רקע עובדתי

1. הנאשמת 1 היא חברה העוסקת במתן שירותי ניקיון ואחזקה (להלן: הנאשמת או החברה) אשר במועדים הרלוונטיים לכתב האישום העסיקה עובדים. הנאשם 2 שימש בתקופה הרלוונטית כבעלים ומנכ"ל של הנאשמת (להלן: הנאשם).

2. ביום 6.4.22 הורשעו הנאשמים, לאחר הליך הוכחות, בריבוי עבירות של אי העברת ניכויים משכר 20 עובדים לפרק זמן של 9-17 חודשים כל אחד (כאשר כל אחד מהחודשים מהווה יחידת עבירה ובסך הכל 243 יחידות עבירה), וזאת בניגוד להוראות סעיפים 25א(א) ו-25ב(ג) לחוק הגנת שכר התשי"ח-1958 (להלן: חוק הגנת השכר) כפי שיוחסו להם בכתב האישום ואילו הנאשם הורשע באחריות נושא משרה כאמור בסעיף 26 לחוק הגנת השכר התשי"ח-1958.

טענות הצדדים

3. המאשימה טענה לעניין העונש, כי מדובר בריבוי עבירות של אי העברת כספים שנוכו משכר העובדים בניגוד לחוק הגנת השכר במשך 9-17 חודשים, לקופת הפנסיה שלה נועדו. לטענת המאשימה, ראה המחוקק חומרה מיוחדת בעבירה זו וקבע לה קנס גבוה במיוחד בשיעור של 1,130,000 ₪ לכל יחידת עבירה וכי נושא משרה שהפר את חובתו הקבועה בדין יישא במחצית הקנס הקבוע לאותה עבירה, דהיינו 565,000 ₪ לכל עבירה. המאשימה גורסת כי מדובר בפעולה המתחדשת מידי חודש בחודשו ויש לראות בכל המעשים כאירוע אחד הכולל מספר מעשים שיש להתחשב בהם בעת קביעת מתחם הענישה כאשר עונש המקסימום הוא הקנס המקסימלי.

4. המאשימה טוענת, כי בקביעת המתחם יש להתחשב בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה ומידת הפגיעה בו, מדיניות הענישה הנהוגה והנסיבות הקשורות בביצוע העבירה. כך יש גם להתייחס לתכלית הסוציאלית של החקיקה והיא ההגנה על הזכויות הסוציאליות של העובדים אשר בבוא היום יזדקקו לכספים לצורכי פנסיה או קצבת נכות וכי משמדובר בשליחת יד לכיסו של העובד תוך חשש להשלכות כלכליות משמעותיות לגבי זכויותיו, על הענישה להיות כלכלית אפקטיבית שתהלום את חומרת העבירה ותרתיע מביצועו.

המאשימה טענה, כי ניתן לראות במקרה דנן כאירוע אחד שבו התבצעה העבירה במקביל ביחס למספר עובדים (כמפורט בכתב האישום המתוקן) ועל כן קיים בין האירועים קשר הדוק ומאחר ומדובר במספר רב של עובדים, נגרם נזק בהיקף רב. לטענת המאשימה, לאור הפגיעה באותם ערכים חברתיים האירוע הנ"ל מקים מספר מעשים שיש להתחשב בהם בעת קביעת תקרת מתחם הענישה שייקבע לאותו אירוע.

