1. לפניי תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי תאונת דרכים לפי הוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד").
2. התובע, יליד 1963, נפגע בתאונת דרכים ביום 22.12.17 (להלן: "התאונה"). לגרסת התובע התאונה ארעה כאשר נסע על אופנוע בשביל בשטח פתוח וטרקטור שהגיח לפתע הפיל אותו מהאופנוע וגרם לו נזק גוף (הוצגו תמונות ממקום התאונה).
3. במהלך שמיעת הסיכומים הובהר מטעם הצדדים כי אין מחלוקת בעניין החבות. השאלות המרכזיות השנויות במחלוקת בתביעה הנדונה הן בעניין היקף הפגיעה התפקודית שיש לייחס לתובע בגין התאונה, ובהתאם - בעניין שיעור הפיצוי המגיע לתובע על פי הדין בגין נזקיו מהתאונה.

א. הנכות הרפואית

1. התובע יליד 1963, היה כבן 54 וחצי במועד התאונה (22.12.17) וכיום הוא קרוב לגיל 59.
2. בעקבות התאונה, פונה התובע באמבולנס של מד"א לבית החולים, שם נבדק במיון ואובחן כסובל מחבלות בכל גופו, משבר בשוק שמאל, משברים באצבעות כף רגל שמאל ומחתך באצבע 3 משמאל. לאחר הטיפול במיון, הוא אושפז בבית החולים עד ליום 25.12.17 (ארבעה ימי אשפוז), בו שוחרר מבית החולים על מנת להמתין לניתוח. לאחר יומיים, ביום 27.12.17, שב התובע לבית החולים לצורך ביצוע הניתוח שכלל שחזור וקיבוע פנימי של השבר עם ברגים ופלטה והתבצע ביום למחרת. לאחר הניתוח קובעה רגלו של התובע בסד צירים. ביום 29.12.17, הוא שוחרר מבית החולים עם רגל מקובעת, כאמור (שלושה ימי אשפוז). לאחר הסרת הגבס טופל התובע בטיפולי פיזיותרפיה וטיפולים נוספים, לגרסתו - ללא הטבה משמעותית [ס' 7 עד 10 ו-12 לתצהיר התובע]. התובע ממשיך ומתאר בעדותו הראשית כי "כתוצאה מהפגיעה ברגל, אני סובל גם מכאבי גב קשים ובעיות יציבה. לאחרונה יש החמרה כללית בכאבים שלי גם בגב וגם ברגל הפגועה. אני סובל מאוד ומתהלך בצליעה ממש. אני סובל מצלקת מכאיבה מאוד שמציקה לי באופן תמידי" [ס' 14 לתצהירו].
3. כמומחה רפואי בתחום האורתופדיה מונה בנדון מטעם בית המשפט - ד"ר שי טננבאום (להלן: "המומחה") שנתן חוות דעת רפואית על פי כתב המינוי (להלן: "חווה"ד").
4. בעקבות ה"שבר בשוק שמאל (טיביה) עם מעורבות תוך מפרקית של ברך שמאל", שכאמור, הצריך ניתוח שחזור וקיבוע פנימי של השבר עם ברגים ופלטה (וניתוח נוסף, ביום 12.03.21, להוצאת הפלטות מהרגל), מבהיר המומחה בפרק 'דיון ומסקנות' בהקשר של הפגיעה כפי שהוא רואה אותה בבדיקתו לצורך מתן חווה"ד כי: "עיקר ממצאי בבדיקתו הגופנית כעת כוללים הגבלה קלה בטווח תנועת כיפוף ברך שמאל, דפורמציה ובליטה באספקט חיצוני ע"פ עצם הפיבולה הפרוקסימלית וצלקות ניתוחיות כמפורט לעיל. כמו כן, קיים דלדול קל של שרירי הירך והשוק משמאל כביטוי עקיף לדיספונקציה של הגפה".
5. ובנוסף, בעקבות ממצאיו: "שברים בגלילים מקורבים של אצבעות 2,3 בכף רגל שמאל שטופלו שמרנית, ובוצעה תפירת חתך עור בבסיס אצבע שנייה של כף רגל שמאל", מבהיר המומחה לגבי המצב בעת בדיקתו כי "בכף הרגל השמאלית, לא נראה עיוות במנח האצבעות או הגבלת תנועה. לציין כי באספקט פלנטרי של אצבע שנייה, צלקת כ1.5 ס"מ עם קונטרקטורה ומלאות פלנטרית רגישה באזור מפרק MTP2".
6. בסיפא לחווה"ד ייחס המומחה לתובע נכות זמנית בגין התאונה בשיעור של 100% למשך התקופה של שלושת החודשים הראשונים - מיום התאונה ואילך, בהיותו במצב של אי-כושר מלא בעקבות התאונה והניתוח שעבר בעקבותיה. בנוסף, ייחס המומחה לתובע למשך שלושה חודשים נוספים נכות זמנית בשיעור של 30% לפי הוראת סעיף 35(1)(ד) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז- 1956 (להלן: "תקנות המל"ל") [עמוד 4 לחווה"ד].
7. המומחה מצא לייחס לתובע בגין התאונה נכות אורתופדית צמיתה בשיעור 15%: "בגין מכלול פציעתו לאחר שבר טיביאל פלטו (שצקר 6) שטופל ניתוחית, עם הגבלה קלה בטווח התנועה, דלדול שרירי הגפה, עיוות בחיבור עצם הפיבולה, ושינויים ניוונים קלים כמפורט לעיל המשפיעים השפעה קלה- בינונית על כושר הפעולה לפי סעיף 35(1)(ב-ג) בשיעור של 15%".
8. עוד מצא המומחה לייחס לתובע בגין התאונה נכות צלקתית בשיעור 2%: "בגין צלקת עם קונטרקטורה ורגישות באצבע 2 כף רגל שמאל כמפורט לעיל, לפי סעיך 75(1)(ב) בשיעור 2%".
9. המומחה לא זומן על ידי מי מהצדדים להיחקר על חוות הדעת בבית המשפט, וכידוע, בפסיקה וותיקה כבר נקבע כי לבחירה שלא לחקור מומחה יש משום מתן משקל יתר ראייתי לחוות הדעת [ע"פ 260/58 מאיר ששון נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד י"ב (2) 1806].
10. אשר על כן, לא מצאתי לסטות מהערכות המומחה בענין הנכויות הזמניות והנכות הצמיתה בגין התאונה - כעולה מחווה"ד שנתן בנדון, ואני מעמיד את שיעור הנכות הרפואית הצמיתה שיש לייחס לתובע בגין התאונה על 17% [16.7% בעיגול].

