כנגד הנאשמים הוגש כתב אישום המייחס להם 243 עבירות על הוראות סעיפים 25א(א) ו-25ב(ג) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן: חוק הגנת השכר או החוק) בכך שלא העבירו בעבור העובדים לקופות הגמל, הפנסיה סכומים שנוכו משכר העובדים בתקופות שבין השנים 2015-2017. הנאשמת 1 היא החברה אשר העסיקה את העובדים, ביצעה את הניכויים ולא העבירה אותם בפועל ואילו לנאשם 2 יוחסה אחריות של נושא משרה בתאגיד לפי סעיף 26 לחוק.

האישומים

1. הנאשמת 1 היא חברה העוסקת במתן שירותי ניקיון ואחזקה (להלן: הנאשמת או החברה) אשר במועדים הרלוונטיים לכתב האישום העסיקה עובדים. הנאשם 2 שימש בתקופה הרלוונטית כבעלים ומנכ"ל של הנאשמת (להלן: הנאשם).

ביום 15.11.18 ניתן צו לפירוק הנאשמת (תיק פר"ק 47839-006-18).

2. על פי כתב האישום, ביום 8.6.17 התקבלה תלונה במשרד האוצר על פיה החברה מנכה משכרם של עובדיה עבור קרן פנסיה וקרן השתלמות, אך לא מעבירה את הכספים ליעדם. פרטי העובדים, חודשי העבירה ורכיבי השכר בגינם נערכו הניכויים פורטו בנספח א' לכתב האישום. כעולה מפירוט זה, מדובר ב-20 עובדים כאשר ההפרשות בגינם לא בוצעו לפרק זמן של 9-17 חודשים כל אחד (כאשר כל אחד מהחודשים מהווה יחידת עבירה ובסך הכל 243 יחידות עבירה).

המענה לאישום

3. בדיון מיום 17.9.20 הודה הנאשם בשם הנאשמת בניכוי הכספים משכר העובדים ואולם טען, כי החברה פעלה באמצעות הנאשם להעברת מלוא הכספים באמצעות הסדרים מול קרנות הפנסיה. לדבריו, "אומנם הכספים הועברו באיחור, אך העובדים היו מבוטחים פנסיונית ומפני מחלות ותאונות". עוד טענו הנאשמים כי בסופו של יום הועברו הכספים לעובדים באמצעות ההסדרים הפנסיונים כאשר 5 עובדים מתוך כלל העובדים לא קיבלו את הכספים על פי ההסדר מפאת שגגה. מתוכם 4 עובדים הגישו תביעות חוב והעניין מולם הוסדר ונכון למועד הקראת כתב האישום רק עובד אחד לא קיבל את הכספים המיועדים לו משלא הגיש תביעת חוב. הנאשם טען כי עשה כל שביכולתו להבטיח את זכויות העובדים.

המפרק הותיר את שאלת אחריותה של הנאשמת לשיקול דעת בית הדין.

הראיות

4. מטעם המאשימה הוגשו מסמכים רבים התומכים בייחוס העבירות לנאשמים ובהם תלושי שכר ומסמכים מטעם חברות הביטוח המלמדים כי הסכומים לא הועברו במועדם. הנאשמים הגישו דוחות כספיים לשנים 2015-2016 מהם עולה כי שנת 2015 הסתיימה ברווח וכי משנת 2016 החלה החברה לפעול מתוך הפסד. כמו כן, הומצאו תלושי שכרו של הנאשם מהם עולה, כי לאורך כל השנים משך שכר בסך של 22,000 ₪ ברוטו לחודש.

הנאשם ויתר על חקירת עדי התביעה ומטעם הנאשם העיד הנאשם עצמו.

הכרעה

5. הוראות סעיף 25א(א) לחוק הגנת השכר קובעות:

"סכום שנוכה בהתאם לסעיף 25, יעבירו המעסיק למי שלו מיועד הסכום בתוך 30 ימים מהיום שבו רואים כמולן את השכר שממנו נוכה, זולת אם נקבעה בחיקוק דרך אחרת".

תיקון מס' 28

ס"ח תשע"ד מס' 2459 מיום 15.7.2014 עמ' 603 (ה"ח 535)

הוראות סעיף 25ב(ג) לחוק קובעות:

"מעסיק שניכה סכומים משכרו של עובד ולא העבירם למי שלו יועדו הסכומים, בניגוד להוראות סעיף 25א, דינו – מאסר שנתיים או קנס פי חמישה מהקנס הקבוע בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין.

ואילו הוראות סעיף 26 לחוק המטילות חובה על נושא משרה בתאגיד קובעות:

"(א) .. (בוטל)

(ב) נושא משרה בתאגיד חייב לפקח ולעשות כל שניתן למניעת עבירה לפי סעיף 25ב בידי התאגיד או בידי עובד מעובדיו; המפר הוראה זו, דינו – מחצית הקנס הקבוע לאותה עבירה.

