לפני: כב' השופט יוחנן כהן

נציג ציבור (עובדים) – מר אריק חדד

נציג ציבור (מעסיקים) – מר משה חסון

החלטה

לפני בית הדין תביעת התובעת להכיר בפגיעה בכתפה הימנית בגין תאונה שאירעה לה, לטענתה בתאריך 15.12.2016, כ"תאונת עבודה" כמשמעותה בהוראות סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי.

רקע

1. התובעת מועסקת במוזיאון הנגב לאומנות ברחוב העצמאות 60 בבאר שבע (להלן: המעסיק או המוזיאון). במסגרת עבודתה הועסקה התובעת כעובדת ניקיון כ-5 שנים, במועד הגשת התביעה.
2. לגרסת התובעת, בתאריך 15.12.16 נערכה תערוכה במוזיאון. ובמהלך עבודתה באותו היום, חשה בכאב חד בכתף ימין ושמעה רעש באזור הכאב, כתוצאה מהרמת פחים עמוסים בזבל אל העגלה לצורך הובלתם לפח המרכזי.
3. התובעת הודיעה על מצבה הרפואי ופנתה לבירור רפואי, אולם לא בסמוך לאירוע.
4. התובעת הגישה תביעה למוסד לביטוח הלאומי לקבל דמי פגיעה, תוך הכרה בפגיעה בכתפה הימנית באירוע התאונתי הנטען בתאריך 15.12.16 כ"תאונת עבודה".
5. תביעתה של התובעת לתשלום דמי פגיעה בגין התאונה האמורה, נדחתה ע"י פקיד תביעות נפגעי עבודה של הנתבע בתאריך 23.10.18, מהנימוקים להלן:

"על פי האמור בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי, "תאונת עבודה" היא תאונה שאירעה לעובד שכיר תוך כדי ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו.

מעיון בפרטי תביעתך, ומבירורים שנערכו, לא הוכח, לדעתנו, שנגרם אירוע תאונתי תוך כדי ועקב עבודתך."

1. כנגד דחיית תביעתה על ידי הנתבע, עותרת התובעת בתביעה זו שלפנינו.

טענות התובעת

1. התובעת גורסת כי בתאריך 15.12.16 נערכה במוזיאון תערוכה עם מוזמנים רבים. בסיום התערוכה ובמהלך עבודתה במוזיאון, פנתה התובעת לפנות את פחי הזבל (כחמישה פחי זבל גדולים) באמצעות עגלה עליה העמיסה את פחי הזבל והובילה אותם לפח העירוני מחוץ למוזיאון. במהלך הרמת הפחים, הרגישה התובעת כאב חד בכתף ימין אשר מאוחר יותר אובחן בתור קרע בגיד השרוול המסובב בכתף (RC) (להלן –האירוע או התאונה). התובעת טוענת כי בדרך כלל היא נעזרת באב הבית של המוזיאון לצורך טעינת פחי הזבל של העגלה, אך באותו ערב היא נותרה לבדה עם המשימה אף שניסתה להשיג עזרה משאר העובדים אך ללא הצלחה.
2. לגרסת התובעת, כתוצאה מהתאונה היא פנתה לאורתופד שהפנה אותה לניתוח ארתרוסקופיה לצורך תיקון הקרע בגיד. ואף לאחר הניתוח, התובעת נותרה לטענתה עם הכאבים ועם הגבלה בטווח התנועה של יד ימין וכתוצאה מכך נפגעו איכות חייה ויכולותיה התנועתיות והתפקודיות. עוד טוענת התובעת כי בדרך כלל היא אישה בריאה ללא עבר בריאותי חריג לפני או אחרי התאונה, ומשכך לגרסתה כל הגבלה ו/או פגיעה ו/או כאב חריג הם תוצרים ישירים מהתאונה.
3. על כן בהתבסס על תצהירה וכן על תצהיר אב הבית - מר עמוס כהן (להלן – אב הבית) עולה בבירור, לגרסת התובעת, כי התאונה ארעה בשל האירוע מיום 15.12.16 שהיה עמוס באופן חריג ביחס ליתר ימי העבודה הרגילים.
4. לפיכך, מבקשת התובעת מבית הדין להכיר בתאונה שארעה לה בתאריך 15.12.16 בגדר "תאונת עבודה".

