בהרשאה מטעמי". מספר ימים לפני עריכת התצהיר, כך טענה הנתבעת, סיפר לה דן כי התובע מלווה בריבית ודן נטל ממנו הלוואה לצרכיו האישיים וללא קשר לעסקו, העביר לו את השיקים הריקים כבטוחה להחזר ההלוואות, והמשיב מלאם והציגם לפירעון. כל זאת עשה דן ללא הרשאתה ומבלי לעדכן אותה. נטען שחובו של דן לתובע נמוך מסכום השיקים.
3. התובע הגיש תגובה לבקשת הרשות להתגונן וצירף לה תצהיר בו טען, כך בתמצית, כי הנתבעת סייעה לדן ולבעלה בעסק שהפעילו, כי נתנו לו את ההמחאות בביתה בגין סכום שנתן לה "אצל עו"ד גיורא דבל" וכי היא מנסה "להפיל את התיק על בנה דן" משום שהוא נמצא בהליכי פשיטת רגל. בעדותו ובתצהיר העדות הראשית מטעמו הציג פירוט נוסף: כי השיק הראשון ניתן לו בגין הספקת "אבן שיש ומדרגות" לבית כנסת שבנו דן, הנתבעת ובעלה בפסגת זאב בירושלים, וכי בהמשך ביקשו ממנו הנתבעת ודן הלוואה. התובע טען כי עו"ד דבל הכין הסכם הלוואה שכלל גם התייחסות לסכום השיק הראשון בתוספת עבודות נוספות שביצע התובע עבור העסק של דן "בביתו של אורי קינג", כי נתן לנתבעת ולבנה סך 180 אלף ₪ במזומן (בתצהיר נרשם הסכום 160,000, אך התובע הבהיר בעדותו שמדובר בטעות – פ/19) בזמן החתימה על ההסכם, וכי ביום החתימה הלך עם הנתבעת ובנה לבית הנתבעת, שם קיבל את השיק השני. התובע טען שהפקיד את השיקים, הם חוללו ולאורך תקופה פנה פעמים רבות לנתבעת, לדן ולבעלה של הנתבעת כדי שיסדירו את התשלום, אך נענה בלך-ושוב.
4. המחלוקת מתמקדת, אפוא, בפער שבין טענות התובע, הטוען כי קיבל את השיקים על דעת הנתבעת וכנגד תמורה, לבין טענת הנתבעת כי השיקים הגיעו לתובע באמצעות בנה דן שמסר אותם וחתם עליהם בשמה, בחריגה מהרשאתה שעסקה אך בשימוש בשיקים לצורך תשלומים שוטפים לעסק שהפעיל. בהמשך אעמוד ביתר פירוט על גרסאות הצדדים ועל טענות שהעלתה הנתבעת בסיכומיה.

דיון

1. לאחר שבחנתי את ראיות הצדדים, אני סבור שיש לקבל את התביעה. מסקנתי היא כי השיקים נחתמו ונמסרו לתובע בהרשאתה של הנתבעת. לא אוכל לקבל את גרסתה אודות מתן הרשאה תחומה לדן לעשות שימוש בשיקים שלה למטרות מסוימות בלבד, ואת טענתה לחריגה של דן מאותה הרשאה. כל זאת, בשל שילוב האלמנטים הבאים:

גרסת הנתבעת וראיותיה

1. ראשית, לצורך ביסוס גרסת ההרשאה התחומה הביאה הנתבעת לעדות את בנה, דן. אלא, שבפועל סתרה גרסתו של דן את גרסת ההרשאה התחומה.

דבריו של דן לא הותירו, ככלל, רושם אמין. גרסתו לא הייתה אחידה בסוגיות מהותיות שיובאו להלן, וניכר בהם רצונו ליטול על עצמו אחריות למהלכים הכספיים ולהותיר את הנתבעת מחוץ לתמונת ההתרחשויות, בטענה שפעל ללא ידיעתה. לצד זה, מעד דן בדבריו באופן שמוטט את גרסת ההרשאה התחומה:

1. בתצהיר העדות הראשית מטעמו אישר דן את טענת התובע כי עסק בקבלנות ובכלל זה בנה ושיפץ בית כנסת בפסגת זאב בירושלים, באמצעות חברה. עוד אישר שנקלע לקשיים וכיום הוא מצוי בהליכי פשיטת רגל. דן "יישר קו" בתצהירו עם טענת הנתבעת, לפיה מסרה לו שיקים שלה "מפעם לפעם" לצורך תשלומים שוטפים של העסק, וכי נהג לעדכן אותה מבעוד מועד בדבר זהות הספק לו הוא משלם באמצעות השיקים, לקבל את אישורה ואז למסור את השיק לספק. דן טען שהתובע לא היה ספק אלא מלווה בריבית, וכי בשנת 2012 הלווה לו 35 אלף ₪, הלוואה שכנגדה מסר דן לתובע את השיק הראשון וזאת מבלי לעדכן את הנתבעת או לקבל את אישורה.

לגבי השיק השני, טען דן כי אינו יודע כיצד הגיע לתובע. דן טען כי נטל את השיק מבית הוריו ללא רשות או ידיעת הנתבעת, כי מדובר בשיק המשוך מחשבונה בבנק לאומי בעוד שהשיקים בהם הרשתה לו להשתמש היו משוכים מחשבונה בבנק הפועלים, וכי להערכתו השיק נמסר לתובע בידי אחד הנושים האחרים של דן.

1. בחקירתו הנגדית בבית המשפט, התערערה גרסתו של דן אודות ההרשאה התחומה שקיבל מהנתבעת, להשתמש בשיקים שלה אך ורק לצרכי תשלומים שוטפים של העסק, וכי השתמש בשיקים רק לצורך תשלום לספקים של העסק.

