לפניי עתירה התוקפת את סירובם של המשיבים ליתן לעותרים היתרי כניסה לישראל. העותרים מבקשים, כי בית המשפט יורה למשיבים להעניק לעותרים 1 – 7 היתרי כניסה לתקופה של שנה אחת, ולעותרות 8 – 10 היתרי כניסה מתחדשים.

הרקע:

1. העותר 1 הוא אביהם של עותרים 2 - 4. עותרות 5 - 7 הן בנות זוגם של עותרים 2 - 4. עותרות 8 - 10 הן בנותיהם של עותרים 2 ו-3.

על פי הנטען בעתירה, העותרים מתגוררים בבית המצוי בבעלותו של עותר 1 בשכונת טנטור סלאייב אל עדקה, מערבית לגדר הביטחון, בשטחה הריבוני של מדינת ישראל (להלן: "הבית"). עוד נטען, כי הבית שימש למגוריו של עותר 1 במשך עשרות שנים, עוד קודם למלחמת ששת הימים, כי עותרים 2 - 4 נולדו בבית וגרים בו כל חייהם וכי העותרות (נראה כי הכוונה לעותרות 5 – 7) גרות בו מיום נישואיהן.

העותרים רשומים במרשם האוכלוסין של האזור ומחזיקים בתעודות זהות של הרשות הפלסטינית. לטענתם, ילדי המשפחה לומדים בבתי ספר באזור בית לחם, משפחות העותרות 5 - 7 גרות באזור יהודה והשומרון והקניות נעשות על ידי בני המשפחה באזור בית לחם. כל יציאה של העותרים לבית לחם מחייבת מעבר במחסום קבר רחל.

עוד נטען, כי עותרים 2 - 4 עובדים בעבודות שונות בתחום מדינת ישראל, וכי כניסתם מוסדרת על פי היתרי כניסה המוענקים להם על ידי המשיבים ועל פי צו של בית המשפט העליון בבג"צ 4663/18.

שנים ארוכות ניהלו העותרים 1 – 4 הליכים משפטיים מול רשות האוכלוסין וההגירה, על מנת לקבל מעמד בישראל. בסופו של דבר, ההליכים שנקטו לא הועילו. בקשותיהם לקבלת מעמד סורבו, ועתירות שהגישו בעניין נדחו.

תמצית טענות הצדדים:

טענות העותרים:

2. העותרים טוענים, כי הם מחזיקים בהיתרי כניסה לישראל החל משנת 2002. בתחילה הוענקו להם ההיתרים לצרכים אישיים, ולאחר מכן, עד לאחרונה, מכוח "ההסדר ההומניטרי בירושלים". ההיתרים ניתנו להם, לטענתם, בעקבות בניית גדר הביטחון החוצצת בין הבית לבין האזור, על מנת לאפשר להם כניסה ויציאה חופשית מביתם לאזור ובחזרה.

3. בעתירה נטען, כי על פי נוהלי המשיבים, פלסטינים הרשומים באזור והגרים בבתים שבבעלותם בתחום ישראל באזור קו התפר, זכאים להיתרי כניסה תקופתיים לישראל, המתחדשים מדי שנה. היתרים כאמור ניתנו למאות משפחות שבתיהם מצויים בתחום מדינת ישראל ושבניהן רשומים במרשם האוכלוסין של האזור. מכוחו של נוהל זה, כך נטען, הוענקו לעותרים אישורי כניסה לישראל ברציפות משנת 2002 ועד לחודש מאי 2018. במועד זה הסכימו המשיבים לחדש את היתרי הכניסה לעותרים 1 – 4 למשך ארבעה חודשים בלבד, וסרבו לחדש את ההיתרים לעותרות 5 – 7.