(ג) נעברה עבירה לפי סעיף 25ב בידי תאגיד או בידי עובד מעובדיו, חזקה היא כי נושא משרה בתאגיד הפר את חובתו האמורה בסעיף קטן (ב), אלא אם כן הוכיח שעשה כל שניתן כדי למנוע את העבירה.

(ד) בסעיף זה, "נושא משרה" – מנהל פעיל בתאגיד, שותף, למעט שותף מוגבל, או בעל תפקיד אחר האחראי מטעם התאגיד על התחום שבו בוצעה העבירה".

מיום 18.3.1969

תיקון מס' 6

ס"ח תשכ"ט מס' 551 מיום 18.3.1969 בעמ' 53 (ה"ח 794)

6. היסוד הנפשי הנדרש לעבירה המנויה בסעיפים 25ב ו- 26(ג) לחוק, הוא יסוד הידיעה ולחילופין עצימת עיניים, היינו, הימנעות מלבחון ולבדוק את מצב הדברים שלגביו עשוי להיות חשד כי הוא בגדר מעשה אסור.

7. כעולה מהודאת הנאשמים, התשלומים אמנם נעשו לאחר המועד הקבוע בחוק, אך הכספים הועברו בסופו של יום לידי העובדים (למעט חמישה) באמצעות הסדרים פנסיוניים. ביחס ל-4 נוספים שולמו הכספים במסגרת הוכחות חוב ואילו עובד נוסף לא קיבל את הכספים היות שלא הגיש תביעת חוב.

המחלוקת בין הצדדים נוגעת לקיומו של היסוד הנפשי של הנאשם שהוא נושא המשרה בחברה, היינו, בשאלה האם הוכיח הנאשם כי שעשה כל שניתן כדי למנוע את העבירה, שאם לא כן תחול החזקה שלפיה, הנאשם כ"נושא משרה בתאגיד הפר את חובתו האמורה".

8. המאשימה טוענת כי מהראיות עולה שהנאשם היה מודע למצבה של החברה ואף על פי כן לא עשה די על מנת להעביר את ההפרשות הפנסיוניות בעבור העובדים תוך שהוא מעדיף להשתמש בכספים שנוכו משכרם לטובת תשלומים אחרים. המאשימה מצביעה על כך שהנאשם התקשר במכרזי הפסד, העדיף ליטול לעצמו שכר וכן להעביר את ההפרשות בעבורו לקרן ההשתלמות.

9. הנאשם טוען מנגד, כי כל פעולותיו נעשו לטובת העובדים. כך למשל מכר את דירתו על מנת לשלם את חובות החברה, דאג להסדרים עם חברות הפנסיה כך שזכויות העובדים לא תפגענה, לא הבריח נכסים ולא ניסה להימלט מחובות. עוד ציין הנאשם כי העובדה שקיבל משכורת בעת שהחברה הייתה פעילה (כאשר בסוף הדרך לא נטל משכורת לכיסו) אינה ראיה לחובתו.

10. מהתמונה הכוללת שהוצגה בפני עולה כי הנאשם היה מודע למצבה הכלכלי של החברה, לחובת החברה להעביר את כספי הפנסיה, לאי העברתם בפועל וכן להשלכות בדבר אי העברתם במועד. השאלה היא האם פעל הנאשם כדין עת לא העביר את ההפרשות הפנסיוניות לקופות הפנסיה ובחר לעשות בכספים שימוש אחר.

11. כאמור, אין מחלוקת שהכספים המיועדים להפרשות הפנסיוניות לא הועברו ליעדם במועד הקבוע בחוק בחודשים המפורטים בנספח א' לכתב האישום המתוקן. טענת הנאשם, עת הוא כופר בהאשמות נגדו, על בסיס היעדר יסוד נפשי, מתבססות על שניים. האחת, העובדה שנערכו הסדרים פנסיוניים שנעשו להבטיח את זכויות העובדים מעידה שהנאשם עשה ככל שביכולתו למנוע את הנזק העשוי להיווצר כתוצאה מאי העברת הכספים. השנייה, כי הנאשם פעל ללא לאות לתיקון העבירה שנגרמה בכך שהמשיך להפעיל את החברה ופעל לביצוע התשלומים ולא התנער מאחריות החברה.

12. המאשימה טוענת, כי הנאשם העדיף ביודעין את תשלום המשכורות לעובדים על זכויותיהם הפנסיוניות ובידיעה זו מתקיים היסוד הנפשי הדרוש להקמת העבירה. עוד טוענת המאשימה, כי הנאשם היה ערב באופן אישי לחברה והוצאו עבורו תלושי שכר למרות מצבה הכלכלי של החברה וחרף העולה מעדותו כי רווחת העובדים הייתה בראש מעייניו הוא המשיך להפריש עבור הזכויות הפנסיוניות שלו ולא לעובדיו ומכספי קרן ההשתלמות השתמש לצרכיו האישיים.

