25 אוקטובר 2021

לפנינו תביעת התובע, אזרח סודן אשר הועסק כעובד כללי בנתבעת 1, העוסקת בייצור שיווק ומכירה של דודי שמש, לתשלום זכויות סוציאליות בגין עבודתו וסיומה.

כן עותר התובע לחיובו האישי של הנתבע 2, כמנהל ובעל מניות בנתבעת 1, וכמעסיק.

העובדות וההליכים בין הצדדים

1. הנתבעת 1 היא חברה העוסקת בייצור, שיווק ומכירה של דודי שמש (להלן גם: "החברה"). התובע הועסק בחברה כעובד כללי.
2. תקופת עבודתו של התובע שנויה במחלוקת. לטענת הנתבעים עבד התובע חודשיים בלבד, בחודשים פברואר ואפריל 2017 ולאחר מכן נעלם. לטענת התובע עבד בנתבעת מיום 17.1.17 ועד ליום 28.8.18, מועד בו התפטר מעבודתו לאחר שלא שולמו לו זכויותיו על פי הדין.
3. שכרו של התובע שולם במזומן.
4. לתובע הונפקו תלושי שכר לחודשים פברואר ואפריל 2017 בלבד. בחודשים מאי- יוני 2017 ובחודשים אוקטובר 2017- אפריל 2018 התובע חתם מדי חודש על מסמכים בהם אישר קבלת כספים עבור פירוק דודים וקולטים. כן אישר בחתימתו כי כספים אלה אינם נוגעים ליחסי עובד-מעסיק בין הצדדים (נספחים א'- ב' לתצהיר הנתבעים).
5. מטעם התובע העיד התובע עצמו לתמיכה בתביעתו. כן הוגש תצהיר נוסף מטעם התובע, של מר MOHAMED ISHAG YHYA. הנתבעים ויתרו על חקירתו של העד (עמוד 10 שורה 16).

מטעם הנתבעים העיד הנתבע 2. עדים נוספים שהגישו תצהירים, גב' סופיה מאירזון ומר אורן אשרוב, לא התייצבו לישיבת ההוכחות ותצהיריהם נמשכו מהתיק (עמוד 6 שורה 7 לפרוטוקול).

1. לאחר תום ישיבת ההוכחות סיכמו הצדדים טענותיהם בכתב.

תמצית טענות הצדדים

טענות התובע

1. התובע עבד מיום 17.1.17 ועד ליום 28.8.18. תקופת העבודה מוכחת בבירור מעיון בנתוני האיכון של הטלפון של התובע (נספח ב לתצהירו). לאורך כל תקופת העבודה היו הנתבע 2 ומר מוחמד ממונים על התובע.
2. התובע עבד לרוב 7 ימים בשבוע. בקיץ עבד 2 שבתות בחודש. בימים א'-ה' עבד בדרך כלל בשעות 7:00 עד 19:00 או עד 21:00, ובימי שישי ושבת עבד לרוב בשעות 7:00- 17:00. בסך הכול עבד 350 שעות חודשיות. התובע העיד באופן סדיר לגבי שעות עבודתו. הנתבעים לא הביאו ראיות לתקופת העבודה לה הם טוענים.
3. מוחמד היה רושם ידנית את שעות העבודה של התובע. לא נמסר לתובע העתק מהרישומים.
4. התובע קיבל שכרו במזומן מהנתבע 2. תעריף שכרו בחצי השנה הראשונה לעבודה היה 27 ₪ לשעה. שכרו האחרון היה 28 ₪ לשעה. השכר חושב בהתאם למכפלת תעריף השכר השעתי הבסיסי בשעות העבודה החודשיות.
5. לתובע לא נמסרו תלושי שכר, למעט תלושים בודדים להם נדרש לצורך הארכת אשרת השהייה. גם תלושים אלו היו פיקטיביים. במשך כל תקופת עבודתו לא קיבל התובע זכויות סוציאליות לרבות הפרשות לפנסיה, דמי חופשה, דמי חגים.
6. התובע התריע לפני הנתבע כי אם לא יקבל גמול עבודה בשעות נוספות וזכויות כדין ייאלץ להתפטר. דרישותיו לא נענו והוא סיים את עבודתו בסוף חודש אוגוסט 2018.
7. הנתבע 2 העסיק את התובע תוך תשלום שכר במזומן, ותוך שהסתתר מאחורי מסך ההתאגדות. הנתבע 2 נהנה באופן ישיר מעשיקתו של התובע, לרבות תשלום שכר ללא דיווח לרשויות המס, אי תשלום שעות נוספות, אי הפרשות לקופות פנסיה ועוד. יש להרים את מסך ההתאגדות וכן להכיר בהעסקה ישירה על ידי הנתבע 2. הנתבע 2, כבעל מניות ודירקטור, הפר אחריותו כאשר לא דיווח על מלוא שכרו של התובע, לא ערך דוחות נוכחות מסודרים והפר את חוקי העבודה תוך קיפוח זכויות התובע.
8. מחומר הראיות עולה כי התובע עבד 3 חודשים לערך ישירות עבור החברה, הנתבעת 1, ולאחר מכן המשיך לעבוד עבור הנתבע 2 במישרין, וביצע עבודות שכולן בשליטתו. מדובר במעשים בעייתיים מצד הנתבע 2, שאף אינו רואה את הקושי בתשלום ללא דיווח לרשויות המס. לא הייתה הפרדה בין החברה לנתבע 2. התובע מעולם לא נדרש להמציא חשבוניות, אף שלכאורה היה עצמאי. בנסיבות העניין מתקיימות עילות חריגות המצדיקות הרמת מסך ההתאגדות.
9. על הצדדים חל ההסכם הקיבוצי או צו ההרחבה בענף התעשייה.
10. לאור כל האמור, עתר התובע לתשלום רכיבי התביעה הבאים:
11. פיצוי בהתאם לחוק הודעה לעובד – התובע לא קיבל הודעה על תנאי עבודתו. המסמך שצורף לתצהיר הנתבע 2 לא נמסר מעולם לתובע. הנתבע 2 אף הודה כי לא מסר את ההודעה לתובע. התובע עתר לפיצוי כספי בסך 2,000 ₪ בגין הפרת סעיף 2 לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), התשס"ב-2002 (להלן: "חוק הודעה לעובד"); וסעיף 1 לתקנות הודעה לעובד (תנאי עבודה) (צורת הודעה ופרטיה), התשס"ב-2002.
12. פיצויי פיטורים ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים – התובע אולץ לעבוד בתנאים ירודים ונאלץ לעזוב את העבודה, לאחר התראות, בשל הקיפוח בזכויותיו. לא ניתן היה להמשיך ולדרוש מהתובע לעבוד שעה שהנתבעים אינם משלמים את זכויותיו הקוגנטיות ואינם מנפיקים עבורו תלושים. התובע זכאי לפיצויי פיטורים בסך 8,463 ₪ (19.5 חודשי עבודה /12 X 186 שעות X 28 ₪). לחלופין, זכאי התובע פיצוי חלף הפרשות לפיצויים בסך 6,093 ₪.
13. הפרשי שכר וגמול עבודה בשעות נוספות – לאורך כל תקופת עבודתו קיבל התובע שכר בסיסי במכפלת שעות העבודה. הנתבעים לא הציגו דוחות נוכחות. התובע זכאי להפרשי שכר וגמול עבודה בשעות נוספות בסך 39,474 ₪, עבור 350 שעות עבודה בחודש.
14. פיצוי בהתאם לחוק הגנת השכר – לא ניתנו לתובע תלושי שכר, למעט תלושים בודדים לצורך הצגתם ברשות האוכלוסין, אשר אינם משקפים את המציאות. בתלושי השכר שניתנו לתובע כלל לא רשום חודש השכר. התובע זכאי לפיצוי בסך 4,000 ₪ (200 ₪ לכל חודש X 20 חודשים).
15. פדיון חופשה – התובע היה זכאי ל- 26 ימי חופשה עבור תקופת עבודתו. בהתאם לכך, זכאי התובע לתשלום פדיון חופשה בסך 5,824 ₪ (28 ₪ X 26 ימיםX 8 שעות עבודה).
16. דמי הבראה- התובע זכאי לדמי הבראה עבור 9 ימים בגין תקופת עבודתו, בסך 3,024 ₪ (378 ₪ X 5 ימי הבראה = 1890; 378 X 3 ימי הבראה = 1134).
17. דמי חגים – התובע זכאי לדמי חגים עבור 10 ימי חג אשר לא חלו בשבת, בסך 2,216 ₪ (3 ימים X 8 שעות X 27 ₪ + 7 ימים X 8 שעות X 28 ₪).
18. פיצוי חלף הפרשות לפנסיה– התובע זכאי לפיצוי בסך 1,142 ₪ (17,577 ₪ שכר כולל עד אפריל 2017 X 6.5%).
19. פיצוי חלף הפרשות מעסיק לפיקדון מסתננים – הנתבעים לא פעלו על פי הוראות חוק עובדים זרים, התשנ"א-1991 (להלן: "חוק עובדים זרים"), ולא העבירו 16% משכרו של העובד לפיקדון, החל מחודש מאי 2017. מאחר שהתובע השתכר שכר בסיסי משוער של 82,770 ₪ (3 חודשים X 186 שעות X 27 ₪+ 13 חודשים X 186 שעות X 28 ₪), הוא זכאי לפיצוי בסך 13,243 ₪.
20. הנתבעים התנהלו במסגרת ההליך באופן שערורייתי. הנתבע 2 הגיש אישורי מחלה במועדים בהם נצפה ברשתות החברתיות באופן המעורר תהיות. יש לפסוק הוצאות משמעותיות לחובת הנתבעים.

