ב"כ המבקשות: עו"ד איתמר כץ ועו"ד יהב בטיטו

ב"כ המשיבה: עו"ד משה זוארץ

בקשה לסעד זמני של עיכוב הליכי הוצאה לפעול שיזמה המשיבה לגביית חוב שלטענת המבקשות קוזז כדין.

1. בתמצית: הצדדים ניהלו הליכי בוררות רחבי היקף, סופם בפסק בורר, שאושר, אשר חייב את המבקשות לשלם למשיבה סכום משוערך של כ-2.16 מיליון ₪, סכום שעליו אין המבקשות חולקות, והן אף שילמו כ-1.5 מיליון ₪ הימנו. סכום של כ-657 אלף ₪ קיזזו, בגין כספים שהעבירה המבקשת 1 למשיבה, זאת במהלך ניהול הבוררות. השאלה אם למבקשות אכן עומדת זכות הקיזוז נתונה במחלוקת, שבלב בקשה זו, ועיקרה: לשיטת המבקשות, המדובר בהלוואה, שניתנה לבקשת מנהל המשיבה מר יניב חזיזה, כפי שעשתה המבקשת גם בעבר, וזאת נוכח המצב הקשה שלו ושל המשיבה, ואף על מנת שיהיה בידו לתמוך במשפחתו של אחיו, שנפטר בנסיבות טרגיות, הכל לפי תיאור המבקשות. מר חזיזה הסכים מפורשות, כעולה מן הספחים להמחאות שבאמצעותן הועברה ההלוואה, כי המדובר ב"הלוואה שתקוזז מפסק הבורר", והנה משניתן פסק בורר ואושר, קוזזה ההלוואה. טוענת המשיבה מנגד: אכן את הכספים קיבלה (סעיף 102 לתשובה), אולם זאת רק כ"עזרה" (קרי מענק, לא הלוואה) לבני משפחת חזיזה, הווי אומר – לא כסכום הניתן לקיזוז מפסק הבורר. ספחי ההמחאות, היא טוענת, אינם אלא זיוף.

2. המשיבה פתחה הליך הוצל"פ בגין יתרת החוב מפסק הבורר (כחישובה), בעוד המבקשות העלו טענת "פרעתי", שעה שיתרת החוב לסברתה היא בת קיזוז כנגד ההלוואה הנטענת. בשלב ראשון עוכבו הליכי ההוצל"פ כנגד הפקדת ערבות בנקאית של 500,000 ₪. כב' רשם ההוצל"פ מצא כי אין לו סמכות עם זאת להכריע בשאלת הקיזוז, ועל כן נדרשו המבקשות להגשת תובענה בבית משפט זה בדרך של סעד הצהרתי, שלפיו הקיזוז הוא כדין. בגדרו באה הבקשה לסעד זמני, של עיכוב הליכי ההוצל"פ עד להכרעה בתובענה, היא הבקשה הנתונה להכרעתי. בסוגיית מאזן הנוחות הטעימו המבקשות כי אם יועברו הכספים לידי המשיבה ומשם לבעל השליטה שלה, ואז יימצא כי הקיזוז נעשה כדין, לא יהיה בידן לקבל השבה של הכספים, נוכח מצבם הקשה של המשיבה ובעל השליטה בה. אין ברצונן לאחוז בכספים, אלא רק להבטיח שלא יירדו לטמיון, הדגישו, ועל כן הן נכונות להפקיד כל סכום שיידרש בקופת בית המשפט כתנאי לעיכוב ההליכים. צו ארעי ניתן, עד לבירור הבקשה לסעד זמני, כפוף לערובות.

3. השיבה המשיבה, אם נתמצת: פסק בורר שיש לקיימו ואין כל עילה לעיכוב ביצועו. לגוף הטענות, מענק ולא הלוואה כאמור, וכל מסמך נוגד אינו אלא זיוף. למאזן הנוחות הסתפקה בטענה כי החשש של המבקשות בעניין יכולת ההיפרעות מן המשיבה במקרה הצורך הוא "בלתי מבוסס", ואם ראתה המבקשת 1 לתת הלוואה ללא בטוחות, מה לה לטעון עכשיו באשר למצבם הכלכלי של המשיבה ובעליה. המבקשת, מצדה, חידדה טענותיה בתגובתה. הצדדים שניהם השכילו להסכים להכרעה על יסוד הכתובים, שללא ספק היא המתאימה וחוסכת המשאבים כאן, שעה שלא בגדרי הבקשה לסעד הזמני ניתן יהיה ללבן שאלות דוגמת אותנטיות מסמכים.

4. ולאחר העיון: דין הבקשה להתקבל. בניגוד לסברת המשיבה, איננו עוסקים בשאלה של עיכוב ביצועו של פסק בורר שאושר. פסק הבורר בעינו, ואיש אינו חולק עליו. סברת המבקשות, בפשטות, כי הוא בוצע במלואו, שכן עומדת להן זכות הקיזוז. עלינו לשאול עצמנו אפוא האם לכפות על המבקשות להעביר (ולשיטת המבקשות: להעביר ביתר) את הסכום שבמחלוקת, או שמא להשלים קודם את בירור התובענה, טרם חיובן לעשות כן. התשובה בנסיבות המקרה היא כי נשלים את הבירור תחילה.