5. המאשימה העמידה את מתחם הענישה בין 30% ל-50% מהקנס המקסימלי (בהפנייה לע"פ 25307-12-15), וביקשה להטיל על הנאשמת קנס בשיעור של 750,000 ₪ ועל הנאשם קנס בשיעור של 375,000 ₪. המאשימה ביקשה לקחת בחשבון לעניין שיעור הקנס את היותם של הנאשמים נעדרים עבר פלילי ואת שיתוף הפעולה שבו נקטו לאורך החקירה. מנגד, טענה המאשימה יש להתחשב בהיקף הרחב של העובדים (20) שלגביהם בוצעה העבירה כאשר ההפרשות בגינם לא בוצעו לפרק זמן ארוך של 17-19 חודשים ביחס לכל אחד כאשר כל אחד מהחודשים מהווה יחידת עבירה ובסך הכל 243 יחידות עבירה. המאשימה מוסיפה וטוענת, כי הנאשמים פעלו במודע בעת ביצוע העבירה וביכרו את האפשרות להשהות את העברת כספי העובדים ליעדם לטובת תשלומים אחרים כאשר הוכח ש-4 מתוך העובדים כלל לא נכללו בהסדר אליו הגיעו הנאשמים מול חברות הפנסיה והם קיבלו את הכספים רק במסגרת הוכחות חוב שהגישו ואילו עובד חמישי לא קיבל את התשלום עד היום.

המאשימה מציינת, כי הגם שהנאשמת מצויה היום בהליכי פירוק, לאור היקף ההפרה כאשר מהמידע שהתקבל ממפרק החברה מצויים בקופת הכינוס כספים בסך של 2,800,000 ₪ וחובות החברה נאמדים בסכום שלמעלה מ-10,000,000 ₪ יש מקום להטיל על הנאשמת קנס בשיעור של 750,000 ₪.

6. ב"כ הנאשמת, מפרק החברה עורך הדין אמסטר, טען כי להטלת קנס על חברה בפירוק אין משמעות הרתעתית והטלתו תביא אך לפגיעה בנושים ועל כן ביקש כי ככל שתורשע הנאשמת, בהיותה בפירוק יש להטיל עליה קנס בשיעור של שקל אחד בלבד שכן לנאשמת חובות כבדים וכל הכספים הנגבים מטרתם לכסות את חובותיה כלפי צדדים שלישיים. לאחר הגשת סיכומי המאשימה לענין העונש, ניתנה לעו"ד אמסטר אפשרות להגיש תגובתו ואולם הוא בחר שלא לעשות כן.

7. הנאשם טען, כי יש להבחין בינו לבין הנאשמת בהיותו אדם פרטי כאשר הכספים הנגבים על ידי המפרק אינם מגיעים אליו. לטענתו, לא נטל כספים לכיסו ובשלב מסוים גם את משכורתו לא קיבל. הנאשם מציין כי כעולה מהכרעת הדין טעותו הייתה שלא כלכל צעדיו בתבונה ואין מדובר בסיטואציות הנידונות בפסיקה שעליה מתבססת המאשימה. הנאשם מציין, כי הסכומים אותם מבקשת המאשימה מבית הדין להטיל אינם מוטלים על נאשמים שהורשעו גם בעבירות חמורות כגון אונס ורצח. הנאשם מציין, כי לקנס עונשי יש מטרה ורציונל הרתעה אלא שאלה אינם מתקיימים בעניינו. לדבריו, החברה לא קיבלה כספים שהיו מגיעים לה, עובדה העולה גם מהודעת המפרק ולפיכך גם אין מדובר בסיטואציה של ריבוי עבירות מבחינה טכנית כריבוי עבירות לצורך עונשי ולמעשה בפועל לא הועברו הכספים לחמישה עובדים בלבד מתוכם ארבעה קיבלו את הכספים מהמפרק ומהמוסד לביטוח לאומי ורק עובד אחד שלא פנה לא קיבל. הנאשם מפנה לכך שבמישור התוצאתי אף לא אחד מהעובדים לא ניזוק במסגרת הביטוחית והנאשם דאג למטריה ביטוחית באמצעות הסדרים שערך אל מול חברות הביטוח. לדבריו, את הקנס יש להטיל על החברה אשר מחזיקה בכספים שנגבו על ידי המפרק.

