לפני תביעה חוזית, כספית ותביעה שכנגד.

1. התובע, מר חסן מריסאת והנתבע, מר סלאח מריסאת, הם קרובי משפחה, המתגוררים שניהם ביישוב ואדי סלאמה. בין השניים התגלע סכסוך ארוך שנים אשר בבסיסו ניהול עסק משותף של תחנת דלק אשר נוהלה ע"י חברת סלאמה שירותי דרך בע"מ (להלן: "חברת סלאמה" או "החברה") ובעלות משותפת במקרקעין עליהם מוקמה אותה תחנת דלק. בעקבות הסכסוך התנהלו מספר הליכים, ובעיקרם ה"פ 231/02, שנדונה בבית המשפט המחוזי שבחיפה.
2. התובע טוען כי טרם ההליך דכאן התנהלו בין הצדדים ההליכים הבאים :
3. במסגרת ההליך ה"פ 231/02, ביום 10/12/06, מינה בית המשפט המחוזי את עו"ד מוחמד אבו-יונס ככונס נכסים זמני לחברת סלאמה. במסגרת תפקידו ובהתאם להוראות בית המשפט, ערך עו"ד אבו יונס התמחרות בין התובע לנתבע לגבי זכויות כל אחד מהם בחברת סלאמה, בתחנת הדלק שבבעלותה ובמקרקעין עליהם הוקמה התחנה.
4. ביום 28/9/10, בתום הליך ההתמחרות, אישר בית המשפט את בקשת עו"ד אבו יונס להכריז על התובע כזוכה בהתמחרות. בהתאם, הגיש עו"ד אבו יונס לבית המשפט בה"פ 231/02 נוסח מוצע להסכם ההתקשרות. לאחר שאישר בית המשפט את הנוסח המוצע (החלטה מיום 14/11/10), חתמו התובע ועו"ד אבו יונס על הסכם ההתקשרות (להלן: "ההסכם").
5. בצו בית משפט המחוזי מיום 13/4/11, לאחר תשלום התמורה המתחייבת, אישר בית המשפט את העברת מלוא זכויותיו של הנתבע בחברת סלאמה, בתחנת הדלק ובקרקע שעליה היא בנויה, לידיו של התובע ורישום זכויות אלו על שמו של התובע כשהן נקיות מכל חוב ו/או זכות כלשהי של צד ג' כלשהו.
6. לטענת התובע, לפי ההסכם, ובפרט הוראות סעיף 6 ו-10(א) להסכם, התובע קנה את מניות הנתבע בחברת סלאמה כשהן משוחררות מכל חוב, עיקול וכיו"ב. סעיף 16(א) להסכם אף דן בסילוק חובות העבר של חברת סלאמה כלפי צדדים שלישיים ולפיו יש לנכות מהתמורה את מחצית החובות שנוצרו עד למינוי הכונס. לאור ההסכמות הללו, על הנתבע לשפות את התובע במחצית סכום חובות העבר של סלאמה אשר נוצרו לפני מינוי הכונס.
7. לטענת התובע, ביום 10/3/11 הגישו ה"ה חסן נעיף מריסאת, מוחמד מריסאת, פאיז מריסאת ונסרה עואד – אביו ואֶחָיו של הנתבע בהתאמה, תביעה כספית נגד חברת סלאמה והתובע להחזר של 30 הלוואות בסך כולל של 689,346 ₪ אשר לטענתם, ניתנו על ידם לחברת סלאמה בשנים 2001 – 2004 בעת שזו נוהלה ע"י הנתבע (ת"א 20112-03-11). ביום 15/10/17 ניתן פסק דין בת"א 20112-03-11 שלפיו חויבה חברת סלאמה והתובע, ביחד ולחוד, בתשלום סך של 603,640 ₪ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה, הוצאות משפט בסך 55,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 60,000 ₪. עוד טוען התובע כי בהמלצת ערכאת הערעור, הצדדים חזרו בהם מערעורים הדדים אשר הוגשו.
8. לטענת התובע, סכום החוב שנפסק לרבות הוצאות ושכ"ט עו"ד וכן הסכומים שנפסקו בתיק הוצל"פ 527764-12-17 אשר נפתח ע"י התובעים ובת"א 20112-03-11 לאכיפת פסק הדין עמדו ע"ס 1,039,460 ₪ ושולמו במלואם ע"י התובע במסגרת תיק ההוצל"פ.
9. מכאן תביעתו של התובע אשר לפניי, בה הוא עותר לשיפוי בידי הנתבע במחצית הסכום – קרי, 519,730 ₪ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 1/6/18, בהתאם להסכם שבין הצדדים. עוד לטענת התובע, אי השבת סכום זה לידיו, יהווה התעשרות הנתבע שלא כדין.
10. הנתבע עומד על טענות הסף שהעלה בבקשה לסילוק על הסף, לרבות מעשה בי דין, התיישנות, שיהוי והשתק, בשים לב להחלטת בית המשפט המחוזי ברע"א 24679-09-19.
11. לטענת הנתבע, יש לדחות את התביעה מחמת קיומו של מעשה בי דין נוכח ההתדיינות ארוכת השנים במסגרת ה"פ 231/02 , אשר הסתיימה לפני זמן רב.
12. לטענת הנתבע, לא ניתן להגיש תביעה לבית משפט השלום ובאמצעותה לפתוח את ההתחשבנות שהפכה חלוטה, מחדש. הנתבע טוען כי ההחלטות לעניין זה הן החלטות חלוטות. לטענת הנתבע, טען התובע דכאן בת.א 41899-08-18 כי בפסק דין מיום 24/3/19 המדובר על התדיינות חוזרת הנוגעת לאותו עניין ממש, לפיכך יש טעם בדחיית התביעה. משכך, טוען הנתבע כי התובע מנוע מלטעון טענות הפוכות בהליך זה. לטענת הנתבע, כל החלטה אחרת תוביל להכרעות סותרות ובפסק הדין מיום 24/7/08 קבע בית המשפט במפורש שאם תיוותרנה יתרות חוב מזעריות, מנוע התובע מלהגיש תביעות נגד הנתבע בכל עילה שהיא.
13. הנתבע טוען כי יש לדחות את התביעה מחמת היעדר יריבות, שכן מדובר בזכות של החברה ולא של התובע. לטענת הנתבע, חיובו של התובע בפסק הדין בתביעה שהוגשה ע"י בני משפחתו מכוח דוקטרינת הרמת מסך, אינה מקנה לו מעמד כלפי הנתבע והיא נבעה משיטת התנהלותו של התובע, לרבות ניסיונות לרוקן את החברה מנכסיה.