ב. הפגיעה התפקודית

1. התובע, יליד 1963 (מתקרב לגיל 59), מועסק מזה 27 שנים, מאז 1995, כשכיר בחברת הייטק, "חברה קטנה, זה חברה שלמעשה היא חברה פרטית ביתית, מקסימום עובדים שהיו שמה זה 14 עובדים במקסימום" [עמ' 6 לפרו'] (להלן: "החברה"). מדובר בחברה שאיננה יצרנית, אלא מתווכת במכירות של רכיבים אלקטרוניים [עמ' 6 לפרו']. מאז כשלוש עד ארבע שנים עובר לתאונה משמש התובע בתפקיד סמנכ"ל מכירות [עמ' 6 ו-8 לפרו']. הנתבעת טוענת כי מדובר בתפקיד ניהולי באופיו, כאשר התובע מבקש לסייג, שלמרות שכותרת התפקיד "ניהולית" לכאורה, הרי שהוא אינו יושב מול מחשב אלא הוא "איש שטח", איש שיווק שיוצא לפגישות עם הלקוחות, גם בחו"ל.
2. בתצהירו התובע מעיד לגבי התקופות שקדמו לתאונה: "עבדתי במשרה מלאה כסמנכ"ל מכירות, עבדתי שעות ארוכות, העבודה היתה כרוכה במאמצים פיזיים, פגישות רבות עם לקוחות, נסיעות רבות לחו"ל", כך גם עולה מחקירתו [ס' 22 לתצהיר ו-עמ' 5 לפרו']. עוד גורס התובע: "מאז התאונה ובעקבותיה אני מתקשה מאוד בתפקוד בעבודתי. הפגיעות משפיעות עלי מאוד ומקשות עלי. איני יכול לנסוע לחו"ל כפי שהייתי נוסע בעבר במסגרת עבודתי, איני יכול לקיים פגישות באותו היקף כבעבר ונאלצתי לצמצם ולהקטין את העומס שעברתי בו עד לתאונה" [סעיף 23 לתצהירו]. התובע מעיד על כאבים ומגבלות בגין פגיעותיו בתאונה, "אני מתקשה במאמצים, הרמת משאות, עמידה והליכה ממושכת, מעברים והכאבים אף מתגברים בחילופי עונות ומזג אוויר"; התובע טוען גם לצליעה [ס' 18 ו-29 לפרו'].
3. על כן, התובע טוען בסיכומיו כי הערכת הנכות התפקודית והפגיעה העתידית צריכה לעלות על 17% לכדי 20%. התובע מנמק את קביעת השיעור בפסיקה שקבעה כי על פי ההיגיון וניסיון החיים, יכולת הסתגלות של מבוגר לפגיעה שעבר קשה יותר מיכולת הסתגלות של אדם צעיר [ת"א (רמלה) 3391-03 משה בן ארצי נ' אחים חדד בע"מ (פורסם; 28.04.08)].
4. הנתבעת טוענת בסיכומיה כי לנכותו הנטענת של התובע אין כל השפעה תפקודית. הנתבעת מפנה לכך שאין פגיעה בשכרו של התובע מאז התאונה, לכך שתפקידו של התובע בחברה הוא ניהולי, ולכך שמדובר בחברה קטנה בה לאחר עשרות שנות עבודה התקדם לתפקיד הבכיר ביותר בה, ולא הוכח כי השתנה משהו בעבודתו או בתנאיו מאז התאונה.
5. לטענת הנתבעת לא די ב"עדות בעל דין יחידה" על מנת לקבל את גרסת התובע לגבי נסיעות רבות לחו"ל שפחתו. הנתבעת מפנה לכך שהתובע לא פירט את טיב הנסיעות ולא הביא כל סיוע להוכחת ריבוי נסיעות טרם התאונה ולמועדיהן - בין אם כרטיסי טיסה, או עדות מנהליו.
6. ובכן, בענין גרסת ריבוי הנסיעות לחו"ל וההפחתה בעקבות התאונה, אני מוצא כי יש להחזיק לחובתו של התובע שלא הביא סיוע לגרסתו זו, ולו – בהצגת תעודת עובד מאת משרד הפנים של רישום כניסות ויציאות מהארץ - שבה פירוט נסיעותיו לחו"ל לפני ואחרי התאונה, לרבות - מועדיהן.
7. תצהיר עדותו הראשית של התובע "שותק" לגבי אופי החברה בה התובע עובד (ייצור או שיווק, מכירות ישירות או תיווך), לגבי כמה שנים עבד בחברה טרם התאונה, לגבי כמה שנים הוא משמש סמנכ"ל בחברה, לגבי מספר העובדים תחתיו, לגבי טיבה המדויק של עבודתו ותנאי עבודתו, ולגבי מערכת יחסי העבודה בין בעליה של החברה לבין התובע. התצהיר גם לא מתאר מה מספר העובדים, ולא את "הגרסה הכבושה" שעולה מעדות התובע בחקירתו, שאף שמי שהוא מנכ"ל החברה הוא גם בעליה, הרי שבעצם, בתו של בעליה החברה - מונתה במנכ"לית מעליו כשנה לאחר התאונה.
8. כך מוצא התובע להבהיר לראשונה בחקירתו לפניי שבעצם אין משמעות ל"טייטל" – סמנכ"ל: "היום אנחנו 11 או 12 משהו כזה. והטייטל פה הוא טייטל את יודעת בחברה קטנה זה לא אומר הרבה. זה לא אנחנו לא, אני לא בחברה שהיא בינלאומית שלטייטל יש הרבה משמעות" [עמ' 6-7 לפרו']; ומאידך, מוצא לעדכן שבעצם קיימת עוד סמנכ"לית לצדו "שעוסקת יותר בנושא של קבלנות משנה" [עמ' 7 לפרו'].
9. הנתבעת מפנה בסיכומיה לכך, שלמרות שכחלק מגרסתו של התובע בתצהירו עולה הטענה שהוא מפחד שהתפקוד הלקוי שלו לטווח הרחוק יביא לפיטוריו, אין כל עדות לכך; בייחוד כאשר התובע מצהיר בעדותו שהוא ביחסים טובים עם המנכ"ל שיכול היה לבוא להעיד [עמ' 8 לפרו']. כמו כן, מדגישה הנתבעת כי התובע עובד בתפקיד בכיר של סמנכ"ל מכירות בחברתו כאשר יש לצדו עוד סמנכ"לית מקבילה והמנכ"ל, ולאחרונה המנכ"לית החדשה - מעליהם, ולא הובא מי מהם למתן עדות סיוע לגרסתו.
10. אעיר, כי אמנם התובע מתאר בעדותו את יחסיו עם הבעלים, המנכ"ל: "קשר של יחסי עובד מעביד. אין להם שום סנטימנטים אליי, ככה אני מרגיש בכל אופן. למרות שאני עובד שם המון שנים,", אך כשהוא נשאל לגבי טיב יחסי העבודה: "קשרי עבודה טובים?" הוא משיב: "אני חושב שהקשרי עבודה שלי בסך הכול טובים אחרת לא הייתי נשאר שמה" [עמ' 8 לפרו'].
