עניינו של תיק זה בהתנגדות לביצוע שטר שהגיש הנתבע ביחס לשטר חוב ע"ס 1,331,382 נושא תאריך 13.1.2014. התובעת היא המוטבת על פי השטר ועושה השטר היא חברת נתיבי ערוער בע"מ (להלן: "נתיבי ערוער"). שמו של הנתבע מופיע על גבי השטר במקום המיועד לשמות הערבים ולצד שמו מופיעה חתימה הנחזית להיות חתימתו כערב (שטר זה יכונה להלן: "השטר").

הבקשה שבפני היא בקשת התובעת להורות על הבערת הדיון בתובענה לבית משפט השלום בתל אביב וזאת בהתאם לתניית שיפוט ייחודית המופיעה על גבי השטר עצמו ולפיה: "הסמכות המקומית הייחודית לדון בכל סכסוך נשוא שטר החוב מסורה לבתי המשפט המוסמכים בישראל, במחוז תל אביב – יפו בלבד" (להלן: "תניית השיפוט").

הנתבע מתנגד לבקשה וטוען כי במסגרת סעיף 4 לבקשתה לביצוע השטר ציינה התובעת כי הסמכות הייחודית מסורה לבית המשפט השלום בנתניה, היינו במחוז מרכז מן הטעם שהעסקה בוצעה בנתניה. כן טען הנתבע כי הוא הגיש ללשכת ההוצל"פ בקשה להעברת מקום הדין לבאר שבע, התובעת נמנעה מלהגיב לכך ולהתנגד לכך בהזדמנות הראשונה. עוד הוסיף הנתבע כי טענתו בהתנגדות היא שחתימתו על השטר זויפה וממילא אין רלוונטיות לתניית השיפוט. הנתבע מוסיף וטוען כי על פי תקנות סדר הדין האזרחי התמ"ד – 1984 (להלן: "תקנות סד"א") קיימת סמכות מקומית לבית המשפט שבתחומו מקום מושבו של הנתבע וכן המקום שנועד לקיום ההתחייבות, וההתחייבות של התובעת כלפי נתיבי ערוער יועדה לביצוע במחוז דרום.

התובעת הגיבה לתגובת הנתבע ודחתה את טענותיו. התובעת הצביעה על כך שאין כל רלוונטיות לכללי הסמכות שבתקנות סד"א כאשר קיימת תניית שיפוט ייחודית. לעניין טענת הזיוף טענה התובעת כי מדובר בטענה שאין לבוחנה בעת בחינת שאלת הסמכות והדיון בה יתקיים במסגרת בחינת התובענה עצמה. התובעת טענה כי אין שחר לטענה כאילו לא טענה בעניין הסמכות בהזדמנות הראשונה ולגבי בקשתה שהתיק יתברר בבית משפט בנתניה טענה כי דובר בטעות סופר על גבי טופס הבקשה לביצוע בלבד, שאינו "כתב תביעה".

דיון

1. תקנה 109ב(ג1) לתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם - 1979 (להלן: "תקנות ההוצל"פ") קובעת כי הנתבע רשאי לבחור האם להגיש ההתנגדות ללשכת ההוצאה לפועל שאליה הוגשה הבקשה לביצוע או "ללשכה שליד בית המשפט שאליו ניתן היה להגיש את הבקשה לביצוע התביעה כתובענה לפי תקנות סדר הדין, אלמלא הוגשה ישירות לביצוע בהוצאה לפועל" ובמקרה כזה עליו לפרט "את הטעמים שלפיהם לבית המשפט הסמכות".
2. על פי תקנה 3 לתקנות סד"א, לתובע מסורה הזכות לקבוע היכן תתנהל התובענה, בכפוף לזיקות השונות הקבועות בתקנה, לרבות "מקום יצירת ההתחייבות" [תקנה 3(א)(2)].
3. משהוגשה התנגדות לביצוע שטר, אין הוראות חוק ההוצאה לפועל ותקנותיו חלות עוד, אלא תקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984 (להלן: "תקנות סד"א". ראה למשל רע"א 8858/13 שרה צרפתי נ' אולמר רפאל תנורי חימום בע"מ). הסמכות המקומית מסורה לערכאה שאליה היה רשאי מגיש הבקשה לביצוע השטר להגיש תביעה בסדר דין מקוצר, בהתאם לאחת החלופות הקבועות בתקנה 3 לתקנות סד"א:

"...משעה שהוגשה התנגדות – חלות תקנות סדר הדין האזרחי... הסמכות המקומית לדיון בהתנגדות לביצוע שטר מסורה לערכאה אליה רשאי היה מגיש הבקשה לביצוע שטר להגיש תביעה בסדר דין מקוצר (ראו ד' בר אופיר הוצאה לפועל – הליכים והלכות (מהדורה שביעית, 2013) 1007-1006 (להלן בר אופיר); ראו גם ע"א 211/73 שורפה נ' וקסלר, פ"ד כח(1) 512)...

