1. לפניי שני הליכים שעניינם פסק הבוררת, עו"ד חנה מיזל חובב, מיום 26.2.2019. האחד, בקשה לאישור פסק הבוררת והשני, בקשה לביטולו מכוח סעיף 24(3) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן "החוק"). לשם הנוחות ייקראו בעלי הדין המבקשים לאשר את פסק הבוררות "המבקשים" והמבקשים לבטלו "המשיבים".

פתח דבר

1. לטענת המבקשים, נטלו המשיבים מקופת פרויקט בנייה סכומי כסף שלא להם ולכן פנו הצדדים לבוררות, שנמשכה תקופה העולה על 8 שנים. ביום 15.5.2012 ניתן פסק הבוררות הראשון בסכסוך בין הצדדים (להלן "פסק הבוררות הראשון") במסגרתו קבעה הבוררת, שעל המשיבים להשיב לקופת הפרויקט כל סכום שנטלו לעצמם שלא כדין. הבוררת לא פירטה את הסכומים והסתפקה בקביעה, שעל כל משיב להחזיר לקופת הפרויקט לפחות מיליון ש"ח או כל סכום אחר שנטל מקופת הפרויקט. כן פסקה שכל צד יישא בהוצאותיו. שני הצדדים עתרו בנפרד לבית המשפט בבקשה לבטל את פסק הבוררת. בית המשפט אימץ את קביעות הבוררת אך השיב לה את ההכרעה להבהרת הסכום המדויק שעל המשיבים להחזיר לקופת הפרויקט וכל צד יישא בהוצאותיו לבקשות הביטול (הפ"ב (מחוזי-י-ם) 36463-06-12 נג'אר נ' מזרחי לא פורסם, מיום 24.11.2013).
2. ביום 12.4.2018 ניתן פסק הבוררת השני (נספח ג' לתגובת המבקשים לבקשה לביטול פסק הבוררות להלן "פסק הבוררות השני") בו פורטו חיובי המשיבים. בניגוד לפסק הראשון, פסקה הבוררת, שהמשיבים ישלמו את הוצאות המבקשים ממועד כתיבת פסק הבוררות הראשון ועד כתיבת פסק הבוררות השני.
3. בקשה לתיקון טעות סופר שנפלה לטענת המשיבים בקביעת ההוצאות (נספח ד' לתגובה לבקשה לביטול פסק הבוררות) נדחתה, והבוררת קבעה שמדובר בתיקון הפסק ולא טעות סופר, שאינו בסמכותה. המשיבים הגישו לבית המשפט המחוזי בקשה לתיקון או ביטול פסק הבוררת השני. בדיון בבקשה, ביום 24.11.2013, הגיעו הצדדים להסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין, לפיה אושרו כל החיובים שנקבעו בפסק הבוררות השני, למעט סעיף 19ב, שקבע הוצאות משפט ושכר טרחה בסך 274,861 ש"ח לטובת המבקשים. מתוך סכום זה, נקבע שעל המשיבים לשלם למבקשים 136,946 ש"ח, וחישוב יתר ההוצאות הוחזר לבוררת, לדון בטענות הצדדים ביתרה שנותרה (137,915 ש"ח) (הפ"ב (מחוזי-י-ם) 52799-06-18 מזרחי נ' נג'אר לא פורסם, מיום 11.11.2018).
4. ביום 26.2.2019 ניתן פסק הבוררת השלישי (נספח ח' לתגובה לבקשה לביטול פסק הבוררות, להלן "פסק הבוררות השלישי") בו פסקה הבוררת, שחלק מטענות המשיבים ביחס לחישוב ההוצאות הועלו לראשונה בבית המשפט המחוזי ואין להידרש להן שכן לא הועלו במועדן לפיכך אין לשנות את החלטותיה בנוגע ליתרת הסכום שנפסק בפסק הבוררות השני. כן פסקה הבוררת שכר טרחה והוצאות נוספים לטובת המבקשים בסך 30,500 ש"ח עבור הדיון וכתיבת הפסק השלישי. ביום 27.2.2020 הגישו המבקשים בקשה לאישור פסק הבוררת השלישי (הפ"ב (מחוזי-י-ם) 66056-02-19 נג'אר נ' מזרחי) וביום 20.03.2019 הגישו המשיבים בקשה לביטולו (הפ"ב (מחוזי-י-ם) 48145-03-19 עובד נ' נג'אר). לאור תיקון החוק, לבית משפט השלום הסמכות העניינית לדון בבקשות, הדיון הועבר וההליכים אוחדו.

