לפני ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בהרצליה (כב' השופט ש' איזקסון) בתיק ח"נ 30637-01-19 לפיו הורשעה המערערת, לאחר דיון הוכחות, בעבירה לפי סעיף 7(א) לחוק עזר להרצליה (העמדת רכב וחנייתו, תשע"ה-2014 (להלן: "חוק העזר") והושת עליה קנס בסך של 800 ₪.

בית משפט קמא, לאחר ששמע את עדות הפקח אשר רשם את הדו"ח ואת עדות אימה של המערערת, עורכת דין במקצועה, אשר טענה כי היא מכירה את עובדות המקרה באותה מידה כפי בתה, המערערת, עיין בתמונות שהוצגו לפניו, ונתן דעתו לטיעוני הצדדים, קבע כי הדו"ח נערך כדין ודחה טענות המערערת בדבר מצוקת החנייה במקום ומדיניות האכיפה המפלה באכיפת החוק. בית משפט קמא הדגיש כי סמכותו היא רק בשאלה האם נעברה עבירת חנייה אם לאו. באשר לטענה לפיה בתווך בין שני מעברי חצייה המסומנים על הכביש במקום בו החנתה המערערת את רכבה אין מרחק של 5 מטרים, קבע בית משפט קמא כי פרוטוקול ועדת התנועה המקומית קובע שיש להעתיק את מעבר החצייה לכיוון דרום, באופן שבין הנקודה הצפונית של מעבר החצייה החדש לבין הנקודה הדרומית של מעבר החצייה הישן יתקיים מרחק של 5 מטרים, אך אין בפרוטוקול זה קביעה כי בין שני מעברי החצייה צריך להתקיים מרחק של 5 מטרים, כפי טענת המערערת.

מתוך תמונה ת/1 שהוצגה בפני בית משפט קמא ובפני עולה כי המערערת החנתה את רכבה במרחק הקטן מ- 12 מטרים לפני מעבר חצייה ובתוך מעבר חצייה המסומן על הכביש באופן מטושטש.

המערערת טוענת כי החנתה את רכבה כמתועד מחוץ לפתח הכניסה לחניה הפרטית של ביתה על מנת למנוע מרכבים אחרים המגיעים למקום כדי לאסוף ילדים מגנים סמוכים לחסום את כניסתו של רכב המערערת לחניה הפרטית ואת יציאתו ממנה על מנת שתוכל לאסוף את ילדיה באותן שעות. המערערת טוענת כי העירייה העתיקה בשנת 2014 את מעבר החצייה שמוקם בכניסה לחניה הפרטית של ביתה וצבעה את שפת המדרכה בכניסה לחניה הפרטית בצבע לבן במקום אדום לבן.

במסגרת הערעור, טוענת המערערת כי טעה בית משפט קמא עת מצא להרשיעה בעבירה שיוחסה לה, מקום שהיה עליו לזכותה משום שלוש טענות הגנה: אכיפה בררנית, אי חוקיות סימון מעבר החציה, חניה מותרת לצד סימון בצבע לבן של שפת המדרכה.

בא כוח המשיבה טען כי אין המערערת מצביעה על טענה המצדיקה התערבות בפסק דינו של בית משפט קמא וכי דין הערעור להידחות.

סעיף 7(א) לחוק העזר קובע: "לא יעצור אדם רכב בדרך, לא יעמידנו ולא יחנהו במקום, באופן ובתנאים הנוגדים את הוראות חוק עזר זה, הוראות תמרור או הסדר תנועה שהוצב במקום או את הוראות תקנות התעבורה".

סעיף 72(א)(6) לתקנות התעבורה אוסר על "חניה בתוך מעבר חציה או בתחום שנים עשר מטר לפניו".

מתוך תיעוד מצולם של רכבה של המערערת בזמן העבירה המסומן במ/1 עולה כי הרכב הוחנה במרחק של פחות מ- 12 מטרים ממעבר חציה כאשר שני גלגליו על המדרכה.

בכך למעשה מתקיימת עבירת חניה לפי סעיף העבירה הנ"ל. אלא שהמערערת טוענת לשגיאות בפסק דינו של בית משפט קמא, ולאלה אדרש עתה.