14. עוד לטענת הנתבע, יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות ושיהוי. לטענתו, הסוגיה הייתה ידועה לתובע בזמן אמת, חובות נטענים אלו נדונו בבוררויות שנוהלו בין הצדדים, התובע הגיש חוות דעת מפורטת אודות הלוואות אלו עוד בשנת 2006 והוא עודכן בדרישת בני המשפחה עוד בשנת 2007, לאחר שהנתבע שלח בשם בני משפחתו דרישה לכונס הנכסים להשבת הכספים. לפיכך זכות התביעה הנטענת לשיפוי, לכל הפחות באופן הצהרתי, הייתה ידועה עוד בשנת 2011 והתביעה דנן, המוגשת בשנת 2019, דינה להידחות מחמת התיישנות. לחלופין, טוען הנתבע כי החוב לא נתפס ע"י התובע כחוב בר קיימא, ומשכך הוא אינו עומד בחובות החברה כפי שהוגדרו בהסכם הפירוד ומטעם זה יש לדחות את התביעה. עוד לטענת הנתבע, גם אם גובש הסכום הסופי בשנת 2017 עם מתן פסק הדין הרי שעצם הזכות לשיפוי, חלה לכל הפחות משנת 2007 כשהנתבע שלח בשם בני משפחתו דרישה להשבת ההלוואות, כך שזכות התביעה הנוכחית התיישנה. לטענת הנתבע, יש לדחות את התביעה גם מחמת שיהוי.
15. לגופה של התביעה טוען הנתבע, כי לא ניתן לצקת להסכם בין הצדדים משמעות שונה מאשר המשמעות שניתנה לו ע"י הצדדים בזמן אמת. כך לטענתו, התובע לא יכול היה לצפות ולא ציפה, לחזור לנתבע בגין הלוואת בני משפחתו, וכך גם סבר התובע בעצמו, כפי שעולה מכתב ההגנה שהוגש מטעמו בת"א 20112-03-11.
16. לטענת הנתבע, הוא עצמו זכה ראשון בהתמחרות. אך כאשר ביקש לשלם את תמורת ההתמחרות באמצעות קיזוז חוב החברה לבני משפחתו, הוא סורב ע"י הכונס בטענות אשר התברר בדיעבד, בת"א 20112-03-11, כי הן מופרכות. לטענתו, בכך נגרם לו עוול עצום, הוא ירד מנכסיו והפסיד את מפעל חייו, בעוד שבפועל אכן עמדה לו הזכות לשלם את תמורת ההתמחרות, באמצעות אותן זכויות של בני משפחתו.
17. לטענת הנתבע, הוא לא היה מעורב בניסוח ההסכם, שכן ההתנגדות להסכם שהוכנה, הוגשה באיחור עקב טעות משרדית, ומטעם זה יש להחיל את הכלל שלפיו יש לפרש מסמך לרעת המנסח.
18. לטענת הנתבע, לאחר אישור ההסכם הגיש כונס הנכסים התחשבנות כספית ובה ניכה מהתמורה המגיעה לנתבע, סכומים של מאות אלפי שקלים בגין מחצית חובות החברה לצדדים שלישיים, בהתאם לדו"ח התחשבנות אשר הכין בשעתו. הנתבע פנה לבית המשפט בבקשה מפורשת ומנומקת לשנות זאת, שכן לטענתו, משהתובע דכאן רכש את החברה, הוא רכש אותה על זכויותיה ועל חובותיה וטענה זו התקבלה לטענתו ע"י בית המשפט בהחלטתו מיום 26/7/11. עוד לטענת הנתבע, השתלשלות האירועים שלאחר החלטה זו ממחישה את חובות התובע דכאן: לנוכח ההחלטה, כונס הנכסים הגיש בקשה שבה ביקש להפריד בין כלל חובות החברה לבין חוב ספציפי אחד לחברת פז, שלשיטתו, על הנתבע היה לשאת בו באופן אישי. בהחלטה מיום 6/9/11 אשר דנה בבקשה זו, במובחן מיתר החובות, נקבע באופן פוזיטיבי ומפורש כי בית המשפט מאשר התחשבנות כפי שהוגשה. לטענתו, הכונס אשר היה מסוכסך אותה שעה עם הנתבע, נתלה בסיפא להחלטה וביקש לשוב ולחייב את הנתבע במחצית מחובות הקיימים לצדדים שלישיים. אך בית המשפט, לאחר פניית הנתבע, הבהיר בהחלטה מיום 21/9/11 כי החלטתו נוגעת לתיקון ההתחשבנות באשר לחוב ספציפי של חברת פז אשר נדונה, ומלבדה, יתר ההתחשבנות נותרה על כנה ובקשת הנתבע באופן פורמאלי נדחתה. עוד לטענת הנתבע, לאחר שכונס הנכסים המשיך בעמדתו וחייב את הנתבע במחצית מכלל חובות החברה לצדדים שלישיים, הוא הגיש בקשה נוספת להבהרה לבית המשפט המחוזי. ביום 26/1/12, בית המשפט המחוזי דחה את בקשת ההבהרה מהטעם שזו כבר נדונה. נוכח השתלשלות ההליכים טוען הנתבע כי הלכה למעשה, ההחלטה מיום 6/9/11 מאשרת את ההתחשבנות אשר בוצעה מבלי לחייבו במחצית חובות החברה החלוטים שאינם החוב לחברת פז, לרבות חובות פסוקים חלוטים שהיו קיימים באותה עת ושפורטו בהתחשבנות. החלטה זו, הפכה חלוטה וסופית.
19. לטענת הנתבע, בחודש אוגוסט 2018 הוגשה על ידו תביעה (ת"א 41899-08-18) בה דרש השבה של כספים שקוזזו ממנו שלא כדין בהתחשבנות, בה טען כי למרות שלפי החלטות בית המשפט אין להפחית ממנו מחצית מחובות החברה (להוציא החוב לחברת פז) הרי שהופחתו בפועל חובות רבים לצדדים שלישיים. עוד לטענת הנתבע, לאחר מכן הגיש התובע דכאן תביעה שכנגד שמשמעותה לפתוח מחדש את אותה התחשבנות סופית משנת 2011 ולהוסיף סכומים שהופחתו מהנתבע לרבות חובות החברה על פי פסק הדין מיום 15/10/17.
20. לטענת הנתבע, גם אם הסכם המכר לא תוקן ע"י בית המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 26/7/11 אין הוא מקים כל עילת תביעה נגד הנתבע. כך לטענתו עולה מפרשנות ראויה, נכונה ופשוטה של הסכם הפירוד. לטענתו, הצדדים לא התכוונו להקים לטובת החברה או ובוודאי לא לתובע זכות שיפוי עתידית בלתי מוגבלת בזמן ובסכום על כל חוב בו תחוב החברה בעתיד. לטענתו, טענות בני משפחתו היו ידועות לתובע לכל אורך הדרך, נדונו בהליכי הבוררות בשנת 2006 וצוינו במכתב משנת 2007. והכל, לפני החלטת פסק דין בית המשפט המחוזי מיום 24/7/08. לפיכך, אם היה הנתבע אמור לשאת במחצית חובות אלו, וכטענתו היה ידוע על כך היטב לתובע ולכונס עוד משנת 2006 לכל המאוחר, הרי שהיה הדבר מקבל ביטוי מפורש בהסכם הפירוד ובהתחשבנות הסופית, אלא שהדבר לא נעשה.