טענות הנתבע

1. הנתבע מכחיש את טענות התובעת וטוען כי יש לדחות את התביעה משאינה מגלה עילה. לגרסתו, לא ארעה לתובעת בתאריך 15.12.16 או בכל מועד אחר, "תאונת עבודה" כמשמעותה בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי. עוד נטען כי תביעת התובעת לנתבע הוגשה בשיהוי רב ובניגוד להוראות סעיף 296(ב) לחוק הביטוח הלאומי. שכן, האירוע הנטען התרחש בתאריך 15.12.16 והנתבעת הגישה תביעתה לנתבע רק בתאריך 9.7.18.
2. כמו כן, סבור הנתבע כי אין בחומר הרפואי תמיכה בגרסת התובעת; בכלל זה, נטען כי התובעת פנתה לראשונה לטיפול רפואי ביום 4.4.17 וטענה לכאבים בכתף חודש ימים ללא ציון של אירוע כלשהו. כמו כן, התובעת המשיכה לעבוד לאחר האירוע הנטען ולא נקבע לה תקופת אי כושר.
3. עוד נטען כי העד ששמו צוין בכתב התביעה, קרי: אב הבית, לא היה עד לאירוע הנטען.
4. לחלופין, טוען הנתבע, כי הליקוי בכתפה הימני של התובעת הוא כתוצאה של הליך תחלואתי טבעי שאין לו כל קשר לאירוע הנטען.
5. לפיכך, סבור הנתבע כי דין התביעה להידחות.

דיון והכרעה

1. הוראות סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי מגדירות את המונח "תאונת עבודה" כדלהלן:

" 'תאונת עבודה' – תאונה שארעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו..."

1. הלכה פסוקה היא, כי תאונה מורכבת משני יסודות חיוניים: מחד גיסא, גורם או מחולל ומאידך גיסא, נזק או פגימה. ברור הוא, כי באין חבלה אין תאונת עבודה וכי החבלה היא אחת העובדות ההכרחיות לעילת התביעה וככל עובדה ממערכת המהווה עילת תביעה צריך שהתובע יוכיח אותה (ראה לעניין זה דב"ע נג/0-153 עוואד ג'אבר פראג' – המוסד פד"ע כ"ז 50, דב"ע נב/88-0 כאמל קופטי – המוסד פד"ע כ"ט 169, דב"ע שם/96-0 המוסד – אל מנון וייל פד"ע יב 225, דב"ע נו/251-0 בצלאל ישינובסקי – המוסד פד"ע ל"א 241).
2. כך נפסק כי "על התובע להכרה בתאונת עבודה מוטל הנטל להוכיח כי קיים קשר סיבתי בין האירוע לבין העבודה וכי הנזק אכן נגרם בעטיה של העבודה ולא בעטים של גורמים אחרים שאינם קשורים לעבודה. לעניין הקשר הסיבתי, צריך שיהיה גורם מסוים בעבודה שניתן לאתרו בזמן ובמקום" (דב"ע מח/50-0 המוסד לביטוח לאומי – מלכה ויקטור פד"ע כ 284; דב"ע לז/59-0 המוסד – חיים קמינסקי, פד"ע י 253; דב"ע מא/73-0 בנימין דומב – המוסד פד"ע יב 351).
3. המבחן הראשוני והיסודי על פי הפסיקה להיותו של אירוע "תאונתי" הוא מבחן ה"פתאומיות", משמע כי ניתן לאתר את האירוע במישור הזמן והמקום זאת לעומת מחלה אשר את ראשיתה אכן ניתן להגדיר במונחים של זמן, אך תוצאתה באה מהתפתחות הדרגתית (דב"ע נו/103-0 שלמה עטר – המוסד, מיום 20.12.96).
4. על התובע להביא בשלב ראשון, ראשית ראיה שאכן קרה "אירוע תאונתי" בעבודה, הקושר את הפגימה בעבודה. הראיה יכולה להיות ישירה, כזו המועלית על ידי המבוטח עצמו, וככל הנדרש – בסיוע של עדים אחרים אשר נכחו בעת התאונה (דב"ע מד/0-90 צבי שפיר – המוסד לביטוח לאומי פד"ע טז 93).
5. לאחר שעיינו בכתבי טענות הצדדים וצרופותיהם, בתצהירים מטעם התובעת ולאחר ששמענו את העדויות ושקלנו את מכלול הטענות בכתב ובעל פה – שוכנענו כי יש מקום לקבל את גרסת התובעת, והגענו לכלל מסקנה כי התובעת הרימה את הנטל להוכיח כי האירוע מתאריך 15.12.16 אירע לה תוך כדי עבודתה ועקב עבודתה אצל המעסיק, ולהלן נימוקינו.
6. בטופס התביעה לתשלום דמי פגיעה (נ/1), תיארה התובעת לראשונה את נסיבות קרות התאונה בתאריך 15.12.16, כדלקמן:

