15 אוגוסט 2021

1. התובע הגיש תביעה להכיר בליקוי שמיעה וטנטון כפגיעה בעבודה כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה-1995 (להלן: "החוק").

2. ביום 11.8.20 ניתנה החלטה לפיה התובע עבד בחברת חשמל משנת 1978 עד לפרישתו במדור לקוחות מניה, ותפקידו היה להתקין ולבדוק מונים אצל לקוחות החברה.

הגם שלא הוצגו מפלסי רעש משאלה לא נערכו, נקבע כי בחלק מהימים נחשף התובע לרעש העולה על 85 דציבלים ובימים אחרים נחשף לרעש נמוך יותר.

3. ד"ר עדי בירון התמנה לשמש מומחה - יועץ רפואי (להלן: "המומחה").

4. ביום 24.2.21 הוגשה חוות דעתו של המומחה.

המומחה מציין כי אינו מבין מהחומר שהועבר לרשותו האם אכן קיימת חשיפה לרעש מזיק על פי הגדרות החוק וכי הסתמך על בדיקת שמיעה אחת שהועברה לעיונו מיום 30.10.17 אשר בוצעה בקופ"ח כללית פתח-תקוה.

אשר לקשר הסיבתי בין ליקוי השמיעה ממנו סובל התובע לבין חשיפתו לרעש, כמתואר בעובדות המקרה, השיב המומחה כי אין קשר סיבתי, כך:

"ללא נתוני רעש מדויקים אשר יראו חשיפה כקבוע בחוק התשובה היא לא."

5. ביום 15.4.21 הועברה למומחה שאלת ההבהרה הבאה:

"תשומת לבך לכך כי לא הוכחו מפלסי רעש מדויקים, אך הוכחו עובד האופן שבחלק מהימים הוא נחשף לרעש מזיק בעוצמה העולה על 85 דציבלים ברוב שעות היממה ובחלק מהימים נחשף לרעש הפחות מ- 85 דציבלים.

האם עקומת השמיעה של התובע אופיינית לחשיפה לרעש מזיק והאם יש בכך כדי לשנות את תשובתך."

6. ביום 29.4.21 הוגשה התשובה לשאלת ההבהרה:

"עקומת השמיעה יכולה להתאים לירידת שמיעה כתוצאה מחשיפה לרעש מזיק, כמו גם לירידת שמיעה על רקע גנטי, או משנית לגיל. במקרים אלה, במידה והייתה הוכחה לחשיפה לרעש מזיק כהגדרתו בחוק הייתי נוטה לקבל את טענת התובע, אך מהנתונים שהוצגו בפני עולה כי ככל הנראה לא היה התובע חשוף לרעש של מעל 85 דציבל במשך 8 שעות בכל יום, ולכן אין בתוצאות עקומת השמיעה כדי לשנות את תשובתי."

7. טענות התובע –

א. מתשובת המומחה עולה כי במידה והוכחה חשיפה לרעש מזיק כהגדרתו בחוק, אז ניתן לקשור קשר סיבתי בין ליקוי השמיעה ממנו סובל התובע לבין חשיפתו לרעש מזיק. אלא שנקבע על ידי בית הדין כנתון עובדתי, כי התובע היה חשוף בחלק מהימים לרעש מזיק בעוצמה העולה על 85 דציבלים ואל לו למומחה לסטות מנתון עובדתי זה.

למעשה מקביעת המומחה עולה באופן חד משמעי שניתן לקשור קשר סיבתי בין הירידה בשמיעה לבין החשיפה לרעש מזיק.

ב. המומחה השיב כי עקומת השמיעה יכולה להתאים לירידת שמיעה כתוצאה מחשיפה לרעש מזיק. הן הנתבע והן המומחה לא הוכיחו כל אינדיקציה לגורם אפשרי אחר לליקוי ממנו סובל התובע, ולכן סביר ביותר לקבוע כי הירידה בשמיעה נגרמה עקב החשיפה לרעש.

ג. לחלופין, מאחר והמומחה מתקשה לקבל את העובדה כי התובע היה חשוף לרעש מזיק בעבודתו, יש למנות מומחה נוסף.