21. לטענת הנתבע, לפי לשון ההסכם, לא מוטלת על הנתבע חבות פתוחה ועתידית לערוב לחובות החברה העתידיים. לטענתו, גם אם נקבל את טענת התובע כי ס. 16(א) להסכם, עליו נשענת תביעה זו, לא בוטל בהחלטות מאוחרות, הרי שבכל מקרה מדובר על זכות קיזוז מתמורת המכר בלבד וגם זו זכות מוגבלת לחובות צדדים שלישיים אשר במועד הגשת ההסכם לאישור בית המשפט לגביהם ניתן פסק דין או שנפתחו בעניינם תיקי הוצאה לפועל כפי שהוגדרו בסעיף הנ"ל "חובות החברה". כך גם נלמד מלשון סעיף 10 שבו בצד המילים "משוחררות מכל חוב" נקבע כי התובע קונה את החברה AS-IS. לטענת הנתבע, עוד בסעיף 16(ו) להסכם שמר הכונס רזרבות כספיות לטובת חיובים עתידיים בהם חב הנתבע אך לא כלל התייחסות הנוגעת לחובות החברה למלווים.
22. לטענת הנתבע, עמדתו עולה גם מעיון בפרוטוקול ההתמחרות בו לא נאמרה מילה על הלוואות בני המשפחה או תביעה עתידית שלהם, אלא התובע ציין רשימה של תביעות שהוגשו נגד החברה והסתיימו בפסק דין – משמע, איש מהצדדים לא העלה על דעתו שההתמחרות או הסכם הפירוד כוללים בתוכם גם תביעה עתידית אפשרית של בני משפחת הנתבע.
23. לטענת הנתבע, אומד דעת הצדדים כשנחתם הסכם הפירוד אינו מעיד על מה שמנסה התובע להשיג בתביעה זו. כך לטענתו, עולה מהתנהגות הצדדים בשנים שחלפו מאז שנת 2010 ועד להגשת התביעה בשנת 2019 בהן לא עלתה כל טענה לשיפוי כלפי הנתבע. כך לטענתו, כאשר הוגש ההסכם לאישור והתבקשה התייחסות, לא ביקש התובע, שהיה אותה שעה מיוצג, לתקן את הנוסח כך שיבהיר כי על הנתבע מחויבות עתידית כלשהי או מחויבות לגבי חובות המלווים על אף שהיה מודע לדרישות המלווים. כך לטענתו, על אף שבהתדיינות הנוגעת להסכם הפירוד שהתנהלה בבית המשפט המחוזי לאחר מרץ 2011, הייתה מונחת בפני התובע תביעת בני משפחתו של הנתבע, לא אוזכרה התייחסות כלשהי לתביעה זו. כך לטענתו, לא אוזכרה בכתב ההגנה שהוגש ע"י התובע לתביעת המלווים זכאות לשיפוי או לקיזוז ואף לא הוגשה הודעת צד ג' נגד הנתבע. כך לטענתו, בדיונים באשר לתביעה שבהם נכחו התובע והנתבע, לא אוזכרה ולו פעם אחת טענה שהתובע זכאי לשיפוי מהנתבע ככל שהתביעה תתקבל. כך לטענתו, התובע לא העלה כל טענה, לרבות לא טענת קיזוז, במסגרת תביעה אותה הגיש הנתבע דכאן (ת"א 41899-08-18) והוא אף טען כי אין לפתוח את ההתחשבנות מחדש וכי כלל המחלוקות הגיעו לסיום באופן סופי ומוחלט. כך לטענתו, במשך כל אותן שנים לא שלח התובע מכתב התראה לנתבע בעניין. לטענת הנתבע, אומד דעת הצדדים נלמד גם מהשלמת העברת כלל מניות החברה והזכויות במקרקעין ומהודעת כונס הנכסים לבית המשפט כי סיים את תפקידו.
24. הנתבע הוסיף והגיש כתב תביעה שכנגד, שמהותה תביעה כספית בסכום של 1,114,483 ₪ אשר בה הוא טוען כי משהתגלה כי התובע הציג מצג שווא שקרי והסתיר ממנו, מכונס הנכסים ומבית המשפט המחוזי את עובדת היותו בעלים של 1,500 מ"ר בחלקה 11, גוש 19260 (ולא מחצית מהחלקה שגודלה 4,380 מ"ר) (להלן: "המקרקעין").
25. לטענת הנתבע (התובע שכנגד), ראשית ההתקשרות בין הצדדים הסתמכה על מצג אשר הציג התובע שלפיו הוא הבעלים הבלעדי של מחצית הזכויות במקרקעין ובתמורה לכך כי יעביר 2.19 דונם לנתבע, הנתבע יממן את הליכי שינויי הייעוד של הקרקע מקרקע חקלאית לקרקע שעליה ניתן להקים תחנת דלק, חנות, אוהל בדואי וכיו"ב, או אז יקימו הצדדים חברה שבה יהיו בעלי זכויות שוות וכך היה. לטענת הנתבע, הוא הפך בעלים על מחצית הזכויות בקרקע. לטענת הנתבע, בשלב כלשהו, איבד התובע לטובת אחיו 690 מ"ר מהקרקע כך שבפועל נותר בעלים של 1.5 דונם בלבד. לטענתו, לעובדה זו משמעות רבה משום שהיא משנה באופן דרמטי את מאזן הזכויות בין הצדדים ומפרה את האיזון היסודי בין הצדדים ולא היה מקום להמשיך ולראותם כשותפים שווים בקרקע ובחברה.
26. לטענת הנתבע, התובע לא יידע אותו בדבר פסק הדין שניתן בשנת 2002 בדלתיים סגורות בבית המשפט לענייני משפחה והצדדים ניהלו התמחרות על בסיס הנחה מוטעית שהם שותפים שווים בקרקע ובחברה. לטענתו, בזמן ההתמחרות היה אמור הנתבע להיות הבעלים של 60% מהחברה ו-60% מהקרקע העומדת למכירה, או ביתר דיוק כפי שנטען בהמשך 59%. לטענת הנתבע, מדובר בפעולת הסתרה שגרמה לנתבע נזקים בהיקף בל יתואר.