טענות הנתבעים

1. התובע היה עובד כללי בתחום עיסוקה של הנתבעת, עבד בקושי חודשיים ונעלם. בתקופות מסוימות ביצע התובע עבודות כקבלן עצמאי. במסגרת עבודתו כקבלן עצמאי פירק התובע דודים, שנמכרו לפסולת מתכת ואת תמורת הפסולת קיבל לכיסו, ללא כל קשר לנתבעת וללא שהיו יחסי עובד-מעסיק.
2. בחודשיים בהם עבד התובע אצל הנתבעת התובע קיבל שכר מסודר, תלוש שכר, תשלום עבור נסיעות וימי חג.
3. טענות התובע לגבי תקופת עבודתו, שכר השעה, ימי העבודה בשבוע ושעות העבודה ביום מוכחשות. התובע עבד בשכר הנקוב בתלושי השכר ובמסגרת עבודה במשרה מלאה ולא מעבר לכך.
4. אין לקבל את גרסת התובע להעסקה במשך שנה ושמונה וחצי חודשים. בעדותו המגומגמת טען תחילה כי עבד 3 חודשים, לאחר מכן טען כי עבד 4 חודשים ובהמשך השיב כי עזב לאחר חודש עבודה (עמוד 8 שורות 17- 27; סעיפים 2- 3 לסיכומי הנתבעים). התובע הועסק במשך חודשיים בלבד ולא מעבר לכך, כטענת הנתבע אף בעדותו (עמוד 18 שורות 1, 6, 30; סעיפים 3- 4 לסיכומי הנתבעים).
5. מוכחשת חלות ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה. כן, מוכחשת כל טענה המיוחסת לנתבע 2, שכן אין לו כל אחריות מכל סוג שהוא וראוי היה למחוק את התביעה כנגדו על הסף. מעסיקתו של התובע היא הנתבעת בלבד.

נראה כי התובע נטש טענותיו כלפי הנתבע 2 בסיכומיו ויש לדחות את הניסיון המהווה הרחבת חזית פסולה, לפיה מדובר ב"חילופי מעבידים" ב"תקופות העסקה שונות" (סעיפים 26- 31 לסיכומי הנתבעים).

1. התובע קיבל הודעה לעובד ככל עובד בנתבעת. התובע הודה בחקירתו כי חתם בשפתו, בערבית, על הודעה לעובד ועל הסכם ההעסקה (עמוד 7 שורות 28- 31; סעיף 11 לסיכומי הנתבעים).
2. התובע אינו זכאי לפיצויי פיטורים שכן לא השלים שנת עבודה ועזב את עבודתו. גם אם היה עובד מעבר לשנה, התובע אינו זכאי לפיצויים. לא נפגעה כל זכות קוגנטית של התובע, וממילא לא נתן למעסיק כל הזדמנות לתקן כל מחדל, ככל שהוא טוען שהיה כזה.
3. התובע לא עבד בשעות נוספות. התובע קיבל תלושי שכר וכל הנדרש בהתאם לדין ואינו זכאי לפיצוי מכוח חוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק הגנת השכר").

מעדותו של התובע עולה כי בכל יום כבר בשעה 12 בצהריים המפעל היה נסגר ובפנים היו עובדים עד השעה 17:00 (עמוד 9 שורות 31- 34). אין לקבל את גרסת התובע באשר לעבודה בשעות נוספות (סעיף 13 לסיכומי הנתבעים).

1. התובע אינו זכאי לתשלום פדיון חופשה ודמי הבראה לאור תקופת העסקתו. דמי חג שולמו לתובע, בהתאם לזכאותו.
2. התובע לא היה זכאי להפרשות או לפיקדון בהתאם לחוק עובדים זרים, שכן ההוראות חלות מחודש מאי 2017 והתובע לא עבד אצל הנתבעת מחודש אפריל 2017.
3. לא הוכחה עילה להרמת מסך ההתאגדות בין הנתבעים או להטלת אחריות אישית. הנתבע 2, מעבר להיותו מנהל ובעל מניות, לא עשה כל מעשה או מחדל המצדיק הרמת מסך נגדו. הטענות הנטענות הן טענות סרק חסרות כל בסיס עובדתי.
4. טענת התובע בסיכומיו לפיו עבד 3 חודשים אצל הנתבעת ואילו לאחר מכן אירעו חילופי מעסיקים והוא הועסק ישירות על ידי הנתבע 2 מהווה הרחבת חזית אסורה, הועלתה רק בסיכומים ויש לדחותה על הסף. טענה זו אף מהווה הודאת בעל דין כי התובע הועסק לכל היותר 3 חודשים על ידי הנתבעת וכל טענתו של התובע להעסקה מעבר ל- 3 חודשים דינה להידחות (סעיף 5 לסיכומי הנתבעים).
5. הנתבע דאג לקיום הנחיות והוראות מסודרות על מנת להבטיח את כל הזכויות הסוציאליות של כל העובדים בחברה. כל העובדים קיבלו את התשלומים המגיעים להם.
6. התובע חתם על מסמך קבלת כספים בחודש פברואר 2017, המאשר כי קיבל כל המגיע לו (סומן נ/4; עמוד 8 שורות 6- 7). המסמך מוכיח כי התובע קיבל את כל הכספים להם הוא זכאי עד למועד זה (סעיף 22 לסיכומי הנתבעים).
7. דו"חות האיכון שהוצגו על ידי התובע אינם מעידים על העסקת התובע, לכל היותר קובעים כי שהה בסביבת המפעל של הנתבעת. כן, מעיון קצר בדו"חות האיכון עולה כי התובע כלל לא שהה בעיר אזור משך ימים שלמים, לכן יש לדחות את טענותיו של התובע כי הוא עבד תמיד ולא יצא לחופש אפילו ליום אחד (סעיפים 23- 24 לסיכומי הנתבעים).
8. יש לחייב את התובע בהוצאות כלפי הנתבעת 1 והן כלפי הנתבע 2 בנפרד. הנתבע 2 נגרר להליך על לא עוול בכפו. הנתבעים שילמו הוצאות מספר פעמים בתיק, למרות שתמיד היו בידי הנתבע 2 אישורים רפואיים בדבר מחלתו ומשכך יש לקחת בחשבון את עניין הטלת ההוצאות על התובע בגין תביעתו המופרכת (סעיפים 31- 33 לסיכומי הנתבעים).

דיון והכרעה

תקופת העסקתו של התובע

1. המחלוקת העיקרית בין הצדדים עניינה תקופת ההעסקה של התובע, והאם התקיימו יחסי עובד ומעסיק בין הצדדים גם בתקופה שבה הנתבעת שילמה לתובע תמורה במזומן עבור פירוק חלקי דודים, כקבלן עצמאי, לשיטתה.

התובע טען כי עבד מיום 17.1.17 ועד ליום 28.8.18, והנתבעת, מאידך, טענה כי התובע הועסק בחודשים פברואר ואפריל 2017 בלבד.