... בבקשה לביצוע שטר יש לציין את "בית המשפט שלו הסמכות לדון במשפט מבחינת המקום, במקרה של הגשת התנגדות". ואולם, פשיטא כי הצבעה על בית משפט מסוים בבקשה לביצוע שטר ... אינה בחינת כזה ראה וקדש... על הזוכה לנמק מדוע הסמכות לדון בהתנגדות מסורה לבית משפט מסוים... ככל שסבור החייב (מגיש ההתנגדות), כי בית המשפט בו נקב הזוכה בבקשת הביצוע נעדר סמכות מקומית לדון בהתנגדות לפי כללי הסמכות המקומית שבתקנה 3 לתקנות סדר הדין האזרחי, פתוחה בפניו הדרך להגיש בקשת רשות ערעור על החלטת רשם ההוצאה לפועל המורה על העברת הדיון בהתנגדות לאותו בית משפט (לפי סעיף 80(ב) לחוק ההוצאה לפועל), או לטעון להיעדר סמכות מקומית בפני בית המשפט אליו הועבר הדיון בהתנגדות ..." (סעיף ח' ואילך לפסק הדין).

1. אלא שבמקרה דנן, התובעת היא שבחרה לציין על גבי בקשת הביצוע כי היא מעוניינת שהתובענה תתברר בבית משפט בנתניה, השייך למחוז שונה מזה המופיע בתניית השיפוט. בקשת הביצוע היא המקום שבו יש על האוחז בשטר לנקוב את מחוז השיפוט המועדף עליו. אין מקום אחר לעשות כן, שהרי המסמך היחיד המצורף לבקשת הביצוע הוא השטר עצמו. ממילא, כאשר בוחר אוחז בשטר לציין על גבי בקשת הביצוע כי רצונו שההליך, ככל שתוגש התנגדות, יתברר במחוז אחר מזה הנקוב בתניית השיפוט, יש בכך גילוי דעת מיניה וביה, שהוא אינו עומד על תניית השיפוט וברגע שבחר לוותר על זכותו על פי תניית השיפוט הרי שנסללה הדרך לבחון את שאלת הסמכות המקומית על פי החלופות הקבועות בתקנה 3 לתקנות סד"א, כאמור. אין חולק כי לבית המשפט במחוז הדרום סמכות מקומית לדון בהתנגדות מכוח החלופות הקבועות בתקנה 3 הנ"ל ובכלל זה מקום מושבו של הנתבע.
2. אמנם, התובעת טוענת כי ציון בית המשפט בנתניה כמקום המועדף עליה לקיום הדיון בהתנגדות נבע מטעות, ברם לטענה זו לא צורפה כל ראיה ולו בדמות תצהיר לתמיכה בה ולא הוסבר מה גרם לאותה טעות נטענת ומדוע לשיטתה יש לשוב ולהעניק משקל אך ורק לתניית השיפוט שעל גבי השטר.
3. ויוסף: אילו השיקולים נגד היעתרות לבקשה היו מסתכמים בבחירת מחוז השיפוט על גבי בקשת הביצוע, יתכן שלא היה בכך די על מנת להתגבר על תניית השיפוט, נוכח הוראת תקנה 5 לתקנות סד"א הקובעת כי "היה קיים הסכם בין בעלי הדין על מקום השיפוט, תוגש התובענה לבית המשפט שבאזור שיפוטו מצוי אותו מקום" וגישת בתי המשפט לפיה יש לכבד הסכמה בדבר סמכות מקומית [ראה למשל ברע (י-ם) 1376/99 מנשה לוי – חברה לבנין בע"מ נ' עודד שפיר, ת"א 60375-03-17 יצקוביץ ואח' נ' יקבי ברקן בע"מ והאזכורים שם, תא (ב"ש) 26960-06-18 שמעון אלקיים נ' שקד רון ודרורית אדריכלות והנדסה בע"מ].