11. ובכן, בנסיבות בהן התובע "נשאר" באותו מקום עבודה 27 שנים, מהן - בשבע השנים האחרונות - כסמנכ"ל מכירות, לא די ב"עדות בעל דין יחידה", על מנת שאשתכנע לגבי הערכת התובע ל"היעדר סנטימנטים" (הערכה שלא הועלתה בעדות הראשית במפורש); הגם, שמאידך, אני מבין שאין בינו לבין הבעלים קשרי משפחה ושניסיון החיים מלמד שתמיד קיים סיכון שבצוק העיתים החברה עלולה להיקלע לקשיים שישפיעו על המשך עבודתו של התובע במקום.
12. אפנה לכך, שנפסק לא פעם, בסוגיית אי-העדת עד רלוונטי, כי ככלל, אי-העדת עד רלוונטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו [ע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ פד"י (1) 239 , 245; ע"א 240/77 שלמה כרמל בע"מ נ' פרפורי ושות' בע"מ פ"ד לד (1) 701]]. בענין ההסבר הסביר שנדרש לאי-הבאת העד הרלוונטי, ראה גם: 9656/05 נפתלי שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ (פורסם; 27.7.08):
13. ראיתי את הטענה בסיכומים מטעמו של התובע המבקשת להביא נימוק ("הסבר סביר") לגבי אי-הבאת הבעלים של החברה למתן עדות, בשל החשש שהתעצם בשל "מגפת הקורונה וכל מה שהביאה איתה, הנושא הזה ירד מהפרק ויבינו שיש פה בעיית תפקודית משמעותית, הוא חושש למקום עבודתו. אז מה מצופה שהוא יבוא, יביא את המעסיק שלו ויגיד תקשיב אני התפקוד שלי נפגע, בוא תדבר על זה שהתפקוד שלי נפגע? הרי הוא אומר, אני חושש למקום עבודתי בעתיד" [עמוד 20 לפרו' הסיכומים]. ובכן, בנסיבות של העסקה של התובע מעל ל-25 שנים, ומשלא נטען או הוכח כי בארבע השנים שחלפו מאז התאונה היתה ירידה בתפוקתו של התובע או במכירות החברה, ובהיעדר עדות ישירה של התובע להבהרת החשש להביא כסיוע את מי מכל העדים האפשריים (לרבות – אולי לקוחות של החברה), אינני מקבל כי מדובר בהסבר סביר להימנעות התובע להבאת עדות לסיוע לגרסתו.
14. בעניין התפקוד בהיבט היום יומי, התובע מעיד כי בכל הקשור למסגרת החיים המשפחתיים, הבית, משק הבית והספורט והפנאי של התובע, הם נפגעו בצורה קשה כאשר הוא כיום לא עוסק בכל עניינים אלה. בהקשר זה יש לציין כי אשת התובע העידה ומסרה סיוע לגרסתו זו.
15. מאידך, הנתבעת טוענת ל"הפרזה וההדרה של התובע", כאשר מתברר שעוד עובר לתאונה וללא קשר התובע הלין על קשיים פיזיים ובריאותיים שונים שהפריעו לפעילויות ספורטיביות בהן עסק, שבחלקן הופסקו או הוקטנו כבר אז.
16. אני מקבל שיש בעדות התובע באופן בו נמסרה נסיון להאדרה מסוימת, הן בכל שבתצהיר נמנע מלמסור פרטים שהתבררו רק בעדותו, ומלמדים שהמשיך לתפקד בעבודתו מבלי שנגרמה ירידה בתפוקתו, ומבלי שהיתה ירידה בשכרו. מאידך, לגבי התמונות שצילם התובע מהתאונה עצמה "בשטח" - נחזות להיות תמונות שצילם להבטחת סיכויו בתביעה בגין נזקי הרכוש, ולהבטחת קבלת גרסתו לתאונה בשטח (כשהעד היחידי בנוסף איננו בעל אינטרס להתייצב להעיד).
17. מאידך, מדובר בתאונה בה נגרמה פגיעה פיזית משמעותית, שהמומחה הרפואי מצא לייחס לה "השפעה קלה- בינונית על כושר הפעולה".
18. טרם אפנה לקביעת שיעור הפגיעה התפקודית, אפנה לכך שהמומחה קבע בעניין הצלקת ברגלו השמאלית של התובע נכות צמיתה בשיעור 2% בהתאם להוראת ס' 75 (1)(ב) לתקנות המל"ל. התובע טוען להשפעה תפקודית של הצלקות שנגרמו לו בתאונה, ואילו הנתבעת טוענת כי הצלקות הינן אסתטיות בלבד, כאשר אין להם שום השפעה תפקודית או פיזית.
19. כאן, ראוי לציין ולהפנות לנוסח סעיף 75(1)(א) לתקנות המל"ל אשר מקנה 0% נכות רפואית בגין צלקות "שאינן מפריעות, אינן מכערות..."; ורק כאשר הצלקת מכאיבה או מכערת ניתן לקבוע שיעור נכות גבוה מ-0% [הוראת סעיף 75(1)(ב) לתקנות המל"ל קובע נכות קבועה בשיעור % 10בגין "צלקות בגוף - מכאיבות או מכערות"].
20. בעניין הצלקת דנן התובע פירט בתצהירו כי "אני סובל מצלקת מכאיבה מאוד שמציקה לי באופן תמידי" [ס' 14 לתצהירו]; היא הצלקת לגביה המומחה קבע: "בגין צלקת עם קונטרקטורה ורגישות באצבע 2 כף רגל שמאל כמפורט לעיל, לפי סק 75(1)(ב) בשיעור של 2%".
21. אציין כי קביעת הפגיעה התפקודית "היא מהנושאים המובהקים הנמצאים בליבת שיקול הדעת של הערכאה הדיונית" [ע"א 9703/10 חאג' יחיא סאמר נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, (פורסם; 12.6.2011; פסקה 5)].
22. כמו כן, הפסיקה נתנה ביטוי לעובדה שככלל, אין בהכרח זהות בין הנכות הרפואית לבין הפגיעה התפקודית, ובין אלה לבין הגריעה מההשתכרות או מכושר ההשתכרות של הנפגע, וייתכנו פערים ביניהן. הערכאה הדיונית ששומעת את הראיות היא זו שאמונה על ההבחנה בין הפערים, תוך בחינת מכלול הנתונים שעשויים להשפיע על תפקודו, השתכרותו וכושר השתכרותו של התובע הנפגע, תוך שקלול נסיבותיו הפרטניות, כגון: גיל, השכלה, כישורים, משלח יד, עיסוק לפני התאונה ולאחריה, האפשרויות לעתיד, הגריעה בפועל בהשתכרות בעקבות התאונה והיכולת לשוב ולעסוק באותו המקצוע ובאותו מקום העבודה בו עבד קודם לתאונה והימצאותו של מקום עבודה שבו מובטח כי הנפגע יוכל להמשיך ולעבוד [ר' פסיקת כב' השופט יצחק עמית, ב-ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (פורסם; 11.1.15); וכן - אליעזר ריבלין, תאונת הדרכים תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים, 636-633 (מהדורה רביעית, 2012)].