1. לתמיכה בטענותיהם של הנתבעים, צורפו לתצהיר מטעמם המסמכים הבאים, הנושאים את שמו של התובע: דוגמה לנוסח הודעה לעובד (תנאי עבודה), הסכם עבודה, אישור קבלת בגדי עבודה והדרכה על בטיחות בעבודה. כל הטפסים נוסחו בשפה העברית והערבית, ובכולם נרשם כי תאריך תחילת עבודה הוא 1.2.17.
2. בחקירתו, אישר התובע כי חתם על ההודעה על הפסקת עבודה; טופס הודעה לעובד; והסכם עבודה מיום 1.2.17 (מוצגים נ/1- נ/3; עדות התובע עמוד 7 שורות 25- 31). בתלושי השכר שהונפקו לתובע לחודשים פברואר ואפריל מופיע תאריך תחילת עבודה: 12.2.17. מדוחות הנוכחות שהוצגו על ידי הנתבעת עולה כי התובע החל עבודתו ביום 1.2.17 (נספחים לתצהיר הנתבעים, ללא מיספור).
3. התובע לא הביא ראיות למועד תחילת עבודתו, וטען בעדותו כי נכנס לארץ ביום 17.1.17 (עמוד 8 שורה 3). התובע לא הסביר האם וכיצד התחיל לעבוד בו ביום.
4. בנסיבות אלה, ועל אף העובדה שבהתאם לנתוני האיכון (נספח ב לתצהיר התובע) בוצעו שיחות ממספר הטלפון של התובע גם קודם ליום 1.2.17 באזור המפעל של הנתבעת, לא הוכח כי החל לעבוד קודם למועד זה ומתקבלת הטענה לפיה התובע החל עבודתו ביום 1.2.17.
5. אשר למועד סיום העבודה, לא הוצגו לפנינו ראיות מוצקות, ורב הנסתר על הגלוי. הן בטענות התובע והן בטענות הנתבעת נמצאו סתירות.
6. התובע הציג 4 תלושי שכר (נספח לתצהירו), שנחזים להיות זהים בתוכנם. שלושה תלושי שכר אינם כוללים בכותרת פרטים ביחס לחודש העבודה שניתנו בגינו או ביחס למועד הנפקתם. על גבי תלוש שכר אחד בלבד נרשם כי הוא: "תלוש שכר לחודש 04/2017 הודפס בתאריך 08/05/2017". לא הוברר מתי ניתנו התלושים לתובע, והאם מדובר בתלוש יחיד שצולם מספר פעמים, כפי שנחזה להיות.
7. הנתבעת טוענת כי התובע עבד חודשיים, אך לא ברציפות, בחודשים פברואר ואפריל 2017. לתצהירי הנתבעת צורפו תלושי שכר לחודשים אלה. יגענו, ולא מצאנו הסבר בראיות הנתבעת מה אירע בחודש מרץ 2017, ומדוע לשיטתה בחודש זה לא הועסק התובע.
8. יתרה מכך, גרסת הנתבעת כאילו התובע "נעלם" מעבודתו עם סיום עבודתו כעובד שכיר תמוהה, ואינה תואמת את הראיות. גם לגרסת הנתבעת, לאחר שהתובע סיים עבודתו במעמד שכיר, הוא המשיך לספק שירותים בחצריה וקיבל תשלומים מידה עד לחודש אפריל 2018, בהתאם לטפסים שהנתבעת עצמה החתימה עליהם את התובע (נספח ב' לתצהיר הנתבעים). לכן, אין שחר לטענות לפיהן התובע "נעלם".
9. ביחס לתקופת העבודה העיד התובע כדלהלן (ההדגשות, כאן ולהבא, אינן במקור):

"ש. זו הסיבה שעזבת?

ת. עבדתי 3 חודשים, אמרתי לו שאם אתה לא מוסיף לי, והוא אמר לי בסדר בסדר, 3 חודשים עברו ככה. (התובע מדבר עברית רהוטה לשמיעה). אחרי 3 חודשים, אמרתי לו שאם בחודש הרביעי הוא לא נותן לי, אני עוזב. הוא אמר לי שהוא ייתן לי ושלא אדאג. אחרי זה הוא לא נתן לי כלום. אמרתי לו שזוהי עבודה קשה, שאני עובד שעות יותר מדי, ואתה לא משלם לי ואני עוזב. עבדנו עד 4 חודשים והוא אומר לי בסדר בסדר. אחרי זה אני עזבתי ולאחר יומיים ככה הגעתי עוד פעם, הוא אמר לי תעבוד, אני נותן לך. ואני אמרתי לא כי כל הזמן הוא שיקר לי, אבל אחרי זה.. כל הזמן הוא אמר לי שהוא ייתן לי.

ש. מה קרה אחר כך?

ת. אני עזבתי. אני אמרתי לו שהוא משקר כל הזמן.

ש. אחרי שהגעת, אחרי כמה זמן עזבת?

ת. אחרי חודש הלכתי".

(עמוד 8 שורות 17- 27).

מעדות זו לא ברורה תקופת העבודה לה טוען התובע, וכן לא ברור מתי לשיטתו עזב את העבודה, במהלך התקופה, ומתי חזר.

1. מעבר לתלושי השכר שהונפקו, אין חולק כי שולמו לתובע תשלומים במזומן בחודשים מאי, יוני, אוקטובר, נובמבר ודצמבר 2017 וכן בחודשים ינואר, פברואר, מרץ, אפריל 2018. בחודשים אלה לא הונפקו תלושי שכר, אך התובע חתם על טפסי קבלת כספים בנוסח הבא: "במזומן עבור פירוק דודים וקולטים ישנם ומתכת ישנה שנמכר לאתר פסולת מתכת ומובהר שכספים אלה אינם בקשר ליחסי עובד ומעביד בין החברה לחתום מטה ואין יחסי עובד ומעביד" (נספח ב' לתצהיר הנתבעים).
2. לטענת הנתבעים, בתקופה זו התובע שימש כ"קבלן עצמאי" (סעיף 14 לתצהיר חי שמש). לאור טענה זו נשאל הנתבע 2 האם קיבל חשבוניות בגין הכספים ששולמו לתובע והשיב בשלילה, כדלהלן:

"ש. אלה מסמכים שאתה צירפת, תעיין בהם, האם בגין התשלומים הללו הוצא תלוש לעובד?

ת. לא. כי לא היה בינינו יחסי עובד ומעביד והוא קיבל כסף עבור פירוקים וזה כתוב בצורה מפורשת. הוא גם חתום על זה.

ש. ומי שילם לו עבור הפירוקים האלה?

ת. שילמו לו מי שטיפל בנושא הזה של הפירוקים.

ש. איך שילמו לו?

ת. במזומן.

ש. האם קיבלת חשבונית בגין כספים האלו?

ת. המתכת הזו נמכרת לאתר פסולת ובאתר פסולת משלמים במזומן ואותו כסף מגיע אליהם לאלה שעשו את הפירוקים, אליו. באתר הפסולת משלמים במזומן ואין חשבוניות לפי חוק.

ש. זאת אומרת, שאתה משלם או מישהו מטעמך או מטעם החברה, משלמים לעובד במזומן, ללא דיווחים לרשויות המס.

ת. לא. כי אין צורך" (עמוד 14 שורות 22- 34).

1. כשנשאל הנתבע כיצד חושב התשלום לתובע, השיב שאינו יודע, כדלהלן:

"ש. בחודשים הללו שנתתם לתובע כספים במזומן, על פי מה נערך החישוב?

ת. אני לא טיפלתי בנושא. אני יודע לפי כמות הפירוקים, כמות השעות. אני לא יודע איך עשו לו, אבל הוא אישר את זה וקיבל, והיה מאושר.

ש. איפה הדוחות הנוכחות של החודשים ששולם לו במזומן?

ת. לעובד לא היה בחודשים האלה יחסי עובד ומעביד, ואין רישומים מבחינת החברה בכל הנושא הזה.

ש. שאלתי איך נערך החישוב?

ת. אני לא יודע. אמרתי לך שאני לא יודע"

(עמוד 15 שורה 32 – עמוד 16 שורה 4).