"במוזיאון נשאר זבל בתוך פחים כבדים בד"כ אב הבית מסייע לי אך הפעם היה עסוק והרמתי את הפחים...לתוך עגלת סופר. כשהרמתי את אחד הפחים שמעתי רעש והיה לי כאב חד מאז כואבת לי הכתף ועשיתי ניתוח ביום 27.12.17".

עוד הוסיפה כי "דליה מנהלת המוזיאון היא כעסה עלי שהרמתי את הפחים לבד ואמרה שלא הייתי צריכה ולכן לא רצתה..." בחלק שממלא המעסיק בטופס התביעה נרשם כי "דליה מנהלת המוזיאון לא מוכנה לחתום".

1. בהודעתה בפני חוקר הנתבע, בתאריך 16.9.18 (נ/2), תיארה התובעת את האירוע כך:

" לפעמים אב הבית עמוס עוזר לי והמקרה שלי קרה ב 15/12/16 באותו יום הייתה הפתיחה של תערוכה חדשה והיה קייטרינג. ובסוף האירוע אני ניקיתי את כל המקום, הפחים השחורים היו מלאים וכבדים ועמוס לא היה פנוי לעזור לי אז לקחתי עגלה של סופרמרקט ורציתי להרים את הפח לתוך העגלה כדי שיהיה לי קל. הרמתי את הפח לבד בשתי הידיים ואז הרגשתי משהו בכתף ימין כמו קליק. הרגשתי כאב חד בכתף בכל זאת הרמתי את הפח ולקחתי את הפח לפח הגדול כדי לסיים ללכת הביתה, לא סיפרתי לאף אחד ולא התייחסתי חשבתי שזה כלום, סיימתי עבודה והלכתי.

היו לי כאבים והמשכתי לעבוד ולא התייחסתי לזה. ב- 1/17 בערך הרגשתי כאבים יותר חזקים כי לא יכולתי לישון, קיבלתי תור לאורטופד 4/4/17. המשכתי לעבוד, האורטופד שלח אותי לצילום ושם גילו קרע בכף ימין. המשכתי לעבוד עד לניתוח.

ב 12/17, אחרי הניתוח לא עבדתי 3 חודשים.

ש. האם לפני 12/16 היו לך כאבים בכתף ימין?

ת. לא, לא היו לי כאבים ולא היה לי קרע בכתף.

ש. למה את קושרת את הקרע בכתף להרמה של הפחים לעבודה?