כשנשאל האם נתן שיקים של הנתבעת לאנשים בשם עמרם בן אבו ועמי בן אבו, השיב "יכול להיות שנתתי שיקים שלה בהסכמתה גם כן" (פ/33 ש' 35. ההדגשה הוספה). כשנשאל מיהם אותם אנשים, השיב כי מדובר במלווים בריבית (פ/34 ש' 3). בכך אישר דן כי מסר שיקים של הנתבעת, בהסכמתה, גם למלווים בריבית מהם לווה כספים, ולא רק לספקים לצורך תשלומים שוטפים של העסק. ראו גם פ/38 ש' 4-6.

דן מסר דברים אלה בחוסר נחת בולט, שהמחיש את היותם דברי אמת הנאמרים בניגוד לאינטרס שלו ושל הנתבעת. כך ניסה, בסמוך לאחר אמירתם, להסתייג מהם ומיד חזר עליהם: "לא זוכר אם נתתי לו שיקים עבור ההלוואות ואם שילמתי לו משם זו היתה ההתנהלות" (פ/34 ש' 5. ההדגשה הוספה).

1. במידה רבה, די בדברים אלה כדי למוטט את הגנת הנתבעת. העד מטעמה, בנה דן, סיפר כי מסר שיקים שלה לצורך החזר הלוואות שנטל, וזאת בהסכמתה, ובכך שלל את טענותיה לפיהן הרשתה לדן להשתמש בשיקים רק לצרכי תשלומים שוטפים של העסק.

אציין שהנתבעת הכחישה ידיעה על הלוואות שנטל דן, באופן הסותר את עדותו (פ/32 ש' 12). אלא, שקשה לקבל את הכחשתה זו. תחילה טענה כי דן "לא ציין שמות בכלל ממי הוא לקח כמה לקח, רק אמר שהוא מסובך מעל לראש ואז מכרנו את הדירה". אלא, שלאחר שהוצג לה שבעלה, ראובן איסתיכנג'י, העיד כי בני הזוג מכרו את דירתם כדי להשיב חובות של דן לאדם בשם אשר אסידו שהלווה לדן כספים בריבית (ראו עדותו בפ/23 ובפ/24 ש' 24), אישרה זאת הנתבעת. עוד אישרה כי בהסכם למכר דירה שלה ושל בעלה למר אסידו, נרשמה יתרת החוב של דן לאותו אדם כיתרת חוב שלה, וכי מכר הדירה שימש להחזר החוב (פ/32-33). כשנשאלה כיצד ידעו היא ובעלה על ההלוואה שניטלה אם דן לא הזכיר שלווה כספים ואת שמות המלווים, השיבה הנתבעת "מבעלי ידעתי על אשר. ככה אני לא יודעת" (פ/32 ש' 20). זאת בניגוד לדבריה הקודמים, לפיהם לא ידעה על הלוואות שנטל דן. בהמשך הוסיפה ואישרה כי שילמה הלוואות שונות שנטל דן (פ/33 ש' 12). בשל אלה, אין בדבריה לספק משקל-נגד לדבריו של דן, שכמובא לעיל אישר מתן שיקים שלה בהסכמתה לצורך החזר הלוואות שנטל.

1. במצב דברים זה לא ניתן לקבל את הטיעון להרשאה תחומה לצורך תשלום לספקים בלבד. במידה רבה, די בכך לצורך שלילת הגנת הנתבעת. לכך מתווספים האלמנטים הבאים:
2. מן הראיות עלה כי טענת הנתבעת בדבר מסירה לדן של שיקים מחשבונה והרשאה להשתמש בהם "מפעם לפעם" אינה מדויקת, וכי בפועל נתנה לדן חופש פעולה רחב, להשתמש בחשבון הבנק שלה משל היה חשבונו וזאת לאחר שחשבונו-שלו הוגבל ונוכח הקשיים הכלכליים שחווה.

הדבר עלה מדברי הנתבעת. תחילה טענה אחרת: בתצהירה מיום 2.1.19 טענה כי "מסרתי" את השיקים מושא התביעה לדן "מפנקסים שהונפקו לי", וכי אפשרה לדן "מפעם לפעם" לבצע תשלומים באמצעות שיקים מחשבונותיה. תיאור זה עוסק במסירה ספציפית של שיקים בידי הנתבעת לדן, מתוך פנקסים שברשותה. טענה דומה מופיעה בפיסקה 5 לתצהיר העדות הראשית שלה, בו גם טענה כי אפשרה לדן שימוש בשיקים שלה "למשך תקופה קצרה בלבד".

בחקירתה הנגדית, שינתה הנתבעת טעמה. היא אישרה כי אפשרה לדן את השימוש בשיקים שלה "אולי שלוש שנים שנתיים" (פ/30), וכשהוצג לה הפער לאמירה בתצהירה אודות "תקופה קצרה" טענה שאינה זוכרת לכמה זמן אפשרה זאת (פ/31 ש' 1). חשוב מכך, כשנשאלה אודות מקור הכספים ששימשו לתשלומים באמצעות השיקים, מסרה כי דן הפקיד לחשבון הבנק שלה כספים שקיבל מעסקו, ומשך מהחשבון את הוצאות העסק ("מכניס לבנק הפועלים לחשבון שלי. ומשם יוצא כספים של ההוצאות"- שם, ש' 5). במצב זה נשאלה מפורשות האם התירה לדן להשתמש בחשבונה בתור חשבון העסק שלו, ואישרה זאת (שם, ש' 8). כשהמשיכה החקירה בנושא, התגלה כי בפועל הנתבעת לא מסרה לדן שיקים ספציפיים, אלא "כל פנקס השיקים היה אצלו" (שם, ש' 32). במצב דברים זה התקשתה להסביר את גרסתה, לפיה היה על דן לעדכן אותה בדבר כל הוצאה – שהרי דובר בשימוש על ידו של כספים שמקורם בעסק שלו. תשובותיה בנושא לא היו משכנעות – ראו בפ/31.