27. לטענת הנתבע, הנזק המינימאלי שנגרם לו ושאין קושי להוכיחו, הוא התמורה שהנתבע היה אמור לקבל על פי ההתמחרות בין הצדדים, בהנחה כי תוצאותיה נותרות כפי שהן. לטענתו, התובע זכה בהתמחרות על פי שווי קרקע וחברה בסך 6,547,820 ₪, כאמור בהסכם המכר. מאחר שהקרקע הוערכה על ידי שמאי בסך 2,400,000 ₪, הרי ששווי החברה עמד על 4,147,820 ₪. לטענתו, מאחר שהיחס הנכון באחזקות הוא 59/41 – הרי שהנתבע אמור היה לקבל סך של 2,447,213 עבור חלקו בחברה וכן 1,200,000 עבור חלקו במקרקעין ובסך הכול מכר הנתבע זכויות בשווי של 3,647,213 ₪. מאחר ולאור התרמית של התובע קיבל לידיו הנתבע סך של 3,273,910 ₪ בלבד, הרי שעל התובע לשלם את ההפרש בסך 373,303 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד ההתמחרות (15/8/10) ועד לתשלום בפועל.
28. עוד לטענת הנתבע, התובע השכיר את תחנת הדלק תמורת סך של 43,000 ₪ בחודש ל-25 שנה. מאחר וטרם שולמה לנתבע מלוא התמורה עבור חלקו האמיתי בחברה, הרי שהוא זכאי ל-9% מכל תשלום ותשלום ששולמו לתובע, דהיינו סך של 3,870 ₪ לחודש למשך 9.5 שנים (עד היום), סך המסתכם בסכום של 441,180 ₪. לסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית לכל חודש בנפרד.
29. לטענת הנתבע, בנוסף לנזקים אלו יש לקחת בחשבון את הנזק האדיר שנגרם לנתבע בכך שנמנעה ממנו האפשרות להמשיך ולהחזיק בקרקע ובחברה, שכן התמורה אותה היה אמור לשלם בהתמחרות הייתה אמורה להיות נמוכה באופן משמעותי (2,684,460 ₪ במקום 3,273,910 ₪ שנדרשו ממנו בפועל) מה שהיה מעלה משמעותית את סיכוייו לשלם את הסכום ולשנות את גורלו.
30. לטענת הנתבע קשה לכמת את חוסר תום הלב, המרמה, אובדן הסיכוי לשמור על מפעל חייו חלף מלחמתו על פרנסה בעבודתו במאפיית פיתות תמורת שכר זעום, אך הסכום חייב להיות משמעותי באופן שישקף את חומרת ההתנהלות של התובע. על עוגמת הנפש שנגרמה בגין מרמה ואובדן הזדמנות, העמיד הנתבע את התביעה שכנגד על סכום של 300,000 ₪, סכום שלטענתו כלל אינו משקף את עוגמת הנפש כפי שנגרמה לו.
31. לטענת הנתבע, מדובר בהפרת חובה חקוקה, ביצוע מרמה, יצירת עיוות דין חמור ביותר, הטעיית הנתבע, הכונס ובית המשפט המחוזי, ויש לפסוק את סכום התביעה במלואו, אותו העמיד ע"ס של 1,114,483 ₪.
32. לטענת התובע (הנתבע שכנגד) התביעה שכנגד מבוססת על הנחת יסוד מוטעית ודיי בכך כדי לדחותה. לטענתו, חלקו של התובע במקרקעין במועד כריתת העסקה עם הנתבע, עמד על 7/16 חלקים בשטח כולל של 4,630 מ"ר. לטענתו, בניגוד לטיעון המרכזי של הנתבע, התובע לא נתבע על ידי אחיו אלא הוא תבע את אחיו והוא לא איבד ולו ס"מ אחד מחלקו כפי שפורט (7/16 חלקים משטח כולל של 10,584 מ"ר, קרי בעלות בשטח של 4,630 מ"ר) ושטחו נשאר 7/16. לטענתו, חלקו של הנתבע אשר הועבר לידיו בעסקה (2,190 מ"ר) נותר על כנו, ובידי התובע נותר שטח של 2,440 מ"ר ולא כפי שנטען בכתב התביעה שכנגד. לאור הנחת יסוד מוטעית זו, עליה נסמכת התביעה שכנגד, יש לדחות את התביעה שכנגד במלואה.
33. לטענת התובע (הנתבע שכנגד) יש לדחות את התביעה גם מחמת מעשה בית דין. לטענתו, טענה בדבר היקף זכויות כנטען יש להעלות במסגרת בקשה מתאימה במסגרת ה"פ 231/02 בבית המשפט המחוזי בחיפה ולא כתביעה כספית נפרדת המוגשת לערכאה נמוכה יותר. לטענתו, הטענה של הנתבע שלפיה התובע הסתיר מפניו, מפני כונס הנכסים ומפני בית המשפט המחוזי את דבר קיומו של פסק דין שניתן בעניינו, אשר אמור היה לשנות לחלוטין את חלוקת הזכויות בין הצדדים וכי ההתמחרות נוהלה על בסיס הנחה מוטעית שהם בעלים שווים במקרקעין, נסמכת על פסק דין של כבוד השופט עמית מיום 9/3/09, הסכם מכר מיום 14/11/10 וכן החלטת בית המשפט המחוזי בה"פ 231/02. לטענת התובע, בפסק דינו של כבוד השופט עמית מיום 9/3/09, נקבע במפורש כי התובע היה הבעלים הרשום של 7/16 מהמקרקעין המתפרשים על שטח כולל של 10,584 מ"ר; בהסכם המכר נכתב במפורש כי הבעלות היא של 2,190 מ"ר לכל אחד מהצדדים בהליך זה. אף בהחלטת בית המשפט בה"פ 231/02 מיום 14/11/10 בה אושר הסכם המכר, נקבע במפורש כי כל אחד מהצדדים הוא בעלים של 2,190 מ"ר. על החלטה זו הוגש ערעור אשר נדחה תוך חיוב הנתבע דכאן בהוצאות (ע"א 8834/10). לטענת התובע, נוכח דברים אלו, היקף זכויותיו של התובע במקרקעין הם ממצא לגביו קיים השתק פלוגתא והוא מהווה מעשה בית דין והנתבע מנוע מלטעון כי במועד קיום ההתמחרות חלקו של התובע עמד על 1,500 מ"ר בלבד.
34. לטענת התובע, קיימת התיישנות ושיהוי רב וגם מטעם זה יש לדחות את התביעה. לטענת התובע, הנתבע ידע או יכול היה לדעת בזמן אמת על פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה, שכן הוא היה אחד העדים בהליך. הנתבע בעצמו אף הפנה לפרוטוקול ההליך כשבע שנים לאחר שניתן, כך שלכל הפחות יכול היה לדעת על תוצאות ההליך. עוד לטענת התובע, כך גם עולה מהעובדה שהערת אזהרה על שמה של האם גזאלה נרשמה עוד ביום 28/02/1995 לטובת אחיו של התובע. לכן, לכל המאוחר, בעת ניהול ההליך בפני כב' השופט עמית בשנת 2009, הנתבע היה מודע להליך אך בחר לשבת בחיבוק ידיים ולהשתהות במשך למעלה מעשר שנים. התובע עתר איפה, לדחיית התביעה שכנגד.