ד. בעב"ל 188/08 המל"ל - דור אלון נקבע כי התנאי הקבוע בסעיף 84א(א) לחוק לעניין הוכחת החשיפה לרעש התקפי או מתמשך יכול ויקבע גם על ידי בדיקות השמיעה ולאו דווקא על פי בדיקות עוצמת הרעש.

בענייננו קבע המומחה כי עקומת השמיעה יכולה להתאים לירידת שמיעה כתוצאה מחשיפה לרעש מזיק.

ה. גם בעניין התלונות לטנטון המומחה מתבצר בעמדתו. טנטון צוין הן ברשומה הרפואית מיום 3.10.17 והן בבדיקת שמיעה מיום 30.10.17. מדובר בשני רישומים שתועדו לפני שהתובע חדל לעבוד ברעש מזיק.

8. טענות הנתבע –

א. על מנת להוכיח קשר סיבתי רפואי יש להראות זאת ברמה העולה על 50%.

הנתבע מפנה לעב"ל 25656-10-16 עפר שטויר - המוסד לביטוח לאומי (13.12.17).

ב. המומחה קובע שתי מסקנות: האחת, כי עקומת השמיעה של התובע יכולה להעיד גם על ירידת שמיעה על רקע גנטי ובהעדר נתונים יש קושי להוכיח והשנייה, כי מהנתונים לא עולה כי התובע היה חשוף לרעש מעל 85 דציבל בכל יום.

מתשובות המומחה לא עלה בידי התובע להוכיח קשר סיבתי ברמה העולה על 50%.

ג. בשונה מפסק דין פאנוס, בענייננו נקבע כי "טענת התובע כי רוב עבודתו היתה בחשיפה לרעש מזיק אכן לא הוכחה".

ד. התקנות אינן מסבירות את הדין בשעה שהחשיפה היא חלקית ועל בית הדין לסמוך על המסקנה הרפואית של המומחה שמינה.

על פי ההלכה הפסוקה חוות הדעת של המומחה היא בבחינת "אורים ותומים לבית הדין".

ה. משלא מתקיימת ירידה בשמיעה יש לדחות גם הטענה לטנטון.

ההכרעה –

9. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, מסקנתי הינה כי דין התביעה להתקבל באשר לליקוי השמיעה ולהידחות באשר לטנטון.

10. על פי ההלכה הפסוקה חובת הוכחת קשר סיבתי בין תנאי העבודה לליקוי השמיעה מוטל על התובע. עליו להוכיח בסבירות של מעל 50% קיומו של קשר זה.

11. מקריאת חוות הדעת, לרבות התשובות לשאלות ההבהרה, עולה כי לדעת המומחה עקומת השמיעה יכולה להתאים לירידה בשמיעה כתוצאה מחשיפה לרעש מזיק, כמו גם לירידת שמיעה על רקע גנטי או משנית לגיל.

עוד מוסיף המומחה כי במידה והיתה הוכחה לחשיפה לרעש מזיק כהגדרתו בחוק, היה נוטה לקבוע קשר סיבתי בין החשיפה לרעש לליקוי השמיעה.

12. בענייננו אמנם נקבע בהחלטה כי טענת התובע כי רוב עבודתו הייתה ברעש מזיק לא הוכחה. יחד עם זאת, נקבע כי התובע נחשף לרעש מזיק בחלק מהימים, רעש העולה על 85 דציבלים. לעומת זאת בימים אחרים היה חשוף לרעש נמוך יותר.

13. תקנות הבטיחות בעבודה (גהות תעסוקתית ובריאות עובדים ברעש) התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") לא קובעות מה דינו של עובד שבחלק מהימים חשוף לרעש העולה על 85 דציבלים ובימים אחרים חשוף לרעש נמוך יותר.

מחוות דעת המומחה עולה כי אילו התקנות היו קובעות כי תנאים אלו מהווים חשיפה לרעש מזיק אזי התובע הוכיח קיומו של קשר סיבתי בסבירות של מעל 50%.

14. אלא שלטעמי הספק בעניין זה צריך לפעול לטובת התובע.