זאת ועוד, גרסתה של הנתבעת בתצהירה מיום 2.1.19 הייתה, כאמור, כי חתמה על חלק מהשיקים ועל חלק אחר התירה לדן לחתום בשמה. בבית המשפט התקשתה להסביר, מתי החליטה לחתום בעצמה ומתי לא. תשובותיה בנושא נשאו אופי מעורפל והותירו רושם של התחמקות, ובכלל זה התקשתה ליישב בין גרסתה אודות הרשאה תחומה, לפיה כל תשלום מצריך הגעה אליה לצורך עדכון מראש ולעיתים קבלת חתימתה, ובין העובדה שנתנה לדן מראש את כל פנקס השיקים (שם). לבסוף השיבה באופן שהמחיש את העדרו של הסבר הולם: "לא יודעת למה, סמכתי עליו, לא יודעת למה" (פ/32 ש' 1).

1. להשלמת התמונה אודות חירות השימוש בחשבון ובשיקים שנתנה הנתבעת לדן אציין, כי דן אישר בחקירתו הנגדית שעשה שימוש בשיקים של הנתבעת בהיקפים ניכרים. הוא אישר כי ביצע תשלומים בגובה של אלפים ואף עשרות אלפי שקלים לספקים באמצעות השיקים שלה (פ/33 ש' 31). הנתבעת, מנגד, נשאלה על הסכומים שהוציא דן לתשלום לספקים והשיבה שאינה יודעת מהם (פ/32 ש'5) – באופן שממחיש את העדר הידע שלה על הנעשה בחשבון ובשיקים.

אלה מוסיפים ומחלישים את הטענה להרשאה תחומה, ולעדכון מראש של הנתבעת בכל הוצאה. המסקנה המתקבלת היא, כי הנתבעת העמידה את חשבונותיה ואת פנקס השיקים שלה לשימושו של דן, שהשתמש בהם משל דובר בחשבונו ולצורך פעילותו השוטפת. בהקשר זה יוזכר שדן המשיך להפעיל עסק בניה שהיה עסק משפחתי, ושגם בעלה של הנתבעת עבד בו טרם התדרדר מצבו הבריאותי (כך מסרה בפ/32 ש' 10 ובסעיף 4 לתצהירה מיום 2.1.09). הדבר מסביר מדוע נחלצה הנתבעת לעזרת העסק ולעזרת בנה, כשזה נקלע לקשיים, והעמידה לרשותו את חשבונותיה.

1. אלמנטים נוספים מוסיפים ומערערים את היכולת להיסמך על טענות הנתבעת. כפי שתואר לעיל, בפתחו של הליך זה (התנגדות לביצוע שטר מדצמבר 2018) לא טענה הנתבעת שהשיקים מושא התביעה נמסרו בידי דן לתובע בחריגה מהרשאה, אלא התנערה מהם וטענה שאינה יודעת כיצד הגיעו לידי התובע. דובר בגרסה גורפת, ובכללה נטען כי מאז 2014 הנתבעת אינה מחזיקה בשיקים או "מתנהלת ומתעסקת עם שיקים בכלל", ונרמז כי השיקים נגנבו או הגיעו לידי התובע במעשה תרמית (פיסקה 6 לתצהיר). רק לאחר שדרשתי מהנתבעת לפרט את טענותיה, הציגה בתצהיר מיום 2.1.09 את גרסת ההרשאה התחומה לפיה, לאחר בירור שנערך בסמוך לעריכת התצהיר, הסתבר שהשיקים נמסרו על ידה לדן, וכי דן סיפר לה שנטל הלוואה מהתובע באמצעות שיקים שלה, ולא ידעה על כך או אישרה זאת.

במהלך זה ניכרים פערים משמעותיים: פרטי השיקים היו בפני הנתבעת מלכתחילה, ובהם השיק הראשון המשוך מחשבונה בבנק הפועלים. בחקירתה הנגדית עלה, כמובא לעיל, שפנקס השיקים של חשבון זה ניתן על ידה לדן. דברים אלה היו ידועים לה בעת שהגישה את ההתנגדות לביצוע השטרות, אך היא לא חשפה אותם אז והעדיפה להתכחש לשיקים ולרמוז שאבדו או נגנבו.

1. זאת ועוד, בניסיון להסביר כיצד עלתה גרסת ההרשאה התחומה רק בתצהיר מיום 2.1.09, טענה הנתבעת בתצהיר העדות הראשית מטעמה כי קודם לכן ובמועד הגשת ההתנגדות היא ודן "היינו מצויים מזה חודשים ארוכים בנתק מוחלט בגלל כל הצרות שהוא הביא עלי..." (ההדגשה במקור), וכי רק לאחר החלטת בית המשפט מיום 14.12.18 שהורתה על הגשת תצהיר נוסף נאלצה "בעל כורחי, 'להתעלות על עצמי' ולפנות לדן לברר...".

גרסה זו של "נתק מוחלט" התגלתה כבלתי אמינה. בעלה של הנתבעת, ראובן, העיד על קשר רצוף עם דן. ראובן סיפר שדן מסייע לבני הזוג, הסובלים מקשיים פיזיים, ברכישת מוצרים במכולת והבאתם לדירה "אנחנו שנינו בסך הכול בבית, אין לנו מעלית... אף אחד אחר לא מביא, רק הוא ולפעמים הבת שלי". כשנשאל האם בהזדמנויות אלה הוא והנתבעת משוחחים עם דן השיב "בוודאי שמדברים איתו, הוא בן שלנו". כשהתבקש לתאר את יחסיו של דן עם הנתבעת השיב מבלי שאיזכר כל "נתק" ביניהם (פ/23).

אמנם, בחקירתו הנגדית בידי ב"כ הנתבעת (ראובן זומן כעד מטעם התובע) הוצג לראובן כי "היתה תקופה" שהיחסים בינו ובין הנתבעת לבין דן התערערו והנתבעת כעסה על דן ולא דיברה איתו, וראובן אישר זאת. ועם זאת, כשהתבקש לציין מתי הדבר התרחש השיב שאינו זוכר ו"לפני, לא זוכר שנה, שנתיים, שלוש, אני כבר כמה שנים בכלל לא מתעסק בזה בכלל. לא יכול, גם לא רואה טוב" (פ/25). הדברים לא הותירו רושם המאפשר להיסמך עליהם, ויש לבכר את התיאור הקונקרטי והמפורט שמסר ראובן בחקירתו הראשית, ללא הנחיה, ואשר שולל את טענת ה"נתק המוחלט" בין דן לנתבעת.