ת. כי אני לא עושה ספורט ולא מרימה דברים כבדים וזה היה האירוע היחיד שהרגשתי את הכאב.

ש. האם זה פעם ראשונה שאת מרימה פחים לבד?

ת. בדרך כלל אני מרימה את השקית שבתוך הפח וזורקת לפח הגדול אבל הפעם בגלל שזה היה אוכל בפח, לא רציתי שהשקית תקרע והכל יישפך על הרצפה אז הרמתי את הפח עם האשפה בפנים אני לא סיפרתי לאף אחד על המקרה סמוך למקרה אמרתי לעמרם אחרי כחודש או חודשיים שיש לי כאבים בכתף.

אני לא קיבלתי מכה ולא נפלתי על הכתף.

ש. למה לא חתמו לך על התביעה על הטופס?

ת. אני סיפרתי לדליה אחרי כמה חודשים ואמרתי לה שזה קרה בעבודה והיא לא חותמת כי לא ראתה את המקרה שלי, וזה היה משהו פנימי, לא שברתי יד או רגל. דליה גם כעסה שהרמתי לבד את הפחים ואמרה לי שעמוס יעזור לי ובגלל זה לא חתמה לי וזה התפקיד שלי לזרוק זבל ועמוס צריך לעזור לי ואותו יום היה עסוק ולא חשבתי שזה יעשה לי נזק.

ש. אם לפי התיק הרפואי רק ב-4/4/17 הלכת לרופא ושם כתוב כאבים כחודש ועובדת פיזית?

ת. לא אמרתי לו 4 חודשים כי היו לי כאבים חזקים שלא יכולתי לישון רק חודש, ועבודה פיזית זה לנקות ולהרים פחים.

פח עם אשפה של קייטרינג שוקל אולי 10 קילו ובשבילי זה היה כבד וביום יום אני לא מרימה משקל כזה, ביום יום רק ניירות ושקיות ולא מרימה פחים. לא תבעתי אף אחד אחר חוץ מהביטוח לאומי."

1. גרסתה של התובעת בדבר קרות האירוע ונסיבותיו, הייתה עקבית ומהימנה ולא נסתרה בעת חקירתה הנגדית להלן:

"ש. את טוענת לאירוע מיום מסוים, 15.12.16. נכון?

ת. כן.

ש. מה היה מיוחד ביום הזה?

ת. אנחנו במוזיאון עושים החלפת תערוכה כל שלושה ארבעה חודשים. יש מוזמנים שאנחנו מגישים להם קייטרינג, וביום הזה היה לנו פתיחת תערוכה, ואחרי שמסיימים קייטרינג, משאירים שאריות אוכל והיינו צריכים לפנות את זה. אז אני, איך להגיד, שיש לנו פחים גדולים והם היו מלאים אוכל וכדי שלא לגרור את השקית שהמוזיאון לא יתלכלך, רציתי להרים את הפח ולשים בעגלת סופר. כשהרמתי את זה עם שתי ידיים זה היה מאוד כבד. בדרך כלל אב הבית עוזר לי ואנחנו עובדים בצוות. הוא היה עסוק והייתי צריכה לסיים וזה היה יום חמישי. יום שישי אני לא עובדת. אז הרמתי והרגשתי קליק בכתף ימין כי זה היה מאוד כבד. בכל זאת סיימתי והוצאתי את הפח החוצה שלא להשאיר אותו בשטח המוזיאון.

ש. הרמת על עגלת סופר והבאת לאיזה מקום?

ת. כן. לפח האשפה שבחוץ.

...

ש. את אומרת שהרגשת קליק, בכתף. מה עוד הרגשת בכתף?

