לפניי בקשה לצו ביניים, המורה למשיבים לחדש ולהאריך את תוקפם של היתרי הכניסה לישראל בהם מחזיקים העותרים.

הבקשה הוגשה במקביל לעתירה בה מבוקש להורות למשיבים להעניק לעותרים 1 – 7 היתרי כניסה לישראל לתקופה של שנה אחת, ולהעניק לעותרות 8 – 10 היתרי כניסה מתחדשים לישראל.

בעתירה נטען, כי עוד בשנת 2002, לאחר שהמשיבים וידאו כי העותרים זכאים לכך, הוענקו לעותרים הבוגרים היתרי כניסה לישראל, על מנת לאפשר להם יציאה וכניסה חופשית מביתם בירושלים לאזור. עוד נטען, כי ההיתרים האמורים ניתנו ללא קשר להליכים המשפטיים שניהלו עותרים 1 – 4, אלא על פי נוהלי המשיבים, לפיהם זכאים פלסטינים הרשומים במרשם האוכלוסין של הרשות הפלסטינית והמתגוררים בבית שבבעלותם בשטח מדינת ישראל, להיתרי כניסה תקופתיים המתחדשים מדי שנה.

אשר לסיכויי העתירה: מבלי שיהיה בכך כדי לקבוע מסמרות, נראה כי סיכויי העתירה אינם גבוהים.

במהלך השנים נקטו העותרים 1 – 4 במספר לא מבוטל של הליכים, בניסיון לקבל מעמד או אשרת שהייה בישראל. במסגרת ההליכים המשפטיים שהתנהלו בעניין ניתנו מדי פעם בפעם צווי ביניים, מכוחם הוענקו לעותרים 1 - 4 רישיונות לישיבת ארעי בישראל מסוג א/5, או שאושרה שהייתם של העותרים בשטח העיר ירושלים והותר להם לנהוג ברכב. בסופו של דבר, ההליכים שנקטו העותרים לא הועילו. בית המשפט לעניינים מנהלים קבע כי העותרים לא הוכיחו את זכאותם הנטענת לפי ההסדרים השונים מכוחם הוענק לתושבי מזרח ירושלים מעמד בישראל. ערעורים שהגישו העותרים נגד פסקי הדין נמחקו או נדחו (עע"מ 6097/15 אעמייה נ' שר הפנים 20/6/2016, עע"מ 4490/17 אעמיה נ' שר הפנים 29/10/2018).

על רקע האמור, קיים קושי ממשי בטענות העותרים הנ"ל. על פני הדברים, עד כה הוענקו לעותרים אשרות והיתרים בהתאם לצווי ביניים שניתנו על ידי בתי המשפט. העותרים לא הציגו אסמכתאות של ממש לתמיכה בטענתם כי הוענקו להם אישורים כאמור עוד בשנת 2002, קודם להליכים המשפטיים בהם נקטו. העובדה שבעתירה שהגישו בתיק 27123-09-16 ביקשו העותרים להורות למשיבה להעניק להם היתרי שהייה זמניים בירושלים על יסוד החלטת ממשלה 2492, אינה תומכת בטענתם בדבר קיומם של נהלים כלשהם מכוחם זכאים הם להיתרי כניסה לישראל. מכל מקום, טענה זו נטענה בעלמא, ללא הפניה ממוקדת לנוהל כלשהו.

גם הטענה כי לעותרות 5 – 7 ניתנו היתרים ללא קשר להליכים המשפטיים שניהלו עותרים 1 – 4 אינה ברורה מאליה. לא למותר לציין לעניין זה את החלטת בית המשפט העליון מיום 15/4/2018, שניתנה בהסכמת המדינה, ולפיה צו הביניים שניתן בעניינם של עותרים 1 – 4 יחול גם על בנותיהם של העותרים, שיהיו גם הן רשאיות לשהות בתחומי ירושלים (עע"מ 4490/17 אעמיה נ' שר הפנים 15/4/2018).

קושי של ממש מעלה טענת העותרים לפיה עותרים 2 – 4 עובדים בישראל, בזמן שההיתרים שנמסרו להם אינם מאפשרים עבודה בישראל.

אשר למאזן הנוחות: כאמור, זה שנים ארוכות בהם מחזיקים העותרים באישורים שונים, המאפשרים להם לשהות בירושלים. דחיית הבקשה תביא לשינוי המצב הקיים ותחייב את העותרים להעתיק את מקום מגוריהם. לעומת זאת, לא נטען כי מתן הצו יביא לפגיעה חמורה במשיבים או באינטרס הציבורי. בנסיבות אלה, מאזן הנוחות נוטה לטובתם של העותרים.

יחד עם זאת, גם אם יזכו העותרים בעתירתם, לא יתאפשר להם אלא מעבר מאזור בית המגורים לשטחי האזור. צו הביניים לא יהיה רחב מהסעד הסופי המבוקש או האפשרי.

לאור כל האמור אני מורה, כי עד למתן פסק דין בעתירה יהיו העותרים רשאים להיכנס ולצאת מאזור יהודה והשומרון לשכונת טנטור בירושלים.

דיון בעתירה יתקיים ביום 4/2/2020 שעה 9:00.

המשיבים יגישו כתב תשובה לעתירה עד ליום 4/12/2019 בשני עותקים. עותק אחד ייועד לסריקה. העותק האחר יוגש כרוך, יכלול תוכן עניינים מפורט של מוצגיו, שיסומנו באותיות ובאמצעות דגלוני סימון.

ניתנה היום, ד' אלול תשע"ט, 04 ספטמבר 2019, בהעדר הצדדים.