דיון:

תמצית ההליכים הרלבנטיים ועיקרי ההחלטות הרלבנטיות בעניינם של הצדדים

1. כאמור, התובע והנתבע הם קרובי משפחה, אשר ביניהם התנהל סכסוך ארוך שנים שבבסיסו ניהול עסק משותף של תחנת דלק ע"י חברת סלאמה שירותי דרך בע"מ ובעלות משותפת במקרקעין עליהם ממוקמת. הסכסוך בין הצדדים הוביל לניהול מספר הליכים משפטיים. אפרט בקצרה את ההליכים הרלבנטיים לתביעה זו.
2. ה"פ 231/02 –זוהי המרצת הפתיחה בבית המשפט המחוזי, במסגרתה מונה עו"ד מוחמד אבו יונס ככונס נכסים זמני לחברה (להלן: "כונס הנכסים") (ר' החלטה מיום 10/12/06). כונס הנכסים במסגרת תפקידו ערך בהתאם להוראות בית המשפט התמחרות בין הצדדים (התובע והנתבע כאן) ובסופה בית המשפט המחוזי הכריז על התובע כזוכה בהתמחרות (ר' החלטה מיום 28/9/10) ואישר את נוסח הסכם ההתקשרות וכן את העברת מלוא הזכויות של הנתבע לתובע, לאחר תשלום התמורה המתחייבת (החלטה מיום 14/11/10 וצו מיום 13/4/11). תוצאה סופית זו, מעידה כי אין רלבנטיות לטענות הנתבע אשר הועלו שלפיהן הוא זכה ראשון בהתמחרות. בין אם זכה ראשון ובין אם לאו, התוצאה הסופית והחלוטה היא זכיית התובע במכרז.
3. בין לבין, התקבלו בהליך זה מספר החלטות נוספות הרלבנטיות להליך הנדון בפניי:
4. ביום 31/1/11 הגיש כונס הנכסים בקשה לאישור דו"ח כספי המשקף את ההתחשבנות שערך בין הצדדים. הנתבע הגיש תשובה שנועדה לשנות את ההתחשבנות הכספית אשר בוצעה ע"י כונס הנכסים כפי שטען בכתב הגנתו.
5. ביום 26/7/11 קבע ביהמ"ש, בין היתר, כי בשאלת קיזוז סכומים ששולמו לצדדים שלישיים לסילוק חובות החברה – יש לערוך מחדש את ההתחשבנות שכן ציפיית הצדדים הייתה צריכה להיות שהחברה נרכשת על נכסיה והתחייבויותיה. לכן נקבע כי משרכש התובע את החברה, אין מקום לחייב את הנתבע בתשלומים שהם חלק ממצבת החובות של החברה כמו למשל תשלום לחברת פז. בהתאם לכך הורה בית המשפט על עריכת ההתחשבנות מחדש, ובתוך כך כל חיוב וזיכוי שנעשה לחובת או לטובת הנתבע בקשר עם חוב או זכות של החברה יבוטל והחברה תישא בתשלומים. כלשון בית המשפט המחוזי: "ודומה שסאלח צודק כשהוא טוען שעם החברה קיבל חסן הן את נכסיה (לרבות קופת המזומנים שלה) והן את התחייבויותיה ולא היה מקום לכן לחייב את סאלח בתשלום מחצית מחובותיה של החברה... אם הדבר ניתן לתיקון, והוא אכן ניתן לתיקון, ראוי שהדבר ייעשה. משנקבע על ידי הכונס כי ההתמחרות תתייחס למלוא הזכויות בחברה, אזי ציפייתו של כל אחד מן המשיבים, שהשתתפו בהתמחרות, צריכה הייתה להיות שהוא רוכש את החברה על נכסיה והתחייבויותיה. מטעם זה יש, כאמור, ממש בטענתו של סאלח כשהוא מצביע על כך שמשרכש חסן את החברה אין לחייב את סאלח בתשלומים שהם חלק ממצבת החובות של החברה...".
6. ביום 6/9/11, לאחר שהגיש כונס הנכסים בקשה למתן הוראות ביחס להחלטה מיום 26/7/11, הוחרג חוב לחברת פז מהטעם שמדובר על חוב אישי של התובע כפי שנקבע במפורש בפסק הדין שדן בחוב זה ולפיו תשלומי החברה יהיו במקום תשלום הנתבע דכאן והחברה תהיה זכאית לחזור ולגבות כל סכום מהנתבע. עוד נקבע בהחלטה זו ע"י כב' השופט קיסרי כי החלטתו מיום 26/7/11 תתוקן וההתחשבנות אושרה. יוער, כי טענות הנתבע לפרשנות ההחלטה ולפיהן לתובע, על פי לשון הסכם הפירוד, אין זכות שיפוי עתידית, אינן מוצאות ביטוי בהחלטה ואף נדונו בהרחבה בהליך אחר ונדחו (ר' בת"א 41899-08-19) ולפיכך דיי בקביעה זו לצורך ההליך שבפניי ואין להיזקק לטענות הנתבע בעניין זה. יוער כי התובע ביקש תחילה להעיד את כונס הנכסים עוה"ד אבו יונס, ברם מחמת מצב בריאותו לא התייצב הכונס לעדות והנתבע ויתר מאוחר יותר על עדותו. בשים לב ליתר הראיות אשר הוצגו לבית המשפט, כמו גם להליכים אשר היו בין הצדדים, המנותחים לעיל, אין בכוונתי לזקוף לחובת התובע את העדרו של כונס הנכסים.
7. שתי בקשות נוספות שהוגשו ע"י התובע בעניין ההתחשבנות והיעדר חבות הנתבע לשאת במחצית החובות לצדדים שלישיים, שאוזכרו בכתב הגנתו – נדחו ע"י בית המשפט המחוזי בהחלטות מיום 21/9/11 ומיום 26/1/12. הראשונה, נדחתה מהטעם שאין זה בסמכות כונס הנכסים לברר תביעות כלפי החברה. השנייה, נדחתה משום שהטענות שהועלו בה נדונו ונדחו.
8. הליך שני נוסף ורלבנטי לתביעה זו הוא ת"א 20112-03-11. מדובר בתביעה כספית, אשר הוגשה ביום 10/3/11 ע"י אביו ואֶחָיו של הנתבע, נגד חברת סלאמה והתובע להחזר של 30 הלוואות בסך כולל של 689,346 ₪ אשר לטענתם, ניתנו על ידם לחברת סלאמה בשנים 2001 – 2004 בעת שזו נוהלה ע"י הנתבע. ביום 15/10/17 ניתן פסק דין אשר חייב את חברת סלאמה והתובע, ביחד ולחוד, בתשלום סך של 603,640 ₪ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה, הוצאות משפט בסך 55,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 60,000 ₪. הצדדים חזרו בהם מערעורים הדדיים שהוגשו ופסק הדין הפך חלוט.
9. על סמך שני הליכים אלו ותוצאותיהם – הוגשה התביעה המונחת בפניי במסגרתה טוען התובע להשבת מחצית מהסכומים שנפסק בת"א 20112-03-11 לרבות הוצאות ושכ"ט עו"ד וכן הפרשי ריבית והצמדה עד למועד התשלום בפועל. זאת, בהסתמך על ההליכים שנוהלו בה"פ 231/02 וההסכם שבין הצדדים.
10. הליך נוסף בין הצדדים הוא ת"א 41899-08-18. מדובר בתביעה שהגיש הנתבע דכאן נגד התובע דכאן וכונס הנכסים לקבלת כספים שקוזזו ממנו לטענתו ביתר והיא נדחתה על הסף בפסק דין מיום 24/3/19. תביעה זו אוזכרה ע"י הנתבע בעיקר לתמיכה בטענות הנתבע לדחיית התובענה מחמת מעשה בי דין ותידון בחלק זה בהרחבה.
11. טענות הנתבע אשר הועלו כלפי ההליך שהתנהל במחוזי, התנהלות כונס הנכסים וקיפוח הנתבע דכאן - אין מקומן בהליך זה וחלקן אף נדון בהרחבה בת"א 41899-08-19 ואין בכוונתי לשוב ולהתייחס לטענות אלו, אשר היה מקום להעלותן בזמן אמת, בפני הערכאה שדנה בעניינם של הצדדים אז ולא בפני ערכאה זו בחלוף פרק זמן נכבד למדי לאחר שהפך פסק הדין לחלוט.
12. הנתבע עומד על טענות הסף שהעלה בבקשה לסילוק על הסף וטוען להתיישנות, שיהוי, מעשה בי דין והשתק. בהחלטת בית המשפט המחוזי ברע"א 24679-09-19, נקבע כי על אף שהבקשה לסילוק על הסף נדחתה, הרי שיש מקום לדון בטענות אלו, ככל שהנתבע יחזור עליהן, לאחר שתתבהר התמונה העובדתית. טרם אדון בבקשות אלו, אשלים את הרקע העובדתי הנדרש ואתייחס בקצרה להוראות ההסכם העיקריות אשר עליהן נסמכת התביעה העיקרית.

הסכם ההתקשרות שנערך במסגרת ה"פ 231/02

1. סעיף 6 להסכם ההתקשרות קבע:

"הקונה מצהיר ומסכים בזה לקנות את כל זכויותיו של סאלח בנכס, היינו כל מניותיו בחברה (מניות רגילות ומניות שליטה ו/או ניהול) וכל זכויותיו במגרש, כשהן משוחררות וחופשיות מכל חוב ו/או שעבוד ו/או משכון ו/או משכנתא ו/או עיקול ו/או זכות צד ג' כלשהי, כשהנכס במצבו כפי שהוא היום (AS IS) והוא מוותר בזאת על כל טענה בדבר מום ו/או אי התאמה כלשהן." (ההדגשות במקור).

1. סעיף 10(א) להסכם ההתקשרות שכותרתו "המכירה/העברת הזכויות" קבע:

"בכפוף למילוי כל התחייבויותיו של הקונה עפ"י הסכם זה, ובהתאם להוראות ההסכם ו/או החלטות ו/או צווים ו/או הוראות ביהמ"ש שניתנו ו/או יינתנו בעתיד, יעביר וימכור הכונס לחסן הקונה [התובע] את מלוא זכויות סאלח [הנתבע] במגרש ואת מלוא מניות סאלח בחברה, כשהן חופשיות ומשוחררות מכל חוב, עיקול, שעבוד, מישכון, משכנתא ו'או זכות צד ג' כלשהן." (ההדגשות במקור).

1. סעיף 16(א) להסכם קובע: "כונס הנכסים ישלם ויסלק את חובות החברה לנושים, שמקורם בפסקי דין חלוטים וסופיים ו/או בתיקי הוצל"פ, שנפתחו ומתנהלים כנגד החברה (להלן: "חובות החברה") או, הכונס ינכה ויקזז את מחצית סכום חובות החברה הנ"ל, שנוצרו בתקופת העבר, לפני מינוי הכונס ולפני המכר, מתוך הסכום ו/או יתרת הסכום לה יהא זכאי סאלח, בגין תמורת העסקה ו/או המכר".

