רקע וטענות הצדדים

בפניי תביעת נזיקין לפי חוק הפלת"ד. התובעת, ילידת 1970, נפגעה בתאונת דרכים ביום 25.5.2011. לטענתה כתוצאה מהתאונה סבלה מכאבים בצוואר ובראשה וסובלת מפסוריאזיס בכפות ידיה וברגליה. תחילה הוגשה תביעה בתיק 24250-07-12 (להלן:"התביעה המקורית") אך תביעה זו נמחקה מחוסר מעש.

הנתבעת טענה, כי יש לסלק את התביעה על הסף, ובהחלטתי המפורטת מיום 06.03.20 דחיתי את בקשתה של הנתבעת כבקשה מקדמית לדחות את התביעה מחמת התיישנות, וקבעתי כי מינוי המומחה מטעם בית המשפט ייכנס לתוקפו.

מחוות הדעת מומחה מטעם בית המשפט עולה, כי לתובעת נותרה נכות צמיתה מהתאונה בשיעור של 20% בגין מחלת הפסוראזיס בה לקתה. הצדדים הגישו תחשיבי נזק ובהחלטתי מיום 16.04.20 נתתי לצדדים הצעה אותה דחתה התובעת, והתיק נקבע להוכחות.

דיון ההוכחות התקיים ביום 28.10.21 בו העידה התובעת והמומחה מטעם בית המשפט פרופ' דן בן אמיתי.

הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב, התביעה ביום 17.03.22 וההגנה ביום 29.03.22.

לטענת הנתבעת, התאונה קרתה מעל 7 שנים מהגשת התביעה שלפניי, והתביעה המקורית לא מפסיקה את מרוץ ההתיישנות, לאור זלזול התובעת בהליכי ביהמ"ש. נגד התובעת הוצא צו כינוס והיא הייתה מצויה בהליך פש"ר ומיוחסת לה התנהלות בחוסר תום לב שכן לא עדכנה את בית המשפט בסיבות אשר בעטיין לא התקדם התיק.

לטענת התובעת היא התקשתה לנהל את ענייניה עקב קשיים כלכליים שאף הביאו לפתיחת תיק פש"ר, אך כשההליך הסתיים בהפטר חובותיה, יכלה לחזור ולתבוע.

לטענת ב"כ התובעת סעיף 15 לחוק ההתיישנות חל במקרה הנדון שכן התביעה המקורית נמחקה. פועל יוצא מכך הוא שכל התקופה מיום הגשת התובענה הקודמת ועד למחיקתה לא תחשב למנין תקופת ההתיישנות.

לטענת ב"כ הנתבעת החריג לתקופת ההתיישנות אשר מופיע בסעיף 15 אינו חל שכן התובעת היא אשר זנחה את התביעה המקורית ולכן אינה יכולה להנות מהחריג. לא זו אף זו התברר כי מדובר ביותר מסתם זניחה של התביעה אלא בהתחמקות מכוונת בכדי שכספי התביעה לא יגיעו לתיק הפש"ר.

כאמור לעיל, כטענת סף דחיתי את דרישת סילוק התביעה על הסף, שכן רציתי לשמוע את עדותה של התובעת ולהתעמק בראיות בטרם אחליט בסוגיית ההתיישנות לגופו של עניין.

פסק דיני זה יהיה תמציתי כהנחיית תקנה 129 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי תשס"ח – 2018.

דיון והכרעה

מועד ההתיישנות "הכללית" נקבע בסעיף 5(1) לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958 (להלן: "החוק"), הקובעת שהתקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן: "תקופת ההתיישנות") היא- בשאינו מקרקעין – שבע שנים.

סעיף 6 לחוק, קובע כי "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". הפסיקה קבעה כי יום לידתה של עילת התובענה הוא היום שבו "מתקיימות כל העובדות החיוניות הנדרשות לביסוס תביעה שניתן להצליח בה ולזכות בסעד המבוקש" (ראו ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5) 166, 175 (2003); ע"א 9413/03 אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים, פס' 20 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה (22.6.2008); רע"א 901/07 מדינת ישראל – הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל, פס' 39 (19.9.2010)).

מוסד ההתיישנות הינו תוצר של איזון בין שני קווי מדיניות מתחרים:

• שיקולים המצדיקים מניעת בירור תביעות שלא הוגשו במועד.
• שיקולים המצדיקים בירור תביעות באיחור בהתחשב בנסיבות שגרמו לכך.