באשר לאכיפה בררנית, טוענת המערערת כי בית משפט קמא טעה כאשר לא נתן דעתו לעדות הפקח אשר מסר כי הוא מתחשב ברכבים של הורים החונים במקום על מנת להוריד את ילדיהם לגני הילדים, לא נתן דעתו למוצג נ/2 לפיו בשנת 2018 לא נרשמו דו"חות נוספים בגין חנייה אסורה בתחום של 12 מטרים לפני מעברי החצייה בצומת הרחובות א.ד גורדון- ברנר ו- א.ד גורדון- אוטו ורבורג ולפיו לא הוסדרו מקומות חנייה לבאי גני הילדים ולא הוצב תמרור אזהרה מתוך תפיסה כי באי הגן יסתמכו על חניות ציבוריות. לטענת המערערת בכך עלה בידה להוכיח אכיפה בררנית, באופן שהעביר את הנטל למשיבה לסתור אותה.

בא כוח המשיבה טען בתגובה כי על פי תיעוד העבירה, היה רכבה של המערערת רכב יחיד אשר חנה באופן אסור ואין מקום לטענה בדבר אכיפה בררנית. כמו כן טען כי ממילא לא הוכיחה המערערת כי מדובר באכיפה בררנית פסולה.

כידוע, אכיפה חלקית אינה בהכרח אכיפה פסולה ועל הטוען טענה לביטול האישום משום הפלייה להוכיח הן כי נעשתה במקום ובזמן הרלוונטי אכיפה בררנית וכי זו מהווה מדיניות אכיפה פסולה המונעת משיקולים זרים ובלתי ענייניים. מתוך שאני בוחן טענות המערערת להפליה, אני סבור כי בצדק לא מצא בית משפט קמא להידרש לטענה, מעבר להתרשמותו כי באי כוח המערערת שבו וטענו בפניו טיעונים החורגים מסמכותו ומיאנו לקבל את המצב המשפטי לאשורו. באי כוח המערערת הפנו למסמך נ/2 ולעדות הפקח על מנת לבסס טענתם לאכיפה בררנית, אלא שבכך אין בידם להרים את נטל ההוכחה המוטל עליהם ולבסס הפלייה פסולה במתן דו"חות על חניה אסורה במקום. מתוך תיעוד מצולם של העבירה עולה כי רכבה של המערערת היה הרכב היחידי אשר חנה במקום באופן אסור. די בכך כדי לשלול אכיפה בררנית במקום. אף בעובדה כי במסגרת מידע שמסרה המשיבה לבאי כוח המערערת נמסר כי במקום לא נרשמו דו"חות חניה במהלך שנת 2018 אין לבסס אכיפה בררנית כלפי המערערת. מכל מקום וממילא, אין בכך ללמד על פסול במדיניות האכיפה בה נוקטת המשיבה. ידוע כי ברשות המשיבה כמו לכל רשות אוכפת חוק אחרת, משאבים מוגבלים המוקצים לאכיפת הסדר והחוק בתחום שיפוטה או בתחום סמכותה. משום כך, אין לצפות כי ייאכפו כל עבירות החנייה המבוצעות בכל מקום וזמן נתון בתחומה של הרשות ואין ללמוד מכך על אכיפה פסולה.

באשר לאי חוקיות סימון מעבר החציה, טוענת המערערת כי על פי החלטת ועדת התנועה מטעם המשיבה נקבע להעתיק את מעבר החציה הישן מפתח חניית המערערת כ- 5 מטרים דרומה, ואולם בפועל מעבר החצייה הועתק, על פי מדידת העדה מטעם המערערת, כ- 3.3 מטרים בלבד, באופן שמדובר בתמרור המוצב שלא כהלכה, ובכך עובר הנטל למשיבה להראות כי פעלה כדין והתמרור הוצב כדין. כמו כן טוענת המערערת כי לא מדובר בסטייה קלה של סימון מעבר החצייה שאינה גורעת מתוקפו.

בא כוח המשיבה טען כי אין בטענה זו ממש. לטענתו, לכל היותר מדובר בסטייה קלה שאינה גורמת לבלבול בהבנת הסימון ואינה פוגעת בתוקפו.

מתוך מסמך נ/1 עולה כי החלטת ועדת התנועה המקומית הורתה על העתקת מעבר החצייה "כ- 5 מטר דרומית למעבר הקיים", דהיינו- עד 5 מטרים. די בכך כדי לשמוט את הבסיס תחת טענות המערערת כי מעבר החציה החדש הוצב שלא כדין, וללמד על הצדקת נימוקי בית משפט קמא בדחותו את הטענה.

באשר לטענת המערערת כי חנייתה במקום הייתה מותרת, נטען כי פתח חנייתה הפרטית של המערערת נצבע בלבן ללא תמרור האוסר חנייה, בעוד שפתח החנייה של בניין סמוך נצבע אדום- לבן.