מסגרת הדיון

1. לטענת המשיבים, טעתה הבוררת וכללה בחישוב ההוצאות קבלות שלא היה בסמכותה להכיר בהן, שמועדן חל בין מועד מתן פסק הבוררות הראשון, 15.5.2012, ומועד החזרת הדיון לבוררת לתיקון והבהרה בפסק הבוררות השני ביום 24.11.2013. לשיטתם, תקופה זו מאופיינת בהוצאות עבור הליך בקשת ביטול הפסק הראשון, ביחס אליו פסק בית המשפט המחוזי שכל צד יישא בהוצאותיו. החלטת הבוררת לכלול קבלות מתקופה זו בחישוביה מהווה, לטענתם, חריגה מסמכותה. לעומתם, טענו המשיבים, שלמרות קביעת הבוררת בפסק השלישי, טענות אלו נכללו בכתבי טענותיהם שבפסק השני. עוד טענו, כי התעלמות הבוררת מטענות אלה בפסק השלישי מהווה סירוב מפורש לקיים את פסק דינו של בית המשפט המחוזי שהורה לה לדון בהן. לסיום, מלינים המשיבים על כך שהבוררת חייבה אותם בסכום נוסף 30,500 ש"ח על דיון אחד וכתיבת הפסק המשלים.
2. המבקשים טוענים, שביטול פסק הבוררות הינו צעד קיצוני בהתאם לעילות הביטול בסעיף 24 לחוק שיש לפרשן באופן דווקני. לטענתם, הפסק השלישי מפורט ומבוסס דיו וגם אם נפלה בו טעות, הסיבה לה אינה טעות הבוררת, אלא המשיבים לא הציגו את טיעוניהם באופן ברור ומשכנע. עוד טענו, שהפסק השלישי דן בפסיקת הוצאות, נושא שערכאות הערעור נמנעות בדרך כלל מלהתערב בקביעות ערכאות קמא. לטענתם, בית המשפט שהשיב את ההכרעה בהוצאות, לא תחם את סמכות הבוררת, למעט הרף לפסוק בין 0 לבין 137,915 ש"ח, יתרת הסכום שנפסק בפסק הבוררות השני ולכן הפסק השלישי ניתן בסמכות מלאה ואין לבטלו.