(ראו טל חבקין, התיישנות [הוצאת נבו-2014] בעמ' 21).

המונח "עילת תובענה" נבחן בהקשר לדיני ההתיישנות. הנטייה הרווחת בפסיקה הינה לפרש את הוראות ההתיישנות בצמצום, כיוון שההתיישנות פוגעת בזכות החוקתית של הגישה לערכאות ומונעת מהניזוק לממש את זכותו המהותית (ע"א 2242/03 אברהם נ' רשאד; ע"א 2387/06 פלונית נ' טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ; ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים פ"ד לח 678 ,673 (3); ע"א 242/66, יעקובסון נ' גז פ"ד כא 85 (1)).

איתור המועד הנכון להתגבשותה של עילת תביעה לצורך בחינת תחילת מרוץ ההתיישנות נגזר מהמגמות שמוסד ההתיישנות ביקש להשיג תוך ניסיון לאזן ביניהם וכדבריו של השופט ברק ב-ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד לח (4) 558 ,554:

"דיני ההתיישנות באים ליצור איזון עדין בין האינטרס של המזיק הפוטנציאלי לבין האינטרס של הניזוק הפוטנציאלי, תוך שמירה על אינטרס הציבור כולו. הגינות כלפי המזיק משמעותה מחייבת להגיע לזמן שבו יוכל המזיק לשחרר עצמו מסכנתה של התביעה. אין לדרוש ממנו שמירת ראיות לזמן בלתי מוגבל, מה גם שבמשך הזמן הדברים אובדים ונשכחים".

ובהמשך:

..."הגינות כלפי הניזוק משמעותה אפשרות הניתנת לו להכין את תביעתו כראוי ולתבוע את נזקו. אינטרס הציבור הוא שזמנו המוגבל של בית המשפט יוקדש לטיפול בבעיות ההווה וכי בתי המשפט לא יעסקו בעניינים שאבד עליהם הכלח...".

מועד גיבושה של עילת התביעה לצורך התיישנות נגזר, על כן, משילוב המטרות האמורות המבקשות לאזן בין הגורמים השונים תוך מתן משקל ראוי לכל אחד מהם.

החריג להתיישנות

סעיף 15 לחוק ההתיישנות מורה, כדלקמן:

"הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תביעה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התביעה ובין דחייתה".

במקורו הוחל סעיף 15 על מצבים שבהם התביעה הראשונה נדחתה מטעמים טכניים שונים, ולא נתקיים בה כל דיון לגופה (ראה אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, סיגא/נבו, 2013, בתוך: פרק ו' – עילה – התיישנות, עמ' 195).

ההלכה היא שבגדר המונח "נדחתה" יבוא כל מקרה שבו תובענה הגיעה לסיומה באופן שאינו יוצר מעשה בי-דין (ראה השופט ש' לוין, בהסכמת השופטים מ' בייסקי וא' גולדברג, ברע"א 68/89 "צור" חברה לבטוח בע"מ נ' מחמוד (3.8.89)).

טל חבקין מצטט מדברי ההסבר לחוק ההתיישנות, 1958 ומציין כך:

"סעיף 16 [כמספרו בהצעת החוק] מוסיף הוראה חדשה, לפיה אם נדחתה תביעה ללא דיון בגופו של ענין אלא על סמך טענות פרלימינריות כגון חוסר סמכות וכדו', לא יובא במנין תקופת ההתיישנות אותו פרק זמן שבין הגשת התביעה ודחייתה כדי לא לקפח את בעל הדין שהפסיד את זמנו בגלל טעות פורמלית בהגשת התביעה".

חבקין סובר, כי ההסבר מעיד על כוונת המחוקק שלא למנות את תקופת ההתיישנות כשהתובענה נמחקה מחמת טעות פורמלית. ההסבר אינו מזכיר מצב שבו התביעה נמחקה עקב רשלנות בניהולה מצד התובע, כל שכן במצב של זלזול באינטרס של הצד שכנגד או באינטרס הציבורי" (טל חבקין, התיישנות, עמ' 340).