ת. זה היה כאב חד. זה לא היה סתם קליק, כי זה לא רגיל שאנחנו מתמתחים ומרגישים, והרגשתי שנמתח פה וחשבתי על עצמי שזה לא בסדר אבל המשכתי כי הייתי צריכה להמשיך לעבוד. "

(פרוטוקול הדיון מתאריך 29.12.19, עמ' 4 ש' 3-23)

1. התובעת הסבירה בצורה מהימנה ומשכנעת מדוע לא סיפרה למעסיק בסמוך לקרות האירוע אודות הפגיעה בכתפה, ומדוע לאחר מכן המשיכה לעבוד על אף האירוע והכאבים, כדלהלן:

"ש. לא הודעת על המקרה אחרי המקרה לממונים?

ת. לא מיד, אבל אחרי שהכאבים לא עברו אז אמרתי.

ש. מתי זה היה לא מיד?

ת. כאבים לא נפסקו ואז אמרתי גם לאב הבית וגם למנהלת אבל לא חשבתי ש...

ש. כמה זמן עבר מאז המקרה כשאמרת לאב הבית ולמנהלת?

ת. אני לא זוכרת בדיוק. זה קרה מזמן. משהו כמו חודש.

ש. בכל אופן המשכת לעבוד גם אחרי החודש?

ת. כן.

ש. עם כאבים?

ת. כן. כי אני לא אוהבת להתלונן. אני המפרנסת היחידה.

ש. ?את אומרת שהיו לך כאבים ועשית אותה עבודה.

ת. לא אותה עבודה. אותה עבודה אבל הקייטרינג זה פעם בשלושה ארבעה חודשים כי זו עבודה מאוד קשה.

ש. אני שאלתי אותך מה כולל הניקיון, אמרת שזה גם שטיפת רצפה וחלונות וניקיון כללי. ביצעת אותם, המשכת לבצע אותם?

ת. כן. המשכתי לעבוד אבל לא כמו שהייתי קודם כי היה לי כואב. אם הייתי צריכה לנקות החלונות לא יכולתי להרים ידיים כי זה חלונות גדולים.

ש. לא אמרת לאף אחד שזה כואב לך?

ת. חשבתי שזה יעבור אבל זה לא עבר."

(פרוטוקול הדיון מתאריך 29.12.19, עמ' 4 ש' 31-32; עמ' 5 ש' 1-17)

1. בהמשך חקירתה נתבקשה התובעת להסביר מדוע לא סיפרה בביקור אצל רופא המשפחה בתאריך 27.2.2017 (נ/6) אודות הכאבים בכתף למרות שכאב לה כבר כחודשיים, וכן נתבקשה להסביר מדוע אין זכר בפנייתה לאורתופד (נ/5) בדבר אירוע הרמת הפח שגרם לליקוי הנטען בכתפה. גם כאן התרשמנו שגרסת התובעת שלהלן הינה קוהרנטית, עקבית ומהימנה:

"ש. מתי פנית לטיפול רפואי בקשר לכתף ימין?

ת. קודם פניתי לרופאת משפחה, בחודש פברואר.

ש. על מה התלוננת בחודש פברואר 2017?

ת. קודם התלוננתי על כאבי גב והיו עוד בעיות בכתף אבל לא אמרתי על זה כי קודם היה כאבי גב, אבל כשהגעתי לאורתופד אז היו לי כאבים בכתף שכבר לא חשבתי על כאבי גב כי לא ישנתי לילות.

ש. אני מפנה לנ/6, רישום מיום 27.2.17. זה הביקור אצל רופא המשפחה. כתוב ככה "סובלת מכאב גב מזה חצי שנה..." אין זכר לעניין הכתף למרות שכואב חודשיים?

ת. כי זה היה כאילו יותר מידי דברים להגיד. לא היה לי מושג שזה יהיה כל כך חשוב אבל כשהגעתי לאורתופד היו לי כאבים כל כך חזקים שלא ישנתי. שום דבר אחר לא עניין אותי. היה לי קשה לעבוד.