אציין כי גם דברי הנתבעת בחקירתה הנגדית, שנערכה ביום 21.1.20, נטו לסתור את טענת הנתק בעיתוי הרלבנטי להגשת ההתנגדות לביצוע שטר - דצמבר 2018. הנתבעת אישרה שכיום הינה בקשר טוב עם דן ומסרה כי "לפני ארבע חמש שנים לא הייתי איתו בקשר טוב. לפני שנה הוא פשט רגל ואז לא יכולתי, לא היה לו איפה לגור איפה להיות, עזב את הבית שלו היה בחובות, סיפר על כספים שלווה מפה ומשם ולא ציין שמות..." (פ/30). הגם שאין בהם תיארוך מדויק, דברים אלה נוטים להראות כי בעיתוי הגשת ההתנגדות כבר חודש הקשר. כך גם העובדה שראובן סיפר כי השיחה עם דן על קשייו של האחרון התרחשה "מתי שהגיעה התביעה" (פ/26 ש' 14) – כאשר לפי סעיף 33 לתצהיר הנתבעת שצורף להתנגדות, כבר באוקטובר 2018 היא למדה על התביעה. זאת ועוד, הציטטה לעיל מפי הנתבעת מראה כי חידוש הקשר עם דן נעשה בשל קשייו הכלכליים עם פשיטת הרגל, ולא בעקבות החלטתי מיום 14.12.18 שהורתה לנתבעת לפרט את התנגדותה.

כל אלה מוסיפים ומחלישים את גרסת ההרשאה התחומה, שעלתה באופן "כבוש" ולא נזכרה בתצהיר הנתבעת שצורף להתנגדות לביצוע השטר.

1. על רקע זה, לא אוכל לקבל את גרסת הנתבעת לפיה השיקים נמסרו לתובע בחריגה מהרשאה. אוסיף ואדון בטענה שעלתה בתצהירו של דן, המנסה לבדל את השיק השני מכלל ההתנהלות שנדונה לעיל, וזאת בשים לב לכך שמדובר בשיק המשוך מחשבון הנתבעת בבנק לאומי, בעוד שהשיק הראשון משוך מחשבונה בבנק הפועלים שהוא, לטענת הנתבעת ודן, החשבון ששימש את דן.

לא ניתן לקבל טענה זו. כך, ראשית, נוכח ההתרשמות הכוללת מגרסתו של דן כמובא לעיל, אשר מקשה להיסמך על אמירותיו המבקשות לסייע לנתבעת. שנית, הטענה הופיעה לראשונה בתצהיר העדות הראשית של דן. היא לא נזכרה בהתנגדותה של הנתבעת ואף לא בתצהירה מיום 2.1.19 שנערך לאחר שגם לשיטתה כבר שוחחה עם דן ושמעה ממנו את "פרטי האמת" אודות ההתרחשות מושא הליך זה. בתצהיר האמור מסרה הנתבעת ש"ככל הנראה (כך לפחות אני מניחה ומבינה מדברי דן) בזמנו דן העביר את השיקים הריקים למשיב כביטחון לכאורה להחזר ההלוואות...", ולא בידלה את השיק השני. דברים דומים נרשמו בתצהיר העדות הראשית מטעמה של הנתבעת. הם הולמים את טענת התובע בנוגע לשיק השני, וסותרים את טענת דן כי השיק השני לא קשור להלוואה שסיפק התובע. רק בחקירתה הנגדית טענה הנתבעת לראשונה כי לא נתנה לדן שיקים מהחשבון בבנק לאומי (פ/32).

שלישית, גם הטענה לפיה רק שיקים מן החשבון בבנק הפועלים נמסרו בידי הנתבעת לדן היא טענה "כבושה", הסותרת דברים קודמים שמסרה הנתבעת. בתצהירה מיום 2.1.09 טענה כי איפשרה לדן להשתמש בשיקים "המשוכים מחשבונותיי (בעיקר מהחשבון שלי בבנק הפועלים)". הטענה לא צומצמה לחשבון יחיד, ועולה ממנה כי לצד השימוש העיקרי בשיקים מהחשבון בבנק הפועלים, נערך שימוש גם בשיקים מחשבונות נוספים. כשנשאלה בנושא טענה הנתבעת לטעות, שמקורה לא הוברר (פ/32).

ורביעית, הנתבעת מסרה כי בשלב מסוים הפסיק בנק הפועלים לכבד שיקים מחשבונה (פ/31 ש' 3). הדבר מתיישב עם מעבר לשימוש בשיקים מחשבון אחר.

כל אלה לא מאפשרים לקבל את הטענה הנדונה, בנוגע לשיק השני.

גרסת התובע

1. מכאן לגרסת התובע. זו לא הייתה נטולת קשיים, ולצדם נקודות זכות. לאחר בחינה ובמכלול השיקולים, אני מוצא לקבלה.

התובע טען, כך בתמצית, כי קיבל את השיק הראשון כתשלום בגין אבן, שיש ומדרגות שסיפק לשיפוץ בית הכנסת בפסגת זאב, ואת השיק השני קיבל במסגרת הסכם הלוואה שצורף כנספח א' לתצהירו. חקירתו הנגדית, ככלל, אופיינה בתשובות ישירות ובניסיון לדייק, וזאת גם אם הפרטים שנמסרו לא הלמו את אינטרסיו. לצד זה לא ניסה לנחש או לבדות פרטים שיסייעו לו אם לא זכר אותם. הדבר הותיר רושם אמין.

כך, למשל, אישר התובע כי הוא שהוסיף על השיק הראשון את שמות המוטבים, כי המוטב "אלון" הוא שותף שלו במפעל אבן ושמו אלון סיידה עוגן, וכי הפעילות העסקית הנדונה בוצעה באמצעות העוסק המורשה של אלון והשיק אף הופקד לחשבונו אך לא כובד (פ/4).