סעיף 1 לתקנות מגדיר "עובד ברעש מזיק" -

       "עובד ברעש מזיק" – כל אחד מאלה:

(1)   אדם העובד בעבודה או בתהליך עבודה מן הנקובים בתוספת הראשונה;

(2)   אדם החשוף, במקום עבודתו, לרעש מזיק מתמשך או התקפי מעל לרמת החשיפה המשוקללת המרבית המותרת לרעש מתמשך והתקפי, או מעל לרמת החשיפה המרבית המותרת לרעש התקפי והוא עובד 200 שעות בשנה לפחות, אלא אם כן הורה מפקח עבודה אזורי על תקופה שונה ממנה לגבי מקום עבודה מסוים;"

מההגדרה עולה כי תנאי לעבודה ברעש מזיק הוא שהעובד עבד לפחות 200 שעות בשנה. כלומר לא קיימת דרישה לחשיפה לרעש מזיק כהגדרתו בכל יום ויום במשך 8 שעות.

זאת ועוד, על פי התוספת השנייה חשיפה של 8 שעות לרעש של 85 דציבלים הינה חשיפה לרעש מזיק, קל וחומר כאשר כעולה מההחלטה קיימים ימים בהם היה התובע חשוף למעל 85 דציבלים.

בענייננו התובע היה חשוף לרעש מזיק מעל 200 שעות בשנה כאשר בחלק מהימים עבד בחשיפה לרעש מזיק מעל 85 דציבל מעל 8 שעות ובחלק מהימים היה חשוף לרעש נמוך יותר. גם בימים אלה, או לפחות בחלקם היה חשוף לרעש מזיק.

בנסיבות אלה, בהתאם להגדרת התקנות ל"עובד ברעש מזיק" ובהתאם לכלל כי ספק צריך לפעול לטובת התובע, המסקנה הינה כי התובע עובד ברעש מזיק.

15. על בסיס הנחה זו יש לשוב ולבחון את חוות הדעת של המומחה משמסקנתו הינה כי במידה והיתה הוכחה לחשיפה לרעש מזיק כהגדרתו בחוק, היה נוטה לקבל את טענת התובע לקשר סיבתי.

אמנם המומחה ממשיך כי מהנתונים עולה כי ככל הנראה התובע לא היה חשוף לרעש של מעל 85 דציבל במשך 8 שעות ולכן אין בתוצאת העקומה כדי לשנות את מסקנתו.

אלא משכאמור על פי התקנות לא נדרשת חשיפה לרעש של מעל 85 דציבל 8 שעות בכל יום ומשהתובע היה חשוף בחלק מהימים לרעש העולה על 85 דציבל, אני קובעת כי על פי חוות הדעת של המומחה, הוכיח התובע קשר סיבתי ברמה הנדרשת.

16. אשר לטנטון מסקנתי שונה.

המומחה נשאל האם לאור פניות התובע ותלונותיו באשר לטנטון על פי החומר הרפואי, האם הוא סובל מרעש תמידי באוזניים אשר נגרם עקב חשיפה לרעש מזיק.

תשובת המומחה:

"לא. אין פניות חוזרות, ואין נתוני חשיפה לרעש".

כעולה מההחלטה מיום 15.4.21 יש לראות את הפנייה הראשונה בדבר טנטון מיום 3.10.17 ואת הבדיקה אותה ביצע ביום 30.10.17 כפנייה אחת.

סעיף 84א(ב)(3) קובע כי תנאי להכרה בטנטון הוא כי:

"הפגיעה בתפקוד עקב הטנטון חייבה פניות חוזרות ונשנות לטיפול רפואי, שתועדו ברשומה רפואית".

על פי הפסיקה הפניה לבדיקה, ביצוע הבדיקה וחזרה לרופא עם תוצאתה אינן נחשבות לשלוש פניות נפרדות.

עוד יש לציין כי הפנייה בענייננו סמוכה למועד הגשת התביעה למוסד.

התוצאה הינה שהתובע לא הוכיח פניות חוזרות ונשנות בשל פגיעה בתפקוד ולפיכך דין התביעה לטנטון להידחות.

17. התוצאה אפוא כי מתקבלת התביעה להכיר בליקוי השמיעה ונדחית התביעה להכיר בטנטון.

18. הנתבע ישלם לתובע הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 3,000 ₪ וזאת תוך 30 יום מהיום שיומצא פסק הדין.

ניתן היום, ז' אלול תשפ"א, (15 אוגוסט 2021), בהעדר הצדדים.