הנאשם סיפר כי מכר את כל רכושו, הוא מחוסר דיור ומתגורר בשכירות כאשר הוכרז כפושט רגל והוא משלם 1,500 ₪ מידי חודש לקופת פשיטת הרגל תוך שהוא נסמך על שולחנם של ילדיו. מדובר בנאשם שהוא יליד 1957 בשנות ה-60 לחייו אשר עלה לארץ בשנות ה-90 בחוסר כל, החל לעבוד כפועל ניקיון עד שהקים עסק שהעסיק 600 עובדים, אך העסק התמוטט היות שגורמים אדירי כוח עכבו את התשלומים לחברה והוא נותר חסר כל, עבר התקף לב וסובל גם ממחלות רקע כסוכרת. הנאשם עבד בתחום הניקיון עשרות שנים, ללא קנסות, ללא הרשעה פלילית ורק מחלוקות משפטיות ספורות עם עובדים הגיעו לפתחו של בית הדין כאשר במשך עשרות שנים כל העובדים קיבלו את משכורתם וזכויותיהם במועד.

8. הנאשם מציין, כי מדובר ב-20 עובדים שבגינם אומנם לא הועברו הניכויים במועד, אך בסופו של יום רק חמישה מתוכם ומתוך מאות עובדי חברה, עניינם לא הוסדר במסגרת ההסדרים עם חברות הביטוח כאשר ברור שמדובר בשגגה ובטעות אנוש. לטענת הנאשם, אין בהתנהלותו משום נכלוליות או הערמה אלא לכל היותר טעות בשיקול דעת עסקי שבצידו דאגה לעובדים ולא מעשה במזיד. הנאשם ביקש שגזר הדין יהיה פרופורציונאלי ולאחר גזר דין שיוטל על החברה, יוטל עליו לכל היותר קנס בשיעור של 10,000 ₪ ב-20 תשלומים על מנת שיוכל לשלם את הקנס והוא לא יצטרף לחובותיו בגין פשיטת הרגל.

ה כ ר ע ה

9. תיקון מספר 113 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) קובע הוראות בדבר "הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה". הוראות סעיף 40ב לחוק העונשין קובעות כי העיקרון המנחה הינו עיקרון ההלימה, היינו, העונש ייגזר ממידת אשמו של העבריין ומחומרת מעשיו. יתר ההוראות מונות מנגנון תלת שלבי שעל בית הדין לבחון על מנת לגזור את העונש ההולם את העבירה.

10. בשלב הראשון יש לקבוע האם העבירות מהוות אירוע אחד או מספר אירועים נפרדים. בשלב השני, על בית הדין לקבוע את מתחם הענישה לכל אירוע בהתחשב בעבירה ובנסיבות הקשורות בביצועה ואילו בשלב השלישי, על בית הדין לגזור את העונש בתוך אותו המתחם בהתחשב בנסיבות שאינן קשורות לעבירה (ע"פ 8641/12 מוחמד סעד נ' מדינת ישראל, (5.8.13).

ריבוי עבירות - אירוע אחד או כמה אירועים

11. בשלב הראשון, ובטרם נקבע את מתחם העונש ההולם, יש לקבוע אם העבירות שבהן הורשעו הנאשמים מהוות אירוע אחד או כמה אירועים נפרדים, כאמור בסעיף 40יג לחוק העונשין (להלן: החוק):

"(א) הרשיע בית המשפט נאשם בכמה עבירות המהוות אירוע אחד, יקבע מתחם עונש הולם כאמור בסעיף 40ג(א) לאירוע כולו, ויגזור עונש כולל לכל העבירות בשל אותו אירוע.

(ב) הרשיע בית המשפט נאשם בכמה עבירות המהוות כמה אירועים, יקבע מתחם עונש הולם כאמור בסעיף 40ג(א) לכל אירוע בנפרד, ולאחר מכן רשאי הוא לגזור עונש נפרד לכל אירוע או עונש כולל לכל האירועים; גזר בית המשפט עונש נפרד לכל אירוע, יקבע את מידת החפיפה בין העונשים או הצטברותם.