בת"א (שלום נת') 2978/05 אבו זייד נ' מועצה מקומית מג'דל אל שמס (7.12.2006) השופט קינר עמד על שתי גישות בפסיקה לעניין פרשנות הסעיף: לפי גישה אחת, מקום שהתובע התרשל בניהול תובענתו והיא נמחקה מחמת טעמים שהיו תלויים בו, לא תהא תחולה לסעיף 15 לחוק ההתיישנות. לפי גישה שנייה, סעיף 15 יחול גם במקרה של התרשלות מצד התובע בניהול תובענתו, ובלבד שאין מדובר בחוסר תום לב או בשימוש לרעה בהליכי משפט החורגים מחלוף הזמן כשלעצמו.

נקודת האיזון הראויה השתנתה עם כניסתן לתוקף של תקנות סדר הדין החדשות, המחייבות את בית המשפט לקחת בחשבון בהחלטותיו לא רק את האינטרסים של בעלי הדין בתיק הספציפי אלא גם את אינטרס הציבור, בניצול יעיל של משאבי השיפוט בגדרי השיקולים המתחרים.

ומן הכלל אל הפרט

התביעה בת"א 24250-07-12 הוגשה ביום 12.07.12. בתיק הוגשו בקשות להארכת מועד לעשיית מעש ביום 30.12.12, 02.03.13, 07.11.13, 19.05.15, 15.11.15, 02.02.16. ביום 29.03.16 נמחקה התביעה מחוסר מעש. ביום 06.04.16 הוגשה בקשה בהסכמה לחידוש התביעה. ביום 14.07.16 נשלחה התראה חדשה על מחיקה מחוסר מעש. ביום 15.08.16 הוגשה בקשה למתן ארכה לעשיית מעש וביום 16.11.16 נשלחה התראה אחרונה למחיקה בחוסר מעש, והתיק נסגר לבסוף ביום 18.01.17. תביעתה החדשה של התובעת (תיק זה) הוגשה רק כעבור שנתיים ימים.

בחקירתה השיבה התובעת (עמ' 16 ש' 22 בפרוט' מיום 28.10.21):

"עו"ד אייזנברג: תאמרי לי במהלך השנים, ואת לא חייבת להשיב לי, במהלך השנים היו לך הכנסות לא מדווחות?

העדה, גב' אביגד: כן.

עו"ד אייזנברג: בגין?

העדה, גב' אביגד: בשנים הראשונות עבודה במלצרות.

עו"ד אייזנברג: כן, איזה שנים ראשונות?

העדה, גב' אביגד: בשנים הראשונות שלאחר פשיטת הרגל, כשעזבתי את הנדל"ן שראיתי שזה לא מה שיצליח לפרנס אותי זה כבר היה עם התפרצות, לאחר ההתפרצות הפסוריאזיס הלכתי לעבוד במלצרות בחוף הים.

עו"ד אייזנברג: באיזה שנים?

העדה, גב' אביגד: אני לא זוכרת בדיוק את השנים, אני זוכרת שזה היה הדבר שעשיתי אחרי הנדל"ן שראיתי שאני לא מצליחה להיכנס ל, אני לא מצליחה להיכנס לתחום, הייתי חייבת להתפרנס וזה מה שעשיתי, כמה זמן? אני חושבת שעד סיום השנה הראשונה שעבדתי אצל משה, בערך אולי עד 2014 משהו כזה.

עו"ד אייזנברג: אוקי, במשך כמה זמן בערך? שנה? שנתיים?

העדה, גב' אביגד: משהו כזה.

עו"ד אייזנברג: אוקי, והיה לך עוד עבודות לא מדווחות?

העדה, גב' אביגד: לאחר מכן.

עו"ד אייזנברג: כן.

העדה, גב' אביגד: כן.

עו"ד אייזנברג: מה?

העדה, גב' אביגד: יש את ה, האישה שגרתי אצלה שבעצם שילמתי שכר דירה מאוד מאוד נמוך והשאר היה בעצם, פשוט להיות שם, להיות חברה, לעזור לסייע במה שאפשר.

עו"ד אייזנברג: אוקי, ועוד עבודות?

העדה, גב' אביגד: היו עבודות נוספות שעשיתי כן.

עו"ד אייזנברג: שלא, שאני לא רואה אותם בדו"ח רציפות ביטוח.

העדה, גב' אביגד: כן, עשיתי כל מה שצריך כדי להתפרנס בתקופה ההיא, מכיוון ש,

עו"ד אייזנברג: שהם?

העדה, גב' אביגד: מכיוון ש,

עו"ד אייזנברג: שהם?