פסיקת הוצאות ושכר טרחה בפסק הבוררות

1. מוסד הבוררות הוקם לפתור סכסוכים מחוץ לבית המשפט להקלת העומס. לצד יכולת הצדדים לתחום את גבולות סמכות הבורר, הביקורת השיפוטית נועדה לשמור על תקינות הבוררות ולכן מוגבלת לעילות המוגדרות בחוק, המיושמות באופן צר ודווקני, שמטרתה ליתן תוקף לפסק הבורר ולא לבטלו. בבואו לאשר או לבטל פסק בורר, אין בית המשפט משמש ערכאת ערעור על הבורר והשאלה אם טעה הבורר אינה נמנית בעילות הביטול בסעיף 24 לחוק (רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פ''ד נז(6) 605; דנ"א 9563/03 יוסף כדורי נ' נעים כליף (גולן) לא פורסם, מיום 1.4.2004;‏ גורן בוררות עמ' 23-24 (2018)).
2. ככלל, ההכרעה בסוגיה של הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד מסורה לשיקול דעתה הרחב של הערכאה המבררת והדבר נכון גם ביחס להליכי בוררות (רעב (מחוזי-חי') 19006-10-17 שרלי אזולאי נ' יחיאל (זכריה) נדב לא פורסם מיום 4.9.18). בע"א 1242/15 מ. אדלר הנדסה בע"מ נ' יחזקל קטן לא פורסם, מיום 12.4.16 הורה בית המשפט העליון על ביטול קביעת בית המשפט המחוזי בפסיקת הוצאות ושכר הטרחה, והשיב את קביעת הבורר על כנה, תוך בחינת אמות המידה הנוגעות לגבולות ההתערבות בפסיקת הוצאות ושכר טרחה: "...הכלל המשפטי הנודע מורנו כי "ברגיל אין מקום לערעור שעילתו היחידה היא שיעור ההוצאות" (הערעור האזרחי 500-499) והתערבות מצד ערכאת הערעור בהכרעה בנדון שמורה למקרים שבהם נפל פגם יסודי בשיקול הדעת של הערכאה הראשונה. כמאמר השופט (כתוארו אז) א' גרוניס: "לא אחת נקבע כי רק במקרים חריגים תתערב ערכאת הערעור בפסיקת הוצאות... עמדה זו של ערכאות הערעור נובעת מכך שלערכאה הדיונית ניתן שיקול דעת רחב ואף רחב מאוד בשאלה מה סכום ההוצאות ושכר הטרחה שיושת על בעל הדין שהפסיד בדינו... העניין פשוט וברור: הערכאה הדיונית היא זו שבפניה נשמע ההליך, והיא זו המודעת לדרך התנהלותם של בעלי הדין וליתר הגורמים המשפיעים על קביעת שכר הטרחה וההוצאות. בין גורמים אלה יש למנות את אופייה של התובענה ומידת מורכבותה, הסעד המבוקש והיחס בינו לבין הסעד שנפסק, היקף העבודה שהושקעה על ידי בעל הדין בהליך ושכר הטרחה ששולם או שבעל הדין התחייב לשלמו. הדרך שבה פועל בעל דין הינה מרכיב חשוב בקביעת שכר הטרחה וההוצאות. בעל דין שאינו נוהג באופן יעיל וגורם להארכה שלא לצורך של ההליך, עלול למצוא עצמו נושא בשכר טרחה בשיעור גבוה מן המקובל, אם הפסיד בסופו של יום. לעומת זאת אם בעל הדין האמור זכה בהליך אפשר שלא ייפסקו לזכותו הוצאות כלל או שייפסקו אך בסכום מוקטן... ודוק. דברים אלו נכונים כאשר מדובר בערעור בזכות, וכל שכן כאשר מדובר בערעור ברשות. דברים אלו נכונים בפרט, כאשר מדובר בבקשות רשות ערעור המוגשות מכוח סעיף 29ב לחוק הבוררות, על רקע אמת המידה הקבועה בסעיף. בענייננו, לא התקיימו נסיבות חריגות שהצדיקו התערבות בקביעת הבורר בעניין ההוצאות ושכר הטרחה. קביעתו של הבורר הייתה מנומקת, והיא התבססה בין היתר על התנהלות הצדדים בהליך הבוררות. אף אם ניתן היה לפסוק לעניין ההוצאות ושכר הטרחה באופן שונה, אין לומר שקביעה זו אינה סבירה, או שנפלה בה "טעות מהותית ביישום הדין". פשיטא שקביעה זו לא הצדיקה מתן רשות ערעור למשיב, משהיא לא עמדה באמת המידה הקבועה לכך בסעיף 29ב לחוק. בשל כך, מסקנתי היא, וכך אציע לחבריי לקבוע, כי יש לבטל את קביעתו של בית המשפט המחוזי, ולעומתה לקבוע כי לא היה מקום ליתן למשיב רשות ערעור בעניין זה. כפועל יוצא מכך, תבוטל קביעת בית המשפט המחוזי בעניין ההוצאות ושכר הטרחה, ותושב על כנה קביעת הבורר".