מבחינת סיכויי התביעה, והדברים נאמרים כמובן לכאורה בלבד, הרי שטענת המשיבה כי "המבקשות לא הציגו כל בסיס לטענתן כי כספי התמיכה הינן 'הלוואה'" (פרק י"ד לתשובתן) ודאי אינה נכונה: בסיס לכאורה ודאי קיים, בדמות ספחי ההמחאות. מובן מאליו שעל המבקשות יהיה להתמודד עם טענות המשיבה כי אלו זויפו, אולם בשלב הנוכחי אין לשלול את האפשרות שתצלח דרכן. למותר לציין שעצם המהלך שבו צד מעביר לבר הפלוגתה שלו בהליכי בוררות כספים בעיצומם של הליכי בוררות הוא בלתי שגרתי, לשון המעטה, אולם השאלה כאן אינה האם הועברו – שכן המשיבה הודתה – אלא רק מה מעמדם של הכספים, הלוואה בת קיזוז מפסק הבורר שיינתן, או שמא מענק בלתי חוזק. דומה שדווקא גישת המשיבה, שלפיה כספים הועברו לידיה כמענק שלא תקום למבקשות כל זכות לקזזו מפסק הבוררות, בעיצומם של הליכי הבוררות, היא גישה הרחוקה עוד יותר מלהיות פשוטה, בפרט כך במכלול הנסיבות שהציגו המבקשות. ושוב – כל האמור הוא לכאורה בלבד.

אך עיקר הוא מאזן הנוחות. המשיבה פותחת את תשובתה לבקשה בציטוט האומר "תשלום שנדחה הוא תשלום שנחסך", שלאו ציטוט הוא אלא כנראה פרפראזה על האמירה מדיני המס שלפיה "מס שנדחה הוא מס שנחסך". אולם המבקשות אינן מבקשות לחסוך דבר, והן נכונות כאמור להפקיד כל סכום שיידרש, וממילא – גם את מלוא הסכום שבמחלוקת. הדבר היחיד שהמבקשות חפצות לחסוך הוא החשש שמא לאחר שתשלמנה, יתברר בתום התביעה כי עמדה להן זכות הקיזוז, אולם אז לא יהיה בידן להפרע מן המשיבה. חשש זה הוא בעל עוצמה. המבקשות ביארו היטב את טיב חששן, בעוד שהמשיבה הדפה את טענתן בשפה רפה. בפרט לא עלה בידה להפיס את הדעת באשר לסולבנטיות שלה, כאשר מלכתחילה נזקקה בעיצומם של הליכי בוררות לכספים (מענק, שיטתה) מבת הפלוגתא שלה, על מנת לתמוך ב"כל משפחת חזיזה, האלמנה והיתומים" (כאמור בתשובתה לטענת ה"פרעתי"). תהיות, שהמשיבה לא התיימרה לפותרן, עד כמה אותם כספים אכן מצאו דרכם לעזרה לאלמנה והיתומים של אחיו המנוח של בעל השליטה במשיבה, ודאי לא מסייעות להנחת הדעת באשר למידת הנחישות של המשיבה להשיב את הכספים אם כך תידרשנה לעשות בסיומו של ההליך העיקרי. לכך נוסיף: המשיבה נמנעה מלהעלות טענה סדורה שלפיה התשלום שבמחלוקת נחוץ לה באופן דחוף, טענה שעלולה הייתה להוות חרב פיפיות בדיון בסוגיית מאזן הנוחות. אולם כאשר אלו פני הדברים, תפקדנה המבקשות סכום שיהיה בו כדי להביא לסילוק מלוא החוב שבמחלוקת ביום פקודה, אם כך יוחלט, ומנגד ניתן יהיה להשיבו למבקשות במקרה שיימצא כי הדין עמן בטענת הקיזוז.

5. סוף דבר: הבקשה מתקבלת, כפוף להפקדת ערובה הולמת כמובן. ההליכים בתיק ההוצל"פ 508289-07-18 ימשיכו להיות מעוכבים עד החלטה אחרת בהליך העיקרי. הסכום שבמחלוקת, כאשר הוא משוערך, מגיע כדי קרוב ל-750 אלף ₪, טענו המבקשות, ולא חלקה המשיבה. סכום של 500,000 ₪ הובטח כבר בערבות בנקאית במסגרת תיק ההוצל"פ. סכום של 20,000 ₪ הופקד כערבון להבטחת הצו הארעי עד לסיום הבירור קצר המועד של הבקשה לסעד זמני במעמד הצדדים, שנסתיים עתה; זאת בנוסף לערבות צד שלישי. המבקשות תפקדנה אפוא בקופת בית המשפט ערבות בנקאית נוספת בסכום של 230,000 ₪, שבנסיבות תשמש כערבון, וזאת בנוסף להתחייבות העצמית והערובות שכבר הפקידו בקופת ההוצל"פ ובקופת בית המשפט, וזאת להבטחת המשיבה בגין כל נזק שייגרם לה כתוצאה ממתן הצו אם תפסק התובענה או יפקע הצו מכל סיבה אחרת. הפקדה עד יום 2.5.2019 שעה 13:30, בלוויית הודעה למשיבה כי עשו כן.

אשר להוצאות: שעה שהמשיבה השכילה לייעל את בירור הבקשה לסעד זמני, תשא היא בהוצאות על הצד הנמוך ממש, ותשלם למבקשות יחד שכר טרחתן בקשר עם הבקשה בלא קשר לתוצאות ההליך העיקרי, בסכום של 7,500 ש"ח.

המזכירות תודיע לצדדים.

ניתנה היום, י"ח ניסן תשע"ט, 23 אפריל 2019, בהעדר הצדדים.