העדה, גב' אביגד: מכיון ש, ואני חוזרת ואומרת לא היה לי חשבון בנק והייתי צריכה להתקיים.

עו"ד אייזנברג: איזה עבודות?

העדה, גב' אביגד: עשיתי עבודה של, הייתי נותנת, יש לי יכולת כזאת לעשות שיחות יעוץ, הכוונה, מהעולם הרוחני, התפתחות עצמית, עבודה פנימית.

עו"ד אייזנברג: את קוראת בקפה אני מבין?

העדה, גב' אביגד: גם קוראת בקפה.

עו"ד אייזנברג: אוקי, ועבדת בזה תקופה ארוכה?

העדה, גב' אביגד: נכון.

עו"ד אייזנברג: אוקי,

העדה, גב' אביגד: אני לא עבדתי בזה אני עובדת בזה."

בתביעה הראשונה עברו 4.5 שנים עד שנסגר התיק מחוסר מע"ש כשמעבר להגשת כתב תביעה לא נעשה בו דבר. אמנם חלק מהבקשות הוגשו בהסכמה ובנימוק כי הצדדים מנהלים מו"מ אך מתשובותיה של התובעת בדיון ההוכחות עולה חשש כבד שמא ניצלה את ההליך בחוסר תום לב הן בהעלמת הכנסות מול הכנ"ר והן בהשהיית התביעה בתיק הפלתד. לתובעת היה ייצוג בתביעת הפלת"ד הראשונה אך בא כוחה לא יכול היה להשיגה, אך במקביל נוהל הליך פשיטת רגל ע"י מייצג. גם העובדה שהתביעה הוגשה בסמוך ולאחר ההפטר ובזמן ניכר לאחר מחיקת התביעה המקורית פועלת לרעת התובעת, ותומכת בטענות הנתבעת.

אני סבור כי הוכח ברמת ההוכחה הנדרשת בדין האזרחי שהתובעת נמנעה מלפעול בתיק הפלתד על מנת לשמור לעצמה את כספי הפיצויים חלף העברתם לידי כונס הנכסים ובכך פעלה בחוסר תום לב המצדיק אי החלת סעיף 15 לטובתה. משכך, דין התביעה להידחות, כדרישת ההגנה.

על אף שיכולתי לסיים את פסק דיני בשלב זה, ראיתי לנכון להתייחס גם לסוגיית הנזק, במידה ויוגש ערעור וערכאת מציעא לא תראה עין בעין את עמדתי דלעיל.

דיון בעניין הנזק

הנכות

בתחום אורטופדי מונה פרופ' דני בן אמיתי כמומחה מטעם בית המשפט אשר קבע בחוות דעתו כי לתובעת נותרה נכות צמיתה בגין התאונה בשיעור 20%.

ב"כ התובעת המלומד טוען כי מצבה הכלכלי של התובעת התדרדר לאחר שהתפרצה אצלה מחלת הפסוריאזיס ולפיכך יש לקבוע כי נכותה הרפואית מהתאונה הינה בשיעור 20% כפי שקבע פרופ' בן אמיתי.

ב"כ הנתבעת המלומד טוען כי מצבה הכלכלי של התובעת הורע עוד טרם התרחשות התאונה, אך התובעת לא יידעה את המומחה בדבר.

בחקירתו ענה פרופ' בן אמיתי (עמ' 22 ש' 7 בפרוט' הדיון מיום (28.10.21):

"עו"ד אייזנברג: אוקי ולצורך ההליך שלנו, לדעתי זה יסייע מאוד לכבוד בית המשפט אם תוכל להעריך מניסיונך וממומחיותך, אם קבעת 20% נכות שזה המצב הצמיד שקבעת לתובעת, מה מתוך אותה נכות אתה מייחס לתאונה שלדעתנו הייתה קלה מאוד ולמצב הכלכלי שלדעתנו היה קשה מאוד שלה.

העד, ד"ר בן עמיתי: תראה קשה לי לכמת את זה לאחוזים אבל אני אומר שוב, בגלל סמיכות הזמנים של התאונה וההופעה של הפריחה שלמעשה אז היא התחילה, המחלה, אני מניח שלפחות חצי מהאירוע אני הייתי משייך לתאונה, אני לא יכול לשלול את האפשרות שמחצית אחרת נגרמה גם על ידי נסיבות אחרות. אני לא יכול לשלול את זה."

