א. בפניי בקשה לאישור תובענה ייצוגית, כנגד המשיבה מס' 1 (להלן: "המשיבה"), שהיא המועצה המקומית ג'דיידה-מכר, וכנגד תאגיד המים והביוב האזורי אלעין בע"מ (להלן: "התאגיד"), בטענה שהמשיבה ממשיכה לגבות היטלים, אגרות ותשלומי חובה אחרים הקשורים למשק המים והביוב, למרות שבתחומה פועל התאגיד מאז 1.2.2010.

ב. לטענת המבקש, חוק תאגידי מים וביוב, התשס"א-2001, חייב את הרשויות המקומיות, וביניהן המשיבה, להעביר את סמכויותיהן בתחום המים והביוב לתאגיד מים וביוב, כאשר עם תחילת פעילותו של התאגיד, ניטלות הסמכויות של הרשות המקומית, בעניין אספקת שירותי מים וביוב, וכן סמכויותיה בכל הנוגע להטלת תשלומי חובה וגבייתם בקשר לשירותים אלה.

עם זאת, טוען המבקש, ממשיכה המשיבה ומטילה, דורשת, אוכפת וגובה תשלומי חובה בתחום אספקת שירותי מים וביוב, כאשר, לטענתו, הסכומים הנגבים על ידי המשיבה אינם מושקעים בתשתיות מים וביוב.

ג. המבקש מפנה לחוות דעתוֹ של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, עו"ד אבי ליכט, מיום 11.3.2013, לפיה מיום הקמת התאגיד ניטלות מהרשות המקומית הסמכויות בנוגע להיטלי מים וביוב, הן סמכויות הטלת החיוב, הן סמכויות להוציא דרישות תשלום, והן סמכויות לגבות דרישות תשלום שהוצאו לפני הקמת תאגיד המים והביוב, או לאחר הקמתו.

מציין המבקש, שבהתאם לחוות דעתו של עו"ד ליכט, דרישות תשלום ששולמו עד למועד פרסום חוות דעתו (11.3.2013) ייוותרו בידי הרשות המקומית, ואילו דרישות תשלום שהוצאו וטרם שולמו, לא ייגבו על ידי הרשות המקומית, אלא יועברו בצורה מרוכזת מן הרשות המקומית לתאגיד המים והביוב.

ד. טוען המבקש, שהוא תושב ג'דיידה-מכר, שבמהלך השנים 2018-2016 הוא קיבל "דרישה לתשלום" ו"התראה אחרונה לפני עיקול" מטעם המשיבה, והמשיבה אף ביצעה עיקולים, גבתה חלק מהסכום, וממשיכה לדרוש את היתרה, בגין "היטל ביוב" ובגין צריכת מים לשנת 2010, למרות האיסור שחל עליה לעשות כן.

ה. הקבוצה שאותה מעוניין המבקש לייצג מוגדרת בבקשת האישור כ"כל מי ששילם/נדרש לשלם למשיבה, במהלך השנתיים שקדמו ליום הגשת התובענה אגרות והיטלי פיתוח מסוג צנרת מים ו/או ביוב ו/או כל תשלום חובה אחר הקשור למשק המים והביוב בתחומה של המשיבה" (סעיף 4 של בקשת האישור).

ו. טוען המבקש, שנזקו האישי הוא בסכום של 600 ₪, והוא מעריך את הנזק הכולל של חברי הקבוצה ב-24 החודשים שקדמו להגשת בקשת האישור בסכום של 2,272,000 ₪. לטענתו, סכום זה נבדק ואושר על ידי רו"ח מחמוד מג'דוב, אולם לא צורפה לבקשת האישור חוות דעת מקצועית כלשהי.

ז. טוען המבקש, כי עילות התביעה הן: הפרת חובה חקוקה, ועשיית עושר ולא במשפט.

ח המשיבה מתנגדת לבקשת האישור, ועיקרי טענותיה בתגובתה הם אלה:

1. המבקש חייב למשיבה סכום של יותר מ-500,000 ₪ והוא אינו משלם את תשלומי החובה החלים עליו במשך שנים, והדבר מצביע על חוסר תום לב מצידו, ולפיכך הוא אינו כשיר לייצג את חברי הקבוצה הנטענת.

המשיבה מעולם לא הצליחה לגבות סכום כלשהו מן המבקש עבור חובות מים וביוב, אלא הצליחה לגבות רק חלק מחובות הארנונה של המבקש.

2. בין המשיבה לתאגיד ומועצות מקומיות אחרות החברות בתאגיד, קיימת מחלוקת כספית, שאמורה להתברר בהליך של תביעה כספית במידה והמשיבה והתאגיד לא יגיעו להסכמות.

לפיכך טוענת המשיבה, כי ניהול ההליך בין התאגיד לבין הרשויות החברות בו, הוא הדרך הנכונה, היעילה וההוגנת לפתרון סוגיית החובות שנוצרו לפני הקמת התאגיד, ולא תובענה ייצוגית.

3. לחברי הקבוצה הנטענת אין כל אינטרס במחלוקת בין התאגיד לבין הרשויות החברות בו, שכן חברי הקבוצה אמורים לשלם את חובותיהם, ובלבד שלא יידרשו לשלם את אותם חובות פעמיים.

4. חובות שנוצרו לפני ייסוד התאגיד, דהיינו, לפני 2010, התיישנו כיום, וממילא התאגיד אינו יכול היום לגבות חובות אלה, הואיל והוא לא נקט בצעד אכיפה בגין חובות אלה.

5. גביית אגרת מים וביוב הנזכרת בדו"ח הביקורת של המשיבה משנת 2017, מקורה בפירעון שיקים דחויים של תושבים שפרסו את חובם לשנים ארוכות, וזאת עוד בטרם הקמת התאגיד.

המשיבה לא גבתה בשנים 2017 ו-2018 כספים עבור חובות מים או ביוב, ולא חייבה את התושבים בהיטלים בגין שירותים אלה. הסכום של 2,272,000 ₪ נובע מהוספת ריבית והצמדה ליתרת החוב מתחילת השנה, והוא אינו נובע מחיוב חדש של תושבים בהיטל ביוב.

בכל מקרה, התושב אינו משלם פעמיים עבור אותו שירות, והוא אינו צד להתחשבנות עם התא גיד.

6. זכותה של המשיבה לגבות את החובות שנוצרו לפני ייסוד התאגיד, וההליך בו נקט המבקש הוא ניסיון לברוח ולהשתמט מתשלום החובות.

טוענת המשיבה, כי חוות דעתו של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, עו"ד ליכט, אינה מקובלת עליה, והיא סבורה שבסמכותה לגבות את חובות התושבים שנוצרו לפני הקמת התאגיד, שכן סעיף 139 לחוק תאגידי מים וביוב מתייחס רק לתשלומי חובה שנוצרו לאחר הקמת תאגיד המים, ולא לחובות העבר שנוצרו בטרם הקמת התאגיד.