1. לתמיכה בטענותיו בדבר תקופת העבודה, הגיש התובע דוחות איכון של מכשיר הטלפון הנייד שלו, לתקופה שבמחלוקת מיום 1.1.17 ועד ליום 31.8.18 (נספח ב' לתצהיר התובע) מעיון בדוחות עולה, כי התובע שהה באזור המפעל של הנתבעים באזור החל מיום 16.1.17 כמעט מדי יום. המועד האחרון המוזכר במסמך בו שהה התובע באזור הוא 9.8.18, אולם למועד זה קדמו מספר ימים רצופים בהם לא היה כלל באזור בהתאם לנתוני האיכון, מיום 29.7.18 ועד ליום 8.8.18, כולל. מכאן, כי הנתונים מעידים על נוכחות באזור באופן כמעט רציף מיום 16.1.17 ועד ליום 28.7.18.
2. הנתבע 2 הופנה בחקירתו לנתוני האיכון, והשיב כך:

"ש. אני אומר לך שלכל אורך תקופת העבודה הנטענת על ידי התובע, יש דוחות איכון שמראים שהוא היה אצלכם במפעל, מה יש לך לומר על כך?

ת. אני לא יודע אם זה נכון. כל העובדים במיוחד הסודנים, היו באים והולכים. אני לא שם. אני מסתובב בכל הארץ. אני לא הייתי במקום. הם היו באים והולכים, באים והולכים ואני לא יודע מה המשמעות של זה" (עמוד 15 שורות 8- 12).

בהמשך העיד הנתבע 2, כי התובע "נעלם" עם סיום עבודתו וחזר לעבוד בפירוקים (עמוד 18 שורות 33- 34).

1. הנימוק שנתן הנתבע 2 לנתוני האיכון של התובע אינו משכנע, ואין בו כדי לתרץ מדוע שהה התובע כמעט מדי יום במהלך תקופה זו בחצרי הנתבעת. בנסיבות אלה, ועל יסוד הנתונים החלקיים שבידינו, אנו פוסקים כי ההתקשרות בין הצדדים נמשכה מיום 1.2.17 ועד ליום 28.7.18, משך 18 חודשים.

האם התובע היה עובד או עצמאי בתפקידו בפירוק דודים

1. בהתאם להלכה הפסוקה, מעמדו של אדם כעובד או כעצמאי נבחן על פי מערכת היחסים בין הצדדים בפועל ומכלול נסיבות המקרה, בהתאם למבחנים שהותוו בפסיקה, ולא בהכרח על פי המוסכם בין הצדדים או על פי התיאור שבחרו להעניק למערכת היחסים ביניהם.

המבחן העיקרי להכרעה בשאלה האם התקיימו יחסי עובד - מעסיק, אם לאו, הוא המבחן המעורב, המורכב במרכזו ממבחן ההשתלבות על שני פניו, החיובי והשלילי, וממבחני משנה נוספים לרבות מבחן הכפיפות והפיקוח; מבחן הקשר האישי; צורת תשלום השכר; מבחן התלות הכלכלית; האם מבצע העבודה נהנה מסיכויי רווח ומסיכוני הפסד; האם נעשה שימוש בכלי עזר ומי השקיע בהם; כיצד הוצגו היחסים לצדדים שלישיים ולרשויות המס, וכיצד ראו הצדדים את יחסיהם; כמו גם האם קיימת בלעדיות למעסיק בפרק הזמן המוקדש לעבודה ועוד.

ראו: ע"ע (ארצי) 300274/96 שאול צדקא - מדינת ישראל-גלי צה"ל פד"ע לו 625 (2001); ע"ע (ארצי) 478/09 יצחק חסידים - עיריית ירושלים (13.1.11); בג"ץ 5168/93 שמואל מור נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נ (4) 628 (1996).

1. במסגרת הפן החיובי של מבחן ההשתלבות נשאלת השאלה האם קיים "מפעל" שניתן להשתלב בו, והאם מבצע העבודה השתלב בפעילות הרגילה של המפעל והיה חלק מהמערך הארגוני שלו, ולא גורם חיצוני לו.

במסגרת הפן השלילי של מבחן ההשתלבות נבחנת השאלה האם מבצע העבודה אינו בעל עסק עצמאי שבאמצעותו שירת את "המפעל" כגורם חיצוני.

ראו: (ע"ע (ארצי) 300021/98 זאב טריינין עו"ד - מיכה חריש, פד"ע לז, 433 (2002).

1.  בענייננו, ממכלול העדויות ומיעוט הראיות עולה, כי שררו בין הצדדים יחסי עבודה, גם כאשר התובע עסק בפירוק דודים וקיבל תמורה במזומן, ואלה נימוקינו:
   1. מן הפן החיובי, עיסוקה של הנתבעת בעבודות הנוגעות לדודי שמש. לא הובאו די ראיות לקביעת פרטי העיסוק, אך סביר ביותר כי גם פירוק הדודים משתלב בעיסוק המרכזי. התובע השתלב בעבודות אלה.
   2. מן הפן השלילי, לא הוכח, ולו בראשית ראיה, כי התקיימו סממנים של פעילות במסגרת עסק עצמאי של התובע. בכלל זה לא הוכחו סיכויי רווח וסיכוני הפסד בדומה לעסק עצמאי, העסקת עובדים, בעלות על אמצעי ייצור, נשיאה בהוצאות הייצור, השקעה ברכישת אמצעי הייצור והשקעת הון וכו'. טענתה היחידה של הנתבעת, אשר נטענה בעלמא, היא כי התובע ביצע עבודות כקבלן עצמאי, ללא הוכחת הסממנים להיותו עצמאי.
   3. מבחן הקשר האישי – אין חולק כי התובע ביצע את העבודה באופן אישי ולא שכר מחליפים מטעמו.
   4. מבחן הכפיפות והפיקוח – הנתבעת היא זו שהקצתה את העבודות לתובע ולא נטען על ידי הצדדים אחרת.
   5. תשלום התמורה- בהתאם לעדות הנתבע 2, שולמה לתובע תמורה במזומן בגין עבודות פירוק הדודים על ידי עובדי הנתבעת (עמוד 19 שורות 3- 9).
   6. תלות כלכלית – לא הועלתה טענה כי שירותיו של התובע ניתנו במקביל במקום אחר או כי הייתה לו הכנסה אחרת. מכאן שהתקיימה תלות כלכלית בין התובע לנתבעת.
   7. כיצד ראו הצדדים את הקשר וצורת תשלום השכר – טענת הנתבעת לפיה התובע, מבקש מקלט חסר מעמד במדינת ישראל, עבד כקבלן עצמאי תמוהה. לתובע שולמה תמורה במזומן, כפי ששולמה גם כאשר הוגדר כעובד הנתבעת, בחודשים פברואר ואפריל 2017. לא ניתנו חשבוניות למול התמורה ששולמה, והתמורה כלל לא דווחה לרשויות המס, שכן לשיטת הנתבע 2 "אין צורך" בדיווח (עדות הנתבע 2, עמוד 14 שורות 32- 34).
2. על יסוד האמור לעיל, לאחר יישום מבחני הפסיקה, מסקנתנו הינה כי התקיימו יחסי עובד-מעסיק בין הצדדים גם בתקופה ששולמה תמורה לתובע כ"קבלן עצמאי" לשיטת הנתבעת.
3. סיכומו של פרק זה, הוכח כי התובע הועסק על ידי הנתבעת מיום 1.2.17 ועד ליום 28.7.18, משך 18 חודשים.

תחולת צו ההרחבה בענף התעשייה

1. לטענת התובע חל על העסקתו ההסכם הקיבוצי או צו ההרחבה בענף התעשייה. הנתבעת, מאידך, מכחישה חלות ההסכם הקיבוצי או צו ההרחבה.
2. טענות התובע בהקשר זה כלליות, ואינן מתייחסות לתנאים להחלתו של צו מסוים. צו ההרחבה בענף התעשייה – מסגרת לביטוח פנסיוני מקיף בתעשייה 2006, קובע כי ההוראות המורחבות יחולו על כל העובדים והמעבידים בענפי התעשייה בישראל, למעט:

"(1) מעבידים אשר מעסיקים עד 20 עובדים ואשר חלה עליהם חובה להסדר פנסיוני לעובדיהם מכוח הסכם קיבוצי או צו הרחבה והם מקיימים אותה;

(2) עובדים כאמור בסעיף 4 להוראות המורחבות בתוספת להלן".

