הצדדים לתובענה

1. התובעים הם אחים ובניו של המנוח חסן חוסין נג'אם ז"ל (להלן: "חסן") שנפטר בתאריך 05/04/03 והותיר אחריו צו ירושה לפיו התובעים הם יורשיו.
2. הנתבעים גם הם אחים. הנתבעים הם יורשיו של המנוח נימר ח'וטבא ז"ל (להלן: "נימר"), אשר היה נכון למועדים הרלוונטיים לתובענה זו, בעלים של חלקים נרחבים בחלקה 41 בגוש 17511 מאדמות הכפר ריינה (להלן: "החלקה"), יחד עם אחרים. במהלך חייו ביצע נימר מספר של עסקאות מכר וכיום נותרו רשומות בשמו 206783/870496 חלקים מן החלקה הנ"ל.

טענות התובעים

1. לטענת התובעים, רכש אביהם בשלוש הזדמנויות שונות, חלקים מזכויותיו של נימר בחלקה הנ"ל כדלקמן:

א. שטח של 500 מ"ר נטו בשנת 1957, נרכש על פי ייפוי כח בלתי חוזר שנחתם בידי הנוטריון הציבורי בנצרת שמספרו 256/8.

ב. שטח של 1,000 מ"ר נטו בשנת 1961, נרכש על פי יפוי כח בלתי חוזר שנחתם בידי הנוטריון הציבורי בנצרת שמספרו 150/19.

ג. שטח של 530 מ"ר נרכש לפי הסכם מכר שנערך בפני עדים, אך התובעים אינם מצליחים לאתרו כיום וגם העדים שבפניהם נחתם, הלכו כבר לבית עולמם .

(רכישה זו תיקרא להלן :- "הרכישה השלישית" או "הרכישה האחרונה").

1. לטענת התובעים מאז הרכישות הנ"ל ועד היום, הם החזיקו בשטחים אלו של 2,030 מ"ר ללא עוררין עד לפני מספר שנים ובין היתר בנו על השטח הנ"ל בהתאם להיתרי בנייה שקיבלו מבנים ובתים בהם מתגוררים הם ובני משפחותיהם.
2. לטענת התובעים, בשנת 2001 הגישו הנתבעים כיורשי נימר תביעה נגדם לפינוי חלק מן השטח הנ"ל. הדבר נעשה לאחר מועד פטירתו של נימר. עובר לאותו מועד נפטר גם חסן, אבי התובעים ולא ניתן היה לשמוע את עדותו באותה תביעה. ההליך בבית משפט השלום בנצרת נמשך כ- 11 שנים ובסופו ביום 02/06/13 ניתן פסק דין המורה לנתבעים לפנות חלק מהשטח הנ"ל, כפי שתבעו הנתבעים דנן, שם.

1. לטענת התובעים, על אף שניתן פסק הדין הנ"ל, הוא אינו קובע ממצאים בשאלת הבעלות ובית משפט זה מוסמך לדון בתביעתם וליתן פסק דין המקבל אותה.

טענות הנתבעים

1. הנתבעים טענו תתחילת כתב הגנתם כטענות סף, להתיישנות ולשיהוי ניכר בהגשת התביעה שגרם לנזק ראייתי. כמו כן טענו שיש לדחות את התביעה מחמת השתק, מניעות ושימוש לרעה בהליכי בית המשפט. עוד טענו כי יש לדחות את התביעה גם לגופה בהעדר ראיה לביצוע העסקאות הנ"ל.
2. אשר להתיישנות, נטען כי התביעה מוגשת בחלוף 60 שנה מתאריך הרכישה הנטענת, כאשר מדובר בזכויות חוזיות, לגביהן חלה התיישנות לאחר 7 שנים. לחילופין, גם אם מדובר בזכויות קנייניות שנרכשו, תקופת ההתיישנות לגביהן היא ל- 25 שנה וגם זו חלפה.
3. אשר לטענת השיהוי נטען כי לא הוצג הסבר מניח את הדעת מדוע ישבו התובעים בחוסר מעש 60 שנה ולא רשמו את זכויותיהם. נטען כי התובעים לא הגישו שום תביעה לבעלות עד להגשת תביעה זו בחלוף 60 שנה ממועדי הרכישה. נטען כי במקרה דנן מתקיימים שלושת הטעמים העומדים בבסיס הלכת השיהוי והם, קושי בשמירת ראיות והוכחות של הנתבעים, מניעת האפשרות לתכנון חייהם וכלכלת מעשיהם של הנתבעים וכן יצירת מצג של ויתור על התביעה מצד התובעים, הכל נוכח התקופה הארוכה של השיהוי. עוד נטען כי לנתבעים נגרם נזק ראייתי בשל כך שבינתיים נפטר אביהם ואף נפטרו יתר האנשים שלטענת התובעים מעורבים היו בעסקאות הנ"ל.
4. אשר לטענות ההשתק, המניעות והשימוש לרעה בהליכי בית המשפט, היפנו הנתבעים לטענה שטענו התובעים דנן כנתבעים בתביעת הפינוי ולפיה בעסקה השלישית כלל לא נערך מסמך בכתב. טענה זו עומדת בניגוד לטענתם כיום, שלפיה נערך הסכם, אך הוא לא אותר.
5. עוד טענו במסגרת זו להשתק פלוגתא המקים מחסום דיוני. לטענתם מדובר בשאלה עובדתית שכבר נדונה בין בעלי הדין בתביעת הפינוי ובין המשפט הכריע בה מפורשות לצורך פסק הדין שניתן ועל כן היא מקימה השתק פלוגתא.
6. בסעיף 19 (א) לכתב הגנת הנתבעים, הודו הנתבעים כי אביהם מכר לאבי התובעים 1,500 מ"ר מזכויותיו בחלקה בשתי העסקאות הראשונות. בהמשך כתב הגנתם הכחישו הנתבעים את כל טענות התובעים בנוגע לקיומה של עסקה שלישית נוספת (לגבי יתרת השטח של 530 מ"ר).