13. אשר לטענת הנאשם, כי ביטוחם הפנסיוני של העובדים לא נפגע היות שהחברה הגיעה עם חברות הפנסיה להסדרים של פריסת החוב בתשלומים תוך שמירה על זכויותיהם הפנסיוניות של העובדים וביטוחם למקרה של נכות, מחלה או מוות.

אכן, טענת הנאשם כי לגבי מרבית העובדים לא נגרם נזק היות שהגיע עם חברות הפנסיה להסדרים אשר שמרו על זכויותיהם, על פניה לא נסתרה, אם כי היא אינה מדוייקת. עיון בהסדרי החוב מעלה כי היא כוללת הסכמה שלפיה "העובדים יהיו זכאים לזכויות המוקנות להם בגין תקופת הפיגור, אך ורק לאחר תום פרעון החוב על ידי המעסיק" (סעיף 2 להסכמים עם חברת הראל – נספחים א-ב למוצגי הנאשם; סעיפים 8-9 להסכם עם חברת מנורה, נספח א בנספח ג' למוצגי הנאשם; הדגשה שלי – י.א.ש.). היינו, כל עוד לא שולם החוב, היו העובדים מצויים בסיכון לענין זכויותיהם הפנסיוניות והביטוחיות. בהינתן שההסדרים נערכו כשנה לאחר ביצוע העבירה, והתשלומים נפרשו עוד לזמן רב יותר, ביטוחם של העובדים היה בסכנה לתקופה ממושכת.

זאת ועוד, יש להבחין בין אי העברת הכספים אותן נדרשת החברה להעביר על פי דין (הפרשות מעסיק) כאשר באי העברת חלק זה, מפרה החברה את חובתה על פי הוראות ההסכמים החלים על הצדדים לרבות צווי ההרחבה, לבין כספים שנגבו משכר העובדים ואשר שייכים להם ולגביהם לא היתה החברה רשאית לעשות כל שימוש מלבד העברתם לקופה. נטילת כספים אלה היא שוות ערך למעשה של גניבה. הטענה שהחברה באמצעות הנאשם דאגה להגיע להסדרים עם חברות הפנסיה בוחנת רק את ההיבט התוצאתי של אי העברת הכספים ולא את פסלות המעשה עצמו והגם שמטרת הוראת הסעיף היא לשמור על זכויותיו הפנסיוניות והביטוחיות של העובד (וניתן לומר שהנאשם פעל לעשות כן), העבירה אינה כוללת בין יסודותיה אלמנט תוצאתי. היינו די במעשה עצמו כדי להקים את היסוד העובדתי של העבירה.

על כן, יש לבחון האם הרים הנאשם את הנטל להוכיח כי עשה ככל שניתן כדי למנוע את העבירה של אי העברת הכספים, להבדיל ממניעת התוצאה של גרימת נזק לביטוחי העובדים.

14. הנאשם טען כי העיכוב בהעברת הכספים נבע מכך שלקוחות החברה "התעללו בנו כספית" שכן "תנאי התשלום כל הזמן היה דרמטי" כאשר הגופים הציבוריים שלהם נתנה החברה שירות שילמה שוטף +90 או +120 ועל כן על מנת לעמוד בתשלומי השכר נאלצה החברה ליטול הלוואות ולשלם ריביות. הנאשם ציין כי בבחירה בין תשלומי השכר לבין העברת הניכויים לחברות הפנסיה, נאלץ לבחור בין האפשרויות השונות ובחר באפשרות לשלם לעובדים את שכרם השוטף. לדבריו, מדברי המפרק עולה כי עומדים לזכות החברה כ-3 מיליון ₪ כאשר רק בשל העובדה שלא הועברו במועד, נקלעה החברה לסחרור תזרימי שפגע ביכולתה לשרוד וממילא להעביר את כספי ההפרשות במועד.

הנאשם הוסיף וטען, כי 90% מהכנסות החברה הוצאו על משכורות העובדים ומתח הרווחים הנמוך בצירוף העובדה שהגופים המוסדיים לא שילמו את התשלומים שהנאשמת הייתה זכאית להם, במועדים שבהם הייתה זכאית לתשלום, הם שהביאו את הנאשמת לסחרור כלכלי והובילו לכך שלא יכלה לשלם במועד את התשלומים בגין ההפרשות הפנסיוניות.

