בפני בקשה לביטול פסילה מנהלית על פי סעיף 48 לפקודת התעבורה (נוסח חדש) תשכ"א – 1961.

ביום 13.12.18 ניתן כנגד המבקש צו פסילה מנהלית מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה לתקופה של 30 יום, וזאת מתוקף סמכותו של קצין משטרה, על פי סעיף 47(ה)(3) לפקודת התעבורה.

הצו ניתן בהקשר לדו"ח הזמנה לדין מספר 20250763461, שעניינו נהיגה בשכרות.

הצדדים טענו לבקשה, כמפורט בפרוטוקול.

דיון והכרעה

שני שיקולים מנחים את בית המשפט בדיון בבקשה זו: ראשית, קיום ראיות לכאורה בדבר אשמתו של המבקש, ושנית, האם יש בהמשך נהיגתו, כדי לסכן את שלום הציבור.

ראיות לכאורה

המבקש אינו מיוצג ואולם, עיינתי בחומר החקירה.

מעיון בתיק המשטרה עולה, כי ביום 13.12.18 בשעה 23:40 נעצר רכבו של המבקש לבדיקה שגרתית. המבקש נמדד כשמצא בגופו 493 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אויר נשוף, כמות העולה על המידה הקבועה בחוק.

בשלב זה של הדיון, די בדו"חות הפעולה, בתוצאת בדיקת הינשוף ומאפייני השכרות ואף בדברי המבקש עצמו, כדי לקבוע שבידי המשיבה ראיות לכאורה, שיש בהן כדי להביא להרשעתו של המבקש בדין.

מסוכנות

מסוכנותו של המשיב נלמדת מנסיבות ביצוע העבירה ועברו.

בבש"פ 513/88 מדינת ישראל נגד רז גוליו קבע כבוד השופט מלץ:

"השאלה המרכזית במקרים כגון אלה היא, האם נהיגתו של הנהג המעורב מסכנת את בטחון הציבור בדרכים. על אלה ניתן ללמוד משני מקורות: התנהגותו של הנהג בתאונה הנדונה, והתנהגותו בדרכים בדרך כלל, כפי שהיא באה לידי ביטוי בהרשעותיו הקודמות".

המבקש נוהג בארץ משנת 2014 ולחובתו הרשעה אחת. למבקש רישיון נהיגה צרפתי משנת 1987.

מסוכנות המבקש נלמדת גם מהעבירה המיוחסת לו, אשר בהקשר לה נאמר בבש"פ 10865/06, ישעיהו נגד מדינת ישראל:

"לא ראיתי מקום לשנות מהחלטתו של בימ"ש קמא. כאמור מקובלת עלי ההשקפה, כי נגד העורר ניצבות ראיות לכאורה לכך שנהג בעת שהיה בגילופין. בתקופה שבה הולך וגדל מספרן של תאונות הדרכים, הנגרמות בעטיים של נהגים שיכורים, לא ניתן להשלים עם התנהגות מופקרת זאת, הואיל וכרוך בה מחיר דמים אותו נדרש הציבור הרחב לשלם כמעשה של יום- יום. כדי לקדם את הרעה, יש לנהוג בנהגים מסוג זה ביד קשה, ובכלל זה פסילתם מלנהוג ברכב מנועי, גם בטרם הוכרע דינם על ידי ביהמ"ש המוסמך".

בב"ש 92071/08 קוזיאל נגד מדינת ישראל, נאמר:

תכלית הפסילה המנהלית היא לאיין מסוכנות של מי שהיה מעורב בביצוע עבירה חמורה על פקודת התעבורה ותקנותיה, ונהיגה בשכרות הינה אחת העבירות החמורות בפקודת התעבורה.

"מי שמתיר לעצמו לנהוג במצב כזה (שיכרות – י.א.) מעיד על עצמו שנהיגתו מסכנת את הציבור" (ראו: בש"פ 6406/04 איסוג ספנייב נ' מ"י (לא פורסם); וכן ע"פ 5002/99 בן איסק נ' מ"י, (פ"ד מט(4) 163)".

"כאמור, הטעם העומד ביסוד הפסילה המנהלית הוא כפול: בראש ובראשונה, העברת מסר הרתעתי לציבור והשנייה, טיפול מיידי במסוכנות של הנהג אשר חטא בביצוע העבירה".

בבש"פ 6085/10 בן שטרית נגד מדינת ישראל, נאמר:

"סמכות פסילת רישיון נהיגה למשך תקופת הליכי המשפט נועדה לשמש אמצעי, בין אמצעים שונים, למלחמה בתאונות הדרכים והקטל בכבישים, הפוגעים לאורך שנים בחייהם ובשלומם של בני הציבור. הסיכונים האורבים לציבור מנהיגה רשלנית ופרועה בכביש, ובמיוחד מנהיגה במצב של שכרות, מחייבים עשיית שימוש במלוא האמצעים שהחוק נותן בידי הרשויות על מנת למנוע בעוד מועד מימושם של סיכונים ממשיים לשלום הציבור, בין היתר, בדרך של הגבלת נהיגה של נהגים שמסוכנותם מדברת בעד עצמה.

אין צריך לומר, כי במסגרת השימוש באמצעי-מנע אלה, יש להתחשב גם בנאשם בשלב שבו אשמתו טרם הוכרעה, ובפגיעה העלולה להיגרם לו ולפרנסת משפחתו בשלילת רישיונו, ולו הזמנית, לנהוג ברכב. אולם שיקולים אלה הם משניים לחובת הדאגה לחיי אדם, ולשלמות גופם".

בע"ח 17389-05-14 פירו נ' מדינת ישראל, קבע כב' השופט מודריק:

כי "נהג הנוטל הגה לידיו, לאחר ששתה אלכוהול בכמות העולה על המידה המינימלית המותרת, מסכן בזדון ובעיניים פקוחות את הבריות. כאשר מתברר שיש ראיות לכאורה כנגד נהג כזה, אין זה ראוי להניח בידו לשוב ולנהוג, כל עוד משפטו מתקיים".

המחוקק הביע דעתו לגבי עבירת השכרות, בעונש החובה שקבע בצידה.

מכאן אנו למדים כי הן המחוקק והן הפסיקה, רואים בעבירת השכרות עבירה המהווה סיכון של ממש לציבור.

מכל האמור לעיל, אני קובעת כי קצין המשטרה פעל כדין ובסמכות, ודוחה את הבקשה.

ניתנה היום, כ"ג טבת תשע"ט, 31 דצמבר 2018, במעמד הצדדים.