23. אפנה לכך שחלק מהנכות הרפואית שקבעתי בנדון איננה תפקודית במובהק. גישה זו היא קיבלה ביטוי בפסיקת בית המשפט העליון בענין ע"א 8930/12 הפניקס נ' סוויג (פורסם; 31.7.14), שם נקבע: "חלק מהנכויות שנקבעו למערער, כמו צלקת, פזילה, טנטון וחוסר עצם בגולגולת (10% בגין כל אחת מנכויות אלה), אינם תפקודיים במובהק, ומבלי שנעלם מעינינו כי לצירוף נכויות בתחומים שונים, עשויה להיות השפעה מצרפית גבוה יותר מסך הנכויות" (ההדגשות בקו – הוספו). על כן, באותו ענין, בית משפט קמא קבע למנופאי שנפגע בתאונת מנוף נכות בשיעור 70%, בעוד שבית המשפט העליון הפחית את הנכות ל-50%, בין היתר, בגין היעדר תפקודיות שמצא לנכויות של 10% צלקתית ו-10% בגין טנטון.
24. חוות הדעת המומחה קבעה בענייננו כי הצלקת מביאה לרגישות בכף רגלו, בשל קיצור ברקמות הרכות "צלקת כ1.5 ס"מ עם קונטרקטורה ומלאות פלנטרית רגישה באזור מפרק MTP2". בשל האמור, ובהתחשב בכך שהצלקת מצויה באזור הקשור להליכה, ובתוך הנעל, למרות החזקתה בפסיקה כנכות ש"איננה תפקודית במובהק", בענייננו אתייחס אליה כתפקודית.
25. ובכן בענייננו פגיעה בתאונה שיש לה השלכה תפקודית בחיי היום יום, כעולה מחוות דעת המומחה ועדויות התובע ואשתו. השאלה הנשאלת, כיצד נכמת את הפגיעה התפקודית, מקום בו חלפו מאז התאונה קרוב לארבע וחצי שנים, ולמעט מחלוקת לגבי אי-קבלת בונוס בשנה מסוימת (שאדון בה בהמשך), לא ראיתי ראיות להפסד שכר ממשי בעבר; וראיתי עליות בשכר. בשנת 2017 השתכר התובע סך כולל של 606,383 ₪. התאונה ארעה בשלהי דצמבר 2017. התובע השתכר בשנת 2018 בקרוב ל-6% יותר משנת 2017, בשנת 2019 השתכר בקרוב ל- 11.5% יותר משנת 2017, ובשנת 2020 (לגביה נטען מטעם התובע כי לא שולם לו בונוס) השתכר בקרוב ל-4.5% יותר משנת 2017.
26. לשון אחר; בענייננו מקרה בו, "במומו" - התובע פעל להקטנת נזקיו, ולמרות קשיים שיש לייחס לנכותו הרפואית, הצליח להגיע למצב בו כללית שכרו לא נפגע.
27. טרם קביעת הפגיעה התפקודית, אבקש להזכיר עוד, כי לפי הפסיקה אין להחזיק את מאמצי התובע לתפקד "במומו" כראיה לחובתו. כך, בענין ת"א (ת"א) 40419-09-15 פלוני נ' הכשרה חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 13.10.2017) נפסק: "בבואי לקבוע את הפגיעה התפקודית של התובע, לקחתי בחשבון את הפוטנציאל הגלום בו, את הפגיעה שנפגע, את שנקבע בחוות הדעת בעניינו של התובע, כאשר לטעמי, הנכונות והמאמצים שעושה התובע על מנת לנסות ולהתגבר על מגבלותיו אינם צריכים לפעול כנגדו עד כדי איון הפגיעה התפקודית, כפי שמבקשים הנתבעים לקבוע. בחוות דעת הרפואית התרשם המומחה ממגבלות תנועה ביד ומגבלות אלה מהוות פגיעה תפקודית שיש ליתן לה משקל, הגם שהתובע מצליח לתפקד ברמה גבוהה יחסית וזאת בשים לב לפוטנציאל שהיה גלום בו מלכתחילה. ניתן להתרשם שמדובר בבחור בעל יכולת, רצון וכישורים להצליח במקצוע שבחר לעצמו ונכון להתגבר על מגבלותיו" (ההדגשה בקו - הוספה). ראה גם בענין ת"א (י-ם) 9131/07 קן אליעזר נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 22.7.2011; בעמ' 3).
28. כידוע, הערכת הנזק וקביעת שיעור הפיצויים בנזיקין מושתתות, בינתיים, על הגישה האינדיווידואליסטית. על בית-המשפט לבחון את הנזק האינדיווידואלי שנגרם לניזוק במעשה הנזיקי, ובענייננו – בתאונה, כדי להחזיר, בקביעת הפיצוי, ככל הניתן, את מצבו של הניזוק לקדמותו [ע"א 357/80 נעים נ' ברדה בעמ' 772; ע"א 2934/93 סורוקה נ' הבאבו, בעמ' 688-687; א' ברק, "הערכת הפיצויים בנזקי גוף: דין הנזיקין המצוי והרצוי", בעמ' 255-249].
29. בנסיבות האינדיווידואליות לענייננו, אני מוצא כי קיימת אצל התובע פגיעה תפקודית מסוימת בגין התאונה. אך, בהתחשב במכלול ממצאי לעיל, אני מוצא כי הפגיעה התפקודית נמוכה מהנכות הרפואית שנקבעה לתובע, ובהתחשב בכך שנכותו הרפואית האורתופדית הצמיתה עומדת, כאמור, על 15% והנכות הצלקתית - על 2%, ובהתחשב באינטרס הציבורי של עידוד מאמצי תובע להקטין את נזקו ("במומו"), אני קובע שיש להעמיד את נכותו התפקודית שיש לייחס ככזאת שנגרמה בתאונה על שיעור של 13%, שניכרת בעיקר בתפקודו הכללי – שלא בהקשר של העמידה ביעדי המעסיק.
30. יובהר כבר עתה, כי בנסיבותיו של תיק זה, בו התובע, שהינו קרוב לגיל 59, וכבר 27 שנים מועסק באותה חברה המתווכת מכירות מוצרים אלקטרוניים, ולפני כשבע וחצי שנים אף קודם לתפקיד סמנכ"ל מכירות, שתחתיו עובדים נוספים, תפקיד שלפי הראיות לפני הוא משרדי בעיקרו, ולא נגרם לו אובדן שכר (מעבר למינורי) לעבר, קביעת שיעור גריעת השכר לעתיד – מצריכה מחשבה ודיון בפני עצמו.