התייחסות לטענות התיישנות ושיהוי

1. לטענת הנתבע, יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות ושיהוי. לטענתו, העובדות היו ידועות לתובע בזמן אמת, אלו נדונו בבוררויות שנוהלו בין הצדדים, התובע הגיש חוות דעת מפורטת אודות ההלוואות הנטענות עוד בשנת 2006 והוא עודכן בדרישת בני המשפחה עוד בשנת 2007, לאחר שהנתבע שלח בשם בני משפחתו דרישה לכונס הנכסים להשבת הכספים. לפיכך, זכות התביעה הנטענת לשיפוי, לכל הפחות באופן הצהרתי, הייתה ידועה עוד בשנת 2011 והתביעה דנן, המוגשת בשנת 2019, דינה להידחות מחמת התיישנות. לחלופין, טוען הנתבע כי באם לא כך – האפשרות השנייה היא שהחוב לא נתפס ע"י התובע כחוב בר קיימא, שהרי הוא אינו עומד בחובות החברה כפי שהוגדרו בהסכם הפירוד ומטעם זה יש לדחות את התביעה. עוד לטענת הנתבע, גם אם גובש הסכום הסופי בשנת 2017 עם מתן פסק הדין הרי שעצם הזכות לשיפוי חלה לכל הפחות משנת 2007 כשהנתבע שלח בשם בני משפחתו דרישה להשבת ההלוואות כך שזכות התביעה הנוכחית התיישנה. לטענתו, יש לדחות את התביעה גם מחמת שיהוי.
2. חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 קובע כי התיישנות בשאינו מקרקעין היא 7 שנים מיום שבו נולדת עילת התובענה (ס' 5 ו-6 לחוק ההתיישנות). הלכה היא כי "עילת תביעה" היא מסכת העובדות המהותית שיוכל התובע להוכיח, על מנת לזכות בפסק הדין (ד"נ 32/84 עיזבון ולטר נתן וויליאמס ז"ל נ' (in liquidation) (london) israel british bank, מד(2) 265 (1990); ע"א 242/66 יעקובסון נ' גז, פ''ד כא(1) 85 (1967)).
3. במקרה דנן עילת התביעה נולדה, לכל המוקדם, ביום 15/10/17 עם מתן פסק הדין אשר חייב את חברת סלאמה והתובע, ביחד ולחוד, בתשלום סך של 603,640 ₪ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה, הוצאות משפט בסך 55,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 60,000 ₪. פסק דין זה הקים את החבות לתשלום ועמה את עילת התביעה של התובע בהליך זה כלפי הנתבע. אין לומר כי החוב התגבש מהיום שבו נשמעה לראשונה הטענה כי קיימת חבות, עליה חלק התובע. אף לא ניתן לומר כי התביעה נולדה מהיום שבו הוגשה התביעה של בני משפחת הנתבע שכן רק עם מתן פסק הדין, התגבשה החבות כאמור.
4. לא ניתן אף לקבל טענת הנתבע ולפיה, האפשרות השנייה – והמתחייבת – היא שהחוב לא נתפס ע"י התובע כחוב בר קיימא ואינו עומד בחובות החברה כפי שהוגדרו בהסכם הפירוד. התובע נסמך על הסכם הפירוד, אך טענתו היא כי פרשנות הוראות הסכם הפירוד מובילה למסקנה כי יש לחייב את הנתבע במחצית מסכומים אשר נפסקו בפסק דין ביום 15/10/17, לאחר סיום ההליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי. על כן, על מנת להכריע בטענתו יש לבחון את הוראות ההסכם ופרשנותו.
5. למותר לציין כי לא מצאתי שיש לדחות את התביעה מחמת שיהוי מהטעמים המפורטים לעיל. אי העלאת הטענות כלפי הנתבע דכאן במסגרת ההליך אשר התנהל אינן סותמות את הגולל בפני התובע להגשת תביעה – נפרדת – כלפי הנתבע שכן פסק הדין הקים לתובע עילת תביעה נפרדת כלפי הנתבע אשר בוודאי אינה מותנית בהעלאת טענה כלשהי כלפי הנתבע במהלך ההליך אשר נוהל, לרבות חקירות העדים.

התייחסות לטענות הנתבע להיעדר יריבות

1. עוד לטענת הנתבע, יש לדחות את התביעה מחמת היעדר יריבות שכן מדובר בזכות של החברה ולא של התובע. לטענת הנתבע, חיובו של התובע בפסק הדין בתביעה שהוגשה ע"י בני משפחתו מכוח דוקטרינת הרמת מסך, אינה מקנה לו מעמד כלפי הנתבע והיא נבעה מהתנהלות התובע, לרבות ניסיונות לרוקן את החברה מנכסיה.
2. ההסכם בין הצדדים וטענות התובע נובעות מזכותו, הנטענת, להתחשבנות שלו אל מול הנתבע, בקשר עם חובות הנתבע אשר נטען כי אף מצאו ביטוין בהוראות הסכם הפירוד. משכך אין לקבל את הטענה בדבר העדר יריבות בין הצדדים. לחלופין נטען כי התובע בעצמו זכאי להשבה מכוח עשיית עושר ולא במשפט. יש בכך על מנת להקים יריבות בין התובע לנתבע. העובדה כי התובע בעצמו חויב בתביעה שהוגשה מכוח דוקטרינת הרמת מסך, אינה מעלה או מורידה לעניין תביעה זו, בה לתובע עצמו טענות ישירות כנגד הנתבע מכוחו של הסכם הפירוד.

התייחסות לטענות הנתבע למעשה בי דין

1. לטענת הנתבע, יש לדחות את התביעה מחמת קיומו של מעשה בי דין נוכח ההתדיינות ארוכת השנים במסגרת ה"פ 231/02 שהסתיימה לפני שנים ארוכות. לטענת הנתבע, לא ניתן להגיש תביעה לבית משפט השלום ובאמצעותה לפתוח את ההתחשבנות מחדש. ההחלטות בעניין זה הן החלטות חלוטות. זאת, אף בניגוד לעמדת התובע בכתב הגנה מטעמו שהוגש בת"א 41899-08-18, טענות אשר התקבלו בפסק דין מיום 24/3/19 אשר קבע כי מדובר על התדיינות חוזרת הנוגעת לאותו עניין ממש והיה טעם לדחיית התביעה. לטענת הנתבע, מטעם זה מנוע התובע מלטעון טענות הפוכות בהליך זה אשר עניינן, כך נטען, פתיחת ההתחשבנות החלוטה מחדש. עוד בעניין זה טען הנתבע כי כל החלטה אחרת תוביל להכרעות סותרות וכן כי בפסק הדין מיום 24/7/08 קבע בית המשפט במפורש שככל שיוותרו "זנבות" כהגדרתו, מנוע התובע מלהגיש תביעות נגד הנתבע בכל עילה שהיא.
2. מעשה בי דין כולל שני כללי משנה: השתק עילה והשתק פלוגתא. השתק פלוגתא מקים מחסום דיוני לשוב ולהתדיין בשאלה עובדתית מסוימת שכבר נדונה בהתדיינות קודמת בין בעלי דין. השתק עילה נועד לתמרץ את בעלי הדין להביא בפניי בית המשפט את מלוא הסכסוך ולמצות את הזכויות המשפטיות והסעדים הנובעים מעילת תביעה אחת (ראה יששכר רוזן-צבי, ההליך האזרחי, פרק שמיני: מעשה בית דין, בעמ' 490-489 (2015). השתק עילה הוגדר בפסיקה "מקום שתביעה נדונה לגופה והוכרעה על ידי בית משפט מוסמך, שוב אסור להיזקק לתביעה נוספת בין אותם צדדים או חליפיהם אם זו מבוססת על עילה זהה" (ע"א 246/66 קלוזנר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 561). המבחן לקיומו של השתק עילה הוא מבחן זהות העילה שבו ייבחן האם מבחינה מהותית מדובר בשתי התדיינויות שנוגעות לאותו עניין והאם הזכות או האינטרס המוגן בהם עוסקות התביעות – זהים (ע"א 6982/12 עזבון המנוחה רחל אלין קורי נ' מדינת ישראל (12/2/12)).
3. אכן, כפי שטען הנתבע, בין הצדדים התנהלה התדיינות ארוכת שנים במסגרת ה"פ 231/02. ההליכים הסתיימו לפני שנים ארוכות. ההחלטות בעניין ההתחשבנות כפי שבוצעה בין הצדדים הן חלוטות. בניגוד לת"א 41899-08-18, בו מצא בית המשפט לדחות על הסף את התביעה מהטעם שהשאלות שהועלו בפני בית המשפט הן שאלות זהות לשאלות אשר הועלו ע"י הנתבע בה"פ 231/02 מספר פעמים, נדונו והוכרעו, כאן אין בפניי מקרה דומה ולפיכך לא מצאתי לדחות את התביעה על הסף. מה גם שדחייה על הסף היא אמצעי קיצוני אשר אינו ננקט כדרך שגרה. ראה בע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין, פ"ד מ(2) 668.
4. עם זאת, בתביעה שלפניי נדונה שאלת קיזוז מחצית הסכומים ששולמו לצדדים שלישיים ספציפיים – אביו של הנתבע ואחיו שנפסקו בפסק הדין בת"א 20112-03-11. בה"פ 231/02 נקבע באופן ברור בהחלטה מיום 26/7/11 בשאלת קיזוז מחצית הסכומים ששולמו לצדדים שלישיים באופן כללי והוראות ההסכם בין הצדדים בפרט, כך:

"ההתמחרות בין סאלח לחסן נעשית לגבי נכס שהוגדר על-ידי הכונס כ'מלוא הזכויות בחברת סלאמה שירותי דרך בע"מ ו'או בתחנת הדלק על כל מתקניה וחלקיה ו'או הזכויות בקרקע עליה קיימת ובנויה תחנת הדלק, בחלקה 11, בגוש 19260'. משזכה חסן בהתמחרות משמעות הדבר היא כי הוא קיבל לידיו את החברה וגם את הזכויות בקרקע שעליה בנויה תחנת הדלק.

