בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' סגנית הנשיא ד' פיינשטיין) מיום 5.8.2020 בת.א. 19994-06-19. בהחלטה מושא הבקשה נדחתה בקשתם של המבקשים, הם הנתבעים 1-2 בתובענה, להעברת הדיון לבית המשפט המוסמך במחוז מרכז בשל היעדרה של סמכות מקומית לבית המשפט בירושלים.

הרקע העובדתי

1. ביסוד ההליך כתב תביעה שאותו הגישה המשיבה כנגד המבקשים וכנגד נתבע נוסף, הנתבע 3 בתובענה, מר אהרן מרצבך (להלן: הנתבע). בסעיף 45 לכתב התביעה נטען כי הסמכות לדון בתובענה מסורה לבית המשפט בירושלים "לאור מקום מגורי הנתבעים". אין חולק כי הכוונה הייתה לכך שמקום מגוריו של הנתבע הוא ברחוב חיים עוזר 13א/1 בירושלים (כאמור בכותרת כתב התביעה).
2. בכתב ההגנה שהגישו המבקשים הם הכחישו את הנטען בסעיף 45 לכתב התביעה. עוד בטרם הגשתו של כתב ההגנה המבקשים הגישו בקשה להעברת הדיון מחמת חוסר סמכות מקומית, וטענו כי המצג שהוצג בכתב התביעה, שלפיו הנתבע מתגורר בירושלים אינו נכון והנתבע מתגורר ברחוב מנחם בגין בפתח תקוה. טענה זו נסמכה על דו"ח חקירה שצורף לבקשה.
3. דו"ח החקירה נערך על ידי משרד החקירות "Under Cover" ונכתב בו שהנתבע מתגורר עם אשתו בבית חמותו בפתח תקווה, בכתובת שצוינה בדו"ח (הדו"ח נערך ביום 23.10.19 - כארבעה חודשים לאחר הגשת התביעה).
4. המשיבה הגיבה לבקשה וטענה כי אין חולק שכתובת המגורים הרשומה של הנתבע היא בירושלים, ועל כן כתב התביעה הוגש כדין בבית המשפט בירושלים. המשיבה הפנתה לתביעת סילוק יד שהוגשה נגד הנתבע מדירת המגורים בירושלים (תא"ק 26229-02-19), וטענה כי התביעה מושא בקשה זו, הוגשה בחודש יוני 2019, ועל-כן הסיכויים לכך שהליך שהוגש בחודש פברואר 2019 כבר הסתיים והתממש הם קלושים ביותר. לטענת המשיבה אין מקום להסתמך על דו"ח החקירה, שנערך מספר חודשים לאחר הגשת כתב התביעה, ועל-כן הוא אינו רלוונטי.
5. בתשובה לתגובה נטען כי אין ללמוד מכך שהנתבע לא שינה את הכתובת הרשומה במשרד הפנים על כתובתו וכי המען הקובע הוא כתובת המגורים בפועל. נוסף על כך צוין במסגרת התשובה לתגובה כי המשיבה עצמה לא הצליחה לבצע מסירה של כתב התביעה לנתבע בכתובת שצוינה בכתב התביעה. המבקשים התייחסו לתוצאותיה של התביעה לסילוק יד וכתבו כי זו הסתיימה בפסק דין המקבל את התביעה כבר ביום 14.4.19, חודשיים לפני שהוגשה התביעה. הם שבו על הטענה כי לא היה יסוד לצירוף הנתבע לכתב התביעה וכי צירופו נועד אך ורק כדי להקנות סמכות לבית המשפט בירושלים.
6. ביני לביני הגיש הנתבע כתב הגנה (ככל הנראה ההגשה הפיסית נעשתה בסיוע המשיבה) כאשר בכתב ההגנה הוא ציין ככתובתו את הכתובת שנרשמה בכתב התביעה.
7. בהודעת עדכון שהמבקשים הגישו הם טענו כי הגשת כתב ההגנה מטעמו של הנתבע היא נעשתה תוך שיתוף פעולה עם המשיבה ואף פירטו את הפעולות שעשו כדי ללמוד על אותו שיתוף פעולה. הם עמדו על קיום דיון בבקשתם ועל חקירת המצהיר מטעם המשיבה באותו דיון. המשיבה התייחסה גם לכך והסבירה את השתלשלות העניינים שנוגעת להגשת כתב ההגנה. גם לתגובה זו הוגשה תשובה מאת המבקשים. בתשובה נזכר מידע חדש שהגיע לידי המבקשים סמוך לפני הגשתה. המידע שפורט באותה תשובה לתגובה להודעת העדכון היה כי בהליך אחר, המתנהל נגד הנתבע ונגד מנהל המשיבה, ת.א. 62774-07-18 בבית משפט השלום בתל אביב-יפו, עלתה סוגית הסמכות המקומית. באותו הליך הגיש הנתבע תצהיר ולפיו הוא מתגורר בפתח תקווה. הנתבע כתב ביום 13.12.18 כי נכון לאותו מועד הוא אינו מתגורר בירושלים אלא אצל חמיו בפתח תקווה. נוסף על כך, המבקשים צרפו כי ביום 10.2.20 הנתבע פנה להליכי חדלות פירעון, וציין כי כתובתו היא בבני ברק.