(ג) בגזירת העונש לפי סעיף זה, יתחשב בית המשפט, בין השאר, במספר העבירות, בתדירותן ובזיקה ביניהן, וישמור על יחס הולם בין חומרת מכלול המעשים ומידת אשמו של הנאשם לבין סוג העונש, ואם גזר עונש מאסר – לבין תקופת המאסר שעל הנאשם לשאת". (הדגשה שלי - י.א.ש.).

הוראות החוק אינן כוללות הכרעה ברורה אימתי ייחשבו מספר עבירות כ"אירוע אחד", אשר לו ייקבע מתחם עונש אחד, ומתי ייחשבו מספר עבירות ל"כמה אירועים", אשר לכל אחד מהם ייקבע מתחם עונש נפרד. בסופו של יום נותר שיקול הדעת להגדרת האירוע בידי השופט האמור לשים לנגד עיניו בין היתר את עקרון ההלימה העומד ביסוד התיקון לחוק (ראו פרוטוקול דיוני הוועדה מיום 20.6.11, בעמ' 26, ו-29; פרוטוקול מיום 21.11.11, בעמ' 56) וההכרעה בעניין זה יכולה להשתנות ממקרה למקרה. כך הוראות סעיף 40יג לחוק מותיר את שיקול הדעת בעניין זה בידי בית המשפט, אשר יבחן כל מקרה בנסיבותיו, ויקבע מהי המסגרת המתאימה בנסיבות המקרה הספציפי.

12. במקרה דנן טוענת המאשימה כי ניתן לראות בכל יחידות העבירה (243 מעשי עבירה) משום אירוע אחד הכולל מספר מעשים שנעשו כלפי כל אחד מהעובדים המפורטים בכתב האישום המתוקן, כאשר מדובר במספר רב של עובדים ובעבירות שנעשו במקביל כך שיש לראות קשר הדוק ביניהן. משכך, ולאור ע"פ 25307-12-15 שבו נדונו עבירות של אי העברת ניכויי שכר משכר של 10 עובדים ליעדם במשך תקופות שונות ונקבע כי כלל העבירות משתייכות לאותו אירוע, הנני קובעת כי יש לראות בכל יחידות העבירה משום אירוע אחד כאשר חומרת הנסיבות הכרוכות בביצוע העבירה ומספר העובדים נכנסים בגדר הגדרת ה"אירוע" ויילקחו בחשבון במסגרת קביעת מתחם הענישה לאותו האירוע.

קביעת מתחם הענישה

13. בהתאם להוראות סעיף 40ג לחוק על בית הדין לקבוע "מתחם עונש הולם למעשי העבירה שביצע הנאשם בהתאם לעיקרון המנחה" ולהתחשב לשם כך "בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה כאמור בסעיף 40ט'", הכוללות את הנזק שנגרם מביצוע העבירה, הסיבות שהביאו את הנאשם לביצוע העבירה, מידת השליטה על מעשהו ועוד. כאשר מדובר בהטלת קנס כספי יש לקחת בחשבון גם את מצבו הכלכלי של הנאשם (סעיף 40ח לחוק).

14. תכליתן של הוראות חוק הגנת השכר היא להבטיח שהעובדים יקבלו את זכויותיהם באופן מלא כאשר העברת ניכויים מטרתה הבטחת ביטחונם הסוציאלי של העובדים בתקופה שבה לא יוכלו לעבוד עוד (בשל פנסיה או נכות). ככלל, בעבירות של פגיעה בזכויות סוציאליות של עובדים, במסגרת קביעת מתחם הענישה בשקילת הערכים החברתיים יש ליתן משקל לעובדה כי מדובר באוכלוסייה המצויה בעמדה חלשה ומחובתו של בית הדין למנוע ניצולם לרעה.

