האם יש מקום לחייב את הנתבע בפיצוי התובע בגין לשון הרע וכליאת שווא.

זוהי השאלה שנותרה להכרעה בהליך זה, ואשר התשובה עליה שלילית.

רקע

1. התובע הוא הבעלים של סירה (או מספר סירות), כך בעבר וככל הנראה בהווה.
2. לטענת התובע, משך שנים הוא עשה שימוש בשטח מעגנת "שביט" בחיפה, בו פעלו מועדני שייט, לרבות עמותת שייט חיפה (ובשמה הקודם "הפועל"), אשר החזיקה במקום צריף (הקרוי "צריף הפועל"), בו אחסנו מספר אנשים, ביניהם התובע, סירות וציוד.
3. חברת נמלי ישראל פיתוח ונכסים בע"מ (להלן – חנ"י) היא חברה בבעלות מדינת ישראל, אשר טוענת לזכויות בשטח האמור, בין היתר בשים לב להסכם שנחתם בינה לבין מדינת ישראל בשנת 2015, ובו, כך לטענתה, הוקנו לה זכויות חכירה במקרקעי נמל חיפה, לרבות בשטח האמור.
4. על רקע זה פעלה חנ"י לסילוק ידה של עמותת שייט חיפה מהמקרקעין הנדונים.

בסופו של יום, ובמהלך שנת 2017, פינתה שייטת חיפה את השטח, לאחר שחנ"י העמידה לרשותה שטח חליפי ב- "חוף השקט" בחיפה.

משכך, פעלה חנ"י לפינוי "צריף הפועל", בו היה כאמור ציוד שונה, לרבות של התובע.

כחלק מפעולותיה של חנ"י בנדון היא שלחה מכתבים לבעלי ציוד במקום; תלתה הודעה בה הודיעה על כוונתה למנוע כניסה לצריף והזמינה אנשים להוציא ממנו ציוד עד לתאריך מסוים; החליפה מנעולים בצריף; ואסרה את כניסתם של אנשים בלתי מורשים לשטח.

יש לציין כי איסור כניסת בלתי מורשים לשטח בכללותו נעשה, כך לטענת חנ"י, גם מטעמים ביטחוניים.

1. התובע לא השלים (ואינו משלים עד היום) עם טענות חנ"י לזכויות בשטח האמור, לרבות איסור השימוש בצריף הנדון.

לשיטת התובע הוא בעל זכויות בשטח, ומעשיה של חנ"י כלפיו, לרבות איסור כניסה לשטח ונעילת הצריף, הם בלתי חוקיים.

בנדון יש לציין כי לאחרונה פסק בית משפט השלום בחיפה (ת"א 59508-06-19) לטובת חנ"י בתביעה לסילוק ידו של התובע בשטח, וקבע כי לתובע אין זכויות להחזיק בצריף או לאחסן שם את סירתו וכן ציוד השייך לו.

פסק דין זה אושר במסגרת ערעור שהוגש עליו (ע"א 19716-07-20).

1. הנתבע הועסק ע"י חנ"י כקצין בטחון בשטח הנדון.

על הרקע המפורט לעיל ביצע הנתבע מספר פעולות במסגרת עבודתו, לרבות תליית הודעות בדבר איסור כניסה לשטח ומניעת כניסה ושימוש בו.

ביום 30.4.19 סיים הנתבע את עבודתו האמורה, ומאז הוא אינו נמצא במקום.

על ההליך, הסעדים שהתבקשו בו, וצמצומם בהמשך

1. התובע, שייצג את עצמו בהליך, הגיש תביעה שהוכתרה כתביעה "כספית, (לשון הרע – פיצוי סטטוטורי, כליאת שווא –פיצויים עונשיים מוגברים, מניעת הנאת חיים – פיצוי רסטורטיבי), צו עשה, צו מניעה", כאשר סכום התביעה הועמד על 140,000 ₪.

בכתב התביעה נטען כי מעשיו של הנתבע, אשר מנע מהתובע כניסה לשטח, אינם כדין, ומשכך נתבקש מתן צו אשר ימנע זאת מהנתבע.

עוד נטען כי הדבקת מודעות בידי הנתבע, האוסרות על כניסה למקום, מהוות לשון הרע, ומשכך התבקש צו המורה לו להסירן.