1. התובע לא טען ולא הוכיח כי הנתבעת חברה בהתאחדות התעשיינים. אף לא הוכח כי הנתבעת מעסיקה יותר מ- 20 עובדים. הנתבע אף לא נחקר בעניין.
2. בנסיבות אלה לא הוכח כי ההסכם הקיבוצי או צו ההרחבה בענף התעשייה חלים על העסקת התובע.

הזכויות הנתבעות

פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד

1. בהתאם לסעיף 1 לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), התשס"ב-2002 (להלן: "חוק הודעה לעובד"), חלה חובה למסור לעובד הודעה בכתב המפרטת את תנאי העבודה. לצד הפרת החובה, נקבע בסעיף 5(ב)(2) לחוק הודעה לעובד פיצוי אף ללא הוכחת נזק, כאשר המעסיק לא מסר ביודעין את ההודעה.
2. בהתאם לפסיקה, אין די בהודעה לעובד בעל פה בדבר תנאי העבודה. כך, בע"ע (ארצי) 154-10 קלרה שניידר - ניצנים אבטחה בע"מ (3.5.11) עמד בית הדין על חשיבות מסירת הודעה מפורטת בכתב, כדלהלן:

"א. חוק הודעה לעובד מטיל חובה על מעסיק למסור לעובדו, תוך 30 יום לכל המאוחר ממועד תחילת עבודתו, הודעה בכתב, בה יפורטו תנאי עבודתו של העובד. החוק אינו מסתפק בהטלת חובה כללית ומפרט את העניינים שיש לכלול בהודעה כאמור, את צורת ההודעה, וכן חובה להודיע על שינויים, ככל שיחולו, בתנאי העבודה.

ב. הדרישה למסור לעובד הודעה בכתב על תנאי עבודתו אינה עניין טכני, אלא מהווה חלק מהחובה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת ביחסי העבודה. בין תכליותיה - ליידע את העובד באופן שקוף ומלא על כל תנאי עבודתו; לייתר אי הבנות או סימני שאלה ביחס לתנאי העבודה; ולמנוע מחלוקות משפטיות לגבי תנאי העבודה המוסכמים.

ג. הפרתו של חוק הודעה לעובד מהווה עבירה פלילית, אך יש לה גם השלכות במערכת היחסים המשפטית שבין העובד למעסיק. כך, וכדוגמא, הפרת החוק עשויה להעביר את הנטל למעסיק, ככל שקיימת מחלוקת על תנאי העבודה. בנוסף, עצם הפרת החוק אפשר שתגרום לנזק לא ממוני שהעובד זכאי לפיצוי בגינו - מבלי שמוטלת עליו חובה להוכיח נזק ממוני או קונקרטי לצורך כך.

ד. מסירת הודעה בעל פה על תנאי העבודה, אין בה כדי לייתר את החובה הכלולה בחוק להודעה מפורטת בכתב, ואין בה משום טענת הגנה המצדיקה אי פסיקת פיצוי כספי בגין הפרת החוק".

1. בענייננו, טען התובע כי קמה לו זכות לפיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד. הנתבעת הציגה, כנספח לתצהיריה, טופס הודעה לעובד וכן הסכם עבודה אישי, בשפה העברית והערבית (נ/2, נ/3). בעדותו, אישר התובע כי חתם על שני המסמכים (עמוד 7 שורות 28- 31).
2. בסיכומיו של התובע נטען, כי המסמכים המקוריים לא הוצגו וייתכן והמדובר "בהדבקת חתימה של העובד על מסמכים אלו" (סעיף 63 לסיכומי התובע). טענה מאוחרת זו דינה להידחות. שעה שהתובע עצמו אישר כי חתם על המסמכים, לא הוכחה זכאותו לפיצוי, אף אם לא הובא לעדות מטעם הנתבעים הגורם שהחתים את התובע ומסר לו את המסמכים.
3. התביעה ברכיב זה נדחית.

פיצויי פיטורים

1. אין חולק כי התובע התפטר מעבודתו. המחלוקת העיקרית בין הצדדים היא האם התובע התפטר בנסיבות המזכות אותו בפיצויי פיטורים.
2. לטענת התובע, הוא התפטר מעבודתו לאחר שלא שולמה לו תמורה מלאה בגין זכויותיו, לרבות עבודה בשעות נוספות (סעיף 21 לתצהיר התובע, עדות התובע עמוד 8 שורות 10- 12). לטענת הנתבעת, התובע "נעלם" לאחר שעבד חודשיים (סעיף 2 לתצהיר הנתבע 2).
3. סעיף 11 (א) לחוק פיצויי פיטורים תשכ"ג- 1963 קובע, כי:

"התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לענין חוק זה כפיטורים".

1. הנטל להוכחת הזכאות לפיצויי פיטורים, כאמור, מוטל על העובד הטוען לכך. על העובד לבסס תשתית עובדתית אובייקטיבית המלמדת על ההרעה המוחשית הנטענת או על הנסיבות בהן אין לדרוש ממנו להמשיך בעבודתו, ועוד הוא נדרש להוכיח, קשר סיבתי בין הנסיבות הנטענות להתפטרות. כן מוטלת על העובד חובה ליתן התראה סבירה וראויה למעסיק על מנת שזה יוכל לתקן את הדרוש.

ראו: ע"ע (ארצי) 26706-05-11 חיים שבתאי – טכנובר בע"מ (10.6.13).

1. לתנאי השלישי קיים חריג, במקרה בו ברור שהמעסיק אינו יכול או אינו מתכוון לפעול לתיקון ההרעה המוחשית או הנסיבות, או במקרים בהם תנאי עבודתו של העובד נחותים מתנאי העבודה על פי הוראות החוק במידה ניכרת. כאשר מדובר בנסיבות שבידי המעסיק לשנותן, על העובד ליתן למעסיק הזדמנות לתקן את המעוות, ורק אם לא פעל לתיקונו – קמה זכאות לפיצויים.

ראו: ע"ע (ארצי) 60018-12-14 יורדאו אסמרא – שאען אחזקות בע"מ (29.9.16); ע"ע (ארצי) 45187-09-15 יגאל חובל – ח.י. ויטמינס בע"מ (18.8.18).

1. בענייננו, לאחר שקילת טענות הצדדים, לא שוכנענו כי התובע הרים את הנטל להוכיח כי התפטר בנסיבות המזכות אותו בפיצויים. כן לא שוכנענו כי נתן התראה סבירה טרם פיטוריו, כנדרש.
2. התובע הועסק תקופה ממושכת ולא הציג בפנינו הסבר משכנע, מדוע בחר לסיים את עבודתו דווקא במועד בו התפטר. עדותו לעניין סיבת ההתפטרות או מועדה לא היתה עקבית ומשכנעת והייתה רצופה סתירות, כדלקמן:

"ת. עבדתי 3 חודשים, אמרתי לו שאם אתה לא מוסיף לי, והוא אמר לי בסדר בסדר, 3 חודשים עברו ככה. (התובע מדבר עברית רהוטה לשמיעה). אחרי 3 חודשים, אמרתי לו שאם בחודש הרביעי הוא לא נותן לי, אני עוזב. הוא אמר לי שהוא ייתן לי ושלא אדאג. אחרי זה הוא לא נתן לי כלום. אמרתי לו שזוהי עבודה קשה, שאני עובד שעות יותר מדי, ואתה לא משלם לי ואני עוזב. עבדנו עד 4 חודשים והוא אומר לי בסדר בסדר. אחרי זה אני עזבתי ולאחר יומיים ככה הגעתי עוד פעם, הוא אמר לי תעבוד, אני נותן לך. ואני אמרתי לא כי כל הזמן הוא שיקר לי, אבל אחרי זה.. כל הזמן הוא אמר לי שהוא ייתן לי.

ש. מה קרה אחר כך?

ת. אני עזבתי. אני אמרתי לו שהוא משקר כל הזמן.

ש. אחרי שהגעת, אחרי כמה זמן עזבת?

ת. אחרי חודש הלכתי".

(עמוד 8 שורות 17- 27).