15. בדיקת מדיניות הענישה הנהוגה מעלה כי בתי הדין נהגו להטיל על מורשעים בעבירות שעניינן אי העברת ניכויים תוך הפרת הוראות חוק הגנת השכר, עונשים הנעים מ-25,000 ₪ - 75,000 ₪ (תפ(תא) 37727-11-10 מדינת ישראל נ' יבטח בע"מ (18.11.15) והפסיקה המפורטת שם (להלן: פרשת יבטח); ת"פ (ים) 10054-09-13 מדינת ישראל נ' מ.א.מי מאגר אנושי מסייע בע"מ ואח' (6.9.17).

16. לאחר ששקלתי את כלל נסיבות המקרה הנוכחי: את תכלית חוק הגנת השכר שנועדה להגן על זכויות העובד בזמן עבודתו ולשמר את זכויותיו לעת פרישתו ו/או בעקבות אירוע שבו יושבת מעבודתו (כגון: נכות וכדומה) מחד גיסא, ואת העובדה כי הנאשמים שילמו למרבית העובדים את זכויותיהם ובענין חמשת העובדים שעניינם לא נכלל בהסדר עם חברות הביטוח, מדובר בהשמטה עקב טעות ולא בהימנעות מכוונת, מאידך גיסא, ולאחר שבחנתי את מדיניות הענישה כעולה מגזרי דין שניתנו על ידי בתי הדין האזוריים ובית הדין הארצי - מצאתי כי מתחם העונש ההולם לעבירה של אי העברת ניכויים עומד על המתחם שבין 25,000 ₪ ל-75,000 ₪ ולנושא משרה, על מחצית מהאמור, היינו 12,500 ₪ - 37,500 ₪.

גזירת העונש

17. כאמור, לאחר קביעת מתחם הענישה לעבירה, על בית המשפט לקבוע את העונש המתאים לעבירה במסגרת אותו מתחם, בהתחשב בנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה - נסיבותיו האישיות של הנאשם, ובהן הנזקים שנגרמו לנאשם כתוצאה מהרשעתו, הפגיעה של העונש בנאשם ומשפחתו, נטילת אחריות על ידי הנאשם על מעשיו ומאמציו לתיקון תוצאות העבירה, נסיבות חייו ככל שהייתה להם השפעה על ביצוע מעשה העבירה, עברו הפלילי של הנאשם, התנהגותו החיובית של הנאשם ותרומתו לחברה, התנהגות רשויות אכיפת החוק וחלוף הזמן מביצוע העבירה (סעיף 40יא לחוק).

בית המשפט רשאי לחרוג ממסגרת הענישה מקום שהוא מוצא כי יש לעשות כן משיקולי שיקום או הגנה על שלום הציבור (סעיף 40ג(ב) ו40ד(א) לחוק.

18. לדברי הנאשמים, הנאשם הוא בשנות ה-60 לחייו, עלה לארץ בשנות ה-90 והחל לעבוד כעובד ניקיון כאשר עם השנים הקים את הנאשמת והעסיק מאות רבות של עובדים. עוד טרם קריסת הנאשמת, עשה הנאשם מאמצים רבים להגיע להסדר עם חברות הביטוח על מנת להעביר את דמי הגמולים (הפרשות העובדים והפרשות המעסיק) לקופות העובדים על מנת שזכויותיהם לא תפגענה. במסגרת מאמציו לשרוד את הקיים אליהם נקלעה הנאשמת והוא עצמו, נאלץ הנאשם למכור את ביתו ולבסוף אף הוכרז כפושט רגל. הנאשם עצמו אף אינו מצוי בקו הבריאות באופן מלא.

לנאשמים אין כל הרשעה קודמת והם לא חזרו על מעשיהם ממועד ביצוע העבירה. עוד עולה מהדברים שהובאו בפני כי חלק נכבד מהאחריות לקריסת הנאשמת נובעת מאי העברת כספים לנאשמת כאשר חלקם היו אמורים להגיע מרשויות המדינה ואולם זו עיכבה את העברתם, דבר שיצר לנאשמת קושי בתזרים המזומנים.