ש. אני מפנה לנ/5, רישום אצל אורתופד מאפריל 2017, חמישה חודשים אחרי האירוע שאת טוענת. כתוב "מתלוננת על כאבים בכתף ימין משך חודש..." תוכלי להסביר איפה אירוע הרמת פח או רישום על האירוע?

ת. אמרתי לו שהכאבים היו לי מאוד חזקים החודש, שחודש לא ישנתי. לא אמרתי על האירוע. אמרתי על הפחים שאני מרימה את זה אבל הוא אמר שזה עבודה פיזית ושלח אותי לאולטרסאונד

ש. אבל אחרי חמישה חודשים את כבר יודעת מה כואב לך. למה כשאת פונה גם לרופא משפחה וגם לאורתופד ואת יודעת מה כואב לך, לא אומרת על שום אירוע מיוחד?

ת. לא חשבתי שצריך לציין המקרה. "

(פרוטוקול הדיון מתאריך 29.12.19, עמ' 5 ש' 18-31; עמ' 19 ש' 1-6)

1. בנוסף לכך, אומנם מנהלת המוזיאון, גב' דליה מנור (להלן – המנהלת), לא הייתה עדה לאירוע בעבודה, אולם עדותה תומכת בגרסת התובעת בכל הנוגע למה שהתרחש לאחר מכן, וכן בנוגע לאופייה של התובעת שאף כשאינה מרגישה טוב היא מגיעה לעבודה ומבצעת אותה כראוי - דבר המעיד על כך שהיא אינה ממהרת לפנות לטיפול רפואי ולהתלונן (כפי שציינה התובעת עצמה). להלן עדות המנהלת:

" ש. מתי נודע לך על איזה שהוא מקרה שקרה בשנת 2016?

ת. אחרי שזה קרה. שבועיים אחרי שזה קרה. היא סיפרה לי.

ש. מה היא סיפרה?

ת. היא סיפרה שבאותו אירוע, פתיחה של תערוכה במוזיאון האיסלם היא סיפרה שסובלת מכאבים בכתף בעקבות משהו שהיה באירוע הפתיחה של התערוכה הזו, אז היא אמרה שהיא חושבת שזה בגלל שהיא הרימה את הפחים. היה קייטרינג, אנחנו מזמינים לאירועים כאלה קייטרינג. בדרך כלל הם אחראים גם להגיש וגם לפנות. החברה הזו כנראה לא פינו את האשפה אז התובעת הרגישה צורך לקחת את הפח בעצמה ומאותו רגע היתה לה בעיה בכתף והיא סיפרה לי על זה.

ש. מה היה סדר הגודל של הקייטרינג, כמה מנות, שולחנות?

ת. פה התקלת אותי. אני לא זוכרת בדיוק איזה תערוכה זה היה. אני יכולה לנסות ולהיזכר. בדרך כלל אנחנו מזמינים קייטרינג ל- 80-100 איש. בדרך כלל זה מזנון. היו שלושה שולחנות לאורך החדר שבו זה היה. בקבוקים של שתיה, דברים כאלה. פרטי האוכל אני לא זוכרת.

ש. היא סיפרה שהיא הרימה?

ת. כן.

ש. מעבר לזה היא המשיכה לעבוד?

ת. המשיכה לעבוד, כן. שאלתי אותה על זה, אני מנסה להיזכר אם דיברנו מה זה אומר. היא המשיכה לעבוד עד שהיה לה ניתוח.

ש. כמה זמן?

ת. זה לא היה מיד. זה היה שנה אחרי. הניתוח היה סיפור, היא הודיעה לי שהיא צריכה לצאת להפסקה שלושה חודשים. בשבילנו זה סיפור למצוא החלפה.

ש. עד הניתוח היא עבדה רגיל?

ת. כן. היא עובדת מאוד מסורה וגם כשהיא עייפה וגם כשהיא לא מרגישה טוב, היא היתה מגיעה ועושה את העבודה בדרך כלל כמו שצריך.

