1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט השלום בחיפה (כב' השופטת נסרין עדאוי -ח'דר) מיום 13.8.20 בתיק אזרחי 35815-01-19, (להלן: "ההחלטה"), בגדרה נתקבלה בקשת המשיבה למתן היתר להבאת ראיות לסתור בהתאם לסעיף 6 ב' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"א-1975 ( להלן "החוק").

2. המבקש, יליד 15.10.1991, נפגע בתאונת דרכים ביום 10.8.17, שהוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי, כתאונת עבודה.

3. המבקש הגיש תביעה לקבלת פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו כתוצאה מהתאונה בהתאם להוראות החוק.

4. המוסד לביטוח לאומי, הכיר כאמור בתאונה כפגיעה בעבודה והוועדה הרפואית שליד המוסד לביטוח לאומי קבעה נכות משוקללת צמיתה בשיעור של 28%, המורכבת מ- 20% בגין חבלה בתנועות פרק כף הרגל, בהתאם לסעיף הליקוי 49 (2)(1), ו- 10% בגין הגבלה ניכרת של תאונות הקרסול, בהתאם לסעיף ליקוי 48 (3)(1).

5. וועדת הערר אישרה את קביעה הנ"ל ואף הפעילה תקנה 15 במלואה ובשל כך נכותו המשוקללת, לאחר הפעלת תקנה 15 במלואה עמדה על 42%.

6. בהתאם לסעיף 6 ב' לחוק עסקינן בקביעה על פי דין עמה לא השלימה המשיבה ועתרה בפני בית משפט קמא בבקשה למתן היתר ראיות לסתירת קביעה זו.

7. בית משפט קמא נעתר לבקשה וקבע כי אכן מתקיים בנסיבות העניין החריג, 'אי הנחת עובדות רלוונטיות חשובות הנוגעות למצבו של הנפגע קודם לתאונה, אשר היו עשויות לשנות את התוצאה'.

8. בית משפט קמא המשיך וקבע כי התיעוד הרפואי העומד בבסיס הבקשה, לא עמד בפני וועדות הרפואיות על שתי דרגותיה ובפרט : בדיקת אורתופד מיום 4.7.1999 במסגרתה קיים תיעוד לפיו המבקש עיקם קרסול ימין והתלונן על כאב ונפיחות בקרסול; בדיקה רפואית מיום 9.12.2010 בגדרה התלונן המבקש על כאבים ברגל ימין ובבדיקה הרפואית אובחנה רגישות בקרסול; דוח סיכום מלר"ד מיום 12.1.2015; בדיקה אורתופדית מיום 20.1.2015, שני מסמכים אלה מתייחסים לתאונת אופנוע במסגרתה נחבל המבקש באזור קרסול ימין.

9. בית משפט קמא התרשם ממסמכים אלו וקבע כי תלונות המשיב לאחר התאונה מושא התביעה לבית משפט קמא דומות לתלונותיו מעברו או לחלקן.

10. בית משפט קמא קבע כי מדובר בתיעוד ממוקד, הגם שאינו עדכני, הנוגע לבעיה שבגינה נקבעו למשיב אחוזי נכות, שלא הונחו בפני הוועדה.

11. מכאן, סבר בית משפט קמא כי אי התייחסות הוועדה הרפואית למסמכים רפואיים אלו שלא הונחו בפניה, יש בו כדי להצדיק את קבלת הבקשה, ובפרט לאור העובדה כי המשיב בתביעתו לדמי פגיעה הצהיר כי אין לו עבר רפואי קודם בנוגע לבעיה שבגינה נקבעו אחוזי הנכות, ומשכך, התיעוד הרפואי החסר, מצדיק את קבלת הבקשה.

12. המבקש לא השלים עם החלטה זו, והגיש בקשת רשות הערעור שבפניי.

13. עיינתי בבקשה על נספחיה, עיינתי בתיק בית משפט קמא במלואו, ובהתאם לסמכותי מכוח תקנה 406 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, אני מוצא כי אין היא מצריכה תשובה ויש לדחות את בקשת רשות הערעור.

14. כפי שנקבע רבות היתר כמבוקש יינתן אך במקרים יוצאי דופן ובהתקיים אחד משני טעמים עיקריים. כאשר ההליך בפני הוועדה נגוע בפגם מהותי משפטי, כגון פגיעה בכללי הצדק הטבעי, וכן בהתקיים טעם עובדתי כבד משקל כגון שינוי משמעותי במצבו הרפואי של הנפגע (רע"א 634/85 עודה נ' רותם חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לט(4) 505, רע"א 3570/01 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' קאסם סואעד [פורסם במאגרים]).