ג. הנזק והפיצוי

1. טרם קביעת שיעור הפיצוי בגין ראשי הנזק הנטענים, להלן סיכום ביניים של נתוני היסוד לעניין תביעתו של התובע:

א. התובע יליד - 25.7.1963;

ב. מועד התאונה - 22.12.2017;

ג. גיל ביום התאונה - 54 וחמישה חודשים;

ד. גיל כיום - 58 ו-11 חודשים;

ה. שיעור הנכות הרפואית בגין התאונה- 17%;

ו. שיעור הנכות התפקודית בגין התאונה- 13%;

1. התובע מבקש לפסוק לו פיצויים בגין ראשי הנזק הבאים; הפסדי שכר ופנסיה לעבר, הפסדי שכר ופנסיה לעתיד, הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד, נסיעות והוצאות שונות לעבר ולעתיד, עזרת הזולת לעבר ולעתיד וכאב וסבל.

בסיס השכר

1. כבר כעשרים שנה ששכרו החודשי הממוצע ברוטו של התובע עולה על שילוש השכר הממוצע במשק. כך שגם לפני התאונה וגם לאחריה השתכר התובע מעל לשילוש השכר הממוצע במשק.
2. אזכיר כי השכר הממוצע במשק ברוטו המשמש עדיין את בתי המשפט מאז מגפת הקורונה להערכת וחישוב הנזק העתידי, עומד על סך של 10,582 ₪ לחודש - ברוטו.
3. כך ששילוש השכר הממוצע במשק מגיע לסך של 31,746 ₪ . כך שהנטו המהווה לענייננו את בסיס שכר של התובע לחודש הוא סך של 24,340 ₪ (בהתחשב ב-2.25 נקודות זיכוי).
4. לאור כל האמור לעיל, אני מעמיד את בסיס שכרו של התובע לעתיד על סך של 24,340 ₪.

הפסד שכר לעבר

1. כאמור, בפועל לא ניכרת ירידת שכר אצל התובע בשנים שלאחר התאונה. גם הטענות של התובע להפסד שכר – מצומצמות, כמפורט להלן.
2. התובע טוען לניצול ימי חופשה או מחלה בעקבות התאונה, אך בסיכומיו אישר שבעצם ניצל יותר ימי חופשה ממחלה, ובסופו של דבר הצטמצם בטיעוניו בהקשר זה - לחמישה השבועות הראשונים לאחר התאונה. התובע הצהיר בתצהירו כי בעקבות התאונה נעדר מעבודתו למשך למעלה מחודשיים [ס' 25 לתצהירו]. מאידך, שכרו באותם חודשים לא ירד. ובכן, כמפורט בסיכומי התובע, מעיון בתלושי השכר לחודשים דצמבר 2017 וינואר 2018 [עמ' 60-61 למוצגי התובע] מתברר כי בחודש דצמבר 2017 נרשם ניצול של יום חופשה אחד ושל שישה ימי מחלה. בחודש ינואר 2018 שזה החודש המלא הראשון לאחר התאונה [עמוד 61] נרשם ניצול של 23 ימי חופשה, לא נרשם ניצול של ימי מחלה. אזכיר כי מדובר בשבועות הסמוכים לתאונה ולניתוח שעבר בעקבות התאונה, שבהם ייחס המומחה לתובע אי-כושר מלא.
3. לשון סעיף 13 לחוק חופשה שנתית, תשי"א-1951 (להלן: "החוק") היא: "חדל עובד לעבוד לפני שניתנה לו החופשה המגיעה לו עד ליום שבו חדל לעבוד, ישלם המעסיק פדיון חופשה בסכום השווה לדמי החופשה שהיו משתלמים לעובד אילו יצא לחופשה ביום שבו חדל לעבוד". ולשון סעיף 7(א) לחוק הוא: "אין החופשה ניתנת לצבירה; ואולם רשאי העובד בהסכמת המעסיק, לקחת רק שבעה ימי חופשה לפחות ולצרף את היתרה לחופשה שתינתן בשתי שנות העבודה הבאות".
4. לאור הוראות החוק לעיל, מתברר כי ימי החופשה שנוצלו יכולים היו לשמש לתובע עד שלוש שנים קדימה. הואיל והניצול מסתכם בפועל ב-24 ימי חופשה ובשישה ימי מחלה, ועל מנת לפשט, אני מוצא לייחס לתובע אובדן שכר בשיעור שוויו של חודש עבודה אחד, היינו – אובדן של סך של 24,340 ₪ נכון להיום, כמשקף נכון את אובדן ההזדמנות של התובע לנצל את הימים שנאלץ לנצל. כפי שהבהרתי בעת שמיעת הסיכומים, לא סביר שבמצב בו התובע סובל מאובדן כושר בשיעור 100%, שניצול ימי חופשה על ידי התובע הוא לצורך חופשה "ממשית" (סתם כיף), וכן סביר שניצולם של ימי החופשה, כאמור, שימש למעשה לצורך שמירה על רמת ההכנסה החודשית – בהיעדר כל יכולת לעבוד. בעצם, בפועל - התובע מימן מ"קרן חופשה" שיש בידיו - את שכרו באותו חודש, והוא מוחזק כמי שהצטמצם בחופשותיו בגין האמור. אינני מוצא כי אי-הוכחת האפשרות לפדות ימים אלה במזומן, בנסיבות ענייננו, צריכה להיזקף נגד התובע; ויש לפצותו, כאמור.
5. התובע טוען בתצהירו כי בשל ירידה בתפקודו לאחר התאונה "קיצצו בשכרי ואף לא קיבלתי בונוס משכורת 13 כפי שהייתי מקבל כל שנה" [ס' 4 לתצהיר]. כאמור, קבעתי כי רישומי שכרו של התובע אינם מראים על ירידה יחסית לשנה הסמוכה לתאונה. עם זאת, ניתן לזהות שקיימת תנודה בשכרו בשנים 2018, 2019 ו-2010. כפי שעולה מעיון בסיכומים טוען התובע לאובדן של בונוס בשיעור 44,000 ₪ בגין שנת 2018. הצדדים חלוקים לאיזה שנים יש לייחס את הבונוסים שכן הוענקו בפועל לתובע.
6. ובכן אפנה לכך שגם טרם התאונה היו עליות ומורדות בשכרו של התובע, ולא הוצג סיוע שקיימת התחייבות של המעסיק, החברה, להענקת "משכורת 13" או לבונוס כל שנה, ללא כל תלות בנסיבות המשק וכו'. אפנה לכך שהשתכרות התובע הכוללת בשנת 2018 עולה ב-34,839 ₪ על השתכרותו בשנת 2017 (כשהתאונה ארעה ביום 22.12.2017), והשתכרותו הכוללת בשנת 2019 עולה ב-34,930 ₪ על השתכרותו בשנת 2018, ודווקא בהשתכרותו הכוללת של התובע בשנת 2020 קיימת ירידה של 42,139 ₪ (כשמדובר בשנת קורונה).
7. מודע אני לכך, שנפסק לא פעם, כי ככל שמדובר בהפסדי עבר מדובר ב'נזק מיוחד' שיש להוכיח במסמכים ובראיות [ע"א 810/81 לוי נ. מזרחי פ"ד לט (1)477 (26.3.85)], שכן לאור טבעו ואופיו של הנזק – ניתן בדרך כלל להביא נתונים מדויקים ועל התובע חלה החובה להביא נתונים אלה. מאידך, כפי שנפסק לא פעם, המציאות מורכבת, וכאשר לא ניתן לחשב את הפסדי ההשתכרות בעבר מטעמים אובייקטיביים של העדר נתונים מדויקים וחד-משמעיים, אין מניעה לפסוק בגין ראש נזק זה פיצוי בהתאם לאומדן, המתיישב עם הנתונים שהוכחו [ת"א (ת"א) 1714/04 עזבון המנוח תומר נעים ז"ל נ' קיינר יזהר (פורסם; 18.11.2009, ומפנה לקציר, כרך א, עמ' 17-18, לרבות האסמכתאות המפורטות שם; ראה גם: ע"א (ת"א) 37453-01-13 ע.נ בית נוי בע"מ נ' אהרון אבולוף (פורסם; 5.3.84)].
8. לאור הפסיקה, כאמור, הואיל ועובדתית אני רואה שבשנת 2018 לא שולם בונוס, אך לא שוכנעתי לגבי שיעורו של הפסד ממשי (בשל תנודות השכר כמפורט לעיל), בהתחשב בהוראת הפוליסה לגבי השתתפות עצמית לגבי שבעה ימי עבודה ראשונים, אני מוצא לייחס סכום גלובלי לאובדן השכר בגין אי-תשלום הבונוס – כ-20,000 ₪ בתוספת הפסדי פנסיה, נכון להיום.
9. בנסיבות, לאור המפורט לעיל, אני מעמיד את הפסד שכרו של התובע לעבר בגין התאונה, כולל הפסד בגין הפרשי פנסיה, על סך של 50,000 ₪.