התובע גם לא היסס לאשר כי לא ראה את הנתבעת חותמת על השיקים, והסביר כי הסיק שחתמה על השיקים משום שקיבל את השיק הראשון באמצעות בעלה וכך נאמר לו (פ/5-6), ומשום שקיבל את השיק השני ישירות ממנה (פ/9). למרות אלה הקפיד לדייק וציין, למשל, לגבי השיק השני כי אינו בטוח שגם חתמה על השיק בפניו, כי יתכן שדן חתם עליו ואז הבהיר שאינו בטוח כי דובר בחתימתה (פ/9 ש' 17-29). כשנשאל על השיק השני, מסר את שזכר – למשל, כי פנה לחברת ניכיון כדי לפרוט את השיק, ונמנע מלמסור את שלא זכר – אודות הכיתוב בגב השיק השני, לרבות החתימה (פ/6-7).

1. אמינות דברי התובע ניכרה גם בהתאמתם לראיות חיצוניות: כך תיאר, למשל, כיצד סיפק תמורת השיק הראשון חומרי בנין לשיפוץ בית כנסת בפסגת זאב, ומסר תיאור מפורט של המיקום ושל שלבי וטיב העבודה, באופן שהותיר רושם של זיכרון אמת (פ/9-10). בהמשך תיאר כיצד, בשל קשיי הגישה לבית הכנסת, נדרש לספק את החומרים עם מנוף מיוחד ו"ניתן לשאול את מי שהיה בפריקה זה ראובן" (פ/11).

בעלה של הנתבעת, ראובן אסתיכנג'י, אישר בעדותו שדן שיפץ בית כנסת בפסגת זאב, כי התובע ביקר שם יחד עם ספק אבן ושאל על דן "הוא בא עם טנדר עם עגלה... ששמים שיישים, אבן". ראובן גם אישר שהגישה לבית הכנסת בעייתית לצורך פריקת חומרי בעיה כבעייתית "מכוניות קטנות מכניסים פנימה... מעל הגדר מעבירים" (פ/25).

גם בהסכם ההלוואה שנערך בין דן לבין התובע, נספח א' לתצהיר התובע, הצהירו הצדדים כי לצד הכספים המולווים חייב דן לתובע 80 אלף ₪ תמורת החומרים שקיבל לבניית בית הכנסת בפסגת זאב (ואשר פורטו בהסכם). כל אלה, בהתאמה לגרסת התובע.

1. ההסכם ועדות ראובן תומכים בעדות התובע בהיבט נוסף: ראובן אישר כי דן שיפץ את ביתו של אדם בשם אורי קינג (פ/22-23). התובע טען כי דן חב לו כספים גם בגין חומרים שסיפק לצורך השיפוץ אצל קינג. גם דברים אלה נזכרו בהסכם ההלוואה הנזכר לעיל, בו הצהירו הצדדים כי דן "קיבל 160 מטר שיש ומדרגות לבנית מדרגות וחיפוי קירות אצל מר אורי קינג ברחוב השישה עשר פסגת זאב כמו גן קיבל פועלי בנין שבנו את האבן והמדרגות בביתו של מר אורי קינג". אני ער לטענת דן שנוסח ההסכם הוא בדיה שנועדה "להלבין" הלוואה בריבית, אך נוכח מכלול הראיות אתקשה לקבלה. בכלל זה אפנה לעדותו של דן, שלצד הכחשתו כי התובע סיפק חומרי בניה לבית קינג ("בחיים לא ביצע כלום"), אישר כי התובע הגיע לפרויקט בביתו של קינג ("היה. אני חושב שמדד מדרגות עם מישהו") והתקשה להסביר מדוע יגיע מלווה בריבית לטענתו, למדוד מדרגות באחד הפרויקטים שביצע דן. תשובותיו בנושא היו מהוססות ובלתי משכנעות, והמחישו את הכזב שבדבריו ("הוא הגיע עם הספק כדי להרוויח מהקבלן. אני לא יודע מה הוא היום, הוא יעיד, הוא די הכל" (פ/34)).
2. אף הסכם ההלוואה הולם, ככלל, את גרסתו של התובע. עצם קיומו והאמור בו מאשרים חוב של דן לתובע, ומתיישבים עם גרסתו של התובע כי נמסר לו השיק השני לצורך פירעון ההלוואה. אפנה לסעיף 2.2 להסכם, בו נקבע שסכום ההלוואה בסך 180,000 ₪ יושב לתובע בתוספת 500 ₪ לכל אחד מ-18 התשלומים, ובסך הכל 189,000 ₪. השיק השני ניתן על סכום של 190,000 ₪. אמנם קיים פער מדוד בסכום וכן בעובדה שבהסכם נקבע מספר תשלומים בעוד שהשיק הוא אחד, אך התובע הסביר זאת בצורה שהותירה רושם אמין (פ/14), ואיני מוצא כי די בפער זה כדי לשלול את משקלו של האלמנט האמור לתמיכה בגרסת התובע.

אני ער לכך שעו"ד דבל, שהתובע טען שערך את ההסכם, העיד כי לא ערך את הנוסח המוגמר אלא גיבש טיוטה אחרת, אותה שלח לתובע (פ/28 ש' 35). נוכח שגגות המופיעות בהסכם, למשל באיות שמו של עורך הדין, אני מקבל זאת. אלא, שהדברים מאבדים מחשיבותם נוכח אישורו של דן כי "אני זאב וגיורא היינו אצל גיורא להכין אותו", ואישורו של דן את חתימתו המתנוססת על ההסכם לצד רישום בכתב יד בו אישר "קבלת 180,000 שקל". מכאן, ששני הצדדים להסכם מאשרים את עריכתו, דבר המחליש את משקלה של שאלת זהות עורך המסמך. בנוסף, באמדן הפערים בגרסת התובע לגבי ההסכם יש לזכור כי האחרון נחתם ביוני 2013, למעלה משבע שנים לפני שהתובע העיד על נסיבות עריכתו.