לענייננו רלבנטית העובדה שבעקבות זכייתו בהתמחרות קיבל חסן לידיו את החברה ודומה שסאלח צודק כשהוא טוען שעם החברה קיבל חסן הן את נכסיה (לרבות קופת המזומנים שלה) והן את התחייבויותיה ולא היה מקום לכן לחייב את סאלח בתשלום מחצית מחובותיה של החברה. אכן, עניין חיובו של סאלח במחצית מחובותיה של החברה עמד על סדר היום בעת שהוגשה הבקשה למתן הוראות לאשר את הסכם המכר (בקשה מס' 104) והכונס צודק כשהוא טוען שסאלח נמנע מלהשיב לבקשה זו או להתייחס לעניין זה בדרך אחרת כלשהי. ואולם לא נראה לי שיש לזקוף על סאלח את עוון מחדלו זה ומכל מקום, אם הדבר ניתן לתיקון, והוא אכן ניתן לתיקון, ראוי שהדבר ייעשה.

משנקבע על ידי הכונס כי ההתמחרות תתייחס למלוא הזכויות בחברה, אזי ציפייתו של כל אחד מן המשיבים, שהשתתפו בהתמחרות, צריכה הייתה להיות שהוא רוכש את החברה על נכסיה והתחייבויותיה. מטעם זה יש, כאמור, ממש בטענתו של סאלח כשהוא מצביע על כך שמשרכש חסן את החברה אין לחייב את סאלח בתשלומים שהם חלק ממצבת החובות של החברה...".

1. החלטה מאוחרת של בית המשפט המחוזי מיום 26/7/11 תיקנה את הדברים בכל הנוגע לעניין חוב ספציפי לחברת פז. זאת משום שמדובר על חוב אישי כפי שנקבע בפסק הדין שניתן בעניין זה במפורש ובכך סתמה החלטת בית המשפט המחוזי את הגולל על טענות נוספות בעניין זה. גם התובע אישר בעדותו בפניי כי ההתחשבנות בין הצדדים לפי החלטת כונס הנכסים הסתיימה. בסיכומיו, טען בא כוח התובע כי אין לייחס חשיבות לעדות התובע שכן המדובר באדם מבוגר אשר טבעי כי יפלו טעויות וסתירות בדבריו. בלשון עדינה יאמר כי אם עדות התובע אינה תומכת בתכני תביעתו, מה לו לבא כוחו כי יטען טענותיו שכאלה. אם כן, אל נוכח הדברים האמורים יש בסיס לטענות הנתבע לעניין מעשה בי דין.
2. בית המשפט המחוזי, לאחר שהתגלעה מחלוקת בין הצדדים באשר לעניין קיזוז חובו של הנתבע אל מול תשלום חובות לצדדים שלישיים - התייחס במפורש ואף קבע בעניין זה כי עניין חיובו של הנתבע במחצית מחובותיה של החברה עמד על סדר היום בעת שהוגשה הבקשה למתן הוראות לאשר את הסכם המכר (בקשה מס' 104) וכונס הנכסים אשר מונה בהליך, צדק כאשר טען כי הנתבע דכאן נמנע מלהשיב לבקשה זו או להתייחס לעניין זה בדרך אחרת כלשהי. בהמשך קבע בית המשפט המחוזי כי החברה נרכשה על נכסיה ועל התחייבויותיה וכי מעת רכישת החברה אין לחייב את הנתבע בתשלומים שהם חלק ממצבת החובות של החברה.
3. בעת ההליך האמור שהתנהל היה מדובר על חבות בלתי מבוררת שטרם הוכחה ואילו כאן מדובר בחובות נטענים מוחשיים. עם זאת, גם אם לא אקבל את הטענות לדחייה על הסף, מסקנה דומה תתקבל אף לגופה של התביעה.
4. עיון בהוראות ההסכם הרלבנטיות אשר אוזכרו ע"י התובע, לרבות סעיף 16, מעלה כי אין כל עיגון לשוני כפי שטוען הנתבע, לחיוב הנתבע בתשלום מחצית חובות צדדים שלישיים. סעיף 16 מתייחס לתשלום חובות קיימים בשעת ההתחשבנות וממילא נקבע בהחלטת בית המשפט המחוזי כי ראוי לתקן זאת, ואין לזקוף את הדבר לחובת הנתבע גם באשר לחובות אשר היו קיימים במועד ביצוע ההתחשבנות בין הצדדים. קל וחומר, חובות אשר נפסקו זמן רב לאחר ניהול ההליך, אף אם מועד התגבשות החובות כנטען הוא בתוך תקופת ההתחשבנות. מכאן כי יש לדחות את תביעת התובע לחיובו של הנתבע בגין מחצית התשלום עבור ההלוואות אשר ניתנו בידי אביו ואחיו של הנתבע לחברה.

עשיית עושר ולא במשפט

1. סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט 1979 קובע כי מי אשר קיבל שלא על פי

זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה שבאו לו מעם אדם אחר, חייב להשיב לאותו אדם את הזכייה. אם השבה בעין אינה אפשרית או בלתי סבירה, עליו לשלם לאותו אדם את שוויה. החוק מוסיף וקובע כי אחת היא כיצד באה הזכיה, אם מפעולת הזוכה, המזכה או בדרך אחרת.