בא כוח המשיבה טען כי סימון אבני שפה בצבע לבן אינו תמרור המתיר חניה במקום, ואף אם היה תמרור המתיר חניה הרי שאיסור חניה בתוך תחום של 12 מטרים ממעבר החצייה גובר. בעניין זה הפנה בא כוח המשיבה לפסק הדין בתיק עפמ"ק 63666-11-18 מדינת ישראל נ' רוזנבליט [פורסם בנבו] (11.2.19).

אין בטענה כי אבני שפת המדרכה עליה החנתה את רכבה הצבועים בלבן להכשיר את החניה האסורה שביצעה המערערת. די לצפות בתיעוד חניית רכבה בזמן העבירה ובקרבתו למעבר החצייה.

באשר לגובה הקנס, טענה המערערת כי בית משפט קמא טעה כאשר התעלם מהעובדה שהמערערת מתגוררת למעשה "בעין הסערה התחבורתית" וכי חזית ביתה נחסם באופן תדיר על ידי עשרות כלי רכב של הורי ילדים המגיעים לשישה גני ילדים וכי אם הייתה מחנה את רכב בתוך חנייתה הפרטית היה רכבה נחסם. כמו כן טענה המערערת כי טעה בית משפט קמא כאשר קבע כי ניהלה הליך סרק מקום בו העלתה טענות הגנה כבדות משקל.

טענות המערערת בדבר מצוקת חניה במקום מגוריה אינה מצדיקה חנייה אסורה ואינה מבטלת או מפחיתה ממידת האשמה בביצוע העבירה. בית משפט קמא הקל עם המערערת כאשר קבע "אינני ממצה את כל עומק הדין עם הנאשמת משום שאכן ישנה מצוקת חניה בסביבה בה היא מתגוררת. אולם ברם, אין די בכך כדי להצדיק ניהולו של הליך סרק. בנסיבות אלה ורק לפנים משורת הדין אני מסתפק בקנס של 800 ₪". איני מוצא להתערב בגובה הקנס לפי שאף אני סבור כי הוא ניצב על הצד הנמוך.

אכן, ועל פי חוק, למערערת זכות להגיש ערעור על פסק דינו של בית משפט קמא לבית משפט מחוזי. לטעמי, וכפי שציינתי במקרים רבים אחרים, היה מקום לצמצם הזכות באופן שהערעור יהיה לאחר קבלת רשות לכך. הנה לפנינו ערעור על הודעת קנס בסך 250 ש''ח, בבקשת המערערת להישפט, התקיימו שלושה דיונים בבית משפט קמא: הקראת כתב אישום, בדיון הנדחה נשמעו עדים והוגשו ראיות ובדיון האחרון הוקראה הכרעת הדין, נשמעו טיעונים לעונש וניתן גזר דין. לא הייתי מעיר הערות אלה, אלמלא מדובר במקרה פשוט בתכלית, העבירה שבוצעה פשוטה ביותר ואינה מורכבת, וניתן היה להפעיל שיקול דעת מוקדם ולמנוע השקעת משאב יקר ביותר של זמן שיפוטי. יתירה מזו, המערערת היא הנאשמת בבית משפט קמא, כלל לא העידה אלא אימה. כידוע, להימנעות נאשם מלהעיד משמעות ראייתית ידועה – חיזוק לראיות התביעה. מבחינת הראיות בתיק, אשר עמדו לנגד עיני המערערת ולהוריה – שניהם עורכי דין, בנקל היה עליהם להגיע למסקנה שאין מקום לנהל משפט וזה וכי היה זה מיותר לחלוטין לנהלו. יתירה מזו, גם אם אניח כי סבורה הייתה המערערת כמו גם הוריה שיש מקום ובסיס משפטי לקיים המשפט, ראוי היה כי ישקלו בכובד ראש, האם אכן, יש מקום לערער על פסק הדין הברור של בית משפט קמא, הנשען על ראיות מוצקות ואשר מבוסס על ממצאים עובדתיים ומשקל ראיות, שכידוע, ערכאת הערעור נמנעת מלדון בהם.

בהעדר בסיס משפטי, אזי תחושה סובייקטיבית של נאשם לצדקת המעשה אין בה כדי טענת הגנה. אני סבור כי במקרה זה, לנוכח הזמן השיפוטי הרב שהושקע, או שמא אומר בוזבז, הן בבית משפט קמא כמו בבית משפט זה, יש מקום להורות על חיוב בהוצאות משפט.

סוף דבר, אני דוחה את הערעור.

אני מחייב את המערערת בתשלום הוצאות משפט בסך של 2,000 ₪.

ניתנה היום, ז' אדר תש"פ, 03 מרץ 2020, בהעדר הצדדים.