19. לאחר שבחנתי את חומרת הנסיבות שבהן הורשעו הנאשמים, את העובדה כי נטילת כספים שנוכו משכרם של עובדים לצורך העברה לקופת הפנסיה מבלי להעבירם ליעדם, מהווה גניבה של ממש של כספי העובד ואי ביצוע ההעברה פוגעת בצבירת זכויותיו של העובד ועשויה לפגוע בו הן באפשרות לקבל קצבה בהגיעו לגיל פרישה או בהתקיים אירוע מזכה אחר, הן בשיעור הקצבה שלה יהא זכאי; לאחר שלקחתי בחשבון את הצורך להרתיע מביצוע עבירות שעניינן מניע כלכלי, ומנגד מצאתי כי במקרה דנן לא מדובר בשיטה שבה הנאשמים מנעו באופן שיטתי כספים מהעובדים אלא הדבר נעשה כתוצאה מסחרור שאליו נקלעו כאשר הנאשמים טעו בהפעלת שיקול הדעת לגבי שימוש בכספים שעמדו לרשותם כאשר גם למשרדי ממשלה היה יד בעיכוב תשלום הכספים. כמו כן, בחרו הנאשמים להודות בביצוע העבירה וליטול אחריות על מעשיהם ואף פעלו לתיקון הדברים ולשמירה על זכויות העובדים אל מול חברת הביטוח.

20. בהתחשב בחלוף הזמן, בהעדר עבר פלילי לשני הנאשמים, בהתחשב בכך שהנאשמת מצויה בהליך של פירוק והטלת קנס פוגעת למעשה בצדדים שלישיים אשר אף הם קורבן לקריסת הנאשמת (סעיף 40ח לחוק העונשין), מצאתי כי יש להטיל עליה קנס בשיעור של שקל אחד (ראו פרשת יבטח הנ"ל)

אשר לנאשם – משלקחתי בחשבון את נסיבותיו האישיות ואת מצבו הבריאותי והכלכלי לרבות העובדה כי קנס גבוה יוטל עשוי לפגוע בתשלומי הנאשם לקופת פשיטת הרגל וממילא בשיקומו של הנאשם, בנסיבות המקרה הנוכחי, על יסוד עיקרון ההלימה ומתוך איזון כלל השיקולים הרלוונטיים לחומרא ולקולא, בבואי לשקול את העונש המתאים לנאשם, בגין עבירה של אי העברת ניכויים לקופת הפנסיה, מצאתי כי יש להטיל עליו קנס בסך של 10,000 ₪.

21. בהתחשב באמור, הנני דנה את הנאשמים לעונשים הבאים:-

א. על הנאשמת 1 מוטל קנס בשיעור כולל של שקל אחד.

ב. על הנאשם 2 מוטל קנס בשיעור כולל של 10,000 ₪.

הקנס ישולם בתשלומים חודשים שווים ורצופים בסך של 500 ₪ בחודש שהראשון בהם ישולם עד ליום 1.2.23 והיתר באופן רצוף ב-1 לכל חודש עוקב.

ג. הנאשמים יחתמו על התחייבות שלא לעבור על העבירות שבהם הורשעו וזאת למשך שלוש שנים מהיום. היה ותבוצע עבירה כאמור, יחויבו הנאשמים או מי מהם באופן מידי וללא תנאי בסך של 30,000 ₪ לכל עבירה. החתימה על התחייבות תעשה בתוך 15 יום ממועד מתן גזר הדין.

22. בהסכמת הצדדים, גזר הדין יישלח אליהם באמצעות הדואר.

זכות ערעור תוך 45 ימים.

ניתן היום, י"ז טבת תשפ"ג, 10 ינואר 2023, בהעדר הצדדים.