1. מעדותו של התובע לא ברור לאיזה תקופה הוא מתייחס, האם לחודשים בהם עבד וקיבל תלוש שכר, או בחודשים בהם עבד בפירוק דודים. כמו כן, לא ברורה גרסתו ביחס לתמורה שביקש לקבל, ובאם המחלוקת בינו לבין הנתבעת נגעה לזכויות סוציאליות או להעלאה בשכרו.
2. בנסיבות אלה, לא הוכחו נסיבות ההתפטרות. לא הוכח כי ניתנה התראה, מתי ולמי ניתנה. מכאן, כי התובע לא הרים את הנטל הנדרש להוכחת הקשר הסיבתי בין התפטרותו לבין הקיפוח הנטען בזכויותיו הסוציאליות.
3. התביעה ברכיב זה נדחית.

פיצוי חלף הפרשות לפיצויים וגמל ולפיקדון מסתננים

1. אין חולק, כי לא הופרשו עבור התובע כספים לפנסיה או לפיצויים.
2. התובע עתר לפיצוי חלף הפרשות לפיצויים בסך 1,054 ₪ (לפי חישוב של 17,577 ₪ שכר כולל עד לאפריל 2017 X 6%), בהתאם לצו ההרחבה בענף התעשייה. כן עתר לפיצוי חלף הפרשות לגמל בסך 1,142 ₪ (17,577 ₪ שכר כולל לאפריל 2017 X 6.5%). בנוסף, עתר לפיצוי חלף הפרשות לפיקדון מסתננים בסך 13,243 ₪ (82,770 ₪ שכר כולל לתקופת ההעסקה מחודש מאי 2017 X 16%).
3. לטענת הנתבעים, הוראות הדין להפקדה לקופת המסתננים נכנס לתוקפו רק בחודש מאי 2017. כן, שכרו של התובע בחודשיים בהם הועסק על ידי הנתבעת היה כ- 7,100 ₪ במצטבר, מכאן כי אף אם זכאי התובע לתשלום עבור הפרשות, הסכום אינו עולה על כמה מאות שקלים בלבד (סעיף 20 לסיכומי הנתבעים).
4. משקבענו כי צו ההרחבה בענף התעשייה אינו חל על העסקת התובע, הוא היה זכאי להפרשות בהתאם לצו ההרחבה הכללי בדבר הפרשות לביטוח פנסיוני, עד ליום 1.5.17, מועד בו נכנס לתוקפו סעיף 1 יא1(א) לחוק עובדים זרים, התשנ"א-1991 (להלן: "חוק עובדים זרים"). יחד עם זאת, מאחר שהתובע הועסק מיום 1.2.17 טרם חלפו 6 חודשים עד ליום 1.5.17, ולא הוכחה זכאות התובע להפרשות מתחילת העסקתו.
5. סעיף 1 יא1(א) לחוק עובדים זרים קובע, בין השאר, כי על מעסיק של עובד מסתנן להפקיד פיקדון בסכום השווה ל – 16% משכר העובד, אשר ישולמו בידי המעסיק כהפרשה נוספת מעבר לשכר העובד, וזאת החל ממועד כניסתו לתוקף במאי 2017 (להלן: "תיקון 18 להסדר הפיקדון"). הסדר הפיקדון חל רק על עובדים מסתננים, המוגדרים כמי שאינם תושבי ישראל ושנכנסו לישראל שלא דרך תחנת גבול, בהתאם לסעיף 1 לחוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), התשי"ד-1954.
6. לאחרונה נקבע בבר"ע (ארצי) 52980-11-20 י.ב. שיא משאבים בע"מ - TEAME FSAHAYE KIBROM  (2.9.21) (להלן: עניין י.ב. שיא משאבים) כי:

"תשלומי מעסיקים לחשבון הפיקדון עבור עובדים מסתננים אינם מחליפים את התשלומים שעליהם לשלם לקופות ואינם באים במקומם, אלא באים על חשבונם בלבד" (סעיף 47 לפסק הדין).

1. הסדר הפיקדון הקבוע בחוק, המיטיב עם העובדים, גובר על ההסדרים בצווי ההרחבה לפנסיית חובה.
2. סיכומו של דבר, התובע זכאי לפיצוי חלף ההפרשות בשיעור 16% משכרו ממועד כניסת תיקון 18 להסדר הפיקדון לתוקף, בחודש מאי 2017.

לא הוצגו נתונים מדויקים ביחס לשכרו של התובע. מחישוב ממוצע של התמורה ששולמה לתובע, הנתמכת בראיות החלקיות שהוצגו, עולה כי שולם לו שכר ממוצע בסך 6,721.73 ₪ (3,118.08+ 4,032+ 7,695+ 6,622+ 7,994+ 7,994+ 7,560+ 7,924+ 7,014+ 7,602+ 6,384/ 11).

מאחר שהתובע ביסס תביעתו על שכר נמוך יותר, מתקבלים חישובי התובע, לפיהם התובע קיבל שכר שעתי בסך 27 ₪ בתחילת עבודתו, ובסך 28 ₪ בתקופה האחרונה לעבודתו. רכיבי התביעה יפסקו לפי השכר הקובע שננקב בכתב התביעה, כפוף לתקופת העבודה שנקבעה לעיל.

1. על כן, על הנתבעת לשלם לתובע פיצוי חלף הפרשות לפיקדון מעסיקים בסך 12,410 ₪ (3 חודשיםX 186X 27 ₪ + 12 חודשיםX 186X 28 ₪X 16%).

תמורה בגין עבודה בשעות נוספות

1. התובע עתר לתשלום סך 39,474.5 ₪, תמורה בגין עבודה בשעות נוספות. לטענתו, עבד 7 ימים בשבוע, כ- 350 שעות חודשיות. הנתבעת הכחישה את הטענה לפיה עבד התובע בשעות נוספות.
2. הנתבעת הציגה שני דוחות נוכחות של התובע (נספח לתצהיריה), לחודשים פברואר ואפריל 2017. הדוחות מעידים על נוכחות התובע בימי עבודה בלבד, ולא על שעות העבודה. מן הדוחות עולה כי בחודש פברואר 2017 נכח התובע בעבודה 15 ימים, ובחודש אפריל 2017 נכח 18 ימים. נתון זה תואם גם את תלוש השכר לחודש אפריל 2017 (נספח לתצהיר התובע), בו נרשם שהתובע עבד 18 ימים, 134 שעות.
3. בסיכומיו טען התובע, כי לאור תיקון 24 לחוק הגנת השכר, מוטל על המעסיק הנטל להוכיח שהעובד לא עבד שעות נוספות, ודי בכך שהעובד הציג גרסה ביחס לעבודה בשעות נוספות, ללא פירוט המועדים והיקף עבודתו בשעות הנוספות בכל מועד או ראיות בכתב. התובע הפנה בהקשר זה לע"ע (ארצי) 18024-12-18 יורם אביחסרה – יעקב זכאי (19.5.19), (סעיף 81 לסיכומי התובע).
4. הלכה פסוקה היא, כי אין בהוראות תיקון 24 לחוק הגנת השכר כדי לפטור את העובד מהצגת גרסה בנוגע לשעות העבודה בהן לטענתו עבד ללא שכר או גמול לפי החוק. על העובד להציג תחשיב, ולו על דרך האומדנה, של הסכום הנתבע על ידו כשכר וגמול בעד עבודה בשעות נוספות ובמנוחה שבועית.

ראו: ע"ע (ארצי) 24946-09-14 ריאן זינאת – אי אס אס אשמורת בע"מ (4.8.16).

1. בענייננו, לא שוכנענו כי התובע הרים את הנטל הראשוני המוטל עליו. התובע טען טענה כללית בכתב התביעה (סעיף 11) ובתצהירו (סעיף 9) לפיה עבד 7 ימים בשבוע, ימים א'-ה' בין השעות 7:00 – 19:00/ 21:00 ימי ו-ש בשעות 7:00- 17:00.
2. בהסכם עם התובע (נ/3) נכתב, לעניין שעות העבודה, כך:

"המסגרת הרשמית היא בין השעות 8:00- 16:00 כל יום מראשון עד חמישי ויום שישי בין 8:00- 14:00 ויום שבת יהיה יום המנוחה".

1. התובע העיד בפנינו אודות שעות העבודה כדלהלן (עמוד 9 שורה 31 – עמוד 10 שורה 2):

"ש. באיזה שעה כל יום המפעל נסגר?

ת. בשעה 12 בצהריים.

ש. מה הכוונה שהמפעל נסגר?

ת. אנחנו עובדים עד השעה 12 בצהריים, סוגרים את השער, ועובדים עד השעה 17:00 ביום שישי.

ש. שסוגרים בשעה 12:00 מה עושים סוגרים את השער?