הסכמה דיונית

1. אשר לטענות לגופה של התביעה, אציין כי במסגרת הליכי ניהול התובענה חזרו בהם הנתבעים מטענתם באשר לשתי העסקאות הראשונות והכירו בהן. בפרוטוקול הדיון מיום 25.09.19 הצהירו אהדדי כדלקמן: "המחלוקת היא באשר לרכישה נטענת (שלישית) של התובעים של 530 מ"ר המוכחשת ע"י הנתבעים" (עמ' 1 ש' 9-10).

חומר הראיות

1. מטעם התובעים הוגשו:
2. ת/1 –תצהירו של סלים נג'אם אליו צורפו צו ירושה, נסחי רישום, ייפוי כח (בגין שתי העסקאות הראשונות), בקשות להיתר בניה, היתרי בניה ותוכנית מצבית של החלקה. כן צורף פסק הדין בתביעת הפינוי הנ"ל ומסמכים הנוגעים להליכי הפינוי בהוצל"פ.
3. ת/2 - תצהירו של אינג' בהא קעואר אליו צורפה מפת מדידה שנערכה בשנת 1964 וכן תכניות היתר בניה בהן הוטמעה התכנית הנ"ל.
4. מטעם הנתבעים הוגש נ/1 - תצהירו של חילמי חוטבא אליו צורפו פסק הפינוי הנ"ל, בר"ע שהוגשה על החלטה הדוחה מתן צו מניעה בתיק דנן, פרוטוקולים וכתבי בי דין מת. א 2949/01 (תביעת הפינוי בבמ"ש השלום), תכתובת עם מחלקת ההנדסה בעיריית נצרת וכן תשריטים .

דיון והכרעה:

1. הערה מקדימה – כל ההדגשות בקו אינן במקור, אלא אם נאמר אחרת.
2. אקדים עוד ואציין כי בשל העסקה השלישית שנותרה להכרעה, העלו הנתבעים מספר טענות סף שבגינן יש לדחות את התובענה, וביניהן טענה בדבר התיישנות התובענה, שיהוי, השתק, מניעות, מעשה בי דין ושימוש לרעה בהליכים. עם זאת, לא מצאתי מקום להידרש לטענות אלו שעה שהגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את התובענה לגופה, הכל כפי שאפרט להלן.
3. בסעיף 25 לסיכומיהם טענו התובעים כי הם הוכיחו כי חסן המנוח רכש את השטח הכולל של 2030 מ"ר. לטענתם, ככל הידוע להם מפי אביהם המנוח נערך הסכם מכר בפני עדים, ברם הם אינם מצליחים לאתרו והעדים שהיו להסכם הלכו לעולמם. עם זאת הם הוכיחו את הרכישה האמורה באמצעות ראיות אחרות. בתוך כך הפנו התובעים בסיכומיהם לבקשה שהגיש אביהם המנוח חסן לעיריית נצרת לקבלת היתר בניה על החלק שרכש עוד בשנת 1964 בה צוין כי "שטח המגרש שבבעלותו 2030 מ"ר" (נספח ה לת/1), לבקשה לקבלת היתר שהגיש המנוח חסן בשנת 1972, בה צוין כי שטח המגרש שבבעלותו עומד על 2030 מ"ר (נספח ו לת/1), לבקשה להיתר משנת 1978 שאף בה צוין כי שטח המגרש עומר על 2030 מ"ר וכן להיתר שניתן "ניתן על מגרש בשטח של 2030 מ"ר" (נספחים ז' – ח' לת/1). התובעים בסיכומים אף נסמכו על הטענה כי אבי הנתבעים מעולם לא התנגד לחזקתו של אבי התובעים בשטח הנ"ל ומעולם לא טען כי הם מחזיקים בשטח עודף וכי לראשונה עניין זה עלה בתביעה לפינוי שהגישו הנתבעים בשנת 2001.
4. עוד טענו בסיכומיהם כי בנוסף לכל הנ"ל, לאחר הגשת התובענה נמצאה על ידם ראיית הזהב, שהינה נספח א' לת/2. המדובר בתכנית מדידה שנערכה בתאריך 15.1.1964 ע"י המהנדס נעמאן דחדוח אשר קבעה את גבולות ושטח המגרש שרכש הקונה מר חסן (אבי התובעים) מאת נימר (אבי הנתבעים). בתשריט זה מופיעה חתימת המוכר וחתימת הקונה. לפיכך, הרי שאבי הנתבעים חתם על מסמך בו הוא מציין מפורשות כי מכר לחסן את השטח האמור. מכאן שהוכחה הרכישה הכוללת של 2030 מ"ר. (ראו סע' 23-25 לסיכומים).
5. מנגד לגרסה הנ"ל עומדת גרסת הנתבעים ולפיה לא הוכח כי היתה עסקה נוספת שלישית במסגרתה נמכר לחסן שטח מעבר ל- 1,500 מ"ר (סע' 18 וסע' 35 לסיכומי הנתבעים).
6. על פי סעיף 8 לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969 (להלן: "חוק המקרקעין") עסקה במקרקעין טעונה הסכם בכתב. דרישת הכתב הקבועה בסעיף 8 הנ"ל איננה אך דרישה ראייתית. היא דרישה מהותית ומשכך מותנה תוקפה המשפטי של ההתחייבות בקיומו של מסמך בכתב (ראו למשל - ע"א 8234/09 שם טוב נ' פרץ (‏21.3.2011)). נדרש כי הפרטים החיוניים והמהותיים לעסקה יהיו מוסכמים וכתובים. פרטים אלה כוללים, בין היתר, את שמות הצדדים, מהות הנכס, מהות העסקה, המחיר, זמני התשלום, הוצאות ומיסים (ע"א 649/73 קפולסקי נ' גני גולן, פ"ד כח(2) 291, 296 (1974)).
7. אמנם "במשך השנים ריככה ההלכה את דרישת הכתב. כיום קובעת ההלכה כי אין הכרח שיהיה חוזה כתוב וחתום על כל פרטיו ודקדוקיו. ראשית, אפשר כי מסמך המעיד על העיסקה, אף שאינו חוזה, יספק את דרישת הכתב ...אף אין הכרח שיהיה מסמך אחד המעיד על העיסקה, אלא די אם קיימת אסופת מסמכים שיש בהם ביחד, כשהם משלימים זה את זה, כדי להעיד על הפרטים המהותיים הנדרשים לעריכת העיסקה, אף אם כל מסמך לעצמו לא יספיק לצורך זה ...". (ראו - ע"א 986/93 קלמר נ' גיא, נ (1) 185 (1996), בעמ' 192) (להלן: "עניין קלמר").
8. בנוסף, נסללה הדרך להתגבר על דרישת הכתב במקרים מיוחדים ויוצאי דופן באמצעות דרישת תום הלב. המאפיין מצבים אלה הוא שעולה מהם "זעקת ההגינות" המצדיקה סטייה מדרישת הכתב (ראו עניין קלמר). עם כל זאת דרישת הכתב כתנאי ליצירת התחייבות תקפה לעשיית עסקה במקרקעין לא בוטלה וטעמיה שרירים וברורים.