ש. במהלך התקופה הזו היו עוד אירועים שבהם נדרש להזמין קייטרינג?

ת. ברור שהיו. אני כמובן הזהרתי אותה שהיא לא צריכה להתעסק בזה ולא להרים. אמרתי לה את זה כמה פעמים. אני לא חושבת שהיא עשתה את זה כי היא לא יכלה.

ש. מישהו היה איתה באותו יום האירוע ואחר כך פינוי שאריות הקייטרינג?

ת. באותו יום היו הרבה אנשים. באותו זמן של הפינוי אנחנו הולכים ומשאירים לאולגה ולעמוס לסגור. אני לא הייתי והצוות לא היה.

ש. היא עובדת ניקיון יחידה?

ת. כן."

(פרוטוקול הדיון מתאריך 29.12.19, עמ' 7 ש' 9-32; עמ' 8 ש' 1-9).

1. גם עדותו של אב הבית תומכת בגרסת התובעת בנוגע לדברים שהתרחשו לאחר מכן, ובכלל זה כי היא סיפרה לו כחודש לאחר האירוע על הכאבים בכתפה; ועל כך שהיא צריכה לעבור ניתוח. אומנם אב הבית לא דייק במועד שנודע לתובעת בדבר הצורך בניתוח, אולם סביר להניח כי בחלוף הזמן לא יזכור המועדים במדויק ומצאנו כי עדותו הכללית תומכת בגרסת התובעת, כדלקמן:

" ש. מתי נודע לך על מקרה של דצמבר 2016?

ת. חודש אחרי המקרה בערך, אחרי שזה קרה לה.

ש. מה היא סיפרה לך?

ת. שהיה לנו אירוע של פתיחת תערוכה במוזיאון ב- 15.12.16, של אומן, זה היה בשעות הערב ואחרי האירוע היינו צריכים לנקות את השטח ולהכין את המוזיאון ליום שישי לקבלת אורחים. יום שישי אנחנו לא עובדים. מי שפותח את המוזיאון זה סטודנטים ומדריכות. היינו חייבים לסיים.

ש. שאלתי מה היא סיפרה לך?

ת. היא סיפרה שבאירוע של הפתיחה היא הרימה כמה פחים כבדים והרגישה קליק או כאבים בכתף ולא התייחסה לזה, ועכשיו היא צריכה לעבור ניתוח ויש לה קרע.

ש. זה מה שהיא סיפרה לך אחרי חודש?

ת. כן.

ש. אם אגיד לך שאחרי חודש היא לא ידעה שהיא צריכה לעבור ניתוח ושיש לה קרע?

ת. בסדר. היא סיפרה אחרי חודש שהיא קיבלה מכה ובמשך הזמן התברר שיש לה נזק בכתף, היא לא בדיוק תיכף אמרה שיש מכה ויש לה קרע. היא אמרה שיש לה כאבים והיא בבדיקות ואחרי חודש חודשיים התברר שיש לה קרע.

ש. אתה היית איתה באותו יום?

ת. כן.

ש. במהלך הפינוי?

ת. כן. היינו ביחד.

ש. במהלך אותו יום היא לא אמרה לך כלום?

ת. לא.

ש. באיזה צורה היא פינתה אתה פחים?

ת. הפחים היו ממולאים בפסולת של האירוע. היא הרימה את הפח והניחה אותו בעגלה של הסופר והלכה איתו לפח האשפה.

ש. אתה עזרת לה להרים את הפחים?