ההחלטה מושא הבקשה

1. בהחלטה מושא הבקשה דחה בית משפט קמא את הבקשה. בית המשפט עמד על כך כי הוא מתבקש לבחון מהו מקום מגוריו בפועל של הנתבע, ומה מערכת היחסים האמיתית בינו לבין המשיבה. הוא ציין כי היות ובמועד הגשת התביעה הכתובת הרשומה הייתה בירושלים, יש לבית המשפט סמכות מקומית לדון בהליך.
2. ב"מאמר מוסגר" עמד בית המשפט על כך שמדינת ישראל היא קטנה ואין טורח בהתייצבות בבית המשפט בירושלים לעומת ההתייצבות בבית המשפט במחוז מרכז. המבקשים חויבו לשלם למשיבה שכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 2,500 ₪.

עיקרי הטענות

1. המבקשים אינם משלימים עם החלטת בית משפט קמא ומבקשים שתינתן להם רשות לערער עליה. לטענתם בית משפט קמא שגה בקביעתו, לא התעמק בחומר הרב אשר הונח לפניו, והכריע כפי שהכריע. לדידם של המבקשים החלופה המקנה סמכות מקומית אינה נשענת על הכתובת הרשומה אלא על מקום המגורים, וכי הונחו לפני בית משפט קמא ראיות חותכות באשר למקום המגורים: חוסר היכולת של המשיבה למסור את כתב התביעה לנתבע בכתובת מגוריו; תצהיר של הנתבע בגדרו של הליך אחר המציין כתובת מגורים אחרת; בקשה שהגיש למתן צו לעיכוב הליכים; וכן ממצאי דו"ח חוקר.
2. כאמור בבקשה המבקשים תוהים מדוע התרעם בית משפט קמא על בקשתם לבחון מה מקום מגוריו של הנתבע ומוסיפים כי "בכל הכבוד, אנו סבורים כי זו עבודתו של בית המשפט – לבחון ולהכריע, מה גם שכל החומר היה מונח בפניו בצורה ברורה ומסודרת" (סעיף 29 לבקשה).
3. המבקשים מפנים לכך שהיה על המשיבה, התובעת, לפרט את העובדות המקנות לשיטתה סמכות מקומית, ועל כן אין להיזקק לעובדות שנטענו בשלבים מאוחרים יותר. המבקשים מוסיפים כי משמעות החלטתו של בית משפט קמא היא עיקור של כללי הסמכות המקומית מתוכן. טענה נוספת שהם מעלים היא כי לנתבע מעמד פורמאלי בלבד והוא לא נוטל חלק בהליך.
4. המשיבה מתנגדת למתן רשות ערעור ולדידה אין לטענות המבקשים יסוד. המשיבה מפנה לכך שהמבקשים ציינו מספר אפשרויות שונות לכתובת מגוריו של הנתבע מבלי שהם יכולים להצביע על כתובת אחת. בנוסף נטען כלפי צירוף מידע ומסמכים חדשים במסגרת תשובה לתגובה ובמסגרת תשובה לתגובה על הודעת העדכון, וכן כלפי צירוף מסמכים לבקשת הרשות לערער מבלי שהוגשה תחילה לבית משפט קמא.
5. לדידה של המשיבה המועד הקובע הוא יום הגשת התביעה, ובכל הנוגע ליום זה לא הונחה תשתית ראייתית שיש בה כדי לסתור את החזקה הנובעת ממענו הרשום של הנתבע. המשיבה אף מפרטת על אודות הליכים אחרים בין הצדדים או צדדים קרובים להם המתנהלים בבית המשפט בירושלים.