הפסד כושר השתכרות לעתיד

1. בעניין ת"א (ירושלים) 35182-06-16 פלוני נ' הכשרה חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 8.4.19) קבע סגן הנשיא כב' השופט נאיל מהנא כי:

"הפיצוי בגין ראש נזק זה – הפסד השתכרות לעתיד- איננו נמדד על פי ההפרש שבין מה שהשתכר הניזק לפני התאונה ומה הוא משתכר או יכול להשתכר אחרי התאונה. אלא קנה המידה הוא ההפרש שבין מה שהניזק היה משתכר אחרי התאונה אילמלא המום וכמה הוא משתכר או עשוי להשתכר במומו (ראו: ע"א 541/63 רכס נ' הרצברג, פ"ד יח 120; ע"א 70/52 גרוסמן נ' רוט, פ"ד ו' 1242 (להלן: "עניין גרוסמן"); וע"א 79/65 מפעלי פלדה ישראליים נ' מלכה, פ"ד יט 266). על-פי הגישה המוחשית נקבע ערכה של ההשתכרות, שהניזק עשוי היה להפיק בעתיד לולא התאונה, על-פי נתוניו האישיים של הניזק, תוך התחשבות ברצונו ובכוונותיו. המבחן אינו לפי ההשתכרות התיאורטית, שהוא עשוי היה להשתכר אילו ביקש לנצל את מלוא יכולתו. המבחן הוא על-פי ההשתכרות המוחשית, שהוא עשוי להשתכר על-ידי ניצול יכולתו, הלכה למעשה. מכאן, שאם מטעם זה או אחר הניזק אינו מנצל את יכולתו בהווה ובעתיד, אין כל פגיעה בכושרו, שכן כושר זה אינו מנוצל, הלכה למעשה" (ראו: ע"א 237/80 ברששת נ' האשאש, פ"ד לו(1) 281)".