זאת ועוד, סעיף 139 מתייחס לגביה עבור שירות שהתאגיד מספק, ולא לגבי שירותים שסופקו על ידי הרשויות המקומיות טרם הקמת התאגיד.

לפיכך, עותרת המשיבה לדחיית בקשת האישור.

לתגובת המשיבה צורף תצהירו של גזבר המועצה, מר ג'מאל כיאל.

ט. התאגיד בתגובתו טען, כי המבקש אינו עותר לסעד כלשהו כנגדו, ולכן, דין הבקשה כנגד התאגיד להידחות על הסף.

עם זאת, התאגיד אינו מתנגד כי יוגדר בהליך זה כמשיב פורמאלי.

לטעמו של התאגיד, ככל שנגבו סכומים בגין שירותי מים וביוב על ידי המשיבה לאחר תחילת פעילות התאגיד, הרי על המשיבה להעבירם לתאגיד, אף טרם המועדים הנקובים בחוות דעתו של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, עו"ד ליכט.

התאגיד טוען, כי הוא שומר על זכותו לנקוט בהליכים משפטיים מתאימים כנגד המשיבה, לצורך קבלת הנתונים הרלוונטיים, ולתבוע כספים שנגבו על ידי המשיבה שלא כדין, ושאותם יש להעביר לידי התאגיד, וזאת ללא קשר להליך בקשת האישור.

י. המבקש השיב לתגובות המשיבה ולתגובת התאגיד.

בתשובתו לתגובת התאגיד טען המבקש, כי אכן אין הוא עותר לסעד כנגד התאגיד, ומוסכם כי התאגיד הוא, למעשה, בגדר משיב פורמאלי להליך.

יא. בתשובתו לתגובת המשיבה טען המבקש:

1. טענות המשיבה בדבר היעדר גביית חובות מים וביוב בשנים 2017 ו-2018, וכי מקור הסכומים שנגבו הוא שיקים דחויים שניתנו לפני שנים, נטענה ללא צירוף אסמכתה כלשהי, על אף שסביר שהמסמכים הרלוונטיים מצויים בידי המשיבה.

על כן טוען המבקש, שהוכח באופן ברור, בהתאם לדו"ח הכספי של המשיבה, כי המשיבה אכן גובה היטלי מים וביוב, שולחת מכתבי דרישה בגין חובות אלה ומבצעת אכיפה מינהלית לגביית החובות הללו.

2. טוען המבקש, כי הליכים דומים התקיימו כנגד רשויות מקומיות שונות. כך למשל, ב-ת"צ (מחוזי ת"א) 52184-12-13 שרבט נ' עיריית הרצליה (1.12.2014) וב-ת"צ (מחוזי מרכז) 4076-01-12 רוזנפלד נ' עיריית רעננה (4.5.2014), קיבלה העיריה את עמדת המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, עו"ד ליכט, והתחייבה לפעול לפיה.

בהליך שהתקיים בפני בית משפט זה ב-ת"צ (מחוזי חיפה) 37295-01-15 כאיד נ' עיריית טמרה (16.8.2015) אושרה הודעה של העירייה על חדילה מגבייה, וכך גם בהליכים דומים נוספים שהיו בפני בית משפט זה.

3. המשיבה העלתה טענות עובדתיות כנגד המבקש שאינן אמת, שכן המבקש שילם על חשבון החוב, ואף בוצעו עיקולים ונגבו ממנו סכומים רבים בשנתיים האחרונות. לטענת המבקש, חובו אצל המשיבה במחלוקת, ולטענתו מגיעות לו הנחות, וסביר שחובו יימחק, ולכל היותר יעמוד על אלפי שקלים, לאחר שתינתן ההנחה המתאימה.

4. המשנה ליועץ המשפטי לממשלה התייחס בחוות דעתו לטענות מעין הטענות אותן מעלה המשיבה, וקבע, שאין עוד לרשות המקומית סמכות לדרוש, להטיל ולגבות היטלים לגבי תשתיות מים וביוב שנבנו. זאת ועוד, המשיבה קיבלה תמורה הולמת בשל העברת נכסיה לתאגיד, והיא קיבלה חלק מהון המניות של התאגיד.

5. בפסיקת בית המשפט העליון נקבע, כי להנחיות היועץ המשפטי לממשלה יש מעמד מחייב כלפי רשויות הממשל השונות, ובכלל זה השלטון המקומי. המבקש מפנה בעניין זה ל-בג"ץ 4445/02 מור נ' ראש עיריית הרצליה, פ"ד נו(6) 900 (2002), ל-בג"ץ 8815/05 לנדשטיין נ' שפיגלר (26.12.2005) ול-בג"ץ 4065/09 כהן נ' שר הפנים (20.7.2010).

6. בהליך בו מדובר היה ברשויות מקומיות שהותירו בקופותיהן כספים שגבו מתושבים, ואשר היו מיועדים לאיגוד ערים לביוב, אישר בית המשפט תובענה ייצוגית להשבת סכומים אלה לתושבים, אלא אם כן הרשויות המקומיות יעבירו לאיגוד את הכספים הרלוונטיים (ת"מ (מחוזי ת"א) 105/06 פלדמן נ' איגוד ערים (אזור דן) (ביוב) (30.8.2009)).

7. בהתאם לסעיף 139(א) לחוק תאגידי מים וביוב, החל מיום שהתאגיד החל פעול, פקעה סמכותה של הרשות המקומית להטיל ולגבות תשלומי חובה בגין מים וביוב, וכדי למנוע ספק בא סעיף 139(ב) לחוק, ואסר במפורש על הרשות המקומית לפעול מכוח חוק הרשויות המקומיות (ביוב), התשכ"ב-1962, או חוקי עזר שהותקנו מכוחו, או מכוח פקודת העיריות (אספקת מים).

טוען המבקש, כי מיום הקמת התאגיד, המשיבה אינה פועלת עוד בתחום המים והביוב, אין לה עוד תשתית מים וביוב לתכנן, לפתח או לשדרג, ולכן הגביה אינה משמשת, ואינה יכולה לשמש את המשיבה לייעודה החוקי, שהוא כיסוי ההוצאות האמִתיות בביצוע או רכישה של תשתיות מים וביוב.

יב. ביום 4.6.2019 התקיימה בפניי ישיבת קדם משפט , במסגרתה הסכימו הצדדים, כי הסוגיות העולות לדיון בתיק הן סוגיות משפטיות, ואין מחלוקת עובדתית.

עוד הוסכם, שאין מחלוקת, שבהתאם לתיעוד הקיים בתיק, חייב המבקש כחצי מיליון ₪ למשיבה בגין ארנונה ותשלומי מים וביוב.

הצדדים ציינו, כי מקובל עליהם, שנוכח היות המחלוקת משפטית, ייתן בית המשפט את החלטתו בבקשת האישור על יסוד הטענות שהוגשו, כאשר ניתנה אפשרות לב"כ התאגיד להגיש את תשובתו לתגובת המשיבה.