ומן הלכה אל המקרה דנן

1. לאחר בחינת העדויות והראיות שהובאו בפני מצאתי כאמור כי לא הוכחה העסקה השלישית מושא המחלוקת.
2. ראשית, לא הוכח בפני מועד העסקה. בתצהירו לא ציין הנתבע 1 מתי נערך ההסכם השלישי שבגינו לכאורה נמכרה יתרת השטח לחסן. כאשר נשאל הנ"ל מתי אביו רכש את החלקים שצוינו בסעיף 7(ג) לתצהירו (קרי "יתרת השטח" מעבר לאותם 1,500 מ"ר) הוא השיב: "לפי מה שהוא אמר לי, אבא שלי, אני בזמנו אולי הייתי בן 5-6 שנים. מה שאמר לי אבא, בערך שנות ה- 60 או 62, ההסכם השלישי היה בשנות ה- 60. אני הייתי קטן" (עמ' 8 שורה 10-11). לאמור הנ"ל לא ידע להגיד בדיוק מתי נערך ההסכם אלא "בערך". כמו כן הנ"ל כלל לא היה עד בעצמו לעסקה שנערכה, אלא הוא ניזון מפי אביו אודות העסקה. מדובר אם כן בשילוב של עדות שמיעה, עם תוכן שמועה שאינו ממוקד אלא "בערך".
3. במהלך עדותו הופנה התובע 1 לנספח ו' לנ/1 שהינם סיכומים שהוגשו ע"י "הנתבע" (עז/ המנוח חסן שהתובעים בתיק דנן הם יורשיו) בתיק תביעת הפינוי (ת"א 2949/01) בהם מצויה גרסה אחרת למועד עריכת ההסכם. הנ"ל נשאל: במסגרת הסיכומים האלו ציינתם שרכשתם בשנות ה- 65 או 66", על כך השיב התובע 1: "לא לא לא, אבל זה לא העניין. אתה רוצה לחזור על מה שהיה? כל הבלאגן שיש עכשיו בגלל מה שהיה בזמנו בבית המשפט, בגלל מי שהוליך אותנו שולל", כאשר נשאל: "אבל הוא ייצג אותנו [ צ"ל אתכם] שנים רבות" הוא השיב: "כן ואנחנו לא רוצים לדבר עליו, הוא כבר נפטר ומה שהיה מת ולא רוצה לחזור עליו עכשיו" (עמ' 8 שורה 9-17). התובע 1 הכחיש כי ההסכם השלישי נחתם בשנים 65-66 כפי שצוין בסיכומי תביעת הפינוי הנ"ל, ומתשובתו הנ"ל עולה כי בא כוחם הקודם שייצג אותם בתיק תביעת הפינוי הוליך אותם שולל.
4. עם זאת, התובע 1 לא פירט כיצד הוא הולך שולל על ידי בא כוחו הקודם. כמו כן בהמשך עדותו העיד התובע 1, כי בא כוחם הקודם (עו"ד רסאם אבו ליל) אף המשיך לייצגם עד שנפטר (עמ' 10 שורה 20). כעולה מעדותו מיום 13.9.21: "נפטר לפני 4 שנים אני חושב. הוא ייצג אותנו עד שנגמר הדיון בבית המשפט השלום בכמה שנים." (עמ' 10 שורות 20-21).
5. אציין, כי פסק הדין בתביעת הפינוי ניתן בשנת 2013 כאשר בא כוחם הנ"ל המשיך לייצגם עד שנפטר לפני 4 שנים (ממועד עדותו בפני), קרי עד שנת 2017 . מהלך זה אינו מתיישב עם טענת התובע 1 כי הוא הולך שולל ע"י עורך הדין הנ"ל, ומתקבלת המסקנה כי מדובר בגרסה שאינה משכנעת ואף אינה אמיתית. לו היה מדובר בהתנהלות נטענת שכזו ("הולכת שולל") היה מצופה כי יורשי המנוח יפסיקו את ההתקשרות עם עו"ד זה ויפנו לחלופות אחרות. לא נתתי אמון בעדות זו.
6. אף הנתבע 2 שזומן כעד מטעם התובעים העיד בפני. דא עקא, הנתבע 2 העיד כי כאשר בוצעה העסקה השלישית הוא טרם נולד (עמ' 19 שורה 10), כך שוודאי שאין עד זה יכול לשפוך אור על פרטי העסקה.
7. התובעים צרפו אף את תצהירו של אינג' בהא קעוער (ת/2). מצהירו עולה כי הוא כלל לא היה עד לעסקה. לתצהירו צורפו מסמכים שונים שהוא איתר בעירייה. מסמכים שלטענת התובעים מלמדים על העסקה. אל מסמכים אלו אתייחס בהמשך.
8. לסיכום, העדים הנ"ל כלל לא היו עדים לעסקה. הם אינם יכולים לשפוך אור על השאלה אם נתקיימה העסקה.
9. במאמר מוסגר (תוך שיודגש כי בסיכומיו לא העלה ב"כ התובעים טענה זו כלל) אציין כי שלכאורה, לאור הטענה של התובע 1 כי מדובר בעסקה שנערכה בשנות ה- 60 , הרי שחוק המקרקעין ודרישת הכתב שבו אינו חלים עליה. ברם, על מנת לבסס תחולתו של דין קודם מחוייבים היו התובעים להוכיח בראיות מספקות את מועד העסקה וכי מועד זה חל בעת תחולת הדין הקודם. התובעים כשלו מלהוכיח זאת. על כן, משלא הוכח בפני מועד עריכת העסקה (אף לא הוגשו דיווחים למיסוי מקרקעין בעניין זה), איני מוצא מקום לדון במקרה דנן לאור הדין שקדם לחוק המקרקעין (סעיף 80 לחוק לחוק הפרוצדורה האזרחית העות'מנית). ברירת המחדל לדיון בקיומה של עסקה במקרקעין , בהיעדר הוכחה למועד עיסקה שקדם לחוק המקרקעין, הינה לדון בתובענה בהתאם לחוק המקרקעין בתוקפו דהיום.
10. אף התמורה בגין העסקה לא הוכחה בפני. כאשר נשאל התובע 1 "בכמה רכש אביך בהסכם השלישי? הוא השיב: "האמת, אני מה שידוע לי, אני הייתי בזמנו, כל הרכישות האלו הייתי בן 5 שנים ולא זוכר את הדברים האלה אבל מה שאבא שלי היה מספר לנו והשכנים, כולם נפטרו, שאבא שלי שילם ומצאנו ניירת אחת של עסקה אחת, ניירת של עסקה שנייה, הניירת הזו לא מצאנו אותה ואבא שלי עד לפני 2004 לערך, הוא אומר שהוא שילם ורכש עם העדים שהיו איתו" (עמ' 8 שורות 19-22). כאשר נשאל: " איזה עדים?" הוא השיב: "כולם נפטרו, אחד יוסף אל עבד, הוא נפטר בשנות ה- 70. אחד, ממשפחת מאסלח, נפטר לפני כמה שנים 5-6 שנים ככה. אחד, ממשפחת סעדי, נפטר לפני 15 שנה אני חושב. אחד, יעקובי, נפטר יותר יותר מ- 20 שנה, נפטר בערך בשנות ה- 70" (עמ' 8 שורות 24-26).
11. אם כן, הנ"ל לא רק ששמע על העסקה מאחרים ולא היה עד לה אלא שהעדים שלטענתו היו עדים לכאורה לקבלת התמורה כלל לא יכלו להעיד מכיוון שכולם נפטרו. האם בשל כך יש להקל על התובעים בנטל הוכחת תביעתם? התשובה החד משמעית היא בשלילה. בעניין זה אציין כי מקובלת עליי טענת הנתבעים, כי התובעים השהו שנים רבות את הגשת תביעתם. לו היו מגישים את תביעתם במועד מוקדם יותר היו יכולים לזמן לפחות חלק מהעדים הנ"ל על מנת לאשש את גרסתם. משלא עשו כן, אין להם להלין אלא על עצמם.