עוד נטען כי הנתבע עיוול כלפי התובע בכך שביצע כלפיו כליאת שווא באירוע שהתרחש ביום 4.4.17, וכן הוציא את דיבתו במספר אירועים שתוארו בכתב התביעה, אשר התרחשו בשטח הנדון.

התובע אף עתר לקבלת סעד זמני בנדון.

1. בישיבת קדם המשפט שהתקיימה ביום 13.5.19, ונוכח טענת ב"כ הנתבע לפיה מרשו אינו עובד יותר בשטח הנדון (על רקע הפסקת עבודתו אצל חנ"י), קיבל התובע את המלצת בית המשפט ולפיה התביעה, בכל הנוגע לצו עשה וצו מניעה, תגיע לידי מיצוי, בכפוף להגשת תצהיר בנוגע להפסקת עבודת הנתבע במקום, כאשר כל שיוותר יהיה לדון בסעד הכספי המבוקש (עמ' 1 לפרוטוקול הישיבה, שורות 23-24).

תצהיר כאמור מטעם הנתבע אכן הוגש ביום 22.5.19.

1. אמור מעתה, כל שנותר להכרעה בהליך זה נוגע לסעד הכספי שנתבקש ע"י התובע.

ברי גם שמעת שהפסיק הנתבע לעבוד אצל חנ"י, ואינו נמצא עוד בשטח הנדון, אין כל משמעות לצו המניעה וצו עשה שביקש התובע.

1. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית, הכולל אחד עשר עמודים וכ- 60 מסמכים.

הנתבע הגיש תצהיר שלו, וכן תצהיר של מר גד הילל (רכז פיקוח וניהול בחנ"י).

נוסף לאלה, ביקש הנתבע להסתמך על תצהיר של משה דוד (קב"ט בחנ"י), שהוגש במסגרת תגובתו לבקשה למתן סעד זמני.

1. ביום 28.10.20 התקיימה ישיבה בה נשמעו עדי הצדדים.

לאחר הישיבה הגישו הצדדים סיכומי טענות בכתב.

1. יש לציין כי בסמוך לאחר הגשת סיכומי הנתבע הגיש התובע סיכומי תשובה המתפרשים על פני 17 עמודים, הכוללים עשרות נספחים, וזאת ללא נטיל רשות.

על רקע החלטה שניתנה ביום 9.2.20 הגיש התובע בקשה למתן רשות להגשת סיכומי תשובה, לה התנגד הנתבע.

לצורך פסק דין זה התייחסתי לסיכומי תשובה אלה כאילו ניתנה רשות להגשתם.

עוד יצויין כי ביום 26.10.20 הגיש התובע סיכומי "תוספת" (שוב ללא נטילת רשות), וזאת לאור פסק הדין שניתן במסגרת ע"א 19716-07-20 הנ"ל, וגם כאן יצאתי מתוך הנחה שהתובע רשאי לטעון את שנטען באותם "סיכומי תוספת".

דיון והכרעה

1. לאחר שמיעת הראיות ושקילת טענות הצדדים מצאתי כי דין התביעה להידחות.

תחילה – השאלות הטענות הכרעה (ומה שאינו כזה)

1. בחינה של הנטען בכתב התביעה על שלל נספחיו; כמו גם האמור בהודעות שונות שהגיש התובע בהליך זה; הנטען מפיו בישיבות שהתקיימו בפניי; האמור בתצהירו; והנטען בסיכומיו השונים; מעלה כי מרבית טענותיו נוגעות לזכויות הקנייניות בשטח הנדון, כאשר הן מופנות, רובן ככולן, כלפי חנ"י.

התובע עשה מאמצים לא מבוטלים בניסיונו להוכיח שהתנהלות חנ"י בנוגע לשטח הנדון אינה כדין, וכי לו יש זכויות קניין, כאלה ואחרות, בשטח הנדון.

חוששני כי התובע כלה מאמצים רבים לשווא, שכן טענות אלה, רובן ככולן, אינן נוגעות לסעד הכספי שהתובע ביקש לחייב את הנתבע בו.

משכך, אין מקום ואין צורך לקבוע במסגרת פסק דין זה מסמרות בטענות השונות שהעלה התובע בנדון, כאשר אוסיף כי פסק הדין שניתן לאחרונה בתביעה לסילוק יד שהגישה חנ"י כולל, לפחות באופן חלקי, הכרעה בטענות הנדונות.

1. זאת ועוד.