יג. ביום 13.6.2019 הוגשה תשובת התאגיד לתגובת המשיבה, במסגרתה נטען:

1. סעיף 10 של חוק תאגידי מים וביוב קובע, כי מיום תחילת פעילות התאגיד, יהיו הזכויות והסמכויות נתונות לתאגיד, וכי הרשות המקומית תעביר לתאגיד את זכויותיה וסמכויותיה, ומכאן, ככל שעמדה למשיבה זכות לגבות חובות עבר מתושביה טרם הקמת התאגיד, הרי שזכות זו עוברת לידי התאגיד מיום תחילת פעילותו (מלבד במקרה בו קיימת תביעה תלויה ועומדת).

2. הרשויות המקומיות החברות בתאגיד, וביניהן המשיבה, קיבלו תמורה עבור העברת הזכויות לפי סעיף 10 לחוק, והדבר בה לידי ביטוי בהסכם המייסדים בין הרשויות המקומיות שהקימו את התאגיד.

טוען התאגיד, כי בעת העברת משק המים מהמשיבה לתאגיד, הוערך השווי של משק המים, ובכלל זה הוערך השווי של זכויות המשיבה אל מול תושביה, כולל זכותה לגבות חובות מים וביוב מתושביה, לרבות המבקש.

בגין שווי הזכויות, לרבות הזכות לגבות חובות מים וביוב, קיבלה המשיבה תמורה מן התאגיד, ואין המשיבה רשאית לגבות עוד חובות אלה של תושביה, גם אם אלה נוצרו לפני הקמתו של התאגיד.

3. לטעמו של התאגיד, יש מקום לקבל את בקשתו של המבקש ולאשר את בירורה של תובענה ייצוגית בעניין זה כנגד המשיבה. טענות המשיבה, לפיהן לא גבתה בפועל חובות מים וביוב בשנים 2017 ו-2018 הן בגדר טענות עובדתיות, שיהיה מקום לבררן במסגרת בירורה של התובענה הייצוגית.

לטענת התאגיד, לאחר אישורה של התובענה כייצוגית, יהיה מקום לחייב את המשיבה להמציא נתונים לגבי החובות שלטענתה קיימים כלפיה בתחום המים והביוב, נתונים לגבי פעולות הגביה שננקטו על ידי המשיבה מאז תחילת פעילותו של התאגיד ועד היום בתחום המים והביוב, וכן נתונים לגבי הסכומים שנגבו על ידי המשיבה במהלך השנים מאז תחילת פעילותו של תאגיד המים.

4. בית המשפט אינו נדרש לבחון את הוראות חוות דעתוֹ של עו"ד ליכט, אלא את הוראותיו של החוק. לטעמו של התאגיד, חוות הדעת אינה רלוונטית ליחסים שבין התושבים למשיבה, או ליחסים שבין התאגיד לבין המשיבה.

יד. לאחר שעיינתי בבקשת האישור על נספחיה, בתגובות המשיבה והתאגיד על נספחיהן, בתשובות המבקש לטיעוני המשיבה והתאגיד, בפרוטוקול הדיון מיום 4.6.2019, ובמסמכים שהוגשו לעיוני, סבורני כי דין בקשת האישור להתקבל, כפי שאפרט להלן.

טו. הטענה העומדת בבסיס בקשת האישור היא, שהמשיבה ממשיכה לגבות היטלים, אגרות ותשלומי חובה אחרים הקשורים למשק המים והביוב, למרות שבתחומה פועל תאגיד מים וביוב ("התאגיד") מאז 1.2.2010, וזאת בניגוד להוראות חוק תאגידי מים וביוב, לפיו עם תחילת פעילותו של התאגיד, עוברות סמכויות המשיבה בענייני מים וביוב לתאגיד.

טז. סעיף 10 של חוק תאגידי מים וביוב, שכותרתו "העברת זכויות וחובות להפעלת המערכות ולמתן השירותים" קובע:

"רשות מקומית שהקימה חברה, לבדה או יחד עם רשויות מקומיות אחרות, תעביר לחברה את זכויותיה וסמכויותיה לפי הסכמים, התקשרויות ועסקאות (בסעיף זה - הסכמים) בכל הנוגע להפעלת מערכות המים והביוב ולמתן שירותי המים והביוב ערב יום תחילת פעילות החברה; מיום תחילת פעילות החברה, יהיו הזכויות והסמכויות כאמור נתונות לחברה, והחובות וההתחייבויות המוטלות על הרשות המקומית לפי ההסכמים יהיו מוטלות על החברה, והיא תבוא במקום הרשות המקומית לכל דבר, על אף האמור בכל חוזה ובדיני המחאת חיובים." (ההדגשה שלי – י.ג.)

לכאורה, פרשנותו של סעיף זה פשוטה וחד משמעית, והיא כי מיום תחילת פעילות תאגיד המים והביוב, אין מוסמכת הרשות שהקימה את התאגיד (או הייתה שותפה להקמתו עם רשויות מקומיות נוספות) להמשיך לגבות חובות לגבי משק מים וביוב, שכן מיום זה "הזכויות והסמכויות כאמור נתונות לחברה... והיא תבוא במקום הרשות המקומית לכל דבר, על אף האמור בכל חוזה ובדיני המחאת חיובים".

בעוד סעיף 10 עוסק באופן כללי בהעברת הזכויות, הסמכויות, החובות וההתחייבויות מהרשות המקומית לתאגיד המים והביוב, עוסק סעיף 139 של החוק מפורשות בהטלה וגביה של תשלומי חובה בקשר לאספקת שירותי מים וביוב:

"החל ביום תחילת פעילות החברה, למעט חברת ביוב, תהיה כל אחת מן הרשויות המקומיות שבתחום החברה (להלן – הרשות המקומית) משוחררת מחובותיה לאספקת שירותי מים ושירותי ביוב וכן מחובותיה לביצוע פעילות נוספת שהיא העבירה לחברה, ויינטלו ממנה סמכויותיה על פי כל דין בכל הנוגע לאספקתם ולהטלה ולגביה של תשלומי חובה בקשר אליהם; ואולם אין בכך כדי לגרוע מחובות הרשות המקומית כבעלת מניות בחברה." (ההדגשה שלי – י.ג.)

מלשון סעיף זה עולה, שהרשות המקומית אינה רשאית לגבות כלל תשלומי חובה בקשר למים וביוב, כאשר הסעיף אינו מבחין בין גביית תשלומי חובה שנוצרו טרם הקמת התאגיד לבין אלה שנוצרו לאחר מכן, ונראה שהוא מתייחס גם לתשלומים שהוצאו, וטרם נגבו, עובר להקמת התאגיד, שכן הסעיף נוקט בלשון "ויינטלו" גם לגבי "(ול)הטלה ולגביה של תשלומי חובה בקשר אליהם".

יז. ב-עמ"נ (מחוזי ת"א) 32515-04-12 עיריית הרצליה נ' התעשייה הצבאית לישראל בע"מ (23.10.2014), המדובר היה בערעורים על החלטת וועדת ערר לפי חוק הרשויות המקומיות (ביוב), התשכ"ב-1962, שנגעה, בין היתר, לשאלה: האם עומדת לרשות המקומית הזכות לגבות לכיסה היטל ביוב בגין עבודות אותן ביצעה ערב כניסתו לתוקף של חוק תאגידי מים וביוב?