אין הדבר אומר שגרסת התובע נטולה קשיים. למשל, הוא התקשה להסביר מדוע פנה לחברת ניכיון שיקים לצורך פרעון השיק השני בחלוף חצי שנה ממועד הפירעון, מי מילא את המועד על השיק, ומדוע הסכים לדרישת חברת הניכיון כי יקבל כסף רק אם השיק ייפרע והעדיף זאת על הפקדת השיק בחשבון הבנק שלו (לטענתו, העדיף לקבל מזומנים – פ/8). עוד טען שמסר לדן חשבונית בגין העבודות מושא השיק הראשון אך לא הציגה וטען שהיא אצל דן ואין לו עותק (פ/10). קשיים נוספים הוצגו בפרק ב.5 לסיכומי הנתבעת, הגם שחלקם מופרזים (כגון היקף העדים והמסמכים שלשיטת הנתבעת היה על התובע להציג – שם, פיסקה 85). אני ער גם לכך שבעלה של הנתבעת, ראובן, הכחיש כי התובע הגיע לדירות בהן התגוררו בני הזוג ומסר תיאור של הדירות שהוא שונה במידת מה מהתיאור שמסר התובע (פ/24-25. באמדן משקל הדברים יש לזכור את אינטרס העד).

בחנתי קשיים אלה, אך סבורני כי האלמנטים שפורטו לעיל גוברים עליהם במשקלם ומצדיקים לקבל את גרסתו של התובע. בכלל זה נתתי משקל להתרשמותי מעדותו, לפיה האלמנטים האמורים אינם תוצר של גרסת כזב.

1. על רקע זה, אני מקבל את גרסת התובע. במסגרת זו אני מקבל את טענותיו כי פער הזמנים שבין מועדי קבלת השיקים מושא התביעה לבין מועדי הניסיון לגבותם נבע מתקופה ארוכה, במהלכה ניסה התובע לקבל את כספו מהנתבעת ומדן "כל הזמן הבטיחו לי שיחזירו לי את הכסף, סיפרו לי סיפורים מפה עד פסגת זאב, אנחנו נמכור בית נשלם את החוב, אנחנו נמכור מגרש שיש ברשותנו ונשלם את החוב, אנחנו נמכור את האוטו שיש לנו מסוג שברולט אקטיביה וניתן את הכסף... מי שמספר לי את רוב הסיפורים זה דן... ניסיתי כל הזמן בדרך הכי טובה והגונה להגיע איתם להסדר... במהלך התקופה הזו קיבלתי מספר שיקים מדן כדי לכסות את החוב... הפקדתי את השיקים ו-99 מהם חזרו. לא הצלחתי בשום דרך להוציא את הכסף. ביקשתי מהם בואו נגיע להסדר תחזירו לי את הכסף שלי בבקשה, ורק אחרי כל התקופה הזאת החלטתי להפקיד את השיק ולנסות לגבות את החוב על ידי השיק" (פ/7). יצוין שדן אישר כי מסר לתובע שיקים ממקורות שונים וכי התובע גם תבע את מושכי השיקים (ומכאן שלא כובדו – פ/36-37). הדבר תומך בדברי התובע, האמינים עלי ומספקים הסבר הולם לאלמנט הזמן.

על רקע כל אלה, אני קובע כי שני השיקים מושא ההליך ניתנו לתובע על-ידי דן, בהרשאת הנתבעת וכנגד תמורה.

טענות נוספות

1. בסיכומיה העלתה הנתבעת טענות נוספות. לאחר בחינה, לא אוכל לקבלן:

הנתבעת גרסה כי התובע טען בכתב התביעה שהנתבעת חתמה על השיקים ובעדותו אישר שרק סבר כך, כי כשל ב"הרחבת חזית" בטיעונו בסיכומיו למסירת השיקים בהרשאה על-ידי דן, וכי דובר בטענה עובדתית חלופית. טענות אלה של הנתבעת חוטאות להשתלשלות העניינים בהליך זה, כפי שפורטה לעיל: התובע, שקיבל שיקים של הנתבעת בחתימה שנחזתה כחתימת הנתבעת, לא ידע בזמן אמת או כשהגיש את התביעה כי לא מדובר בחתימתה. הנתבעת, שתחילה הרחיקה עצמה לחלוטין מכל ידיעה על השיקים, היא שהעלתה במהלך הליך זה, בתצהיר משלים שהוגש לאחר שנדרשה לפרט את טענותיה, את סוגיית ההרשאה לדן. זאת, בטענה כי דובר בהרשאה תחומה. הבירור העלה, כי לא דובר בהרשאה תחומה כטענתה.

אין מדובר ב"הרחבת חזית" אסורה מצדו של התובע, שכן הנתבעת לא הופתעה מבירור הטענה שהיא-עצמה העלתה. כידוע, "הרציונאל בבסיס הכלל האוסר על הרחבת חזית היא למנוע מצב שבו בעל דין 'מופתע' ולאפשר לאותו בעל דין להיערך כראוי להתמודדות עובדתית ומשפטית עם הטענות המועלות על ידי הצד שכנגד בכתבי טענותיו" (רע"א 6814/15 נויה יהלומים נ' יהלומי מזל פיסקה 8 (21.12.15)). "הפתעה" מעין זו לא התרחשה לנתבעת בהליך זה. מטעמים דומים אין מדובר בטענות עובדתיות חלופיות של צד להליך – ואציין כי כבר בתשובתו מיום 15.1.19 להתנגדות לביצוע שטר ולאחר שהנתבעת העלתה את טענת ההרשאה התחומה, טען התובע כי השיקים ניתנו בהרשאה על-ידי דן וזאת על יסוד תצהירה המשלים של הנתבעת (פיסקאות 13 ו-16).