1. לענייננו, כיום התובע קרוב לגיל 59. מאז התאונה (שארעה לפני כארבע וחצי שנים) הוא ממשיך לעבוד באותה חברה בה הוא עובד מאז 1995, ובאותו תפקיד בו הוא משמש כבר כשבע וחצי שנים – סמנכ"ל מכירות. אף שקבעתי לייחס לתובע בנדון נכות תפקודית בשיעור של 13% - עבודתו, משרתו ותפקידו לא השתנו בעקבות התאונה, ואובדן שכרו לעבר - מינורי.
2. אמנם, לא הוכח כי בשלב זה ניתן לצפות פגיעה קונקרטית בגובה השכר לעתיד - בכל הקשור לענין שדרוג השכר של התובע בתוך החברה. מאידך, לא לעולם חוסן. אף שהחברה קיימת שנים רבות, והתובע עובד בה כ-27 שנים, הרי שתמיד קיים הסיכון שדברים ישתנו, ויתכן כי פעילות החברה תיפגע או מעמדו של התובע – בנסיבות שלא תלויות בתובע. או אז, אין להתעלם מכך שהנכות התפקודית שמיוחסת לתאונה בענייננו עלולה לבוא לידי ביטוי בעתיד, בעיקר מקרה בו התובע יאלץ להתמודד על משרה או תפקיד חדשים – בשוק החופשי.
3. הפסיקה קבעה כי ראוי לפסוק פיצויים על הפסד השתכרות עתידית בשל החשש שמומו עלול להפריע בקידומו ובמציאת מקום עבודה אחר ברמת השתכרות דומה אם יפלט לשוק העבודה גם אם אין הפסד השתכרות בפועל [ע"א 4837/92 אליהו חברה לביטוח נ' בורבה פ"ד מט (2) 257 (9.8.1995) 262]. באותו מקרה נקבעו לתובע בגין תאונת דרכים 15% נכות אורתופדית בגין פגיעה ביד ימין דומיננטית, ובית המשפט המחוזי קבע לו פיצוי בגין אובדן כושר השתכרות לעתיד על פי אומדן, המתבסס על מחצית התחשיב האקטוארי של ההפסד על פי הנכות הרפואית; בית משפט העליון הודיע כי איננו מצא להתערב בהערכה וקביעה זו, והבהיר [בעמ' 262 לפסה"ד]: "עוד טוענת המערערת נגד קביעת בית המשפט קמא בעניין הפסד השתכרותו של המשיב בחברת "אלול". בית המשפט קמא (בעמ' 21לפסק הדין) קבע ש"התובע (המשיב שלפנינו - צ' א' ט') חזר לעבודתו המלאה כקצין רכב משני ... למעשה כמעט שלא נגרם לו שום הפסד שכר בפועל במסגרת עבודתו בחברת 'אלול'". אף-על-פי-כן, קבע לו בית המשפט הפסד השתכרות עתידה בשיעור 7.5%, דהיינו לפי מחצית משיעור הנכות הרפואית. ואולם, מקובל הדבר לקבוע הפסד השתכרות בעתיד לאדם שחזר לעבודתו בלא הפסד השתכרות, מפני החשש שמומו עלול להפריע לקידומו ולמציאת עבודה ברמת השתכרות דומה לכשייפלט מאותו מקום עבודה. בית המשפט קמא אמד הפסד זה לפי מחצית שיעור הנכות, ואין מקום להתערב בכך" (ההדגשה בקו - הוספה).
4. אני מוצא כי בהתאם לנסיבות ואופייה של עבודת התובע, יש לפצות את התובע בגין גריעת שכר לעתיד באופן שישקף מענה ראוי לסיכון הכרוך בשינויים דרסטיים בשוק או בקטיעת עבודתו אצל אותו מעסיק, מכל סיבה שהיא. לכן, למרות שקיים סיכוי שהתובע ימשיך לעבוד אצל אותו המעסיק במשך כל התקופה שנותרה לו לסיום תוחלת חיי עבודתו כשכיר (או חלק נכבד ממנה), עדיין חיוני ליתן בענייננו מענה לסיכון שלא כך יתגלגלו הדברים. בנסיבות ענייננו, אני קובע כי גריעה של 70% מהפגיעה בכושר ההשתכרות שיכולה הנכות התפקודית לגרום משקף מענה ראוי לסיכון זה.
5. חישוב הפיצוי בגין פוטנציאל אובדן כושר השתכרות של התובע מהיום ועד הגיעו לגיל 67, גיל הפרישה לפי הדין (בעוד 8 שנים וחודש = כ-96 חודשים) הוא כדלקמן: 24,340 ₪ * 85.2546 (מקדם היוון לפי 3%) * 13% נכות תפקודית. היינו, הסך האקטוארי המלא של האובדן האפשרי הוא 269,763 ₪.
6. לסכום הנ"ל יש להוסיף הפסדי פנסיה וזכויות סוציאליות של התובע לעתיד, היינו 12.5% מהפסד שכרו לעתיד שקבעתי לעיל; היינו, סך הפיצוי לעתיד כולל פנסיה הוא 303,483 ₪.
7. כאמור, 70% מהסכום לעיל ישמש כפיצוי בגין גריעת השכר האפשרית לעתיד; היינו - סכום שהוא סך של 212,438 ₪ [303,483 X 70%].
8. אשר על כן, סך הפיצוי בגין הפסד השכר בשל גריעת שכרו של התובע בגין אובדן כושר השתכרות בעתיד (כולל רכיב ההפסד בתנאים הסוציאליים והפנסיה), בנסיבות, הוא 212,000 ₪ [בעיגול].

הוצאות רפואיות ונסיעות

1. בעניין ההוצאות הרפואיות, טוען התובע בסיכומיו כי למרות העובדה שמומחה בית המשפט קבע שהטיפולים נמצאים בסל הבריאות עדיין ישנה השתתפות עצמית גבוהה עבורן ובנוסף קיימים טיפולים שאינם נמצאים בסל מאחר וטיפולי הסל הינם מוגבלים. כמו כן, ובשילוב של ההוצאות עם הנסיעות מאחר ולגרסתו של התובע איננו יכול לנהוג ונאלץ להסתייע במוניות, בשילוב עם הוצאות האמבולנס בנסיעה לבית החולים וחזרה, הפיצוי לעמדתו מגיע לכדי 70,000 ₪.
2. הנתבעת טוענת כי שילוב ההוצאות הרפואיות והנסיעות מגיע לכדי 2,000 ₪ בלבד, וכי בכל הקשור לעבר על התובע להוכיח את הוצאותיו בראיות ממשיות. ומפנה לחוות הדעת של המומחה, לפיה: "במידה ויזקק לטיפולים רפואיים עתידים, הרי שהם מצויים בסל הבריאות." [עמוד 4 לחוות דעתו].
3. לאחר שמיעת הסיכומים, הוריתי לתובע לבחון את הקבלות בגין ההוצאות הרפואיות והנסיעות שהציג בנדון, ולפרטן. מפירוט הקבלות שהתקבל, עולה כי סכום הקבלות שהוצגו מטעם התובע בנדון מגיע לסך 3,733 ₪. מטעם התובע נטען כי זהו מקצת הקבלות שנשמרו ולא הסכום המלא שהוציא.
4. בהתחשב בהערכת המומחה לעתיד, כאמור, בהוצאות שהוצגו לעבר ובסיכוי שיהיו הוצאות מסוימות בעתיד (לרבות - השתתפות בעלות תרופות וטיפולים), אני מוצא לפסוק לתובע פיצוי בגין הוצאות רפואיות וניידות, לעבר ולעתיד – בגין התאונה, בסך כולל של 7,000 ₪.