כב' השופט א' בכר כתב בעניין זה (שם, בפיסקה 27):

"מאחר ומלוא זכויות וחובות הרשות המקומית בתחום משק המים והביוב, לרבות נכסיה, עובר לתאגיד מיום הקמתו, כי אז הזכות להוציא דרישות תשלום כמו גם זכות הגביה, באשר לתביעות שהיו קיימות ערב הקמת התאגיד, כמו גם ביחס לתביעות שעילתן ערב הקמת התאגיד, כל אלה שייכים לתאגיד עצמו. הוא שילם בגינם תמורה מלאה, בהעדר אסמכתא אחרת, ומכאן שהינו זכאי להפקיד בקופתו גם תשלומים שישולמו בגין הוצאות שהוציאה הרשות המקומית בעבר. כל דרך חשיבה אחרת תביא לכך שתימצא הרשות המקומית זוכה פעמיים, פעם אחת בשל קבלת תמורה בגין כל אותם מתקני ביוב ומים מהתאגיד, ופעם שניה בשל חיובים אותם היא גובה מהציבור כבנסיבות דנן...

מאחר ובנסיבות המקרה דנא הוציאה הרשות המקומית דרישות לתשלום היטל ביוב לטובתה היא, כי אז דרישות אלה הוצאו כאמור שלא כדין והן מבוטלות." (ההדגשה שלי – י.ג.)

בקשת רשות ערעור שהוגשה בעניין לבית המשפט העליון נמחקה לבקשת עיריית הרצליה (בר"מ 8096/14 ‏ ‏עיריית הרצליה נ' התעשייה הצבאית לישראל (20.2.2017)).

יח. דברים דומים כתב כב' סגן הנשיא השופט ר' סוקול ב-עת"מ (מחוזי חיפה) 342/08 חברת נמלי ישראל פיתוח ונכסים בע"מ נ' עיריית חיפה, בפִסקה 82 (11.8.2014):

"עיון בסעיף 139 לחוק תאגידי מים וביוב מלמד כי תכלית הסעיף הינה להעביר באופן חד וברור את כל החובות וכל הסמכויות לתאגיד המים. בסעיף נאמר כי "יינטלו ממנה (מהרשות המקומית – ר' ס') סמכויותיה על פי כל דין בכל הנוגע לאספקתם ולהטלה ולגבייה של תשלומי חובה בקשר אליהם". הסמכות שניטלה אינה רק להטיל חיוב, כלומר לדרוש, אלא גם ניטלה סמכות הגבייה, כלומר גם לגבי דרישות וחיובים שהושתו לפני הקמת התאגיד.

הטעם בדבר מובן. כל תאגיד מים שהוקם רכש מהרשות המקומית את מערכת הולכת המים (סעיפים 9, 11 לחוק). בכך כיסה את עלויות הקמת המערכת. מרגע שהתאגיד שילם עבור מערכת הולכת המים, אין כל צורך שהעירייה תגבה אגרה שנועדה לכסות עלויות עבר ולממן עלויות צפויות לעתיד..." (ההדגשה שלי – י.ג.)

יט. זאת ועוד, כפי שציין המבקש בבקשת האישור, ביום 11.3.2013 הוצאה חוות דעתו של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה (כלכלי-פיסקאלי), עו"ד אבי ליכט, שכותרתה: "גביית היטלי מים וביוב בתקופת הביניים שלאחר הקמת תאגיד מים וביוב".

בחוות דעת זוֹ נכתב (בסעיף 42):

"... עמדתנו היא כי בהתאם לסעיף 139 לחוק, מיום הקמת התאגיד ניטלות מהרשויות המקומיות הסמכויות בנוגע להיטלי מים וביוב. מדובר הן על סמכות ההטלה של חיוב, הן על סמכות הוצאת דרישות תשלום והן על סמכות גביית דרישות תשלום שהוצאו לפני הקמת התאגיד או לאחר הקמתו. בניגוד לסעיף 139, סעיף 12 לחוק אינו עוסק בסמכויות להטלת תשלומי חובה ולגבייתם ולכן אינו משמר את סמכות הרשות המקומית בעניין זה." (ההדגשה במקור)

עמדה זוֹ שבחוות דעתוֹ של עו"ד ליכט אומצה על ידי רשויות מקומיות רבות. כך, למשל:

1. ב-ת"צ (מחוזי ת"א) 52184-12-13 שרבט נ' עיריית הרצליה (1.12.2014), אליו הפנה ב"כ המבקש, הגישה העירייה הודעת חדילה ביום 6.7.2014, ולאחר מכן הוגשו טיעונים לגבי גמול למבקש ושכר טרחת עורך דין לבא כוחו (ובסופו של דבר נפסק גמול למבקש בסכום של 20,000 ₪ ושכר טרחת עורך דין לבא כוחו בסכום של
70,000 ₪).

2. ב-ת"צ (מחוזי מרכז) 4076-01-12 רוזנפלד נ' עיריית רעננה (4.5.2014), שגם אליו הפנה ב"כ המבקש, הודיעה עיריית רעננה, כי היא מקבלת את חוות דעת המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, והיא החלה לפעול לפי הנחיותיו, ובעקבות כך הגיש המבקש (שם) בקשת הסתלקות ועתר לקבלת גמול ושכר טרחת עורך דין לבא כוחו (נפסקו שם גמול למבקש בסכום של 5,000 ₪ ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 35,000 ₪).

3. ב-ת"צ (מחוזי חיפה) 37295-01-15 כאיד נ' עיריית טמרה (16.8.2015), שאף להליך זה הפנה ב"כ המבקש, אושרה הודעת חדילה שהגישה העירייה ביום 30.4.2015, ואושר למבקש גמול בסכום של 2,500 ₪ ושכר טרחה לבא כוחו בסכום כולל של 25,000 ₪.

4. ב-ת"צ (מחוזי נצרת) 16536-03-15 חליחל נ' מועצה מקומית גוש חלב (2.3.2016), אושרה בסוגיה דומה הודעת חדילה של המועצה המקומית (שם), ואושרה המלצת הצדדים על פסיקת שכר טרחת עורך דין בסכום של 6,000 ₪ בצירוף מע"מ.

5. ב-ת"צ (מחוזי חיפה) 54660-01-15‏ שקיר נ' עיריית שפרעם (30.6.2015), אושרה הודעת חדילה שהגישה עיריית שפרעם בעניין דומה, וכן אושרה המלצת הצדדים על תשלום גמול למבקש (שם) (בסכום של 3,000 ₪) ושכר טרחה לבא כוחו (בסכום כולל של 27,000 ₪).