מהמסמכים הרבים שהוצגו לפניי, כמו גם מעדות התובע לפניי, עולה, כחוט השני, שבמסגרת טענות התובע כלפי חנ"י בנוגע לזכויות השימוש שלו בשטח הנדון, לא חוסך התובע באמצעים כלפי גורמים כאלה ואחרים, ע"י נקיטה במגוון הליכים משפטיים.

בכל הנוגע לנתבע מתברר, שהתובע נקט נגדו מספר הליכים, לרבות מכוח חוק הטרדה מאיימת, כמו גם בהגשת קובלנות פליליות, אשר לא הניבו לתובע תוצאה כלשהו.

ההליך הנוכחי, כך סבורני, היא המשך ישיר של ניסיונות התובע להתנגח בחנ"י, ובמידה מסויימת לפרוק את כעסו כלפי החלטתה לאסור עליו להיכנס לשטח הנדון, כאשר הפעם התבטא הדבר בתביעה המונחת לפניי, שהוגשה כלפי עובד לשעבר שלה.

1. בסופו של יום, נותרה להכרעה טענת התובע לפיצוי בסך 140,000 ₪, בגין עוולות של כליאת שווא ולשון הרע, אותן הוא ייחס לנתבע.

ואולם גם בנדון יש לומר כי קריאה בכתב התביעה, בתצהיר התובע ובסיכומיו, מעלה כי טענות התובע לכליאת שווא וללשון הרע היו בבחינת "שחקן משנה" ביחס לטענות כנגד חנ"י וביחס לזכויות השימוש בשטח, כאשר לעיתים הן נדמו כסרח עודף ביחס לטענות התובע כנגד חנ"י.

1. להלן נדון בטענות התובע בנדון, ביחס לאירועים שנטענו מפיו.
2. אירוע מיום 4.4.17
3. לטענת התובע, הנתבע החליט להשתלט על "צריף הפועל", כאשר בנדון נטען שהנתבע "הפקיע אותו לטובת חנ"י" (סעיף 35(17) לתצהיר עדותו הראשית).

התובע הוסיף שהנתבע "החליף/הוסיף שלא כדין מנעולים", ללא פרסום ברשומות על הפקעת הצריף (סעיף 35(20) לתצהיר).

את טענתו לכליאת שווא פירט התובע באופן הבא, בתת סעיפים 21-22 לסעיף 35 לתצהירו:

"כתוצאה מהשתלטות בלתי חוקית זו נשארתי בבגד ים מחוץ לצריף הנעול, כשסירתי לצידי, לעיני צופי הים שהפליגו שם בסמוך.

עד שהצלחתי להכנס שוב לצריף, חלפו דקות ארוכות שזה למעלה מהדרוש בפסיקה המנחה (מח' נצ') כדי שמעשי הנתבע 1 יוגדרו כמי שכלא אותי כליאת שווא."

בעדותו אישר התובע כי דובר במצב בו הצריף ננעל והוא נשאר מחוץ לצריף (עמ' 14 לפרוטוקול הישיבה מיום 28.10.29, שורות 21-22).

1. בנדון טען הנתבע בתצהירו כי הוא פעל על פי הוראות מעסיקתו חנ"י, אשר הנחתה אותו "לסגור את הצריף בו מאחסן התובע את סירתו, כחודש לאחר שהונחו המשתמשים בצריף לפנות את מיטלטליהם" (סעיף 4 לתצהירו).

הנתבע הוסיף כי הוא פעל על פי הוראות חנ"י, וכי אין לו כל הכרות אישית עם הנתבע ואינו לו עניין אישי עימו (סעיף 7 לתצהירו).

1. סבורני כי טענת התובע לכליאת שווא ביחס לאירוע זה נעדרת כל יסוד.

גם אם נניח שביום הנדון נשאר התובע מחוץ לצריף אשר ננעל בידי הנתבע, אין המדובר בכליאת שווא כהגדרתה בסעיף 26 לפקודת הנזיקין, המורה כדלקמן: "כליאת שווא היא שלילת חירותו של אדם, שלילה מוחלטת ושלא כדין, למשך זמן כלשהו, באמצעים פיזיים או על ידי הופעה כבעל סמכות".

אין לומר שמצב בו נשאר התובע מחוץ לצריף הנעול, הוא מצב בו נשללה חירותו של שלילה מוחלטת שלא כדין.

מדובר, לכל היותר, במניעת התובע משימוש בצריף, ע"י נעילתו, ואולם בכך אין כדי לענות על הגדרת כליאת שווא.