אף במסמכים שהוצגו בפניי(אליהם אתייחס בהמשך) לא ניתן למצוא כל אינדיקציה לתמורה שניתנה. משכך כאמור, תשלום התמורה לא הוכח.

1. בכל הנוגע לקיומו של הסכם בכתב להוכחת העסקה הנטענת, הצהיר התובע 1 בתצהירו, כי נערך הסכם מכר בפני עדים אף למרבה הצער הוא אינו מצליח לאתר הסכם זה והעדים שהיו להסכם כאמור הלכו לעולמם (סע' 6(ג) לת/1). אף במהלך עדותו אישר כי לא הצליח לאתר את ההסכם (עמ' 9 שורות 5-6). עם זאת, במסגרת ראיותיהם צרפו הנתבעים את סיכומי התובעים דנן בתיק תביעת הפינוי (נספח ו לנ/1) ובהם צוין בסעיף 3 לנספח זה כי המנוח רכש את זכויות נימר "ב- 3 מכות" בפעמיים הראשונות רכש חלקים של 500 מ"ר ו- 1,000 מ"ר כאשר לגבי הפעם השלישית זה "היה בשנת 1965/66 תאריך מדוייק לא ידוע ועל כן לא נערך מסמך בכתב". הנה אם כן, בגירסה מוקדמת שמסרו הנתבעים בהליך אחר, לא נתקיים הסכם בכתב כלל. גם זאת יש להוסיף לנימוקי אי קבלת הטענה לקיומו של מסמך בכתב.
2. סתירה נוספת לטענת התובעים בדבר רכישת השטח מושא העסקה השלישית והחזקה בו משך עשרות שנים (כפי שנטען), מצאתי בנספח ז לנ/1 שהינו מכתב מיום 11.12.15 שכותרתו: "תיק בניין 5030.. גוש 17511 חלקה 41 מגרש 4 מרשי עלוש (ניג'ם) עמאד ואח' ", שנשלח לעיריית נצרת ע"י עו"ד אבוליל ראסם (ב"כ יורשי חסן- התובעים דנן בהליכי הפינוי) ובו צוין בסעיף 6 כי: "הנני להבהיר שהתכנית שהוגשה על ידי מרשי מראה בבירור שהוא מחזיק ב- 1500 מ"ר נטו ולא מעבר לכך".
3. התובע 1 עומת אל מול מסמך זה והוא השיב: "לא ידוע לי וכל הבלאגן הזה בגלל ש- 10 שנים טבענו במים". (עמ' 10 שו' 16-18).

1. לסיכום עד כה, לא רק שהתובעים 1-2 כלל לא היו עדים לעסקה הנטענת, אלא שהתובעים בסיכומיהם מתעלמים מהסתירות הנ"ל ומבקשים ללמוד על הסכם שנטען כי נחתם מתוך צבר של ראיות אחרות כתובות, ובכללן – בקשות לקבלת היתר בנייה (נספח ה-ז לת/1) וכן היתר בנייה (נספח ח' לת/1). כמו כן מפנים התובעים ל"ראיית הזהב" שהינה מפת מדידה משנת 1964 נספח א לתצהירו של מר אינג' קעואר (ת/2). (ראו סע' 4-7 וכן סע' 16 לסיכומי התובעים).

אבחן להלן האם במסמכים אלו יש כדי ללמד על העסקה הנטענת.