6. ב-ת"צ (מחוזי חיפה) 19042-05-15 חטיב נ' מועצה מקומית דיר חנא (20.12.2015), קיבלה המועצה המקומית (שם) את האמור בחוות דעתוֹ של עו"ד ליכט, ועקב כך הוגשה מטעמה הודעת חדילה, ולאחר מכן הוגשו טיעונים לגבי פסיקת גמול למבקש ושכר טרחת עורך דין לבא כוחו (בסופו של דבר, אושר גמול בסכום של 2,000 ₪ ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 11,000 ₪).

7. ב-ת"צ (מחוזי חיפה) 43978-04-15 מסאלחה נ' מועצה מקומית כפר קרע (7.12.2015), הוגשה הודעת חדילה מטעם המועצה המקומית (שם), ולאחר הגשת טיעונים בעניין אושר כגמול למבקש (סכום של 3,000 ₪) ושכר טרחת עורך דין לבא כוחו (סכום של 15,000 ₪ בצירוף מע"מ).

8. ב-ת"צ (מחוזי נצרת) 53635-03-15 שחאדה נ' מועצה מקומית עילוט (7.3.2016) קיבלה המועצה המקומית (שם) את הכתוב בחוות דעתו של עו"ד ליכט, ועקב כך הגישה הודעת חדילה שאושרה, וכן אושרה המלצת הצדדים על תשלום 300 ₪ כגמול למבקש, 10,000 ₪ כשכר טרחה לבא כוחו, וסכום של 2,000 ₪ בגין שכר טרחת מומחה המבקש.

כ. יתרה מכך, מקובלת עליי טענת ב"כ המבקש, לפיה חוות דעתוֹ של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, עו"ד אבי ליכט, מיום 11.3.2013 מחייבת את המשיבה.

בעניין זה אני מפנה לדבריה של כב' השופטת (בדימוס) ד' דורנר ב-בג"ץ 4247/97 סיעת מרצ במועצת עיריית ירושלים נ' השר לענייני דתות, פ''ד נב(5) 241, 277 (1998):

"הדין הוא, כי עמדתן של הממשלה ורשויותיה (להבדילה מדעותיהם האישיות של הנבחרים ועובדי הציבור המכהנים בהן) בשאלות בדבר תוכן הדין הקיים נקבעת על-ידי היועץ המשפטי לממשלה. ראו: בג"ץ 3094/93, 4319, 4478, בשג"ץ 4409/93 התנועה למען איכות השלטון בישראל ואח' נ' ממשלת ישראל ואח' [17], בעמ' 425; בג"ץ 4267/93, 4287, 4634 אמיתי – אזרחים למען מינהל תקין וטוהר המידות ואח' נ' ראש ממשלת ישראל ואח' [18], בעמ' 473; בג"ץ 320/96 גרמן נ' מועצת עיריית הרצליה ואח' [19], בעמ' 239-240. מובן, כי אין בכוחו של היועץ המשפטי לממשלה עצמו לתת חוות-דעת בכל שאלה משפטית שבה נתקלת רשות מינהלית כלשהי. נציגיו, וביניהם אנשי הפרקליטות והיועצים המשפטיים של משרדי הממשלה, פועלים לעניין זה בשמו. היועץ המשפטי לממשלה ונציגיו, בכל הנוגע למתן חוות-דעת בדבר המצב המשפטי הקיים, אינם "יועצים" במובן השגור של המילה. חוות-דעתם מחייבת את הרשויות. עמדתם המקצועית היא עמדת הרשויות. דעותיהם האישיות של נבחרים או של עובדי ציבור בדבר המצב המשפטי הקיים אינן רלוונטיות. בהפעילם את סמכויותיהם עליהם לקיים את חוות-הדעת המשפטיות של היועץ המשפטי לממשלה ונציגיו. בסמכותו הייחודית של היועץ המשפטי לממשלה – במקרים המגיעים להכרעה שיפוטית – לייצג בבית-המשפט את רשויות המדינה, ואגב כך לבקש את בית-המשפט לאמץ את עמדתו, אין כדי לגרוע מן הכלל המחייב את הרשויות לקיים את חוות-הדעת של היועץ המשפטי לממשלה." (ההדגשה שלי – י.ג.)

עוד כתב בסוגיה זו כב' השופט (בדימוס) ס' ג'ובראן ב-ע"א 3350/04‏ ‏מנכ"ל משרד הפנים נ' שנן, בפִסקה 13 (13.6.2007):

"האם היה רשאי מנכ"ל משרד הפנים לפרש את סעיף 6 בניגוד לחוות דעתו של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה? נראה כי התשובה לשאלה זו היא בשלילה. בהנחיות המפורסמות על-ידי היועץ המשפטי לממשלה נכתב כי: "על פי המסורת והנוהג בישראל, הנחיות היועץ המשפטי לממשלה מחייבות את כל המערכת הממשלתית, ופרשנותו של היועץ המשפטי לממשלה לחוק היא הפרשנות המוסמכת מבחינת רשויות השלטון, כל עוד לא קבע בית המשפט אחרת" (הנחיית היועץ המשפטי לממשלה 1.0000). מעבר לכך, נפסק על-ידי בית משפט זה לא פעם, כי חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה, בנוגע לשאלה משפטית מסוימת, מחייבת את רשויות השלטון." (ההדגשה שלי – י.ג.)

כא. הנחיות היועץ המשפטי לממשלה, אינן מחייבות רק את משרדי הממשלה, אלא את כל רשויות השלטון, כולל הרשויות המקומיות, בהתאם לדבריו של כב' השופט (בדימוס) י' טירקל, אליהם הפנה ב"כ המבקש, ב-בג"ץ 4445/02 מור נ' ראש-עיריית הרצליה, הגב' יעל גרמן, פ"ד נו(6) 900, 911-910 (2002):

"אמרנו למעלה כי מטעם היועץ המשפטי לממשלה הוצאה הנחיה בעניין "אכיפת עבירות של חנייה על המדרכה באמצעות חקיקת שמירת הנקיון".

על מעמדן המחייב של הנחיות היועץ המשפטי לממשלה נאמר: "...סמכות הפירוש של החוק עבור הרשות המבצעת נתונה ליועץ המשפטי לממשלה, ופירושו שלו מחייב אותה פנימה" (בג"ץ 73/85 סיעת "כך" נ' יושב-ראש הכנסת [14], בעמ' 152; בג"ץ 1635/90 ז'רז'בסקי נ' ראש הממשלה [15], בעמ' 800, 864; בג"ץ 3094/93 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ממשלת ישראל [16], בעמ' 425; בג"ץ 320/96 גרמן נ' מועצת עיריית הרצליה [17], בעמ' 240). עוד נאמר, כי "מן הבחינה של רשויות הממשלה, הנחיות אלה משקפות את הדין הקיים, או מפרשות אותו באופן מוסמך, ולפיכך הן מחייבות את רשויות הממשלה" (י' זמיר הסמכות המינהלית (כרך ב) [27], בעמ' 776).

