לאחר שעיינתי בתשובה ובתגובה לתשובה לא מצאתי לשנות מעמדתי לפיה לבית משפט זה לא נתונה סמכות לתת צו מניעה או צו עיכוב פעולות. להלן אתייחס בקצרה לעיקרי טענות המבקשים:

1. הצדדים אינם חולקים כי בית משפט זה יונק סמכותו מהוראת סעיף 55 לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984. אין חולק גם כי בסעיף זה – בשונה מסעיף 75 לאותו חוק – לא קיימת הסמכה של בית משפט זה ליתן צווי עשה או צווי מניעה.
2. המבקשים בתגובתם להחלטתי למדים על קיומה של סמכות בית משפט זה לתת צו מניעה בהיקש מההלכה בע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג (3) 840 (1989)). אינני סבורה כי הנדון דומה לראיה. באותו מקרה היה מדובר בקיום סמכות פורמלית ליתן צו מניעה בהליך אזרחי כאשר ההלכה קבעה כי אין לתת צו מניעה ויש לאפשר את הפרסום. המקרה שלפניי הוא שונה. ההלכה הפסוקה רשאית לקבוע כי בית משפט שיש לו סמכות לתת צו מניעה לא ייתן צו כזה אך ההפך איננו אפשרי, דהיינו שבית משפט שאין לו סמכות לתת צו מניעה יוציא מלפניו צו כזה ללא הסמכה חוקית. ואחרון: סעיף 13ב1 לחוק שמירת הניקיון תשמ"ד – 1984 אינו רלוונטי. מדובר בחוק שהוא חקיקה ראשית של כנסת ישראל ולא חקיקת עזר עירונית. החוק, בחלקים הצריכים לענייננו, אינו נדרש לפעולות בית משפט אלא לפעולות גורמים מנהליים שונים ואין ללמוד מן החוק דבר לעניין קיום סמכות לתת צו מניעה בנסיבות מקרה זה.
3. הבקשה נדחית.

ניתנה היום, ב' סיוון תשע"ט, 05 יוני 2019, בהעדר הצדדים.