1. תחילה לנספח ה' לת/1 לגביו הצהיר התובע 1 כי מדובר בבקשה להיתר בניה שהגיש אביו המנוח לקבלת היתר בניה על החלק שרכש בחלקה עוד בשנת 1964 בה צוין כי שטח המגרש שבבעלותו עומד על 2030 מ"ר. עיון בנספח ה' הנ"ל מעלה כי הוא ללא כותרת. כן צוין במסמך, כי העיר: נצרת, השכונה אדמות ריינה הגוש 17511 חלקה 41/4 בעל הקרקע והמבקש הינו: חסן חוסיין נג'ם, איזור: ב' שימוש המבנה: מגורים, שטח האדמה: 2030 מ"ר שטח המבנה: 89,89 מ"ר, שיעור 5%, נפח המבנה 269,67, המהנדס: נעמאן דחדוח, תאריך 15.1.64. באמצע העמוד בצד שמאל למילה "הערות" מופיעות המילים: "בטון מזויין", ו"בלוק". כן מצויה בצד שמאל באמצע העמוד חתימת המהנדס: נעמאן דחדוח וחתימת המבקש: חסן חוסין נג'ם. בתחתית העמוד מצויה חתימה ולידה צוין "ראש העיר נצרת" וכן צוין ליד החתימה "מליאת העיר נצרת". בשורה האחרונה בסוף העמוד צוין: "מאושר בהחלטה מס' 76 ישיבה 18 תאריך 22/2/64". אציין כי אין במסמך הנ"ל כדי ללמד על העסקה הנטענת. במסמך זה כלל לא צוין שמו של המוכר לא צוין תאריך העסקה אין כל חתימה מטעמו של המוכר (נימר) ואין בו כדי ללמד על תמורה שניתנה, זמני תשלום מיסים וכן מהות העסקה. אין על כן במסמך כדי להוות "התחייבות לעסקה במקרקעין" כדרישת החוק.
2. מכאן לנספח ו' לתצהיר התובע 1, שהינה לפי המוצהר (ת/1) בקשה להיתר בניה משנת 1972. מסמך בכתב דפוס (ככל הנראה פורמט של הוועדה לתכנון ולבניה באותן שנים), שעל גביו כתב יד. במסמך זה צוין כי מדובר בגוש 17511 חלקה 41/4 באדמות ריינה בעל הקרקע ובעל הבנין הינו חסן חוסין נג'ם, אדריכל - עזאת עויד ברח' 720 בית פרטי נצרת, שטח המגרש עומד על 2030 מ"ר ואחוז הבניה המותר הינו 36%, כאשר תיאור הבנין המוצע הינו 3 חדרים הול מטבח אמבטיה ומרפסת. בתוך המסמך קיימת טבלה ובה מפורט שטח הבניין בכל קומה, לרבות "קיים, מוצע, סה"כ וכן נפח ואחוז" בכל קומה. בסוף העמוד צוין תאריך 5/5/72 חתימת בעל הבקשה, חתימת האדריכל וכן מצויה חותמת של מהנדס עירית נצרת. הנה כי כן אף מסמך זה חסר פרטים מהותיים כגון שמו של המוכר חתימתו וכן התמורה שניתנה על מנת ללמד על העסקה הנטענת.
3. נספח ז' לת/1 שהינה לפי המוצהר בקשה להיתר בניה משנת 1978 – מדובר בבקשה שהוגשה על גבי טופס מובנה. בטופס מופיעים הפרטים שהינם הגוש 17511 חלקה 41 מגיש הבקשה ובעל הנכס הינו סלים נגם חסן, מכין הבקשה הינו עיזאת עוייד המהנדס הינו יוסף דיב. צוין כי שטח החלקה הינו 2030 ומטרת הבניה הינה למגורים - אירוח – עבודות – תעשייה- חקלאות – ציבורי" מהות הבנייה: "תוספת קומת קרקע הכוללת 3 חנויות, קומת מרתף למגורים, הוספת מדרגות וקיר בצד המערבי ומקלט". תיאור העבודה - בניין חדש. כן צוין בטבלה שטח הבניה הכללי בכל קומה. אציין כי המסמך הנ"ל, כמו גם המסמכים הקודמים הנ"ל הוגשו בשפה הערבית' כאשר ביום 4.9.22 הוגש למסמכים אלו תרגום לשפה העברית. בנוסף, בעוד שמסמך ז' הנ"ל בסופו קיימות חתימות הרי שבתרגום שהומצא לבית המשפט ביום 4.9.22 לא נכללו שמות החותמים. מכל מקום כלל לא נטען ע"י התובעים כי קיימת על גבי המסמך ז' הנ"ל חתימה של המוכר, או כי מגולמת בו התמורה שניתנה. גם מסמך זה אינו תומך בטענות התובעים.
4. עוד הפנו התובעים בסיכומיהם לנספח ח' לת/1 שהינו היתר בניה שניתן בשנת 1987. מדובר במסמך בשפה הערבית שתרגומו לא הוגש לבית המשפט במסגרת התרגומים שהוגשו ביום 4.9.22. מכל מקום בסיכומיהם לא טענו התובעים כי מדובר במסמך שחתימת המוכר ו/או שמו מתנוססת על גבם או כי יש באלו כדי ללמד על התמורה בגין העסקה הנטענת.