לפי הנחיית היועץ המשפטי לממשלה, אין להשתמש בחוק שמירת ניקיון לצורך אכיפת עבירות חניה, לפיכך כאשר בחוק עזר חניה קיימת הוראה בדבר חניה על המדרכה, על העירייה להשתמש בהוראה זו כדי לאכוף את העבירה. כמו כן ניתנו ארכות לצורך חקיקת הוראה האוסרת חניה על מדרכה בחוק עזר מתאים באותן רשויות מקומיות שאין בהן חקיקה כזאת. פשיטא, שארכות אלה לא ניתנו לרשויות מקומיות שהייתה קיימת אצלן הוראה מיוחדת מסוג זה, כעיריית הרצליה. מכאן, שאפילו היו הערות בית-המשפט העליון בעניין לובצקי [1] ובעניין הכהן [2], בעיני עיריית הרצליה, בגדר המלצה גרדא, הרי שהיה על עיריית הרצליה לחדול מאכיפת איסור החניה מכוח חוק עזר שמירת ניקיון מכוח הנחיית היועץ המשפטי לממשלה." (ההדגשה שלי – י.ג.)

כב. המסקנה העולה מכל האמור לעיל היא, שלא רק פרשנות לשון סעיפים 10 ו-139 של חוק תאגידי מים וביוב מובילה למסקנה, לפיה, לכאורה, המשיבה לא רשאית להמשיך לגבות תשלומים הקשורים למשק המים והביוב לאחר הקמת התאגיד, אלא בנוסף, המשיבה הייתה אף מחויבת לפעול בהתאם לחוות דעתוֹ של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, עו"ד אבי ליכט.

כג. נוכח האמור לעיל, עמד המבקש בנטל בהצביעוֹ על כך שלפחות לכאורה, הֵפרה המשיבה את הוראת סעיף 139 של חוק תאגידי מים וביוב.

בגין הפרה לכאורה זו, עומדת למבקש ולחברי הקבוצה עילת תביעה בגין עשיית עושר ולא במשפט, וזאת בשל הגביה, שלפחות לכאורה, היא בניגוד לדין.

אציין, כי נפסק, שעילת התביעה המתאימה בתביעת השבה כנגד רשות היא עילת עשיית עושר ולא במשפט, כפי שכתבה, כב' השופטת ר' רונן בת"צ (מחוזי ת"א) 17506-08-14 בן כנען נ' עיריית רמת השרון, בפִסקה 74 (19.4.2015):

"פריט 11 לתוספת השנייה מתייחס לתביעות נגד רשויות והוא קובע כי ניתן להגיש תביעה נגד רשות "להשבת כספים שגבתה שלא כדין כמס אגרה או תשלום חובה אחר". לאור האמור לעיל, אין להגיש תביעות נגד רשות אלא בעילה מכוח פריט זה...

... משום שהמבקשת הגישה את התביעה שלה גם בעילה של עשיית עושר ולא במשפט – עילה העומדת לה לגישתה משום שהעירייה גבתה ממנה תשלומים שלא כדין. עילה זו היא אכן עילת התביעה הרלוונטית כאשר רשות גובה תשלום חובה שלא כדין (ר' למשל ע"א 546/04, עיריית ירושלים נ' שירותי בריאות כללית, [פורסם בנבו] (20.8.2009) פיסקה 31 – "רשות שגבתה מס שלא כדין תחויב בהשבה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט"). עילת עשיית עושר ולא במשפט בגין גביית תשלום שלא כדין היא אם כן עילה שניתן להגיש בגינה בקשה לאישור תביעה ייצוגית."

לפיכך, התקיים בענייננו התנאי המנוי בסעיף 8(א)(1) של חוק תובענות ייצוגיות, לפיו: "התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה".

כד. תנאי נוסף שקיומו נדרש לצורך אישורה של תובענה כתובענה ייצוגית, מנוי בסעיף 8(א)(2) של חוק תובענות ייצוגיות. תנאי זה מטיל על המבקש את הנטל להוכיח שהתובענה הייצוגית היא "הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין".

הואיל והשאלות המתעוררות בתובענה בענייננו משותפות לכלל חברי הקבוצה, והואיל והדעת נותנת כי רוב חברי הקבוצה לא יגישו תביעות אישיות נוכח שיעורו הקטן יחסית של הנזק הפרטני של כל אחד מחבר הקבוצה, הרי שבסיטואציה זו אישורה של התובענה כייצוגית, יביא למימוש זכות הגישה לערכאות של כל אחד מחברי הקבוצה.

כה. שני התנאים הנוספים לאישורה של תובענה כייצוגית, מנויים בסעיף 8(א)(3) ובסעיף 8(א)(4) של חוק תובענות ייצוגיות, הדורשים כי המבקש יצביע על כך ש"קיים יסוד סביר להניח כי עניינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת" וכן ש"קיים יסוד סביר להניח כי עניינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בתום לב".

בעניין זה מעלה המשיבה טענות באשר לתום ליבו של המבקש, כשלטענתה, המבקש חייב לה סכום של יותר מ-500,000 ₪ והוא אינו משלם את תשלומי החובה המוטלים עליו במשך שנים, דבר המצביע, לטענתה, על חוסר תום לב מצידו, ולפיכך סבורה היא שאין המבקש כשיר לייצג את חברי הקבוצה הנטענת.

כו. אכן, מתדפיס יתרת חובו של המערער, הנושא תאריך 9.9.2018 (צורף כנספח לבקשת האישור), עולה, כי המבקש חב למשיבה סכום של 532,260.30 ₪, המורכב מחוב בגין מים וביוב בסכום ניכר, לתקופה שלפני הקמת התאגיד, וכן חובות מסים וארנונה החל משנת 2008 בסכומים ניכרים.

כאשר מדובר בבקשה לאישור תובענה ייצוגית הנוגעת לחיובם של סרבני תשלום, ברי שעצם היות המבקש סרבן תשלום, לא תפגע בכשירותו לשמש תובע ייצוגי, שאם לא כן, הרי עשויה בכך להימשך גביה שלא כדין, רק בשל כך שהמדובר בגביה מסרבני תשלום.

עמד על כך כב' השופט מ' רניאל ב-ת"מ (מחוזי חיפה) 26618-06-14‏ ‏בריל תעשיות נעליים בע"מ נ' עיריית עכו, בפִסקה 44 (2.4.2019):

"תקנות הוצאות מירביות עוסקות בסכומים שמותר לגבות מסרבני תשלום. הן אינן עוסקות בסכומים שמותר לגבות ממי שמשלם את חובו מיד עם דרישה. ממילא, כל הכפופים לאותן תקנות, מצד המשלם, הם סרבני תשלום. גם לסרבני תשלום יש זכויות, ובהן הזכות שלא לגבות מהם הוצאות אכיפה העולות על ההוצאות הישירות. על כן, כל חברי הקבוצה חייבים להיות סרבני תשלום, וגם התובעת הייצוגית חייבת להיות סרבנית תשלום. המשיבה אינה רשאית לגבות אלא את הסכומים המותרים לה על פי דין, גם אם היא נוקטת בפעולות אלה כלפי סרבן תשלום."