לאור תשובותיו של המומחה על דוכן העדים, אני קובע שנכותה הרפואית של התובעת כתוצאה מהתאונה, תעמוד בשיעור של 10%.

לעניין הנכות התפקודית, הלכה פסוקה היא שבדרך כלל דין הקביעה בקשר לנכות הרפואית, תסב גם על הנכות התפקודית, עם זאת, הקביעה בסופו של דבר נתונה לבית המשפט ולשיקול דעתו (ראו ע"א 516/86 "אררט" חברה לביטוח בע"מ נ' שמעון אזולאי, פ''ד מ(4) 690).

התביעה טענה כי יש להעמיד את הנכות התפקודית בשיעור של 25% בשל ההפרעה ברמה הפיזית שהמחלה גורמת לה כגון קושי בהליכה, התובעת אינה יכולה ללחוץ ידיים, מתקשה לרחוץ כלים, אינה יכולה לבצע פעילות ספורטיבית וכן נפגע לה הבטחון העצמי בשל הבושה ממראה ידיה ורגליה.

משעיינתי בכלל החומר הרפואי שבתיק אני סבור כי לפי סוג וטיב הנכות ממנה סובלת התובעת והשפעתה על תפקודה של התובעת, תעמוד נכותה התפקודית המשוקללת של התובעת בשיעור של 10%.

הפסדי השתכרות

סבורני כי במקרה דנן יש קושי משמעותי לאמוד את ההפסדים שנגרמו כתוצאה מהנכות התפקודית ולפיכך יש להעריך את הפיצוי בגין ראש נזק זה על דרך האומדן (ראו ע"א 525/74 אסבסטוס וכימיקלים חברה בע"מ נ' פזגז חברה לשווק בע"מ (10.07.76) פ"מ ל(3) 281, בעמ' 284 וכן ע"א 801/89 אהרון כהן נ' יוסף שבאם , מו (2) [18/03/1992] וכן ד. קציר בספרו "פיצויים בשל נזקי גוף" מהדורה רביעית בעמ' 857-858).

על כן אם הייתי מקבל את התביעה, הייתי פוסק לתובעת פיצוי גלובאלי עבור הפסד השתכרות בעבר ופגיעה בכושר השתכרותה לעתיד כולל הפסדי פנסיה בסך 100,000 ₪.

עזרת הזולת

התובעת מחשבת באופן גלובאלי את הוצאתיה בגין ראש נזק זה בסך 50,000 ₪.

ההגנה טוענת שלא הוכחה כל הוצאה בגין ראש נזק זה .

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ושקלתי את סוג וטיב הנכות ממנה סובלת התובעת, אם הייתי מקבל את התביעה הייתי מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת בגין ראש נזק זה סכום גלובאלי בסך 5,000 ₪.

הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד

התובעת חישבה את הוצאותיה בגין ראש נזק זה על דרך האומדנה בסכום גלובלי של 206,000 ₪. הנתבעת טוענת שכל הטיפולים ניתנים במסגרת סל הבריאות ולפיכך אין לשלם בגין ראש נזק זה ומציעה תשלום של 7,500 ₪.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים סבורני שאם הייתי מקבל את התביעה הייתי מעמיד ראש נזק זה על סכום גלובלי של 10,000 ₪.

כאב וסבל

על פי אחוזי הנכות הרפואית וגיל התובעת, סכום הפיצוי המגיע בראש נזק זה משוערך ומעוגל היה עומד בסך 18,000 ₪, באם הייתי מקבל את התביעה.

סוף דבר

התביעה נדחית והתובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 18,000 ₪.

באם התביעה הייתה מתקבלת, הייתי פוסק לתובעת את הסכומים דלעיל בצירוף הוצאות ושכר טרחת עו"ד, על פי הדין.

יתכן שתוצאת פסק דין זה גורמת עוול לתובעת שלא מקבלת פיצוי על התאונה, אך מאידך, אין להתעלם מהעוול שנגרם לנושים (שניזוקו גם הם באופן עקיף מהפגיעה של התובעת בתאונה ופשיטת הרגל), כשכספי פיצוי בגין התאונה נשלל מהם ומצאו את עצמם עם חובות אבודים בעת ההפטר, כתוצאה ממעשיה ומחדליה של התובעת.

המזכירות תמציא פסק דין זה לצדדים בדואר רשום

ניתן היום, י"א ניסן תשפ"ב, 12 אפריל 2022, בהעדר הצדדים.