5. מכאן שלא הוכח באמצעות מסמכים אלו (בקשות להיתר והיתרים) כי נכרתה בין נימר לבין חסן העסקה הנטענת. לא יהיה מיותר לשוב ולהזכיר את מכתבו של עו"ד ראסם אבו ליל נספח ז לנ/1, שנשלח דווקא לרשויות התכנון בשנת 2015, ובו הצהיר בשם מרשיו התובעים בסעיף 6 על החזקת שטח של " 1500 מ"ר נטו ולא מעבר לכך". יש בהצהרה זו כדי ללמד שהשטחים בגודל של 2030 מ"ר שצויינו בבקשות היתרי הבניה הנ"ל כמוחזקים ע"י התובעים, צויינו שם ללא כל בסיס.
6. בהקשר למסמכים הנ"ל (בקשות להיתר בניה והיתר הבניה) טענו התובעים בסיכומיהם כי: "בהסתמך על חזקת התקינות (החוקתיות) לפיה כל עוד לא אחרת יש להחזיק את הרשות (ובמקרה זה עיריית נצרת) כמי שפעלה על פי דין, ובטרם נתנה היא היתרים לבקשת אבי התובעים ו/או מי מטעמו על שטח של 2,030 מ"ר היא ווידאה כי שטח זה הוא בבעלות המבקש", לפיכך סברו התובעים בעת הגשת התביעה, כי "די במסמכים אלו כדי להוכיח את תביעתם" (סע' 9 לסיכומי התובעים).
7. אין בידי לקבל הטענה. לא פעם נקבע בהלכה הפסוקה, כי הרשויות הפועלות מכוח חוקי התכנון והבניה למתן היתרים לבניה, אינן קובעות את הזכויות המהותיות במקרקעין ואין במתן היתר משום הכרה וקביעה כלשהי שיש בה כדי להשפיע על הזכויות הקנייניות במקרקעין. על פי ההלכה עיסוקן של רשויות התכנון, בכל הנוגע למתן היתרים, מתמקד בשאלות תכנוניות והן אינן אמורות לפסוק ולהכריע בשאלת הזכויות הקנייניות בנכס. ראו למשל בעניין זה עע"ם 2832/09 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה גבעתיים נ' בני אליעזר בע"מ, פסקה יב (9.1.2011)). שם צוין כי: "אין חולק, כי סמכות מוסדות התכנון מוגבלת לדיון בשאלות תכנוניות, וכי אין הם מוסמכים לדון בשאלות קנייניות" .
8. אשוב לבחינת ראיה נוספת כתובה שצויינה בסיכומי התובעים. המדובר בנספח א' לתצהירו של מר אינג' קעואר (ת/2) אותה כינו התובעים כ"ראיית הזהב" (סע' 16 לסיכומים). כעולה מסיכומיהם מדובר בתכנית מדידה שנערכה ביום 15.1.1964 ע"י המהנדס נעמאן דחדוח אשר קבעה את גבולות ושטח המגרש שרכש הקונה מר חסן נגם (אבי התובעים) מאת המוכר סעיד נימר עבד אלחלים אלחוטבא (אבי הנתבעים). לטענתם בתשריט זה מופיעה חתימה "נימר סעיד נימר חוטבא" ליד הכיתוב "חתימת המוכר".
9. עיון במסמך האמור שתרגומו לשפה העברית הוצג במסגרת נספח א' לסיכומי התובעים מעלה כי אכן מדובר במפת מדידה. על גבי המפה צוין בעברית "נעמן דחדוח – קבלן בניה ומשרטט תכניות". מספר הגוש הינו 17511 חלקה 41, שטח החלקה הנמכר: "2030 מטר רבוע". שם המוכר: "סעיד נימר עבדאלחלים אל חוטבא" שם הקונה: "חסן חוסין נגם". תאריך 15.1.1964. המהנדס: "נועמא דחדוח". בסוף המסמך בצידו השמאלי צוין: "חתימת המוכר – נימר סעיד נימר חוטבא". חתימת הקונה: "חסן חוסין נגם". אציין כי במסמך אין כל תעודות זהות של המוכר והקונה. כמו כן פעם מדובר במוכר ששמו: "סעיד נימר עבדאלחים אל חוטבא" ופעם: "נימר סעיד נימר חוטבא". אין כל וודאות כי מדובר באבי הנתבעים. כמו כן במסמך זה אין כל אינדיקציה על תמורה ששולמה.
10. הנתבעים הכחישו את חתימת אביהם על המסמך. הנתבע במסגרת תצהירו (נ/1) הצהיר בסעיף 26 כי: " הריני להצהיר כי המנוח נימר מעולם לא חתם על אף אחד מהמסמכים שצורפו לתצהירו של אינג' בהא קעואר, והחתימה על מסמכים אלו אינה חתימתו של המנוח נימר".
11. שעה שהוכחשה החתימה של המנוח על המסמך הנ"ל הרי שהנטל להוכיח את אותנטיות החתימה מוטל על התובעים.
12. בע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז (3) 240, 261 (1993) צוין כדלקמן:

