מבוא

1. לפניי תובענה שהוגשה על דרך של המרצת – פתיחה ובה מתבקש בית המשפט ליתן סעד הצהרתי ולפיו, ואני מצטט "האגודה אינה מוסמכת לפעול בתחומים שהם תחום הרשות המקומית במקום הוועד המקומי ותוך השגת גבולו ובהעדר פעילות ובעיקר העדר חיוב כחוק על ידי הוועד המקומי, פעילותה וחיוביה אינם מהווים "השלמה", מותרת על פי ההלכה בעניין ע"א 2853/16 עו"ד גולן משעלי ואח' נ' מתיישבי שריד ואח' (02.11.2017)".

2. אקדים כבר עתה ואציין, כי מדובר בהליך, אחד מיני רבים שהגיש המבקש כנגד המשיבה ועל כך להלן.

3. המבקשת הגישה תשובה לבקשה ובה טענה, כי יש לסלק את הבקשה על הסף ולחלופין, לעכב ההליכים בה עקב הליכי בוררות תלויים ועומדים, או לעכב ההליכים עקב תניית בוררות בתקנון המשיבה, שהינה אגודה שיתופית, שהמבקש עדיין חבר בה.

4. המבקש, הגיש לבקשתו, שאושרה על ידי, תגובה לתשובת האגודה, ובה טען, כי אין כל עילה לסילוק בקשתו על הסף, או לעיכוב הליכים בה.

5. כעולה מהכותרת ואציין זאת כבר עתה, סבורני כי, צודקת המשיבה בטענותיה ואכן דין הבקשה לסילוק על הסף, ולהלן כמובן אנמק מסקנתי זו.

6. עוד יצוין, כי עוד קודם להגשת לתשובתו של המבקש, ביקש המבקש בבקשה דחופה, כך כלשונו, להורות על החלפת המותב הדן בעניינו וזאת בנימוק שהוא פתח בשלושה הליכים בבית המשפט המחוזי שכולם נותבו בפניי. בשניים מההליכים הקודמים נדחתה בקשתו של המבקש, ומשכך והגם שלטענתו אין הוא מלין על עצם ההחלטות, הרי שמלין הוא על ניתובם של כל ההליכים לפניי.

7. בקשה זו, להחלפת מותב, הונחה תחילה על שולחן העבודה שלי, ואולם הופנתה לנשיא בית המשפט המחוזי כאן, אשר בהחלטתו מיום 13.2.19 דחה את בקשתו של המבקש.

8. לאחר מתן החלטה זו התרתי כאמור למבקש להגיש תגובתו לתשובת המשיבה להמרצת הפתיחה.

9. בהערת אגב יצוין, כי בבקשתו להחלפת מותב ציין המבקש, כי הגיש ערעור על אחד מהעניינים שהובאו לפתחי והגיש תלונה לנציב התלונות על השופטים בגין עניין אחר שהובא לפתחי.

עוד יוער, כי כב' הנשיא החליט כאמור, שאין באמור כדי להביא להחלפת המותב, וככל שיבחר, רשאי המבקש להגיש בקשה לפסילתי.

יצוין שבקשה שכזו לא הוגשה, ומאליו ברור שאיני סבור שרק עקב כך שהמבקש הגיש נגדי תלונה לנציב צריך אני לפסול עצמי.

למותר לציין וזאת על מנת להסיר ספק מליבו של המבקש, שפסק דיני זה ניתן בהתאם לדין הנוהג, ולמיטב הבנתי המשפטית וכמובן ללא משוא פנים.

הצדדים ורקע עובדתי נדרש

10. כאמור לעיל, הליך זה הוא השלישי לפניי. ההליך הראשון היה ה"פ 13369-09-18 אשר בה סקרתי את הרקע העובדתי הנדרש ומאחר שהוא רלוונטי גם להליך זה, אבקש לצטטו וכדלהלן:

"1. המבקש, בהמרצת הפתיחה לפניי, מתגורר ביישוב אמנון (להלן – "היישוב") שבתחומי המועצה האזורית מבואות חרמון, וזאת לאחר שרכש שם, בשנת 1994 מגרש בתחום ההרחבה של הישוב.