כז. בענייננו, המדובר בחובות בגין שירותי מים וביוב שנוצרו בטרם תחילת פעילות התאגיד, דהיינו, לפני תאריך 1.2.2010 (כעולה מתדפיס יתרת החוב של המבקש).

המבקש עותר לייצג קבוצה הכוללת: "כל מי ששילם/נדרש לשלם למשיבה, במהלך השנתיים שקדמו ליום הגשת התובענה אגרות והיטלי פיתוח מסוג צנרת מים ו/או ביוב ו/או כל תשלום חובה אחר הקשור למשק המים והביוב בתחומה של המשיבה" (סעיף 4 של בקשת האישור), דהיינו, מי ששילם או נדרש לשלם תשלומים הקשורים למשק המים והביוב בתחומה של המשיבה מיום 26.12.2016 ועד ליום 26.12.2018 (מועד הגשת בקשת האישור).

גם מי ששילם את חובו בתקופה האמורה, לא שילם אותו בזמן, שכן המדובר על חובות שנוצרו לפני תאריך 1.2.2010, ואף אם שולמו ביום 26.12.2016, או בסמוך לכך, הרי הם שולמו באיחור ניכר מאוד.

מכאן, שאף בענייננו, המדובר, למעשה, בקבוצה הכוללת את מי שלא שילמו את חובם במועד, ומשכך עצם העובדה שהמערער לא שילם את חובותיו במועד, אינה גורעת, במקרה זה, מכשירותו לשלם כתובע ייצוגי.

דא עקא, המדובר בחובות בתחום משק המים והביוב בסכומים ניכרים מאוד, ובנוסף עולה מתדפיס יתרת חובו של המערער, שהמדובר גם בחובות ארנונה בסכומים ניכרים החל משנת 2008. מכאן עולה השאלה: האם ראוי המבקש בנסיבות אלה לייצג את הקבוצה, והאם בנסיבות אלה באפשרותו לייצג ולנהל את עניינם של חברי הקבוצה בדרך הולמת ובתום לב?

כח. לענייננו רלוונטית הוראת סעיף 8(ג)(1) של חוק תובענות ייצוגיות:

"בית המשפט רשאי לאשר תובענה ייצוגית אף אם לא התקיימו התנאים האמורים בסעיף קטן (א)(3) או (4), אם מצא כי ניתן להבטיח את קיומם של תנאים אלה בדרך של צירוף תובע מייצג או בא כוח מייצג או החלפתם, או בדרך אחרת..."

בעניין זה כתב כב' השופט (בדימוס) א' רובינשטיין ב- רע"א 3698/11 שלמה תחבורה (2007) בע"מ נ' ש.א.מ.ג.ר. שירותי אכיפה בע"מ, בפִסקה מ' (6.9.2017):

"לשון הסעיף – "רשאי" – מלמדת על כך שכאשר מגיע בית המשפט למסקנה כי התובע או בא כוחו אינם עומדים בדרישת סעיף 8(א)(3) או סעיף 8(א)(4), דהיינו כי לא נמצא יסוד סביר להניח שעניינם של חברי הקבוצה ייוצג וינוהל באופן הולם או בתום לב, מסור לו שיקול דעת באשר להמשך בירור התובענה: ראשית, ביכולתו לדחות את התובענה מטעם זה. שנית, ביכולתו לאשר את התובענה אך להורות על החלפת התובע המייצג או בא הכוח, או לפעול בדרך אחרת כדי להבטיח שעניינם של חברי הקבוצה ייוצג וינוהל באופן הולם או בתום לב. בעניין גדיש ציינה הנשיאה ביניש, כי כאשר מצא בית המשפט כי התובענה במהותה ראויה לבירור, יש לדחותה מטעמים של פגמים בהתנהלות הדיונית של התובע או בא הכוח במקרים חריגים בלבד; זאת, נוכח פערי הכוחות המובנים בתובענה הייצוגית מעיקרא, ונוכח החשש שמא עורכי הדין החזקים והמנוסים ייטו לרוב לייצג את החברות הנתבעות, ועורכי הדין המייצגים יהיו פחות מנוסים (שם, פסקה 21)."

עם זאת, כתב כב' השופט (בדימוס) א' רובינשטיין (שם, בפִסקה מ"א):

"אפשרות נוספת, חלף דחיית התובענה או החלפת התובע או בא הכוח, יכולה למצוא את ביטויה בפסיקת הגמול או שכר הטרחה בסופו של ההליך. סעיף 22 לחוק קובע, כי בקביעת הגמול לתובע המייצג, יתן בית המשפט דעתו, בין היתר, לטרחה הכרוכה בבירור התובענה (סעיף 22(ב)(1)), לתועלת שהביאה התובענה לחברי הקבוצה (סעיף 22(ב)(2)), וכן לחשיבותה הציבורית (סעיף 22(ב)(3)). מלשון הסעיף – ״בין היתר״ – נלמד כי מדובר ברשימה פתוחה. על האמור ניתן להוסיף, לדידי, את התנהלותו של התובע המייצג..."

כט. אציין, כי בעניין אחר, שבמסגרתוֹ הגישה רשות מקומית הודעת חדילה, והמדובר היה במבקש (שם) החייב סכומים ניכרים בגין חובות ארנונה, קבעתי (ת"צ (מחוזי חיפה) 21798-06-17‏ טייב סביח נ' מועצה מקומית ביר אל-מכסור, בפִסקה י"ט (11.2.2018)):

"ער אני לטענת המשיבה, לפיה למבקש חובות ארנונה בסכומים לא קטנים, וכי הוא אינו מבצע את התשלום הנדרש ממנו מזה שנים, אך סבורני שאין בכך כדי לשלול את פסיקת הגמול לזכותו, מקום בו הגשת התובענה הייצוגית הייתה לכאורה מוצדקת על פני הדברים, אלא שהגמול שייפסק יופחת מיתרת חובות הארנונה של המבקש." (ההדגשה שלי – י.ג.)

סבורני, שיש לפעול בדרך דומה, בבוא העת, גם בענייננו (ובכפוף כמובן לתוצאות ההליך), וזאת משום שברי, מחד גיסא, שכלל חברי הקבוצה הם מי שלא שילמו את חובם במועד, ומאידך גיסא, לכאורה, עומדת למבקש ולחברי הקבוצה עילת תביעה כנגד המשיבה.