"הכלל בכגון דא הוא, כי כאשר נתבע כופר בחתימתו על מסמך, על התובע להראות כי החתימה על גבי המסמך היא אמנם חתימתו של הנתבע (ראה: ע"א 355/63, 356 קרסינצקי ואח' נ' הנאמן בפשיטת רגל של ש' וינרב ואח' [16], בעמ' 328, 331; ע"א 316/79 חמדאן נ' ליאני ואח' [17], בעמ' 315-316; י' זוסמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 478). כלל זה נובע מכך שנטל השכנוע להוכחת כל מרכיביה של התביעה מוטל על התובע: חתימת הנתבע על המסמך הרלוואנטי – כמו כתב הערבות בענייננו – חיונית להוכחת חבותו של הנתבע על פי המסמך, והיא בגדר "עמוד התווך של התובענה" (ע"א 316/79 [17] הנ"ל, בעמ' 315). לאור כלל זה היה על הבנק לשכנע, כי החתימה על כתב הערבות ת/4 היא אמנם חתימתה של המשיבה השלישית".

1. על הדרכים הקיימות להוכיח כי החתימה על מסמך כלשהו היא חתימתו של פלוני נאמר שם:

 "קיימות שלוש דרכים עיקריות שבהן ניתן להוכיח, כי חתימה על מסמך כלשהו היא חתימתו של פלוני: האחת, באמצעות עדות ישירה – היינו, עדותו של החותם או של מי שהיה עד לחתימה (ראה: א הרנון, דיני הראיות (הדפוס האקדמי, כרך א', תש"ל) (...) ; שנייה, באמצעות השוואת החתימה השנויה במחלוקת לחתימה הידועה כאמיתית, תוך התחקות אחרי נקודות הדמיון והשוני ביניהן (הרנון, בספרו הנ"ל, בעמ' 144- 145); והשלישית, על ידי עדותו של מי שמכיר היטב את כתב היד או החתימה השנויים במחלוקת ומעיד על מידת התאמתן למסמך שבדיון".