2. במסגרת ההרחבה, התאגדו התושבים בישוב, שאינם בעלי זכויות בנחלות החקלאיות, באגודה קהילתית, היא המשיבה בהמרצת הפתיחה שלפניי (להלן גם– "האגודה").

3. במשך שנים רבות, ולפחות מאז שנת 2005 (ראה ה"פ 1159/05 של בית המשפט המחוזי כאן, בעניינו של המבקש והמשיבה) קיים סכסוך משפטי בין המבקש לאגודה.

סכסוך, שהגיע פעמיים לבית המשפט העליון, נוהל אצל רשם האגודות והבוררים מטעמו, ואף לפניי, זהו ההליך השני, רק בעת האחרונה.

4. מכל מקום, עיקרו של סכסוך, בחיובו של המבקש להיות חבר באגודה הקהילתית השיתופית, ולזיקה שבין חברותו זו למגוריו בישוב ולחיובו במיסי האגודה הקהילתית או בחיובי מיסים כלשהם שאינם ארנונה, וכן לחוקיות פעולותיו של ועד האגודה הקהילתית.

5. עיקרה של פרשה, או עיקרו של סכסוך התברר במסגרת עת"מ 22222-07-10, גיורא עפגין נ' מתיישבי אמנון – ישוב קהילתי כפרי אגודה שיתופית בע"מ (24.10.11).

בפסק דינו של כב' השופט חטיב, בבית המשפט המחוזי כאן (להלן – "פסק - הדין") נפסק, כי אין לקשור בין חברותו של המבקש באגודה לבין זכויותיו במקרקעין וביישוב, וזה עיקר לעניינינו ואני מצטט "המבקש זכאי להביא את חברותו במשיבה לסיום, עפ"י רצונו החופשי, אם כי ראוי לציין כי אם כך יבחר המבקש, יהיה עליו להסדיר אל מול המשיבה את נושא השירותים שהמשיבה מספקת לו, וככל שהיא מספקת לו".

קביעה זו של בית המשפט בזמנו, הובילה את הצדדים למסכת, כמעט אין סופית של הליכים משפטיים, שסופם בקצרה הוא, כי עניין התשלום של המבקש לאגודה טרם הוסדר, וממילא גם, כך לטענת האגודה, המבקש עדיין חבר באגודה.

6. עוד חשוב לציין, כי קודם לפסק הדין, ניתן תוקף של פסק דין חלקי להסכמת הצדדים ולפיה "... נאסר בזאת על המשיבה לעסוק ו/או לבצע פעולות כלשהן אלא אם פעולות אלו מותרות על פי הדין".

7. בגין פסיקה זו, אחרונה, הוגשה ביום 12.12.18 על ידי המבקש בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט, שכן לטענתו המשיבה אינה ממלאת אחר הוראות פסק הדין החלקי ומוסיפה לעשות פעולות האסורות לה על פי כל דין.

8. ביום 13.12.18 ניתן על ידי פסק דין (ואולי צריך היה להיות החלטה) המוחק את הבקשה ואף חייבתי את העותר בהוצאות המשיבה.

9. בין לבין הוגשה המרצת פתיחה שבנדון, שעניינה מתן סעד הצהרתי המצהיר שהחל מיום 26.4.12, המבקש אינו חבר במשיבה."

11. כעולה מהרקע העובדתי שנסקר לעיל, הרי שבהמרצת הפתיחה הקודמת, ביקש המבקש שיינתן סעד הצהרתי ולפיו החל מיום 26.4.12 המבקש אינו חבר באגודה של המשיבה.

כפי שצוין לעיל, תובענה זו נמחקה על הסף.

12. עוד יצוין כי הוגשה בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט שממנה חזר בו המבקש, ואולם נוכח בקשת המשיבה שם, חויב המבקש בהוצאות.

טענות המבקש לגופן

13. המבקש טוען וכאמור, כי המשיבה אינה רשאית לפעול במקום הוועד המקומי ופעילותה כמו גם חיוביה אינם מהווים "השלמה" מותרת.