דיון והכרעה

1. לטענת המשיבים, חרגה הבוררת מסמכותה כשהכירה בפסק הבוררות השני בקבלות שהגישו המבקשים מהתקופה בה היתה תלויה ועומדת הבקשה לאישור פסק הבוררות הראשון וכן כשהתעלמה בפסק הבוררות השלישי מהחלטת בית המשפט המחוזי לדון בטענות בקשר לקבלות.
2. בפסק הבוררות השני נקבע, שהוצאות הצדדים עבור פסק הבוררות הראשון לא יכללו בהוצאות ההליך. לפיכך קבעה הבוררת, שהקבלות שהוגשו לה שתאריכן קודם וסמוך ליום 15.5.2012, מועד פסק הבוררות הראשון, לא יחושבו במסגרת הוצאות הפסק השני. המשיבים טענו, שהבוררת טעתה והיה עליה להכיר בחשבוניות שהוגשו מיום 25.11.2013 בלבד, מועד השבת הדיון לבוררת מבית המשפט המחוזי לראשונה. לטענת המשיבים, החלטת בית המשפט המחוזי, לא לפסוק הוצאות בבקשת הצדדים לביטול הפסק הראשון, מונעת מהבוררת לפסוק הוצאות עבור אותה תקופה. בפסק הבוררות השלישי, פסקה הבוררת, שטענות אלו לא נטענו בפניה, אלא לראשונה בבית המשפט המחוזי ולכן אין לדון בהן, שכן המועד להעלאתן חלף.
3. מעיון בכתבי הטענות בבוררות עולה, שבבקשת המשיבים הראשונה לבוררת, לתיקון פסק הבוררות השני, הכירו המשיבים במועד הפסק הראשון, כמועד שממנו יש להכיר בהוצאות המבקשים. בסעיף 4 לבקשת הנתבעים לתיקון טעות חישוב בפסק הדין השני טענו המשיבים "בהתאם לקביעת הבוררת הנכבדה היה לפיכך מקום להכיר בחשבוניות שצורפו על ידי עו"ד שוב חל מיום 6.8.012 ועד ליום 24.10.2017..." (נספח ד' לתגובה לבקשה לביטול פסק הבררות). משכך, הכירו באותה בקשה באופן מפורש, בקבלה מיום 7.8.2012, כחלק מ"ניהול ההליך המשפטי לביטול או תיקון פסק הבוררות הראשון". המשיב 2, מר חביב, הודה שהמשיבים הכירו בתחילה, במועד פסק הבוררות הראשון כמועד חישוב ההוצאות, אך טענו, שמועד חישוב ההוצאות מאוחר יותר, בבקשתם בבית המשפט המחוזי, לנוכח החלטת הבוררת שבקשתם אינה בסמכותה (ש' 1-15 בעמ' 10 לפרוטוקול).
4. בהתאם לפסק הבוררות השלישי, הוגשו לבוררת, קבלות הצדדים לפני מתן פסק הבוררות השני בכדי שתאמוד את ההוצאות במקום פסיקת סכום הוצאות גלובלי. במהלך אותה תקופה לא השיגו המשיבים על הקבלות שתאריכן לפני החזרת הדיון לבוררת. המשיבים ציטטו מסיכומים שהוגשו לבוררת בהליך השני, כהוכחה לכך שטענותיהם בנוגע למועד חישוב ההוצאות הועלו בפני הבוררת לפני הדיון בבית המשפט המחוזי. המשיבים לא הגישו את מלוא כתב הטענות, אך גם בציטוטים אלו מועד חישוב ההוצאות הוא מועד פסיקת פסק הבוררות הראשון ולא מועד החזרת ההליך לבוררת בפסק הבוררות השני (ס' 28 לסיכומי המשיבים).
5. המשיבים הודו בבית המשפט, שבפנייתם הראשונה, לא טענו טענות שהעלו בבית המשפט המחוזי לעניין מועד חישוב ההוצאות. משכך נכונה קביעת הבוררת, שהיה על טענות אלו להישמע בפניה לפני פסק דינה השני. אמנם בית המשפט המחוזי לא פסק בטענות אלו והחליט להשיבן להכרעת הבוררת אך אין בכך תמיכה בטענות המשיבים או הגבלת סמכות הבוררת. הליך הבוררות בכל גלגוליו התפרש על תקופה ארוכה מאוד, מעל לשמונה שנים והחלטת בית המשפט להשיב את הדיון לבוררת נבעה מהיכרותה את הצדדים, התנהלותם וטענותיהם. בית המשפט המחוזי שהשיב את הדיון לבוררת, לפסק השלישי, הסתפק בקביעת גבולות ההוצאות.
6. המבקשים הגישו לבוררת קבלות בסך 314,044 ש"ח מתוכן אישרה סך 274,861 ש"ח בלבד תוך בחינת כל קבלה. אין לבטל או להתערב בפסק הבוררת מפורט ומנומק, וגם מכיון שנוגע להוצאות, עניין ה מסור לשיקול דעת רחב, וערכאת הערעור ממילא ממעטת להתערב בהם (ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק", פ"ד ס(1) 391, רעא 2316/10 יקותיאל בן יעקב נ' ישראל בלונדיר לא פורסם מיום 6.3.2011).
7. לא מתקיימות נסיבות חריגות, המצדיקות התערבות בפסק הבוררות. החלטתה המנומקת של הבוררת, התבססה, בין היתר, על התנהלותם של הצדדים בהליך הבוררות, הדרך בה פעלו, היקף תביעותיהם, התוצאות של ההליכים הרבים אשר הובאו בפניה במהלך הבוררות. יתירה מכך, אפילו ניתן היה לפסוק את ההוצאות ושכר הטרחה באופן שונה, אין לומר כי קביעה זו של הבורר אינה סבירה או שנפלה בה טעות בישום הדין, אשר יש בה לגרום לעיוות דין.
8. לאור האמור, הבקשה לאישור פסק הבוררות השלישי מתקבלת והבקשה לביטולו נדחית. המשיבים יישאו בשכר טרחת עורך דין והוצאות המבקשים בסכום כולל 18,000 ש"ח.

ניתנה היום, כ"ד אלול תש"פ, 13 ספטמבר 2020, בהעדר הצדדים.