ת. סוגרים את המפתחות עם המנעול מבחוץ.

ש. ומתי בבוקר פותחים את השערים?

ת. בשעה 07:00".

1. לא ניתן ללמוד מעדותו של התובע ומראיותיו כי עבד במסגרת הכוללת עבודה בשעות נוספות, ובפרט בשעות להן טען בתביעתו ובתצהירו. על אף שניתנו לו הזדמנויות רבות, בעדותו לא הזכיר כלל את הטענה לפיה עבד עד לשעות 19:00 או 21:00, וגרסתו בהקשר זה אינה מהימנה עלינו. בנסיבות אלה, לא הורם הנטל הראשוני להוכיח שהתובע הועסק בשעות נוספות כנטען.

ראו: ע"ע (ארצי) 47715-09-14 עוזי ריעני - אליאסי שיווק בע"מ (29.3.17), סעיף 10 לפסק הדין.

1. להוכחת עמדתו, צירף התובע דוחות איכון סלולר, המעידות על נוכחות באתר. הדוחות אינם כוללים נתונים המעידים על שעות העבודה בפועל, אלא מעידים על מיקומו של התובע כאשר שוחח בטלפון. עצם הימצאותו של התובע באזור העבודה בעת ששוחח בטלפון הנייד אינה מעידה בהכרח על עבודה בפועל.
2. מאחר שלא הוכח כי התובע הועסק בשעות נוספות, נדחית התביעה ברכיב זה.

פיצוי בהתאם לחוק הגנת השכר

1. התובע עותר לפיצוי בסך 4,000 ₪, בטענה שנמסרו לו שני תלושי שכר בלבד ורכיבי התשלום בהם אינם משקפים את המציאות נאמנה. לטענת הנתבעים, התובע הועסק רק חודשיים, עבורם קיבל תלושי שכר.
2. לאור פסיקתנו, לפיה התובע הועסק תקופה ממושכת ללא תלושי שכר, קמה לו זכאות לפיצוי. בע"ע (ארצי) 28228-03-15 לוקס - זיסמן (31.10.16) נקבעו קווים מנחים לקביעת הפיצוי ושיעורו, כך:

"בקביעת הפיצויים לדוגמה שאינם תלויים בנזק, יש להביא בחשבון, לצד מהות ההפרה, את הנחיות חוק הגנת השכר ואת אמות המידה שיש לשקול בעת קבלת ההחלטה על עצם הטלת הפיצוי ועל שיעורו, כמפורט להלן. בחוק הגנת השכר נקבע, כי בית הדין "רשאי" (אך לא חייב) לפסוק פיצויים לדוגמה; תנאי להפעלת הסמכות הוא שנמסר תלוש לא תקין "ביודעין" (וראו החזקה בסעיף 26א(ב)(2) לחוק הגנת השכר); הרשות לפסיקת הפיצויים היא "בשל כל תלוש שכר שלגביו פעל המעסיק כאמור"; סכום הפיצוי הוא עד 5,000 ₪ (כשיעורם בחודש יולי 2009) לכל תלוש; מטעמים מיוחדים שיירשמו ניתן לפסוק סכום גבוה יותר. בעת יישום הוראות החוק יש להתייחס, בין היתר, לחומרת ההפרה, למשכה, לתום ליבם של הצדדים וכמובן לתכלית ההרתעתית של הוראות סעיף 26א לחוק הגנת השכר (ראו על דרך ההיקש: ע"ע (ארצי) 10-08-33680 דיזינגוף קלאב בע"מ – יעקב זואילי (16.11.2011) בסעיף 36 לפסק הדין), תוך שבענייננו יש ליתן דגש על חומרת ההפרה שהביאה אי התקינות של החלק הארי של התלושים שנמסרו למערערת, מספר התלושים הלא תקינים (22 מתוך 24 תלושים שנמסרו למערערת)... נוכח מכלול הנסיבות, אנו מעמידים את סכום הפיצוי לדוגמה על 40,000 ₪, נכון ליום מתן פסק הדין של בית הדין האזורי"

1. בנסיבת העניין, ולאור חומרת המצב בו כלל לא הונפקו לתובע תלושי שכר תקופה ממושכת, מתקבלת התביעה והנתבעת תשלם לתובע פיצוי כנתבע על ידו, בסך 4,000 ₪.

פדיון חופשה

1. התובע עתר לתשלום פדיון 26 ימי חופשה עבור תקופת עבודתו, בסך 5,824 ₪ (28 ₪ X 26 ימיםX 8 שעות).

לטענת הנתבעים, התובע ניצל ימי חופשה בתקופת העסקתו הקצרה, ובעדותו העיד ששהה ביום חופשה לצורך הסדרת הוויזה וכן יצא לחופשות בחגים (עמוד 9 שורות 19- 28; סעיף 17 לסיכומי הנתבעים). עם זאת, לא הוצג פנקס חופשה, ולא הוצגו ראיות בדבר תשלום דמי חופשה, אף לא בגין אותם ימים שהוזכרו בעדות התובע.

1. בהיעדר נתונים מלאים בדבר ימי העבודה בפועל, ומשהתובע הועסק 6 ימים בשבוע, אנו קובעים כדלקמן:
2. בשנת 2017 התובע עבד 275 ימים (25 ימים בחודשX 11 חודשי עבודה) ובשנת 2018 עבד 175 ימים (25 ימים בחודשX 7 חודשי עבודה), על כן יחושבו ימי החופשה כדלהלן:

בגין שנת העבודה הראשונה, 2017, התובע זכאי היה ל- 16 ימי חופשה, בהתאם לסעיף 3(א)(1) לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 (להלן: "חוק חופשה שנתית").

משהתובע עבד פחות מ- 200 ימים בשנת 2018, שכרו יחושב בהתאם לסעיף 3(ב)(2) לחוק חופשה שנתית והוא זכאי היה ל 8 ימים (16 ימים X 100 ימי עבודה בפועל /200).

1. שכרו של התובע עמד על סך 28 ₪ לשעה, בהתאם להצהרתו ובהיעדר נתונים מלאים בנושא.
2. אשר על כן, הנתבעת תשלם לתובע פדיון חופשה בסך 5,376 ₪ (24 ימים X 28 ₪ X 8 שעות עבודה).

דמי הבראה

1. התובע טען לזכאות ל- 9 ימי הבראה, בסך 3,024 ₪.
2. לטענת הנתבעת, התובע לא השלים שנת עבודה, על כן אינו זכאי לדמי הבראה.
3. משהתובע עבד 18 חודשים, הוא זכאי התובע לדמי הבראה כנתבע על ידו, בסך 3,024 ₪ ( 5 ימים X 378+ 6 ימיםX 378/ 2).

דמי חגים

1. התובע עתר לתשלום דמי חגים עבור 10 ימי חג שלא חלו בשבת, בסך 2,216 ₪, בהתאם לפירוט הבא:

שנת 2017: 17/04 פסח, 02/05 עצמאות, 31/05 שבועות, 21/09 ראש השנה, 22/09 ראש השנה, 05/10 סוכות, 12/10 סוכות.

שנת 2018: 06/04 פסח, 19/04 עצמאות, 20/05 שבועות.

1. לטענת הנתבעים, התובע עבד רק בחודשים פברואר ואפריל 2017. שולמו לתובע בחודש אפריל דמי חגים בסך 430 ₪, ויש לדחות את התביעה ברכיב זה.
2. בהתאם לתלושי השכר, שולמו לתובע דמי חג עבור יומיים בחודש אפריל 2017. התובע לא הוכיח כי רכיב זה לא שולם בפועל ועל כן אינו זכאי לתשלום כפול.
3. לאור קביעתנו כי התובע הועסק מפברואר 2017 עד יולי 2018 – הוא זכאי לתשלום ימי חג מהחודש השלישי לעבודתו, בהתאם לפירוט הבא:

שנת 2017: 02/05 עצמאות, 31/05 שבועות, 21/09 ראש השנה, 22/09 ראש השנה, 05/10 סוכות, 12/10 סוכות.

שנת 2018: 06/04 פסח, 19/04 עצמאות, 20/05 שבועות.

1. הנתבעת תשלם לתובע דמי חגים בסך 2,000 ₪ ( 2 יום X 8 שעותX 27 ₪ + 7ימיםX 8 שעותX 28 ₪).