בשולי הפתיח לתובענה, מדגיש המבקש, ואני מצטט "אין באף פסק דין המתיר את ההשלמה נימוק מדוע היא מותרת..."

14. עוד מציין המבקש, כי תובענתו זו מתייחסת למועד שמ-1.1.16, שכן ושוב כלשונו, "שאלת חוקיות פעולות המשיבה לחיוב המבקש לממן פעולות אלה עד 31.12.05 מתבררת במסגרת תביעה כספית של האגודה נגד המבקש בהליך בוררות בפני רשם האגודות השיתופיות..."

15. במסגרת טיעוניו בתובענה, סוקר המבקש, את התפתחות החקיקה והפסיקה משנות ה-80 ועד ימינו אנו, תוך שמנסה הוא לאבחן פסיקה שאינה תואמת לדעתו, למסגרת הנורמטיבית הנכונה.

בעיקר מלין המבקש על כך שבע"א 2833/16, עו"ד גולן משעלי נ' מתיישבי שריד ואח' (19.2.13) (להלן- "עניין שריד"), קבע בית המשפט העליון כך: "אין ולא יכול להיות חולק על כך שאגודה קהילתית אינה רשאית להשיג את גבולות של הוועד המקומי בכל הנוגע לשירותים שהאגודה מספקת לתושבים ולגביית מס מוניציפלי, ואולם, אין כל מניעה שהאגודה תספק שירותים המהווים תוספת ... לשירותים המוניציפאליים שעליהם אמון הוועד המקומי, ותשלום כזה אינו בגדר מס' (ראו ע"א .....6499/12 גבאי נ' ניר יפה – מושב עובדים להתיישבות חקלאית, בפסקה 4 (19.2.2013)"

מוסיף המבקש וטוען כנגד פסק דין זה ואני שב ומצטט "בית המשפט העליון הנכבד לא נימק מדוע ההשלמה מותרת למרות שתיקון 2000 ביטל את הסמכות שהייתה עד אז למשיבה ושכמותה לפעול בתחומים שהם תחום הרשות המקומית, ומהו יש להתיר השלמה למרות התיקון והכרה בו בפסיקתו בעניין פרלמן"

16. המבקש מסכם, כי סופו של דבר ההלכה היא כפי שצוטטה בעניין שריד לעיל, אלא שלטענתו פעילות האגודה אינה בגדר פעילות משלימה, אלא למעשה, הישוב מנוהל על ידי האגודה הקהילתית ועניין זה אסור לכל הדעות.

להוכחת טענתו זו מפנה המבקש לתמליל של דיוני ההוכחות במסגרת הליך הבוררות (להלן אדרש לכך) ולעדותו שם של מזכיר המשיבה מר דוד בן אבו.

המבקש למד מעדות זו, כי מי שבפועל מנהל את הישוב זה האגודה הקהילתית, וממילא ברור הוא , כך לשיטת המבקש, שפעילות זו הינה פעילות ייחודית לוועד המוניציפאלי של היישוב ונאסרה על המשיבה.

טענות המשיבה

17. המשיבה מבקשת כאמור לסלק התובענה על הסף. לטענתה מדובר בהליך תלוי ועומד במסגרת תיק בוררות 3363/000031/2012, בפני כב' הבורר עו"ד נמרוד טפר (להלן ולעיל - ה"בוררות")

18. במסגרת הבוררות ניתן על ידי הבורר שם, פסק דין המחייב את המבקש כאן לשלם למשיבה מסיים וחיובים אחרים, וכן קבע הבורר שם, כי הוא דוחה את טענותיו של המבקש כנגד חוקיות תשלום מיסי האגודה בשנים 2015-2010.

19. עוד לטענת המשיבה, למבקש אפשרות לתקוף את פסק הבוררות אם בדרך של השגה לרשם האגודות השיתופיות, כפי שאכן נעשה ואם בדרך של עתירה לבג"צ לאחר החלטתו של רשם האגודות השיתופיות.

20. משכך אפוא, בין שמדובר במעשה בית-דין ובין שמדובר בהליך תלוי ועומד, דין התובענה לסילוק על הסף.