דיון והכרעה

1. לאחר עיון בטענות הצדדים, החלטתי לדחות את הבקשה למתן רשות ערעור. להלן אפרט את הנימוקים שהביאו אותי למסקנה זו.
2. רעיון הסמכות המקומית של ערכאות שיפוטיות מייסד עצמו על מספר טעמים ובהם הרעיון של משפט בתוך הקהילה ומוסד המושבעים שצמח ממנו, שבינתיים הפך פחות רלוונטי, ולצדו הצורך בייעול פעולתה של המערכת המשפטית, חלוקת העומס למספר מוקדים, והבטחת נגישות נוחה יותר של בעלי הדין לבתי המשפט (בג"ץ 7067/07 חיים נתנאל בע"מ נ' שר המשפטים, פסקה 30 (30.8.2007)). כללי הסמכות המקומית נוצרו על מנת להגן על הנתבע מפני אפשרות של ניצול וקיפוח מצד התובע, והרצון להימנע ממצב שבו התובע יבחר במקום שיפוט המרוחק במכוון מהמקום הקשור לנתבע או לאירוע המהווה את עילת התביעה (רע"א 188/02 מפעל הפיס נ' אלי כהן, פ"ד נז(4) 473, 478 (2003) (להלן: עניין מפעל הפיס), לסקירה לעניין הכלל המבכר את נוחות הנתבע בקביעת הסמכות המקומית ר' אסף טבקה, עידו באום, "להחזיר עטרה ליושנה": מקומה הראוי של הסמכות המקומית בסדר הדין האזרחי, עלי משפט ט', 175 (2011)).
3. בניגוד לסמכות העניינית, אין הסמכות המקומית נתפסת כמי שמצויה בלבה של סמכות השפיטה ולכן הותר לצדדים להגיע להסכמה באשר לה, והסכמה כזו מקנה סמכות מקומית לבית המשפט שעליו הצדדים הסכימו (עניין מפעל הפיס, עמ' 477).
4. ברבות השנים ועם התקדמותם של אמצעי התחבורה, ובהתחשב במרחקים הקצרים, כללי הסמכות המקומית איבדו מחשיבותם. ברע"א 6920/94 יאיר לוי נ' צבי פולג, פ"ד מט (2) 731, 734 (1995) עמד כב' המשנה לנשיא, ש' לוין על כך "שבמדינה קטנה כמדינתנו ממילא אין לייחס משמעות מופרזת לשאלה אם תובענה פלונית מוגשת בתחום סמכותו המקומית של בית-משפט זה או אחר" (וכן ר' רע"א 425/20 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' מוריס והבה, פסקה 15 (30.1.2020), רע"א 11180/08 עיריית מודיעין- מכבים-רעות נ' ארד ד. הנדסה בע"מ פסקה 8 (6.5.2009), רע"א 4734/15 ‏מפעלי ים המלח בע"מ נ' חיפה כימיקלים בע"מ, פסקה 15, (26.8.2015)).
5. תקנה 9(6) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות) מורה לתובע המגיש כתב תביעה לפרט את העובדות המראות שבית המשפט מוסמך לדון בתובענה. המשיבה התייחסה לכך בסעיף 45 לכתב התביעה וטענה כי מקום מגוריו של הנתבע הוא בירושלים. אין מחלוקת כי על פי אחד מסעיפי המשנה שבתקנה 3 לתקנות – ניתן להגיש את התביעה ב"מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע". הקביעה מהו מקום המגורים אינה נשענת בהכרח על המען הרשום אלא עניינה מקום המגורים, שאליו יש לנתבע זיקה של קביעות (ר' י' רוזן צבי, ההליך האזרחי, 370 (2015)), אך יש במען הרשום כדי להקים חזקה בדבר המקום שבו מתגורר הנתבע.
6. החלטת בית משפט קמא נשענת על כך שמענו הרשום של הנתבע הוא בירושלים. המבקשים חולקים על כך ונסמכים על דו"ח חקירה, היעדר האפשרות לאתר את הנתבע באותו מען, ומידע סותר שהנתבע מסר בהליכים אחרים. אלא, שדומה כי נפלה מלפני המבקשים טעות, שכן המועד הקובע לבחינת הסמכות הוא יום הגשת התביעה. מכאן, שדו"ח החקירה המתייחס למועד מאוחר יותר, פנייתו של הנתבע להליכי חדלות פירעון בשנת 2020 וגם מתן פסק הדין המורה על סילוק ידו של הנתבע מהדירה בירושלים אינם יכולים לסייע למבקשים, שכן הם מתייחסים למועדים אחרים ואינם יכולים לתת מענה לשאלה האם הנתבע לא התגורר בדירה בירושלים ביום הגשת התביעה.