1. כדי לבסס חובת השבה בגין עילת עשיית עושר ולא במשפט יש להוכיח התגבשותם של שלושה יסודות: הראשון, התעשרות – דהיינו קבלת נכס, שירות או טובת הנאה; היסוד השני הנדרש להוכחה הוא כי ההתעשרות באה על חשבון הזוכה; ולבסוף נדרש להוכיח כי ההתעשרות התקבלה על ידי הזוכה שלא על-פי זכות שבדין. ראה בת.א. 4757-07-09 ובת.א. 14361-08-09 (מחוזי – מרכז) פייר גליו בע"מ ואח' נ' פטיטו בע"מ ואח' (ניתן ביום 17/5/12), אשר הסתמך על רע"א 502/04 Buffalo Boots נ' גלי – רשת חנויות נעליים, פד"י נח(5) 487.
2. בענייננו, מדובר בהתעשרות הנתבע לאחר שהתובע שילם חוב על פי פסק הדין שניתן בת"א 20112-03-11. כאמור, מדובר בתביעה כספית, ע"י אביו ואֶחָיו של הנתבע, נגד חברת סלאמה והתובע, להחזר הלוואות שניתנו על ידם לחברת סלאמה בשנים 2001 – 2004 בעת שזו נוהלה ע"י הנתבע. ביום 15/10/17 התביעה התקבלה חלקית וניתן פסק שחייב את חברת סלאמה והתובע, ביחד ולחוד, בתשלום סך של 603,640 ₪ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה, הוצאות משפט בסך 55,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 60,000 ₪. הצדדים חזרו בהם מערעורים הדדים שהוגשו ופסק הדין הפך חלוט.
3. גם אם אניח כי היסוד הראשון, קבלת נכס שירות או טובת הנאה מתקיים בעצם החבות של החברה והתובע לפי פסק הדין בת"א 20112-03-11, ותשלום החוב – וספק אם כך הדבר, הרי שממילא לא הוכח שההתעשרות באה על חשבון הזוכה או לכל הפחות, ההתעשרות התקבלה שלא על-פי זכות שבדין. כאמור, במועד ביצוע ההתמחרות וההתחשבנות שלאחריה, היה חוב זה שנוי במחלוקת ולא הוכח. משעה שרכש התובע את החברה, כפי שפורט בהרחבה בהחלטות המפורטות לעיל בה"פ 231/02 – החברה נרכשה על התחייבויותיה ועל נכסיה. בכך התמצתה ההתחשבנות בין הצדדים. קשה לקבל טענה שלפיה מדובר בהתעשרות על חשבון התובע או שהיא התקבלה שלא על פי זכות שבדין שהרי התובע הוא בעל הזכויות הבלעדי בחברה ביום מתן פסק הדין וכשם שהנתבע לא היה מקבל סכומים כספיים אילו הייתה החברה זוכה כעת בסכומים כלשהם, אין מקום לחייבו בתשלום מחצית מחובות החברה. וודאי לא כאשר אלו יושבו לתובע במישרין.
4. לפיכך, אף אם לא הייתי מקבלת את הטענה להשתק בכל הנוגע לטענות להתעשרות שלא כדין – הרי שיש לדחות את התביעה מהטעמים המפורטים לעיל. אין לומר כי ההתעשרות הנטענת התקבלה שלא על-פי זכות שבדין. בהעדר הוכחה לכך, נדחית תביעת התובע בגין עשיית עושר ולא במשפט.

התביעה שכנגד

1. התביעה שכנגד הוגשה ע"י הנתבע ובה הוא טוען כי בעקבות מצג שווא שקרי של התובע, כלפיו, כלפי כונס הנכסים וכלפי בית המשפט המחוזי – הרי שהוא בעלים של 1,500 מ"ר בחלקה 11 גוש 19260 ולא מחצית מחלקה שגודלה 4,380 מ"ר. הנתבע טען כי עובדה זו משנה באופן דרמטי את מאזן הזכויות בין הצדדים ומפרה את האיזון היסודי בין הצדדים ולא היה מקום להמשיך ולראותם כשותפים שווים בקרקע ובחברה אלא לייחס לו 59% ולנתבע 41%. לטענת הנתבע, מדובר בהפרת חובה חקוקה, ביצוע מרמה, יצירת עיוות דין חמור ביותר, הטעיית הנתבע, הכונס ובית המשפט המחוזי, ויש לפסוק בגין הנזקים שנגרמו לו סכום של 1,114,483 ₪. הנתבע פירט את הנזקים שנגרמו והיקפם.
2. מנגד, טען התובע כי יש לדחות את התביעה מכמה טעמים: ראשית, התביעה מבוססת על הנחת יסוד מוטעית שכן חלקו של התובע היה – ונותר – 7/16 מתוך חלקה בשטח כולל של 10,584 מ"ר (כלומר 4,630 מ"ר). חלקו של הנתבע אשר הועבר לידיו בעסקה (2,190 מ"ר) נותר על כנו, ובידי חסן נותר שטח של 2,440 מ"ר; שנית, הטענה נדונה והוכרעה הן בבית המשפט העליון והן בבית המשפט המחוזי, ועל כן, קיים השתק פלוגתא והנתבע מנוע מלהעלות טענות אלו; שלישית, קיימת התיישנות ושיהוי רב וגם מטעם זה יש לדחות את התביעה.
3. הטענה העיקרית אשר על בסיסה נשענת התביעה שכנגד – ולפיה הנתבע אוחז ב-1,500 מ"ר כלל לא הוכחה. מצאתי כי חלקו של התובע – כפי שהיה וכפי שהוצג בפני הערכאות המשפטיות במהלך ניהול ההליכים המשפטיים בין הצדדים עמד על 2,440 מ"ר. בזמן ניהול ההליכים לא התברר, כפי שטען הנתבע, אחרת. גם לא כעת. דיי בכך כדי לדחות את התביעה.
4. במאמר מוסגר יצוין כי גם אם הייתי מקבלת את טענה זו של הנתבע, והתובע היה אוחז ב-1500 מ"ר במקרקעין במועד ביצוע ההתמחרות (ולא היא), ספק אם קיים היגיון בבסיס טענות הנתבע, שהרי חלקו של הנתבע כלל לא השתנה ולכל היותר, אחי הנתבע הוא בעל חלק מהזכויות במקרקעין. כך שהתביעה נשענת על הנחה נוספת שגויה – והיא שאילו נתון עובדתי זה היה נכון, שיעור ההחזקות היה מקנה לנתבע כ-60% בחברה ובמקרקעין – ולא כך.
5. אשר לטענת ההתיישנות. כאמור לעיל, חוק ההתיישנות קובע כי התיישנות בשאינו מקרקעין היא 7 שנים מיום שבו נולדת עילת התובענה (ס' 5 ו-6 לחוק ההתיישנות) ובפסיקה נקבע כי "עילת תביעה" היא מסכת העובדות המהותית שיוכל התובע להוכיח את פסק הדין (ד"נ 32/84 עיזבון ולטר נתן וויליאמס ז"ל נ' (in liquidation) (london) israel british bank, מד(2) 265 (1990); ע"א 242/66 יעקובסון נ' גז, פ''ד כא(1) 85 (1967)).
6. פסק הדין בו נפסקו זכויות אחי התובע, ניתן במהלך שנת 2002. אילו הייתה קמה לנתבע עילת תביעה – שכאמור ספק אם ניתן להתייחס כך לתביעה שכנגד – הרי שהיא קמה עם מתן אותו פסק הדין. אומנם, ההליך נוהל בדלתיים סגורות, אלא שלא התרשמתי כי יש לקבל את הטענה כי לנתבע נודע רק לאחרונה על אודות עילת התביעה. סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע כי "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". אולם, הערת אזהרה נרשמה לטובת אחיו של התובע כבר ביום 28/02/1995; הנתבע היה ער להליך אשר התנהל בבית המשפט לענייני משפחה והיה מודע למחלוקת שבו; ולכן לא מצאתי כי הנתבע, בשקידה סבירה, לא היה יכול לדעת את העובדות המהוות את עילת התובענה על אף גרסתו בפניי ולפיה לא ידע על תוצאות ההליך והתוצאה הוסתרה ממנו, כפי שטען.
7. אשר לטענות למעשה בית דין - ספק אם יש לקבל את הטענה להשתק פלוגתא, זאת מהטעם שטענות הנתבע מבוססות על הטעיה או מצג שווא אשר הציג התובע בפניו, לרבות במהלך ההליכים שבהם נקבעו קביעות עובדתיות אלו. הקביעות שאוזכרו על ידי התובע בערכאות המשפטיות מתייחסות לשטח כנתון עובדתי שאינו שנוי במחלוקת ואין בהן ממצא פוזיטיבי אשר דן במחלוקת המועלית בפניי – ועל כן, קביעות עובדתיות אלו, להבדיל מממצאים, אינם מהווים השתק. עם זאת, מכל הטעמים עליהם עמדתי לעיל, ממילא אין בכך כדי לשנות מהמסקנה אליה הגעתי ושלפיה יש לדחות את התביעה שכנגד.
8. סוף דבר,

התביעה העיקרית נדחית במלואה.

התביעה שכנגד נדחית.

בשים לב לתוצאה אליה הגעתי ועל מנת שלא להרבות במחלוקת אשר ממילא ניטשת כבר שנים ארוכות בין הצדדים ומסרבת לגווע, אני מורה כי כל צד יישא בהוצאותיו ובהוצאות שכר טרחת בא כוחו.

ניתן היום, ל' סיוון תשפ"א, 10 יוני 2021, בהעדר הצדדים.