15. זו הגישה שאומצה בפסיקה והיא מבוססת בעיקר על הרצון להימנע מפריצת הסכר שהציב סעיף 6ב לחוק, וסיכול תכלית היעילות שעמדה ביסוד חקיקתו (רע"א 1193/90 מ"י נ' הפול חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה(4) 230). עם זאת, רשימת הטעמים שצוינה לעיל אינה רשימה הסגורה הרמטית, אלא כל מקרה יישקל לגופו, תוך שימת דגש על מקרים חריגים ויוצאי דופן, (ע"א 5779/90 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טיארה עבדול, פ"ד מה(4) 77).

16. עוד נקבע כי "אחד החריגים הוא מקרה בו לא היו לפני הוועדה הרפואית שקבעה את דרגת הנכות עובדות רלוונטיות חשובות הנוגעות למצבו של הנפגע – קודם לתאונה או לאחריה – אשר היו עשויות לשנות את התוצאה" (רע"א 6073/10 אליאור גבאי נ' לב אלייב ואחר' בפסקה 5, ראו גם : רע"א 2993/14 מרדכי רוטמן נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, רע"א 4707/10 המאגר הישראלי לביטוח נ' כדמור [פורסמו במאגרים]).

17. עיינתי בתיעוד הרפואי שצורף לבקשה ואשר לא הונחו בפני הוועדות הרפואיות, מסמכים אלו כוללים שני מסמכים אודות תאונה קודמת בשנת 2015, באותו אזור ממוקד (הקרסול), וכן מסמכים נוספים קודמים, באותו אזור ממוקד, שאין חולק כי לא הונחו כלל ועיקר בפני הוועדה הרפואית שליד המוסד לביטוח רפואי על דרגותיה. לכך יש להוסיף את הצהרתו הפוזיטיבית של המבקש בתביעתו לדמי פגיעה כי אין לו עבר רפואי קודם בנוגע לפגימה זו.

18. אמנם נכון הדבר כי עבר פרק זמן מאז הנפקת המסמכים הרפואיים שבסיס הבקשה לבין התאונה מושא התביעה בבית משפט קמא, וייתכן כי ההגבלות והכאבים מהם סבל המבקש חלפו והם נעדרי השלכה על מצבו בזמן בדיקתו בפני הוועדה, אלא ראוי כי קביעה זו תהיה פרי בירור רפואי עדכני ואין לשלול, בשלב מרחק הזמן בלבד, השפעת ממצאים קודמים על יסוד השערה בלבד המטיבה עם מי מהצדדים.

19. התרשמתי כפי שהתרשם בית משפט קמא כי התובע העלים בבקשתו במודע את עברו הרפואי, שלא הונח כלל ועיקר בפני הוועדה וברור כי בנסיבות אלו שלא הונחה מלוא היריעה בפני הוועדה וקביעת הוועדה לוקה בחסר ומסקנותיה התקבלו על מסד נתונים חסר.

20. מעיון בפרוטוקולי הוועדה רואים שהוועדה לא דנה בהשלכות תאונות אלו על מצבו הרפואי של המבקש, אף אין ולו זכר לאותן תאונות מעברו של המבקש. הוועדה לא הזכירה תאונות אלו למרות שמדובר במסמכים ממוקדים באותו איבר שנפגע, והיה ראוי, שהמוסד לביטוח לאומי יתייחס לנתונים אלו.

21. לכן בנסיבות אלו, קבע בית משפט קמא, בצדק כי מדובר במקרה חריג שבו קיימת הצדקה להבאת ראיות לסתור; נראה כי בית משפט קמא שקל את כל השיקולים הרלוונטיים, הביא בחשבון את העובדות הנדרשות לעניין, יישם את ההלכה הפסוקה כנדרש, החלטתו סבירה ואין עילה להתערב בה.

22. לכל האמור אוסיף, כי יש ליתן משקל כבד להתרשמותה של הערכאה המבררת (רע"א 6812/06 ניקול תייר נ' ויקטור אטיה ואח' [פורסם במאגרים]); וגם לכך שערכאת הערעור תתערב בהחלטות כגון דא רק במקרים חריגים (רע"א 11325/05 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' גולינבסקי [פורסם במאגרים]).

23. על כן, אני מורה על דחיית הבקשה. משלא נדרשה תגובה , אין צו להוצאות.

ניתנה היום, י"ד אלול תש"פ, 03 ספטמבר 2020, בהעדר הצדדים.