הנאשם ציין כי הנאשמים הקפידו על תשלום זכויותיהם הסוציאליות של העובדים. עוד טען, כי ביצע פעולות רבות להבטיח את זכויות העובדים ובמסגרתם גם כאמור הגיע להסדרים עם חברות הביטוח והפנסיה. הנאשם מדגיש, כי לא הבריח נכסים ולא ניסה להימלט מחובות אלא מכר את מלוא רכושו והעביר את התמורה לנושי החברה.

15. הנאשם סיפר בעדותו כי מכר את ביתו על מנת לכסות את חובות החברה, נטל הלוואות שלהן ערב אישית. מעדותו עולה, כי מכר את ביתו עוד בשנת 2011, רכש בית אחר בשנת 2013-2014 מכר אותו בשנת 2014-2015 ורכש בית אחר במושב ברוש, שילם בשנת 2017 את המשכנתא בעבור הבית ומכר אותו תוך שימוש בכספים לתשלום חובות לנושיו. המאשימה טוענת, כי מכירת הבית בשנת 2011 ובשנת 2014 נעשו כאשר מצבה של החברה היה יציב ואין להם קשר לקריסת החברה בשנת 2016. עוד טוענת המאשימה, כי הנאשם המשיך לשלם לעצמו שכר חודשי מלא בסך של 22,000 ₪ בחודש, הפריש לעצמו עבור קרן השתלמות ומשך מהחברה 30,000-40,000 ₪ לצורכי תשלום שכירות.

16. אכן, הנאשם משך משכורת רגילה במקביל לכך שהחברה נקלעה לקשיים ואולם טענתו כי בחודשים האחרונים לא משך משכורת, לא נסתרה. מנגד, לא נסתרה טענת המאשימה שלפיה בחודש ספטמבר 2016, כאשר אין חולק שמצבה הכלכלי של החברה היה הפסדי, נטל הנאשם הלוואה בסך של כ-300,000-350,000 ₪ מבנק הפועלים לצורך הגשת מכרז באוניברסיטת תל אביב וזאת כאשר ידע כי תנאי המכרז הפסדיים והיה מודע לכך שהחברה לא תוכל לעמוד מאחורי התחייבויותיה באופן מלא.

כך גם לגבי מכירות הבתים. כל המכירות שנעשו עד לשנת 2017 אינן רלוונטיות ולא נעשו לטובת הזרמת כספים לחברה. רק בשנת 2017 מכר הנאשם את הבית והעביר את התמורה לנושיו ואולם יש לזכור כי בשלב זה היה הנאשם ערב אישית לחובות וממילא מדובר בהעדפה לשלם כספים שהוא חייב אישית ולא את כספי הפנסיה של העובדים.

17. בנוסף יש לציין כי בנוגע לחמשת העובדים שלא קיבלו את ההפרשות הפנסיוניות במסגרת ההסדרים עם חברות הפנסיה – עובדים אלה לא נכללו בהסדרים וארבעה מתוכם קיבלו את הכספים רק במסגרת הוכחות החוב שהגישו כאשר הנאשם לא הוכיח כי פעל לביצוע התשלומים לידיהם. אשר לעובד החמישי אין חלק כי הוא לא קיבל את הכספים עד היום.

18. ממכלול הדברים שהוצגו בפני, עולה כי הנאשם לא כלכל את עסקיו בתבונה שכן כאשר נקלעה החברה לקשיים, הגם שלא באשמת החברה אלא באשמת המוסדות אשר לא העבירו את הכספים במועדם, בחר הנאשם להמשיך ולנסות להגדיל את היקפי העבודה ולצורך זאת נטל הלוואה מהבנק ובמקום להשתמש בכספים לשלם את החובות הפנסיוניים, השתמש בהם לתשלום הערבות במכרז שמראש ידע כי הוא אינו ריווחי. אכן, לא כל טעות בשיקול דעת עסקי עולה כדי עבירה פלילית אלא שבענייננו, משהיסוד הנפשי הוא מסוג של אחריות קפידה, לא ניתן לומר לאור כל העובדות שהוצגו בפני, כי הנאשם "עשה כל שניתן למנוע את העבירה" ויש לקבוע כי המאשימה הוכיחה גם את היסוד הנפשי של העבירה.

אחרית דבר

19. משהרימה המאשימה את הנטל המוטל עליה להוכיח קיומם של היסוד העובדתי והיסוד הנפשי כאחד, הנני מרשיעה את הנאשמים בריבוי עבירות של אי העברת ניכויים משכר עובדים וזאת בניגוד להוראות סעיף 25ב לחוק הגנת השכר התשי"ח-1958 כמפורט בכתב האישום, ומוצאת את הנאשם אחראי כנושא משרה כאמור בסעיף 26 לחוק הגנת השכר התשי"ח-1958.

נקבע לשמיעת טיעונים לעונש ביום 16.5.22 שעה 13:30.

ניתנה היום, ה' ניסן תשפ"ב, 06 אפריל 2022, בהעדר הצדדים.