החקירה נערכה מספר חודשים לאחר הגשת התביעה; הליכי חדלות הפירעון נפתרו בשנת 2020, ומתוך פסק הדין שניתן בתביעת הפינוי אף אם הוא מוקדם למועד הגשת התביעה לא ניתן לדעת מתי סילק הנתבע את ידו מהדירה.

אף תצהירו של הנתבע אינו מתייחס למועד הרלוונטי אלא למועד מוקדם יותר, ואין בו בהכרח כדי ללמד על מקום המגורים בעת הגשת התביעה.

מן הצד האחר, הנתבע הגיש לבית המשפט כתב הגנה ובו ציין במפורש את כתובתו בירושלים.

1. אין מנוס מן המסקנה כי לא הונחה לפני בית משפט קמא תשתית עובדתית מספיקה על מנת לסתור את החזקה הנלמדת מהמען הרשום, כל זאת, אף בהנחה שניתן היה להסתמך על צירוף הראיות מטעם המבקשים, שנעשה במסגרת תשובה לתגובה ותשובה לתגובה להודעת העדכון (מבלי שניתנה למשיבה הזדמנות להגיב לכך).
2. ציפיית המבקשים לכך שבית המשפט יקיים בכל מקרה שבו עולה טענת היעדר סמכות מקומית "משפט-זוטא" בשאלה זו, יקבע דיון, ויאפשר חקירות מצהירים איננה במקומה. אף שאין לשלול עריכת בירור במקרים המתאימים, הרי שבמקרה שלפנינו, שבו מצא בית משפט קמא שאין במסמכים שהוגשו כדי לסתור את החזקה הנלמדת מהמען הרשום, לא נדרשה העמקת החקר המצופה על ידי המבקשים.

סיכום

1. על יסוד האמור, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.
2. המבקשים ישלמו למשיבה שכר טרחת עורך דין בסכום של 7,500 ₪. העירבון שהופקד יועבר למשיבה באמצעות בא כוחה.

ניתנה היום, ג' כסלו תשפ"א, 19 נובמבר 2020, בהעדר הצדדים.