אחריות הנתבע 2

1. שתי טענות הפנה התובע כלפי הנתבע 2, בגינן הוא מבקש להטיל עליו אחריות אישית. האחת, טענה להרמת מסך ההתאגדות בין הנתבעת לנתבע 2, שהיה מנהל ובעל מניות. השנייה, טענה לפיה הנתבע 2 העסיק את התובע באופן ישיר ושילם שכרו במזומן ללא תלושים (סעיף 23 לכתב התביעה).
2. בסיכומיו הרחיב וטען כי הועסק על ידי הנתבעת שלושה חודשים (פברואר, מרץ ואפריל 2017) ולאחר מכן הועסק במישרין על ידי הנתבע 2, לביצוע עבודות בשליטתו. הוכח כי חל ערבוב בין הנתבעים בקשר לתקופות העסקתו של התובע, הנתבע שילם את שכרו של התובע במזומן, סכום גבוה משמעתית מהסכום שננקב בתלושי השכר שהונפקו למשך חודשיים (סעיף 48 לסיכומי התובע). התובע הועבר מהעסקה על ידי החברה להעסקה אישית על ידי הנתבע. כן נטען, כי משהמפעל הפסיק את פעילותו, קיים חשש ממשי כי התובע יעמוד בפני שוקת שבורה כאשר יקבל פסק דין נגד הנתבעת.
3. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים ומכלול הראיות והעדויות שהוצגו לפנינו, לא שוכנענו כי במקרה דנן מתקיימות הנסיבות החריגות בהן יש להרים את מסך ההתאגדות בין הנתבעים. זאת, שכן לא הוכח כי הנתבעת שימשה כסות לפגיעה בזכויותיו של התובע או להונאתו. אין די בהפרות הנטענות על ידי התובע כדי להוות נסיבות מיוחדות בהן יש להורות על הרמת מסך.
4. בהתאם לדין, נקודת המוצא היא שיש ליתן תוקף לעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד. משזו נקודת המוצא, ואף שמדובר ביחסי עבודה, אין די בכך ש"עולה תמונה מדאיגה" בנוגע לאופן העסקת העובדים בכדי להביא להרמת המסך. יפים לענייננו הדברים שנפסקו בבר"ע (ארצי) 52353-08-16 א.ב. טוקו שף בע"מ - ADMARIAM GAVR NEGOUSE (13.11.16):

"דעתנו היא שלא הוכח כי לפנינו מקרה חריג של שימוש לרעה באישיות הנפרדת של התאגיד כנדרש בסעיף 6 לחוק החברות. אמנם מקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי עולה תמונה מדאיגה בנוגע לאופן שבו העסיקה החברה את המשיב. בין היתר, באי עריכת רישומים כנדרש על פי חוק, בהעסקה בשעות ארוכות, ובהנפקת תלושי שכר פיקטיביים. עם זאת לא הונחה לפני בית הדין האזורי תשתית עובדתית ממנה ניתן ללמוד כי החברה נועדה לשמש כסות לפגיעה בזכויותיו של המשיב או להונאתו. כך גם לא הוכח כי החברה נוהלה תוך נטילת סיכון בלתי סביר, וזאת חרף קביעתו העובדתית של בית הדין האזורי כי החברה נקלעה לקשיים כלכליים. במקרה שלפנינו לא התרשמנו כי אי תשלום הזכויות סוציאליות למשיב מצדיק להרים את מסך ההתאגדות של החברה".

1. בע"ע (ארצי) 26295-01-16 Tekel - ר.ח. חיים מיארה שווק בשר ודגים (1998) בע"מ (25.12.17), סקר בית הדין הארצי לעבודה את ההלכה הפסוקה לעניין הרמת מסך ההתאגדות, ובפרט במשפט העבודה וקבע כך:

"בהוראת סעיף 6 (א) לחוק כפי שתוקנה, צומצמו העילות להרמת המסך לעומת ההוראה בנוסחה הקודם. מלשון הוראת החוק עולה, כי מסך ההתאגדות יורם באותם מקרים בהם נעשה שימוש לרעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד, כדי להונות אדם, לקפח נושה או לחלופין, לעשות מעשה שפוגע בתכלית התאגיד, תוך נטילת סיכון בלתי סביר ביחס ליכולתו לפרוע את חובותיו. בסיפא להוראת הסעיף נקבעה דרישת מודעות מצד בעל המניות לשימוש לרעה הנעשה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת. כמו כן, בבואו להרים את מסך ההתאגדות, על בית המשפט ליתן דעתו בין השאר לשאלה האם יכולה החברה לפרוע את חובותיה (ראו ב ע"ע (ארצי) 304/09 העמותה לקידום הספורט הנשי, הנוער והמגזר הערבי בהפועל תל-אביב - ישראל שיינפלד [פורסם בנבו] (16.2.12), להלן: פרשת העמותה לקידום הספורט, וראו הסקירה המפורטת שם).

26. בפסיקת בית דין זה נקבע, כי הכללים בדבר הרמת המסך, מחייבים בחינה מיוחדת בתחום משפט העבודה, וזאת בשים לב לחובת האמון המיוחדת שחבה החברה לעובדיה, ובקשר למעמדם המיוחד של עובדי החברה, כנושיה..."

1. בענייננו, התובע לא הצביע על אחת העילות בגינן יש להורות על הרמת מסך ההתאגדות. לא הוכיח עירוב נכסים, ניצול לרעה של עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת או נטילת התחייבויות בידיעה כי לא יוכל לעמוד בהן. אף לא הוכחה כוונה של הנתבע 2 לפגוע בזכויותיו של התובע, תוך שימוש לרעה במסך ההתאגדות.
2. לא נעלמה מעינינו הודאת הנתבע בעדותו כי החברה אינה פעילה. עם זאת, לא הוכח כי התובע לא יוכל להיפרע מנכסי הנתבעת. ממילא, קושי משוער באכיפת פסק דין אינו עילה, כשלעצמו, להרמת מסך ההתאגדות.
3. התובע הפנה בסיכומיו לפסק הדין בע"ע (ארצי) 1774-09-16 אמנון פורת – גבריאל אואקנין (26.5.21), אולם אין בכך כדי להועיל לו, שכן ענינו של פסק הדין מעסיק שהעסיק עובד תחת "עוסק מורשה" ולאחריו על ידי חברות פרטיות בבעלותו. מכאן, כי אין הנדון דומה לראיה.
4. אף לא הוכחה העסקה ישירה של הנתבע 2. כל עבודתו של התובע הייתה במפעל של הנתבעת. התובע חתם בתחילת העסקתו על מסמכי קבלה לעבודה לפני גב' סופיה מאירזון, מנהלת החשבונות של הנתבעת. בהתאם לאישורי התובע בדבר תשלום תמורה בגין הפירוקים (נספח לתצהיר הנתבעים) אף התמורה שולמה לו מידי גב' מאירזון, והוא חתם לפניה על אישורים בדבר קבלת הכספים. לא הוכח כי התובע הועסק תקופה מסוימת על ידי הנתבע 2 ישירות ואף אם זה שילם לתובע לעתים שכרו בפועל, לא הוכח כי עשה זאת שלא מכספי הנתבעת.
5. לאור כל האמור, נדחית התביעה כנגד הנתבע.

סוף דבר

1. התביעה מתקבלת בחלקה. הנתבעת 1 תשלם לתובע את הסכומים הבאים:
2. פיצוי חלף הפרשות פיקדון מסתננים בסך 12,410 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.8.18 ועד התשלום המלא בפועל.
3. פיצוי בהתאם לחוק הגנת השכר בסך 4,000 ₪.
4. פדיון חופשה בסך 5,376 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.8.18 ועד התשלום המלא בפועל.
5. דמי חגים בסך 2,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.8.18 ועד התשלום המלא בפועל.
6. כל הסכומים ישולמו תוך 30 יום.
7. התביעה נגד הנתבע 2 נדחית. מאחר שהנתבעים התגוננו וניהלו הגנתם יחד, ולאור תוצאות ההליך בעניינה של הנתבעת, אין צו להוצאות בעניינו של הנתבע 2.
8. הנתבעת 1 תישא בשכ"ט עו"ד התובע בסך 5,000 ₪, אשר ישולמו תוך 30 יום.

ניתן היום, י"ט חשוון תשפ"ב, (25 אוקטובר 2021), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.