21. עוד מפנה המשיבה לפסק דינו של כב' ס. הנשיא השופט נ. ממן בעת"מ 1159/05(נצ') עפגין גיורא נ' מועצה אזורית מבואות חרמון ואח' (5.4.06) שבו נקבע, כי פעולות האגודה הקהילתית הינן חוקיות וממילא כך לטענת המשיבה, מנוע עתה המבקש מלתקוף את גביית המיסים על ידה.

22. עוד מפנה המשיבה לבוררות קודמת שהייתה בין הצדדים (להלן-ה"בוררות הראשונה") ולהחלטת עוזר רשם האגודות השיתופיות מיום 27.9.11, אשר גם בה נקבע, כי החלטות המשיבה לחייב את חבריי המשיבה בתשלום עבור גינון, חשמל או מיסי קהילה הינה החלטה המחייבת גם את המבקש כאן.

23. גם לגופם של דברים טוענת המשיבה, כי טענותיו של המבקש לעניין חוקיות פעילות האגודה הינן מופרכות תוך הפניה לפרוטוקול הבוררות.

24. בשולי הדברים, מפנה גם המשיבה לפסקי-הדין אליהם הפנה המבקש, וטוענת כי בהסתמך עליהם מותר לאגודה קהילתית לגבות כסף עבור פעילות מוניציפאלית משלימה.

25. עוד טוענת המשיבה, כי בכל מקרה ושעה שהמבקש עדיין חבר אגודה, הרי שקיים מנגנון של ישוב סכסוכים המחייב את המבקש להפנות את הסכסוך לבורר שימונה על ידי רשם האגודות השיתופיות.

תגובת המבקש

26. המבקש חולק על כל טיעוניה של המשיבה ולטעמו, אין הליך תלוי ועומד בינו לבין המבקשת, ואין מעשה בית דין המונע ממנו מלהגיש את ההליך שלפנינו.

כך גם לטעמו, אין כל מקום לעיכוב הליכים ותקנון האגודה לא מחייב לפנות לבוררות בסכסוך כגון דא.

27. וביתר פירוט- לטעמו של המבקש, פסק הבוררות עסק בשאלת חוקיות פעולות המשיבה עד סוף שנת 2015 ואילו תובענה זו מתייחסת לפעולות החל מ-1.1.16. משכך, אין כלל הליך תלוי ועומד באשר לנושאים שהועלו בתובענה זו.

28. לעניין פסק דינו של כב' השופט נ. ממן (עת"מ 1139/05) טוען המבקש, כי המשיבה כאן לא הייתה צד להליך זה וממילא לא ניתן לקבוע כפי שקבעה המשיבה – ש"קיים הסדר ספציפי במושב אמנון".

עוד לטענתו של המבקש, קביעתו של כב' השופט נ. ממן הינה בסתירה להלכה המנחה כפי שנקבע בעניין שריד.

29. אשר לפסק הבוררות הראשון והחלטת עוזר רשם האגודות השיתופיות לגביו, הרי שפסק זה עסק בתקופה שעד 12/09 ומשכך אין הוא רלוונטי לעניינינו.

30. המבקש ממשיך וטוען, כי עד כה, נחסמה דרכו לפנות לבית המשפט שכן ב"אורח פלא" (כך כלשונו בסעיף 19 לתגובתו) מצא עצמו המבקש ברצף של הליכי בוררות שחסמו דרכו לבית המשפט ובזאת הפעם וכדי למנוע מצב שכזה, ולאחר שניתן פסק הבוררות שהתייחס לתקופה שעד 31.12.15, פתח המבקש בהליך שלפניי שעניינו וכאמור החל מיום 1.1.16.

31. המשיב מאריך לטעון לכך, שפעולות המשיבה אינן חוקיות ובהסתמך על פסקי הדין אותם סקר בתובענה לגופה. אולם, שעה שהדיון להלן יעסוק אך ורק בטענות לסילוק על הסף, לא ארחיב בטענות אלו.

32. עוד טוען המשיב, שטענת המשיבה ולפיה יש להורות על עיכוב התובענה עקב תניית בוררות בתקנון האגודה, הינה בבחינת הטעייה מכוונת, שכן למעשה מדובר "לא בעיכוב בתיק כאן, אלא בסילוק על הסף" (סעיף 29 לתגובה).