אין ממש בטענות התובע לפיה כי כל פגיעה בחירותו, לרבות חירותו לעשות שימוש בצריף, מהווה כליאת שווא, שכן אין די בפגיעה בחירות לצורך כך, כי אם בשלילה מוחלטת של החירות.

מעבר לכך, הנתבע נעל את הצריף על פי הוראות חנ"י מעסיקתו, כחודש לאחר שפרסמה חנ"י הודעה על כוונתה לעשות כך, כאשר בהליך משפטי אחר נקבע שלתובע אין זכויות שימוש בצריף, ומשכך ברור שנעלית הצריף אינה יכולה להיחשב מעשה "שלא כדין".

1. סיכומו של עניין, האירוע מיום 4.4.17 אינו מבסס, ולו באופן קלוש, טענה של כליאת שווא.

גם אין באירוע זה כדי להוות "לשון הרע" בהתאם לחוק איסור לשון הרע (טענה שהועלתה ע"י התובע באופן כללי ובמרומז ביחס לאירוע הנדון).

1. אירועים מתאריכים 24.5.17, 25.5.17, 26.5.17, 7.10.17
2. בתצהירו סעיפים (36 עד 39), תיאר התובע ארבעה אירועים (אשר שלושה מתוכם התרחשו יום אחרי יום), בהם הוא הגיע לשער הכניסה של מתחם מעגן השייט, וסורב להיכנס.

באחד האירועים (זה שהתרחש ביום 24.5.17) הזמין התובע ניידת משטרה למקום.

ביחס לאירוע מיום 7.10.17 טען התובע, כי כאשר כניסתו סורבה בשער, הצטברו מאחורי מכוניות מספר רכבים, כאשר לטענתו הוא "הושפל עד עפר" אל מולם נהגיהם (סעיף 5 לתצהיר).

לטענת התובע, עצם הצבת השער האמור היא בלתי חוקית; כך גם הצבת שלט עליו צויין כי המדובר בשטח פרטי; וכי מעשיו של הנתבע, אשר מנע מהתובע כניסה, הם "כליאת שווא ולשון הרע ברף הגבוה ביותר" (סעיף (39(8) לתצהירו).

1. הנתבע מסר בתצהירו כי הוא הונחה ע"י חנ"י למנוע כניסה של בלתי מורשים באשר הם, ביניהם התובע, כאשר בכל אחד מהאירועים הנ"ל לא היה מקרה אחד בו מי מבין הנוכחית התייחס באופן כלשהו לאירוע, קל וחומר באופן שלעג לתובע או לאחרים.

עוד נמסר כי במרבית המקרים מניעת הכניסה נעשה ע"י מוקדן מקצועי מרחוק, ובמקרים בהם הגיע הנתבע עצמו לשער, אף אחד לא העלה כלפיו טענות.

1. גם כאן מצאתי את טענות התובע משוללות יסוד.
2. כל שהוכח בנדון היה שהתובע הגיע במספר הזדמנויות לשער הכניסה החשמלי של המתחם, וכניסתו סורבה "מרחוק", לאחר שביקש להיכנס באמצעות מערכת תקשורת המותקנת במקום.

בחלק מהמקרים, כך עולה, הנתבע כלל לא היה נוכח ליד השער (אלא ישב במקום אחר), ובפעמים בהם הנתבע הגיע לשם, כלל לא הוכח שהוא עשה מעשה כלשהו שיש בו כדי להשפיל או לפגוע בתובע, מעבר לעצם סירוב לתת לתובע אישור כניסה.

כאמור, התובע פעל על פי הוראות מעסיקתו, וכלל לא הוכח שהוא נהג בנדון בחוסר תום לב או בחוסר סבירות.

יתרה מכך, מניעת כניסת התובע למתחם לא נגעה באופן אישי לתובע, אלא התייחסה לציבור בלתי מסויים של אנשים שהוגדרו ע"י חנ"י כבלתי מורשים להיכנס למתחם.

1. מניעת כניסת התובע לשטח אינה מהווה, בנסיבות אלה, כליאת שווא, שכן באף לא אחד מהאירועים הנדונים לא דובר על מצב בו נשללה חירותו של התובע שלילה מוחלטת ושלא כדין, כמפורט לעיל.
2. אין גם לקבל את טענת התובע לפיה מניעת כניסתו לשטח בידי הנתבע באירועים הנדונים מהווה לשון הרע.