ל. בשולי הדברים אציין, כי כבר הובעה בפסיקה העמדה, שכאשר בוחן בית המשפט האם התקיימו התנאים בדבר ייצוג וניהול ההליך בדרך הולמת ובתום לב, מוּשם הדגש על התקיימות התנאים בכל הנוגע לעורך הדין, כפי שכתב כב' השופט ח' מלצר ב-ע"א 8037/06 ‏ברזילי נ' פריניר (הדס 1987) בע"מ, בפסקה 87 (4.9.2014):

"אדרבה: הדין העוסק בתובענות ייצוגיות מניח כי התובענה הייצוגית נשלטת, הלכה למעשה, על-ידי אנשי המשפט, ולא על-ידי התובע הייצוגי. ראו בהקשר זה את דברי השופטת ט' שטרסברג-כהן בעניין א.ש.ת.:

"...התובענה הייצוגית מביאה בכנפיה גישה חדשה וחדשנית למהותה של התדיינות... ניהול ההליך המשפטי יוצא מידיהם של הצדדים ונשלט על-ידי אנשי המשפט: עורכי-דין ושופטים... אנשי המשפט העומדים במרכזו של הליך זה נוטים לסיימו בפשרה שתהא הוגנת כלפי כלל בעלי העניין המעורבים" (שם, בפיסקה 7)."

על כך הוסיף כב' השופט (בדימוס) ס' ג'ובראן (שם):

"כמו כן, בשדה המשפטי של תובענות ייצוגיות, מקובלת ההנחה כי בהליך התובענה הייצוגית עורך הדין הוא בעל תפקיד דומיננטי יותר. הליך התובענה הייצוגית מטבעו אינו מתעניין בתובע הספציפי אשר בחר לייצג את הקבוצה, אלא בשאלה המשותפת קבוצתית (ובהתאם רשאי בית המשפט להחליף את התובע המייצג – סעיף 8(ג)(1) לחוק התובענות הייצוגיות). משכך, מעמדו של התובע המייצג הקונקרטי הוא פחות ואין חשיבות כי דווקא הוא יהיה זה אשר ייצג את הקבוצה. השאלה החשובה היא כיצד האינטרסים של הקבוצה יקודמו בדרך ההולמת ביותר – דרישת הייצוג ההולם (סעיף 8(א)(3) לחוק התובענות הייצוגיות; וראו על כך: אמיר ויצנבליט "ייצוג הולם בהסדרי פשרה בתובענות ייצוגיות" משפטים מג 351, 360-359 (2013)). כיוון שעניין הקבוצה הוא בעל החשיבות בתובענה הייצוגית, התובע המייצג משמש מעין כלי לקידום האינטרסים של הקבוצה, והדבר משליך לעניין תפקידו של עורך הדין." (ההדגשה שלי – י.ג.)

משכך, יש לשים את הדגש על התקיימות התנאים הנ"ל בכל הנוגע לעורך הדין המייצג, ובעניין זה לא העלתה המשיבה טרוניה כלשהי.

לא. אשר על כן, סבורני, שעניין חובותיו של המבקש למשיבה (עניין שלא הוסתר על ידו, אלא אף צורף התדפיס הרלוונטי לבקשת האישור) אינו מונע ממנו, בנסיבות שפורטו לעיל, לשמש כתובע ייצוגי.

בבוא העת, וכמובן בכפוף לתוצאות ההליך, יהא מקום ליתן לכך משקל בעת פסיקת הגמול לתובע הייצוגי.

לב. סיכומו של דבר:

התקיימו בענייננו התנאים הקבועים בחוק תובענות ייצוגיות לעניין אישורה של התובענה כתובענה ייצוגית כנגד המשיבה בעילה של עשיית עושר ולא במשפט.

הקבוצה התובעת תכלול את כל מי ששילם ו/או נדרש לשלם למשיבה (המועצה המקומית ג'דיידה-מכר), במהלך 24 החודשים שקדמו למועד שבו הוגשה הבקשה לאישור התובענה כייצוגית (דהיינו, מיום 26.12.2016 עד ליום 26.12.2018) אגרות והיטלי פיתוח מסוג צנרת מים ו/או ביוב ו/או כל תשלום חובה אחר הקשור למשק המים והביוב בתחומה של המועצה המקומית ג'דיידה-מכר.

עילת התובענה הייצוגית היא: עשיית עושר ולא במשפט.

השאלה העיקרית המשותפת לחברי הקבוצה התובעת היא: האם נגבו ו/או נשלחו דרישות תשלום על ידי המשיבה, בתקופה של 24 החודשים שקדמו להגשת בקשת האישור (דהיינו, מיום 26.12.2016 עד ליום 26.12.2018), ביחס לתשלומים הקשורים למשק המים והביוב, והאם רשאית הייתה המשיבה לגבות את התשלומים הנ"ל ו/או לשלום את דרישות התשלום הנ"ל?

הסעד הנתבע הוא: השבת הסכומים שנגבו שלא כדין (ככל שאכן הם נגבו שלא כדין), ו/או מחיקת החוב אצל המשיבה בגין דרישות תשלום שטרם שולמו (ככל שאכן דרישות תשלום אלה נשלחו שלא כדין).

ב"כ התובע המייצג הוא: עו"ד מוחמד ספורי.

לג. בהתאם להוראת סעיף 25 של חוק תובענות ייצוגיות, על ב"כ המבקש להגיש לאישור בית המשפט, בתוך 15 ימים מן המועד שתומצא לו החלטה זו (הפגרה כלולה במניין הימים), את נוסח ההודעה בדבר אישור הגשת התובענה כייצוגית. ההודעה תכלול את הפרטים המנויים בסעיף 14(א) לחוק.

ההודעה תפורסם, לאחר אישור בית המשפט, בעיתון יומי אחד נפוץ בשפה העברית (לפי ההודעה על עיתונים נפוצים בשפה העברית לפי חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, שפורסמה בילקוט הפרסומים 6796, 4.5.2014), ובעיתון יומי אחד נפוץ בשפה הערבית.

בהוצאות פרסום ההודעות תישא המשיבה.

לד. אני קובע את קדם המשפט בתובענה הייצוגית לתאריך 10.9.2019 שעה 11:00.

לה. המשיבה תישא בשכר טרחת עו"ד בגין בקשת האישור בסכום כולל של 7,000 ₪ (כולל מע"מ), שישולם במשרד ב"כ המבקש בתוך 40 יום (הפגרה כלולה במניין הימים) מן המועד שתומצא לה החלטה זו, שאם לא כן יישא כל סכום שבפיגור הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

לו. כמו כן, בהתאם להודעת ב"כ המבקש מיום 18.4.2019, לפיה אין הוא עותר לסעד כנגד התאגיד (המשיבה מס' 2), ונוכח הסכמת ב"כ המבקש וב"כ התאגיד, אני קובע שהתאגיד יהיה משיב פורמאלי בהליך זה.

לז. התיק יובא לעיוני ביום 22.7.2019 לעיון בשתי ההודעות שיש לפרסם בדבר אישור הגשת התובענה כייצוגית.

המזכירות מתבקשת לעדכן את לוח הדיונים כאמור בפסקה ל"ד, ולהמציא את העתקי ההחלטה אל:

1. ב"כ המבקש, עו"ד מוחמד ספורי, תמרה.

2. ב"כ המשיבה מס' 1, עו"ד חנא בולוס, כפר יאסיף.

3. ב"כ המשיבה מס' 2, עו"ד סאמי ברקאת, ירכא.

ניתנה היום, א' תמוז תשע"ט, 04 יולי 2019, בהעדר הצדדים.