33. המבקש, מבקש לעשות אבחנה בין סעיף 52 (2) לפקודת האגודות השיתופיות לבין סעיף 52 (1) שם. לטענתו, יש אבחנה בין "עסקי האגודה" שיתבררו מכח סמכות מינהלית של רשם האגודות, לבין "עסקי האגודה" המתבררים מכח סמכות "מעין שיפוטית" של רשם האגודות.

34. לסיכום, עותר המבקש לכך שבית המשפט לא יחסום את דרכו בבירור תביעתו, שכן הלכה היא שתובענה לא תסולק על הסף גם במקרים שסיכוייה קלושים.

דיון

35. כאמור במבוא לפסק-דין זה סבורני, שאכן צודקת המשיבה בכל אחד ואחד מנימוקיה ויש אכן להורות על סילוקה של התובענה על הסף.

ראשית, יש להבהיר כטענת המבקשת, שעסקינן בסעד הצהרתי שהינו אכן סעד שבשיקול דעת.

על בית המשפט לבחון, האם בידי המבקש סעד אחר והאם אכן את הסעד ההצהרתי מחפש המבקש, או שמא תר הוא אחר סעד אופרטיבי.

36. בנדון שלפנינו דומה, כך מכל ההתנהלות שנסקרה לעיל, שהמבקש, אינו מעוניין לשלם את המיסים המוטלים עליו. זו הייתה הסוגיה בעת"מ 1159/05, זו הייתה למעשה הסוגיה (גם אם בלבוש שונה) בה"פ 13369-09-18, זו הייתה ליבת הסוגיה, בהליך הבוררות הראשון ובהשגה עליו, וזו הייתה הסוגיה בהליך הבוררות בפני כב' הבורר עו"ד נמרוד טפר.

יוער גם, כי הסיבה היחידה שבגינה המבקש הינו עדיין חבר אגודה, הינו סירובו להסדיר, כפי שנקבע בה"פ 22222-07-10 על ידי כב' השופט ח'טיב, את נושא השירותים שהמשיבה מספקת לו. (ראה לעניין זה סעיפים 38-36 וכן סעיפים 90-12 לפסק הבורר, נספח א' לתשובת המשיבה).

37. אעיר לעניין זה, כי כב' הבורר לא עסק בשאלת המשך העמדת שירותי אגודה למבקש ובשאלת פרישתו של המבקש מחברותו באגודה, שכן לקביעת הבורר, ראה הוא עצמו מוגבל על פי פסיקת בג"צ בעניינים שהמבקש הפנה אליו, לדון אך ורק בחובות ובמעמד המבקש באגודה עד ליום 31.12.15, למועד זה קבע כב' הבורר, כי המבקש עדיין היה חבר אגודה (ראה לעניין זה סעיפים 93-90 שם).

38. כזכור, טוען המבקש, כי תובענתו זו מתייחסת למועד מאוחר יותר מהתקופה לה נדרש כב' הבורר, ומשכך אין מעשה בית-דין או הליך תלוי ועומד המגביל אותו מהגשת תובענה זו.

39. לעניין זה ובכל הכבוד הראוי, ולעניות דעתי, טועה המבקש, ואנמק דבריי.

המבקש, כך בתובענה, מפנה לחקירות ותמלילים מתוך הליך הבוררות, ומהם רוצה הוא ללמוד שפעולות האגודה אינן חוקיות, דהיינו מפעולות שנעשו עובר ל-2015, שהרי לשיטתו הבוררות התייחסה עד לשנת 2015, מבקש הוא שנסיק לפעולות שנעשו אחרי 2016(!) אלא שכזכור הבורר קבע מפורשות שפעולות אלו חוקיות היו (ראה סעיפים 118-101 לפסק הבורר).

40. לטענתו של המבקש מה שהיה הוא שיהיה, ומה שהיה נוהג עד 31.12.15 נוהג גם בשנים שלאחר מכן (ומכל מקום המבקש לא טען אחרת!).