עזרת הזולת

1. לגרסת התובע, לאחר התאונה הוא מתקשה להתנהל בחיי היום היום. הוא מתקשה בהליכה ממושכת, צולע וסובל מכאבים. כל זה מונע ממנו להיות מעורב בטיפול בענייני שגרת שלו האישית ושל ניהול ואחזקת בבית. על כן, הוא נסמך על עזרת אשתו, שנאלצה להיעדר מעבודתה, ועל עזרת הקרובים אליו. בעדותה בבית המשפט העידה אשתו כי בסמוך לאחר התאונה ניצלה כשבועיים מחופשת המחלה [עמוד 20 לפרו'; וס' 11 לתצהירה]. על כן התובע מבקש שיפסק לו פיצויי בסך של 150,000 ₪, בתחשיב לפי 500 ₪ לחודש, שהוא סבור שזה מינימלי.
2. מנגד, הנתבעת טוענת כי התובע לא הוכיח כי לאשתו נגרם הפסד שכר בפועל. לכך היא הוסיפה בסיכומיה, כי העזרה אשר הושטה בפועל "אינה מעבר לעזרה מושטת על ידי בן משפחה". אעיר כי מעיון בחקירתה של אשת התובע עולה כי לפי תלושי השכר שצירפה לתצהירה - כן נוצלו על ידה שבועיים ימים בחודשיים שלאחר התאונה [עמ' 20 לפרו']; כשתלושי השכר עומדים על סך של כ- 10,000 ₪ נטו (ו-18,000 ₪ ברוטו).
3. ובכן, לגבי החודשים העוקבים לתאונה - מצאתי שהתובע נזקק לעזרה משמעותית וגם נתמך בבני משפחתו בעזרה שלעיתים חרגה מהעזרה שמצופה מבני משפחה. לפי תצהיר אשתו: "במהלך האשפוז בביה"ח הייתי לצדו של [התובע] 24 שעות ביממה, סעדתי אותו וסייעתי לו בכל מה שהיה צריך- שירותים, מקלחת, הבאתי לו מזון ושתייה, סייעתי לו במעברים, הבאתי לו מהבית כל מה שהיה צריך" [ס' 8 לתצהיר האישה].
4. ועוד מצהירה אשת התובע "לאחר ש[התובע] חזר הבייתה הוא היה מוגבל וכאוב מאוד והיה זקוק לעזרה בכל דבר. במשך חודש שכב ולן בסלון שבקומת הקרקע, בהעדר יכולת לעלות לדר השינה שבמפלס העליון בבית. כמובן שהוא לא יכול היה לעשות שום מטלה מטלות הבית. אני סייעתי ל[תובע] בתפקודים אישיים ובכל מה שהיה צריך, הכנתי לו אוכל, הגשתי והבאתי לו דברים שהיה צריך וסייעתי לו במעברים. כמובן שהייתי צריכה לדאוג בעצמי לבישול, לניקיון, לכביסות, לשטיפת כלים, לקניות וכו'" [ס' 10 לתצהיר האישה].
5. אזכיר כי בהלכה הנוהגת נקבע כי עזרה משפחתית לנפגע היא בת פיצוי, וכי שעה שהנפגע נעזר בקרוביו ובמכריו "...על בית המשפט לעשות אומדן של הסכום המגיע כפיצוי נאות בעד העזרה שניתנת על-ידי בן-הזוג או בני משפחה אחרים של הניזק ולפסוק סכום זה לטובת הניזוק" [ע"א 93/73 שושני נ' קראוז פ"ד כח1 277, 280 (1973); ע"א 142/89 גמליאל נ' אושיות חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 31.12.1989); ע"א 5774/95 שכטר נ' כץ (פורסם; 19.11.1997)]. את הפיצוי בגין ראש נזק יש לשלם לבני המשפחה כאשר ברור שהעזרה חורגת בהרבה מזו שמעניקים בני משפחה זה לזה [רע"א 6680/08 מדינת ישראל נ' סעיד (פורסם; 6.2.2012), פִסקה 33 לפסק-הדין; ע"א 1952/11 אבו אלהווא נ' עירית ירושלים (פורסם; 6.11.2012), פִסקה 6 לפסק-דינו של כבוד השופט עמית]. בהקשר זה נקבע כי מן הראוי לפצות את בני המשפחה על ההוצאות שהוציאו, בעין או במעשה, בגין הטיפול בנפגע, שהרי "...אין המזיק יכול 'להרוויח' מכך שבני המשפחה יסייעו לנכה ללא תמורה" [ע"א 5774/95 שכטר נ' כץ (פורסם; 19.11.97)].
6. בשים לב לכך שהנכות התפקודית שנקבעה לתובע עומדת על 13%, וכי הובא סיוע לעדות התובע לגבי צרכיו בסיוע יום יומי, אני פוסק בגין עזרת הזולת לעבר, לתקופה שחלפה ממועד התאונה, וגם לעתיד, ככל שתידרש - על דרך האומדן ובסכום גלובלי – סך של 50,000 ₪, נכון למועד מתן פסק הדין.

כאב וסבל

1. אזכיר כי לגבי הפיצוי בגין כאב וסבל, בתעודת פוליסת הביטוח הרלוונטית לענייננו נקבע כי בתשלום על כאב וסבל תהיה השתתפות עצמית של התובע עד לסכום של 25,000 ₪.
2. אזכיר, כי על פי חוק הפלת"ד שומת הנזק הלא ממוני נעשית על-פי שיטה תעריפית, ולא אינדיווידואלית [ר' גם: תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב הפיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון); ע"א 184/80 אייגלר נ' המגן חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 17.6.1981)]. זהו השובר, הבא בצד השטר של הסדר האחריות המחמיר שמציע הפלת"ד.
3. בהתאם לנסיבות תיק זה: מועד התאונה, גילו של התובע, שיעור הנכות הרפואית שמיוחס לו – 17%, שמונה ימי אשפוז (4 + 3 + 1), סך הפיצוי בגין כאב וסבל בעניינו של התובע, על פי הדין, הוא 36,000 ₪ [35,964 ₪ - במעוגל].
4. בהתחשב בכך שיש לכנות השתתפות עצמית (בסך 25,000 ₪), סך הפיצוי שנותר לתשלום בגין כאב וסבל בענייננו הוא 11,000 ₪.

סך הפיצויים

1. על כן, בהתאם לנסיבות מצאתי לקבל את התביעה כך שהסכום לו זכאי התובע כפיצוי עומד על סך של 330,000 ₪, הכולל את סכומם של סך הפיצויים בראשי הנזק השונים, כדלקמן:

סוף דבר

אני פוסק כי:

• 1. התביעה הנדונה מתקבלת, כך שהנתבעת תשלם לתובע סך של 330,000 ₪.
  2. עוד תשלם הנתבעת לתובע - החזר שכר טרחת עורך דין בסך 50,193 ₪, וכן - תישא הנתבעת בהחזר האגרה ששילם התובע בנדון – בסך 712 ₪ בצירוף ריבית והצמדה מיום התשלום (7.1.2019).
  3. סכומים אלה ישולמו על ידי הנתבעת לתובע באמצעות בא-כוחה, וזאת - בתוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין על ידי הנתבעת; שאם לא כן, יישאו הסכומים הפרשי ריבית והצמדה מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

המזכירות תעביר את פסק הדין לצדדים כמקובל.

זכות ערעור - כדין.

ניתן היום, כ"ז סיוון תשפ"ב, 26 יוני 2022, בהעדר הצדדים.