1. בענייננו, נטל ההוכחה לאמיתות החתימות על המסמך נספח א לת/2 נותר כל העת על שכמם של התובעים. התובעים לא הרימו את הנטל להוכיח את טענתם כי המסמך הנ"ל הוא מסמך אותנטי, וכי הוא אכן נחתם על ידי המוכר נימר, באף לא אחת מן הדרכים המנויות לעיל .
2. לא יהיה מיותר לציין כי אותו "נעמן דחדוח – קבלן בניה ומשרטט תכניות" החתום על המסמך כעורכו, לא זומן כעד מטעם התובעים כמי שיכול היה להעיד על כך כי נימר אכן חתם על התוכנית. לא נטען כי עד זה אינו זמין לעדות ולא הוצגה כל ראיה לכך. בנסיבות אלו ההימנעות מהעדת העד פועלת גם היא לרעת התובעים . אף בעניין זה כשלו התובעים. משכך הרי שלא הוכחה בפני העסקה השלישית.
3. לסיכום – לא הוכח בפני במסמכים הנ"ל, כי נכרתה במסמך בכתב או בכלל, העסקה השלישית הנטענת.
4. בסיכומיהם טענו התובעים כי הפסיקה הכירה בעסקאות מקרקעין אף בהעדר מסמך בכתב וזאת באותם מיקרים שנסיבותיהם מצדיקות את העדפת עיקרון תום הלב על עיקרון הכתב .
5. התובעים הפנו להלכה בעניין קלמר נגד גיא וטענו שנקבע שם כי "מי שהתכחש להתחייבותו לאחר שקיבל את מלוא התמורה המוסכמת גוברת על היעדרו של מסמך בכתב" (ראו סע' 29 לסיכומים).
6. במקרה דנן אין מקום להידרש כלל לטענה הנ"ל מאחר ולא הוכח כי ניתנה תמורה .

על כן הטענה נדחית.

1. עוד טענו התובעים בסיכומיהם, כי מאז שנות השישים המנוח חסן והתובעים לאחריו מחזיקים במלוא שטח זה ללא כל עוררין וללא כל התנגדות עד לפני מספר שנים (סע' 3 לסיכומים). ובהמשך (סע' 13 לסיכומים) נטען כי משך כל שנות חייו המוכר (אבי הנתבעים) אשר נפטר בשנת 1999 מעולם לא התנגד לחזקת אבי התובעים בשטח ומעולם לא טען כי אלה מחזיקים בשטח עודף, וכי לראשונה עניין זה עלה רק בתביעת הפינוי שהגישו הנתבעים בשנת 2001.
2. אין בטענה זו כדי להוכיח את הבעלות הנטענת במקרה דנן.
3. בע"א 7716/00 נעמי קיסרי נ' רשות הפיתוח (29.09.2005) נאמר כי: " החזקה בנכס מקרקעין משך תקופה ממושכת, יכולה להוות ראיה להוכחת בעלותו של המחזיק בנכס בלתי רשום … עם זאת, הלכה היא שבהחזקה בלבד אין כדי להוכיח בעלות בהיעדר "שטר קניין או ראייה ממשית נוספת להוכחת בעלותו" ".
4. במקרה דנן אין המדובר בנכס שאינו רשום. לא מצאתי אינדיקציה בנסח לכך שבמועדים הנטענים (עד לשנת 2001 השנה שבה הוגשה תביעת הפינוי) היו המקרקעין בלתי רשומים. בנוסף, לא הוצג כל הסכם או ראיה אחרת להוכחת הבעלות הנטענת כפי שנקבע בפסיקה הנ"ל. לפיכך הטענה נדחית.

סיכומו של דבר

1. לא הוכח בפני "מסמך בכתב" המלמד כי נערכה עסקה למכירת יתרת השטח (530 מ"ר) או בכלל. המסמכים שהוצגו אינם מלמדים על עסקה שכזו. אף העדים שנשמעו לא היו עדים לעסקה שכזו. כמו כן התמורה בגין העסקה לא הוכחה בפניי. בנוסף עדות התובע 1 עומדת בסתירה למסמכים כתובים אחרים מוקדמים יותר כאשר הסבר משכנע לסתירה זו לא מצאתי בטיעוני התובעים.
2. בהיעדר הוכחה כאמור, אני דוחה את התביעה באשר לעסקה השלישית בשטח של 530 מ"ר.
3. לאור הסכמת הנתבעים אני מצהיר כי עסקאות המקרקעין 1-2 שפורטו לעיל נתקיימו והנתבעים רשאים לרשום שטח של 1500 מ"ר מתוך השטחים הרשומים ע"ש עזבון המנוח נימר הנ"ל , על שם עזבון אביהם חסן הנ"ל (ולאחר מכן יוכלו לרשום חלק זה בהתאם לצו ירושה שיוגש לרשם המקרקעין, על שמם כיורשיו).

ב"כ הצדדים יגישו פסיקתא מוסכמת לחתימתי בעניין זה עד ליום 28.9.22.

1. בשים לב לכך כי הנתבעים הסכימו בתחילת ההליך למתן הסעד לגבי העסקאות המוכחות, ולכך כי יתרת התובענה נדחתה, התובעים ישלמו לנתבעים הוצאות ההליך בסך כולל של 20,000 ₪.

המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י"ח אלול תשפ"ב, 14 ספטמבר 2022, בהעדר הצדדים.