משכך ומשקבע ב"כ הבורר את שקבע, הרי שברור הוא שההליך שהיה בפניו, זהה לחלוטין להליך שלפניי. כאמור לעיל, השגה על פסק הבורר הוגשה לרשם האגודות ומשכך עתה, ההליך תלוי ועומד בפניו.

זאת ועוד, ואף זאת כאמור לעיל, בכל מקרה שמורה למבקש הזכות לעתור לבג"צ כנגד החלטת הרשם (כמובן אם זו תאשר את פסק הבורר), והמבקש אף רמז לכך בפתיח לבקשתו.

משכך ברור הוא, שאין מקום ליתן סעד הצהרתי שעה שיש לפנינו הליך תלוי ועומד (החלטת הרשם טרם ניתנה) ושעה שיש לפני המבקש אפשרות אחרת להשיג את מבוקשו, בדרך של עתירה לבית המשפט העליון בשבתו כבית דין גבוה לצדק(!)

עוד אוסיף לעניין זה, כי סעד הצהרתי יינתן בכפוף לעקרונות היושר והצדק (ראה דרך משל ע"א 2464/04 עיריית ת"א – יפו נ' שיכון אזרחי בע"מ, 11.1.17) ושומה על המבקש לבוא בשערי בית המשפט בידיים נקיות. לעניין זה נקבע, כי מקום בו החל מבקש כלשהו במסלול מקביל, אחר, שומה עליו למצותו עד תומו.

ראה לעניין זה ע"א 2801/06 עטרה מואטי נ' פקיד שומה תל אביב (19.6.07):

"לבסוף, יש לזכור כי כאשר מדובר בבקשה למתן סעד הצהרתי, שהוא סעד הלקוח מדיני היושר, שומה על המבקש סעד זה לבוא לבית המשפט נקי כפיים. ובענייננו, ביום 10.5.04 הגיעה המערערת לדיון במשרדי המשיב שנגע לבקשתה לפתיחת השומות הסגורות. לאחר מכן, פנה המשיב למערערת ביום 23.5.04 וזימן אותה לדיון נוסף. אולם מכתב זה נותר ללא מענה והמערערת ניתקה את מגעיה עימו. תחת זאת, אצה לה הדרך לפנות לבית המשפט, ולהגיש כשבוע לאחר מכן, ביום 30.5.04, תובענה בדרך של המרצת פתיחה, וזאת מבלי שניתן הסבר מניח את הדעת לכך. משהחלה המערערת בהליך של בירור מול המשיב דומה כי היה עליה למצותו עד תום, עובר לבואה בשערי בית המשפט. כל הנימוקים הללו גם יחד מטים את הכף אל עבר הקביעה כי טענות המבקש באשר לשנת המס 2002 אין מקומן להתברר בדרך של המרצת פתיחה".

41. מסיבה זו בלבד, דין התובענה להימחק על הסף. עם זאת אדון גם בחלק מן הטענות הנוספות וכדלהלן.

42. אין חולק כך לטעמי, שכב' ס. הנשיא נ. ממן בעת"מ 1159/05 נתן דעתו לחוקיות גביית מס מכח תקנון האגודה הקהילתי וקבע, כי עניין זה נתון לשיקול דעתה של האגודה הקהילתית. פסק דין זה הינו חלוט ולא הוגש עליו ערעור וטענתו של המבקש, כאילו, כביכול פסק דין זה עומד בסתירה למה שנקבע בעניין שריד, אינה רלוונטית בעיניי.

43. עוד טוען המבקש כזכור, כי האגודה לא הייתה צד להליך בפני כב' השופט נ. ממן ואולם המבקש היה צד להליך והקביעה הייתה כלפיו. כזכור, גם בהליך שם ביקש העותר למעשה שלא לשלם עוד מיסי אגודה וכפי שקבע שם כב' סגן הנשיא נ. ממן "...בקשתו של העותר לשלם את הארנונה (שזה היה לכאורה נושא העתירה שם –א"ק) אינה נובעת מנדיבות יתר, אלא היא מפלט במקום המס המשפחתי הגבוה יותר (הכוונה שם למיסי האגודה הקהילתית – א"ק)..."