כאמור, התובע סורב להיכנס ע"י מערכת שהופעלה "מרחוק", כאשר בחלק מהמקרים הנתבע לא היה נוכח לידו עת סורב, ובמקרים בהם הגיע הנתבע כלל לא הוכח שהוא אמר אמירה כלשהי שיכולה לעלות כדי "לשון הרע" כהגדרתה בחוק.

עצם סירוב למתן אישור כניסה אינו מהווה, בנסיבות העניין שלפניי, "פרסום" כהגדרתו בחוק איסור לשון הרע, ולא היה בו, מבחינה מהותית, משום לשון הרע כהגדרתה בחוק.

גם אם אניח שהתובע נעלב או אפילו הרגיש, סובייקטיבית, מושפל בגלל שסורב להיכנס, הדבר אינו הופך את הסירוב לפרסום של לשון הרע כמשמעו בחוק.

אוסיף כי טענת התובע בסעיף 39(5) לתצהירו, לפיה באירוע מיום 7.10.17, הוא "הושפל עד עפר" אל מול נהגים שחיכו לפני השער, נסמכת על עדותו היחידה לה לא נמצא כל תימוכין, כאשר ממילא לא נעשתה במקרה דנן מצד הנתבע, או מצד כל אדם אחר, כל פעולה שיש בה כדי להצדיק, אובייקטיבית, תחושה של השפלה אותה חש התובע, מעבר לעצם העובדה שהוא סורב להיכנס.

1. מעבר לנדרש אוסיף ,כי גם אם היינו רואים בעצם סירוב הנתבע לאפשר לתובע כניסה למתחם משום פרסום לשון הרע, הרי שסבורני כי בנסיבות העניין הנתבע נהנה מהגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע.
2. לבסוף אציין כי טענת הנתבע בעניין אי חוקיות הצבת השער בכניסה למתחם, אינה יכול לבסס עילה כנגד הנתבע, בשים לב לעוולות שיוחסו לו.

גם הטענה לפיה תליית מודעה על שער הכניסה הכוללת את הכיתוב "שטח פרטי", מהווה הטעיה (נוכח טענותיו של התובע ביחס למהות הזכויות בשטח), אינה מצמיחה בידי התובע עילת תביעה כלשהי כלפי הנתבע.

1. תליית הודעה
2. התובע הלין על כך שהנתבע תלה על "צריף הפועל", בחודש אפריל 2017, הודעה.

מתמונות שצורפו לתצהיר התובע עולה, כי מדובר בהודעה שנוסחה בזו הלשון:

"הודעה מטעם חברת נמלי ישראל

נביא בזאת לידיעת הציבור כי המתחם (מועדון הפועל ימיה) יינעל באופן שלא תתאפשר אליו כל גישה וזאת החל ביום 01 במאי 2017.

על כל המעוניין להיכנס למתחם עד למועד האמור, על מנת להוציא ממנו ציוד (לאחר הצגת תיעוד להוכחת שייכות הציוד לפונה) לתאם זאת עם מוקד ביטחון בשעות העבודה הרגילות".

1. כלל לא ברור כיצד תליית מודעה זו מצמיח לתובע עילה לקבל פיצויים מאת הנתבע, וזאת גם אם נצא מהנחה שהנתבע תלה את המודעה.

המודעה נתלתה על פי הנחיות והוראות חנ"י, וגם אם התובע היה מוכיח כי לחנ"י לא היתה זכות קניינית בצריף (ולא כך הם פני הדברים), עצם תלייתה בידי הנתבע אינו מצמיח לו עילת תביעה.

תוכן ההודעה אף אינו מהווה "לשון הרע" מבחינת התובע, ואין טעם להכביר על כך מילים.

1. טענות כלליות לרשלנות והפרת הוראה חקוקה
2. במספר מקומות העלה התובע טענות ולפיהן התנהלות הנתבע היוותה התרשלות והפרת הוראה חקוקה.

טענות אלה הועלה בעלמא, באופן כללי ולא מפורט, וכלל לא הוכחו, ולו במעט.

סוף דבר

1. אני מורה על דחיית התביעה.
2. התובע ישא בהוצאות הנתבע בגין ההליך, בסכום כולל של 7,500 ₪, וזאת בתוך 30 ימים, אחרת ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד מועד התשלום בפועל.

ניתן היום, ב' כסלו תשפ"א, 18 נובמבר 2020, בהעדר הצדדים.