1. גם הפניית הנתבעת לסעיף 22(א) לפקודת השטרות [נוסח חדש] (להלן "פקודת השטרות) אינה מסייעת לה: בסעיף זה נקבע שחתימה על שטר היא תנאי לחבות, אך בסעיף 92(א) לפקודה הוסף כי לעניין זה מספיקה חתימתו של מי שהורשה לכך. לפי ההלכה הפסוקה, "די בחתימתו של מורשה כדי לקיים את דרישת החתימה הקבועה בסעיף 22(א) לפקודה, שכן אין הכרח כי ההמחאה תישא דווקא את חתימתו הפיסית של המושך עצמו" (ע"א 4085/07 אוזן נ' תבל פיסקה 23 (4.10.09)). טענת הנתבעת נשמטת, אפוא, משנמצא כי דן פעל במסגרת ההרשאה שנתנה לו, שתוארה על ידה כהרשאה לדן לחתום בשמה על השיקים (פיסקה 5 לתצהירה מיום 2.1.19). דן עצמו מסר בתצהירו שקיבל שיקים רבים שחלקם חתומים על ידי הנתבעת וחלקם לא (פיסקה 8), הגם שבחקירתו הנגדית טען אחרת: שהשיקים נמסרו לו בידי הנתבעת כשהם "פתוחים" אך חתומים על ידה ("חתימה היא חתמה תמיד. פתוחים היו כמה כי לא ידענו למי הספקים"- פ/33 ש' 25). כל אלה מאיינים את משקלה של הטענה הנדונה. בנוסף, מטעם זה לא אדרש לחוות הדעת הגרפולוגית שהציגה הנתבעת, של הגרפולוגית גב' פנינה אריאלי שמצאה כי ההמחאות לא נחתמו על-ידי הנתבעת עצמה.
2. טענות הנתבעת בנוגע להוכחת הרשאתה לדן לעשות שימוש בשיקים, לרבות לצורך נטילת הלוואות, נדונו לעיל. אשר לטענתה בכתב הסיכומים לפיה כי על התובע להוכיח שניתנה לו הרשאה להשלים פרטים בשיקים (כמובא לעיל, התובע אישר שקיבל את השיק הראשון "פתוח" ורשם עליו את שמות המוטבים – פ/4), זו נשמטת בשים לב לרשות בנושא זה, המוענקת לפי סעיף 19(א) לפקודת השטרות למחזיק בשטר. עוד אפנה לעובדה כי השיק הראשון נמסר עם הכיתוב "למוטב בלבד" אך ללא שם הנפרע, ולפסיקה לפיה "מתן שיקים לאדם אחר ללא ציון שם הנפרע ועם הכיתוב 'למוטב בלבד' משמעותה מתן הרשאה למחזיק בשיקים להשלים את שם הנפרע" (ת"ט (הרצ') 5888-07-09 ציקרול המרה נ' אריאלי פיסקה 4 והפסיקה הנזכרת שם (16.11.09)).

בהקשר זה אזכיר כי לגרסת התובע, שהתקבלה, הוא קיבל את השיק הראשון כתשלום בגין חומרים שסיפק לשיפוץ בית הכנסת בפסגת זאב, והרי הנתבעת עצמה טענה שאישרה לדן להשתמש בהמחאותיה לצורך תשלום לספקי העסק שהפעיל. ממילא שמילוי שם הספק כמוטב לצורך פירעון השיק אינו אקט חריג, או כזה שצריך למנוע את מימוש השטר.

1. לגבי השיק הראשון הוסיפה הנתבעת וטענה, כי משום שהנפרעים הרשומים עליו הם "אלון או זאב" (כאשר התובע העיד כי אלון הוא שותפו), ומשום שהשיק נחתם בגבו בשם "אלון" ונערך ניסיון להפקידו בחשבונו של אלון אך השיק חולל (עדות התובע, פ/4), הרי שחתימת ההיסב האמורה מהווה "בחירה" באחד הנפרעים ו"מפקיעה מאליה את האפשרות כי התובע יהיה אוחז" בשיק הראשון. במסגרת זו נטען כי חתימת ההיסב הפסיקה את "אחיזתם" של "אלון או זאב" בשיק, ושגם כאשר השיב להם הבנק את השיק הם אינם "אוחזים" עד שימחקו את חתימת ההיסב, ובכלל זה אלון לא היה רשאי לסחר את השיק לזאב.

לא אוכל לקבל טיעון זה, המייחס משמעות מופרזת לחתימת ההיסב בשם "אלון" על גב השיק שהופקד. בנסיבות הליך זה, חתימה זו המופיעה לצד מספרים הנחזים כמספרי חשבון וסניף היא עסקה של הפקדת השיק למשמרת אצל הבנק לצורך גביה. אזכיר שדובר בשיק שסחירותו הוגבלה ברישום "למוטב בלבד", וכי הבנק השיב את השיק למפקיד לאחר שלא כובד. מכאן, שחתימת ההיסב לבנק הייתה "היסב מגביל" כמשמעותו בסעיף 34 לפקודת השטרות. היסב, שאינו מעניק לבנק בעלות בשטר והוא אחז בו מכוח הרשאת המסב לצורך הגביה. המדובר ביחסים, שהם במהותם יחסי שליחות:

"היסב השיק המצוין בביטוי 'למוטב בלבד' יכול להיות אך ורק היסב לגוביינא כאשר הבנק הוא שלוח המוטב-הנפרע" (ע"א 1560/90 ציטיאט נ' הבנק הבינלאומי בעמ' 510 (28.12.94). ראו גם ע"א 6909/00 בנק דיסקונט נ' קבוצת יצחקי (10.5.01), והדיון במבחני ה"היסב המגביל" בע"א 444/82 בנק קונטיננטל נ' שייקביץ (30.7.85)).

עם תום השליחות משום שהשיק לא כובד, השיב הבנק את השיק למפקיד, כפי חובתו:

"..שיק שהופקד למשמרת ולגביה, ולא כובד על ידי הבנק הנמשך, חייב הבנק הגובה להחזירו לידי המפקיד, משום שמלכתחילה קיבל אותו לידיו בהיסב מגביל, לגביה בלבד, ומעולם לא רכש בו בעלות" (ת"א (י-ם) בנק הפועלים נ' דודי (10.8.06)).