44. משכך אפוא, דומני שגם בגין פסק דינו של כב' ס. הנשיא נ. ממן (עת"מ 1159/05) מנוע המבקש מלהגיש תובענה זו.

עניין זה אחרון, כותב אני בזהירות, אולם מכל מקום גם כב' הבורר נ. טפר הסתמך על פסק-דין זה בפסק הבוררות שלו.

45. הוא הדין גם אשר לטענת המשיבה, כי קיים הליך נוסף המונע מהמבקש להגיש תובענה זו, והוא פסק הבוררות הראשון שאושר כאמור, ביום 14.1.11 על ידי עוזר רשם האגודות השיתופיות ושם נקבע מפורשות שפעולות האגודה היו חוקיות וכדין. על החלטת רשם האגודות לא הוגשה עתירה לבית המשפט העליון.

טענת המבקש, כי פסק דין זה אינו מהווה מעשה בית-דין שכן הוא מתייחס לתביעות כספיות עד 12/09, כבר נדחתה על ידי בדיון לגבי פסק הבוררות של עו"ד טפר.

המבקש מוסיף וטוען בעניין זה, שראייה היא שבוררות זו לא הייתה מעשה בי-דין שכן המשיבה פתחה בהליך בוררות נוסף שהחל בתחילת שנת 2011, ואילו מדובר היה במעשה בי-דין, כטענת האגודה, לא היה צורך לבחון שוב את פעולותיה של האגודה בהליך הבוררות הנוסף.

טענתו זו של המבקש, הינה טענה מטעה, שכן אין חולק שהאגודה היא זו שנקטה בהליכי הבוררות על מנת לגבות חובותיה מן המבקש. שעה שמדובר בתובענה לגביית חוב, ברור שהיא מתייחסת לתקופה קצובה, משכך אין פלא שהאגודה שבה ותבעה חובותיה הנוספים גם לאחר הכרעת עוזר הרשם עוה"ד רמזי חוראני (ההחלטה כאמור מיום 14.1.11), אלא שבמהלך שתי הבוררויות עלתה, מטבע הדברים ולטענת המבקש, טענתו להעדר חוקיות בפעילות האגודה ולכן דנו בכך שני הבוררים ושניהם הגיעו למסקנה זהה שלא נפל פגם חוקי בפעולות המשיבה (ראה לעניין זה גם נספח ג' לתשובת המשיבה, החלטת עוזר רשם האגודות השיתופיות וכמפורט לעיל).

46. אשר לתניית הבוררות דומני שגם בעניין זה צודקת המבקשת, ואיני רואה מקום לאבחנה (שאודה שלא ירדתי לסוף דעתו של המבקש לעניין זה ) אותה עשה המבקש בין "עסקי האגודה" שעניינם נתון לתפקידו המנהלי של רשם האגודות לבין אלו שעניינם נתון לתפקידו השיפוטי של רשם האגודות. עם זאת אשאיר הדיון בעניין זה לעת מצוא, שכן בלאו הכי וכאמור לעיל, דין התובענה סילוק על הסף.

47. השאלה היחידה שנותרה לפניי הינה האם לדחות התובענה על הסף או למחוק אותה על הסף.

בנסיבות העניין ועל מנת שלא למנוע לחלוטין מהמבקש את יומו בפני ערכאה זו (והגם שכאמור תרופתו בהמתנה להחלטת הרשם ואז תקיפתה בדרך של עתירה לבית המשפט העליון) אני מורה רק על מחיקתה של העתירה שלפניי.

מן הראוי היה לחייב את המבקש בהוצאות נכבדות לטובת המשיבה, אשר נגררת פעם אחר פעם, ובעל כורחה להליכים בפניי ערכאות שונות. עם זאת ומתוך שסבור אני שהגיע העת לסיים את המחלוקות שבין הצדדים ולפנים משורת הדין בלבד, אחייב את המבקש בהוצאות מתונות בגין שכר הטרחה של ב"כ המשיבה בסך של 8,000 ₪ בלבד, הכוללים בחובם מע"מ כחוק.

ניתן היום, י"ב אדר ב' תשע"ט, 19 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.