ברם, במקרה דנן ישנו שיקול נוסף שיש ליטול בחשבון והוא טענתו הגורפת של הנתבע שחתימתו על גבי השטר, כערב, זוייפה.

אכן, כפי שטענה התובעת, קיימת פסיקה הקובעת שככלל בית המשפט לא יבחן את תוקפה של תניית שיפוט במסגרת דיון בבקשה להעברת מקום הדיון מכוחה, אולם כאשר במוקד כתבי הטענות ניצבת טענת זיוף, תניית השיפוט חדלה מלהוות מחסום בלתי עביר, וכדברי בית המשפט העליון בבש"א 57/98 אתר נ' בנק ירושלים, פ"ד נב(3) 481). :

"אכן, בית-המשפט אינו בוחן את תוקפה של תניית השיפוט במסגרת בקשה להעברת מקום דיון. אולם, כאשר ביסוד כתבי-התביעה וההגנה בתביעות השונות עומדות טענות זיוף... חדלה התניה מלהוות מחסום בלתי עביר להעברת מקום הדיון".

1. בענייננו, טענת המבקש היא טענה גורפת שלפיה אין הוא חתום כערב על גבי השטר. ככל שתתקבל טענה זו – והנטל הראשוני להפריכה בבוא היום וככל שתתקבל ההתנגדות, מונח לפתחה של התובעת דווקא, כמי שמבקשת להסתמך על החתימה – הרי שלכאורה תוקפה של הערבות יפקע ועימו, במישור היחסים של הצדדים לתיק דנן, תוקפה של תניית השיפוט הנקובה בשטר.
2. דעתי היא שבמקרה שלנו, בפרט בצירוף הקושי הניבט נוכח בקשת התובעת על גבי בקשת הביצוע, לטענת הזיוף יש משקל גם בשלב זה של בחינת הבקשה להעברת מקום הדיון. טענה זו רלוונטית בבוא בית המשפט לשאול עצמו האם עלה בידי הטוען את טענת הזיוף להתגבר על אותו "מחסום" שתיאר בית המשפט העליון בעניין אתר נ' בנק ירושלים הנ"ל ושקבע לגביו שחדל להיות "בלתי עביר".
3. לעניין טענת הנתבע כי בכך שהתובעת לא הגיבה לבקשת הנתבע שהוגשה ביום 31.3.19 ללשכת ההוצל"פ בחיפה (שם נפתחה הבקשה לביצוע) להעביר את הדיון לבית המשפט בבאר שבע יש כדי להוביל לקביעה שהיא לא התנגדה לכך בהזדמנות הראשונה, יש לדחותה. ראשית, אין בתיק כל אינדיקציה לכך שהתובעת קיבלה את הבקשה הנ"ל וכי היא נדרשה להגיב לה או שנתנה לה הזדמנות להגיב לה קודם למתן החלטת רשם ההוצל"פ מיום 17.4.19 שהורתה על העברת ההתנגדות לדיון בבית המשפט בבאר שבע. שנית, כפי שצוין מעלה, הזכות לקבוע את מקום הדיון מסורה לתובע, היינו האוחז בשטר והיות שהאוחז בשטר ביקש להורות על העברת הדיון לבית המשפט בנתניה, מן הטעם ששם היה מקום העסקה, לכאורה היה מקום להורות על העברת הדיון למחוז המרכז, כבקשת התובעת ולא למחוז באר שבע, או למצער, להעביר את הבקשה להעברת הדיון לבאר שבע, לתגובת התובעת.

עם זאת, כאמור, מצאתי כי יש למקום להורות על דחיית הבקשה מסיבות אחרות. כמו כן, אין בפני בקשה מצד התובעת להעביר את הדיון בתיק לבית המשפט במחוז מרכז, גם לא כאפשרות חלופית, וממילא אין באמור כדי להביא לשינוי בתוצאה.

לאור אלו, בכלל זה בשים לב למבוקש בבקשת הביצוע, בצירוף המשקל שיש להעניק לטענת הזיוף העומדת בבסיס ההתנגדות, הבקשה להעברת מקום הדיון נדחית.

לעניין הוצאות הבקשה, אני נמנע מפסיקתן במופרד מן ההוצאות שתיפסקנה, ככל שתיפסקנה בסיום ההליך, והן תילקחנה בחשבון בבוא העת, ככל שמי מן הצדדים יעמוד עליהן.

ניתנה היום, י' סיוון תשע"ט, 13 יוני 2019, בהעדר הצדדים.