1. לא ניתן לקבל את הטענה כי מהלך זה, של יצירת שליחות לצורך גביה אשר כשלה והשבת השיק למפקיד, הפקיע את זכותו של התובע כנפרע, או כי נדרשת מחיקת חתימת ההיסב כדי לאפשר להם לפעול לגביית הסכום הנקוב בשיק. בהקשר זה תוזכר קביעה נוספת מעניין ציטיאט הנזכר לעיל, לפיה "שיק המשורטט 'למוטב בלבד'... הרשאתו היא לגביית הסכום הנקוב בשטר והפקדתו בחשבון המוטב בשיק" (עמ' 506). ה"מוטבים בלבד" שהחזיקו בהרשאה לגבות את השיק הראשון הם התובע או אלון, ולא ניתן לקבל שניסיונם להפקיד את השיק והעובדה שהאחרון לא כובד יפקיע את זכותם זו.

הדבר עולה גם ממידת ההוגנות ומעקרון תום הלב: השיק הראשון ניתן בהרשאת הנתבעת, כתשלום לתובע בגין סחורה שסיפק לעסק המשפחתי שהופעל בידי בנה של הנתבעת, דן. כאשר הופקד השיק, נמנעה הנתבעת מלכבד את התחייבותה לשלם את סכום השיק – מה שהיה מתרחש בין אם ניסיון ההפקדה היה בחשבונו של השותף, או בחשבון התובע. ניסיונה להוסיף ולהתחמק מתשלום דווקא על יסוד הימנעותה מלכבד את השיק, בטענה שניסיון ההפקדה "הפקיע" את זכותו של התובע, הוא ניסיון שאינו שלם ושלא ניתן לקבלו.

1. הנתבעת טענה גם שהתובע אינו מופיע בשיק הראשון כנפרע באופן בהיר. איני מקבל טענה זו.

סעיף 6(א) לפקודת השטרות דורש "שהנפרע יהא נקוב בו בבהירות סבירה, אם בשמו ואם בדרך אחרת". הדרישה עוסקת אפוא בסבירות, "אין צורך בדיוק גמור" בשמו של הנפרע ואין לאפשר למושך שיק להתנער מחובת התשלום בטענה להשמטת חלקי שם (ע"א 291/66 כץ נ' יפו-מור בע"מ (21.9.66)). אין אף הכרח בשמו המלא של הנפרע ובנסיבות מתאימות ניתן להסתפק בשמו הפרטי (ע"א (מרכז) 65934-11-17 שנהב נ' בנק מזרחי טפחות פיסקה 33 (20.3.18)). כך בענייננו, בו נמסר השיק ללא ציון מוטב כתשלום לתובע, והתובע הוא שמילא את שמות המוטבים תוך שהחסיר את שמות המשפחה. נסיבות אלה אינן מותירות חוסר-בהירות בנוגע לזהות הנפרע, מה עוד שהנתבעת עצמה זיהתה את "זאב" המופיע כמוטב בשיק בתור התובע (פיסקה 10 לתצהירה). בשל כל אלה, הטענה נדחית.

מאותם טעמים, אין לקבל את טענת הנתבעת בנוגע לרישום "למוטב בלבד" – שהרי, התובע הוא אחד הנפרעים ועל כן אין ברישום זה למנוע ממנו לממש את השיק (לאפשרות של ריבוי נפרעים על גבי שטר אחד ראו סעיף 6(ב) לפקודת השטרות). אזכיר שלעדותו של התובע, הרישום "למוטב בלבד" בוצע בידי דן, טרם השלמת שמות המוטבים (פ/5).

1. אף בנוגע לשיק השני העלתה הנתבעת טענה על יסוד חתימות ההיסב בגב השיק: התובע, מר זאב בס, רשום כנפרע בשיק, ועל גב השיק חתימה בשם "זאב", וכן חותמת של חברה לניכיון שיקים בשם "שערי יצחק ויעקב בע"מ" (להלן "חברת הניכיון") ועליה חתימה. לעדות התובע הוא מסר את השיק לחברת הניכיון ללא תמורה, זו ניסתה להפקיד את השיק שלא כובד, ואז השיבה אותו לתובע. על יסוד זה טענה הנתבעת כי התובע היסב את השיק לחברת הניכיון, וכי כל עוד לא מחק את חתימת ההיסב הוא אינו "אוחז" בשיק ואינו רשאי לתבוע על פיו, ולחלופין כי סניף הבנק של חברת הניכיון הוא האוחז.

לא אוכל לקבל טענה זו. המדובר בשיק שסחירותו לא הוגבלה. חתימת ההיסב "זאב" בגב השיק היא היסב על החלק (היסב ש"אינו מפרש שום נסב"), אשר הופך את השיק להמחאה למוכ"ז (סעיפים 7(ג) ו-33(א) לפקודת השטרות, ע"א 665/83 בנק לאומי נ' בן עליזה פיסקה 3 (27.11.84), ע"א 1794/09 אלומיניום החזקות נ' אפל פיסקה 19(ב) (4.7.10)). כך גם חתימת חברת הניכיון. המחזיק בשטר למוכ"ז הוא "אוחז" שיכול לתבוע על פי השטר (סעיפים 1 ו-37 לפקודת השטרות). כך התובע, שקיבל את השיק חזרה מחברת הניכיון לאחר שלא כובד ורשאי לתבוע על פיו.

הכרעה

1. התנגדות הנתבעת לביצוע השטר נדחית, והתובע רשאי לחדש את הליכי ההוצאה לפועל נגדה.
2. באמדן הוצאות ההליך שקלתי את טיבו, משכו, מספר וסוג הישיבות והבקשות, ואת ההיקף המשוער של תשומות להן נדרש התובע לצורך ניהול ההליך. במכלול השיקולים, אני קובע כי הנתבעת תישא בהוצאות התובע ובשכר טרחת עורך דינו כולל מע"מ בסכום כולל של 8,000 ₪. הסכום ישולם עד 1.7.20 אחרת יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד לתשלום בפועל.
3. המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ח' סיוון תש"פ, 31 מאי 2020, בהעדר הצדדים.