ת. לא. הייתי עסוק בדברים אחרים. "

(פרוטוקול הדיון מתאריך 29.12.19, עמ' 8 ש' 18-30; עמ' 9 ש' 1-14)

1. אומנם, לטענת הנתבע, החומר הרפואי ובפרט המסמכים הרפואיים מתאריך 27.2.17 (נ/6) ומתאריך 4.4.17 (נ/5), אינם תומכים בגרסת התובעת אלא להיפך. שכן, לפיו במסמך הרפואי מיום 27.2.17 כחודשיים לאחר האירוע התובעת פונה לטיפול רפואי אולם לא מתלוננת כלל על כאבים בכתף אלא על דברים אחרים; ובמסמך השני מתאריך 4.4.17 כארבעה חודשים לאחר האירוע, לא מוזכר כל אירוע של הרמת הפחים הנטענת. אולם, אנו סבורים שהסבריה של התובעת שעוברים כחוט השני בהודעתה לחוקר המוסד (נ/2), בתצהיר עדותה ובחקירתה הנגדית (שלא נסתרו), מבהירים בצורה המניחה את הדעת מדוע לא סיפרה אודות האירוע בקשר לכתפה בסמוך לקרות האירוע, ובעת פנייתה הראשונה לקבלת טיפול רופאי. התובעת העידה כי היא המשיכה לעבוד אחרי האירוע, כי אף אחד לא יעשה את העבודה במקומה (פרוטוקול הדיון מתאריך 29.12.19, עמ' 4 ש' 24-25). בהמשך עדותה מסרה כי אפילו כאשר מאוחר יותר התחילה להרגיש את הכאבים, המשיכה לעבוד עם הכאבים "כי אני לא אוהבת להתלונן. אני המפרנסת היחידה" (פרוטוקול הדיון מתאריך 29.12.19, עמ' 5 ש' 8). ולכן, התובעת המשיכה לעבוד עד שעברה את הניתוח הנדרש.
2. בנסיבות אלו, אנו סבורים שאין במסמכים הרפואיים כדי לשמוט את הקרקע תחת טענות התובעת באשר לאירוע בעבודה מיום 15.12.16. שכן, המסמכים הרפואיים אינם חזות הכל. "ההלכה בעניין משקלה של האנמנזה אינה מאיינת ראיות אחרות המוכחות בפני בית הדין, אלא משמשת כאחת העדויות והראיות, מתוך המכלול הכולל של הראיות שבפני בית הדין. הנובע מכך שאין, ובכל תנאי, ליתן לאנמנזה משקל מכריע ומוחלט לדחיית תביעה כל אימת שלא מזכיר מבוטח-תובע במפורט ובמדוייק, בהיות בבית החולים, את אירוע העבודה" (עב"ל (ארצי) 176/99 גרץ דניאל – המוסד לביטוח לאומי (מיום 16.7.2002)).
3. אמנם התובעת פנתה לראשונה לקבלת טיפול רפואי מספר חודשים לאחר האירוע ולא מסרה בבית החולים אודות הרמת הפחים הכבדים בעבודה ואף דיווחה באיחור למעסיק אודות קרות האירוע, אך התובעת סיפקה הסבר מהימן והגיוני לכך.
4. נוכח כל האמור לעיל, לאחר שמצאנו את גרסתה של התובעת אמינה ועקבית - וגם אם גרסתה אינה נתמכת במסמכים הרפואיים הסמוכים לאירוע, בית הדין אינו מוצא בטעמים אלו ובטעמים נוספים עליהם הצביע הנתבע, כמצדיקים דחיית התביעה כבר בשלב זה - ולפיכך בית הדין קובע כי הורם הנטל להוכיח קיומו של אירוע תאונתי בעבודה ביום 15.12.16.
5. אשר על כן, לצורך דיון בשאלת הקשר הסיבתי-רפואי בין הליקוי ממנו סובלת התובעת בכתפה הימנית לבין האירוע מיום 15.12.16 כמתואר לעיל, ימונה מומחה רפואי מטעם בית הדין.
6. החלטה לעניין מינוי המומחה הרפואי תינתן בנפרד ותישלח לצדדים.

ניתנה היום, ח' אדר תש"פ, (04 מרץ 2020), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.