4. העותרים מבקשים לדחות את טענת המשיבים, לפיה ההיתרים נתנו לעותרים על פי החלטות בית המשפט. לעמדתם, טענתה זו של המשיבים אינה מתיישבת עם העובדה שגם לעותרות 5 – 7 הוענקו היתרי כניסה לישראל, למרות שלא היו צד להליכים המשפטיים, לא עם העובדה שכבר בשנת 2002, עוד קודם שהעותרים החלו בהליכים משפטיים, ניתנו להם היתרי כניסה, ולא עם העובדה שעותרים 1 – 4 החזיקו בהיתרים כאמור גם בתקופה בה החזיקו באישורי שהייה מסוג א/5 .

5. לחלופין, טוענים העותרים, גם אם היתרי הכניסה נתנו להם בטעות, אין המשיבים רשאים לחזור בהם ולבטל את ההיתרים.

טענות המשיבים:

6. לטענת המשיבים, אין מדובר אלה בהליך סרק, שאינו מגלה כל עילה להתערבותו של בית המשפט. לעמדתם, העותרים אינם מצביעים על כל מקור שבדין המצדיק להעניק להם היתרי שהייה מתחדשים בישראל.

7. המשיבים טוענים, כי בניגוד לטענת העותרים, לא קיים נוהל המאפשר להעניק לתושבי האזור היתרי שהייה בישראל בשל טענה למגורים בירושלים. בעבר היו הסדרים שאפשרו להעניק היתרי שהייה מוגבלים לתושבי האזור שהוכיחו מגורים בירושלים ברצף משנת 1972 ("הסדר 72"). לאחר מכן החליטה ממשלת ישראל לאפשר מתן היתר שהייה מוגבל, בתנאים, למי שהוכיח מגורים בירושלים ברצף החל משנת 1987 ("הסדר 87"). ברם, טענות שהעלו העותרים במהלך השנים, כי הם זכאים לקבל היתרי שהייה בישראל מכוח מגוריו של עותר 1 בתחום מדינת ישראל עובר לשנת 1967, או מכוח מגוריהם של עותרים 1 – 4 בישראל עובר לשנת 1987, נדחו. בסופו של דבר נקבע בפסק דין חלוט, כי העותרים לא הוכיחו שהתגוררו בבית ברצף משנת 1987 ועד תחילת שנות האלפיים, המועד בו החלו מאמציהם לזכות בהיתרי שהייה בישראל. בכך נסתם הגולל על ניסיונותיהם לקבל מעמד או אישורי שהייה בישראל.

8. המשיבים טוענים עוד, כי היתרי השהייה שניתנו עד כה לעותרים, הוענקו להם על רקע טענותיהם כי הם זכאים למעמד בישראל בשל מגוריהם בירושלים ברצף, בתאם להסדרים האמורים. משנדחו טענות עותרים, אין בהיתרים שניתנו להם כדי לבסס עילה למתן אישורי שהייה נוספים.

9. המשיבים מציינים, כי משפחותיהם של העותרים כוללות לכל הפחות 19 נפשות. אולם, הבית אינו אלא מבנה קטן בן ארבעה חדרים בלבד, שאינו מאפשר מגורים למספר כזה של בני אדם. בנוסף, בביקור שנערך במקום נמצא, כי שוהה בו רק עותר 1. לא נמצאו בבית ריהוט או ציוד המאפיינים משפחה עם ילדים, לא כל שכן שלוש משפחות. זאת ועוד. על פי רישומי המשיבים, עותרים 2 – 3 נכנסים לישראל כמעט מדי בוקר. עובדה זו מתיישבת יותר עם מגורים באזור וכניסה לעבודה בישראל, מאשר עם מגורים בישראל. כמו כן, נרשמו כניסות ספורות בלבד של עותרות 8 – 10 לישראל. עובדה זו אינה מתיישבת עם טענת העותרים, לפיה העותרות האמורות מתגוררות בבית ולומדות בבתי ספר באזור בית לחם.

10. בהתייחס לטענת עותרים 2 – 4, לפיה הם עובדים בישראל בעבודות שונות, מדגישים המשיבים, כי ההיתרים שניתנו להם לא כללו היתר לשהות מחוץ לשכונת טנטור ולא כללו היתר לעבודה בישראל.

דיון:

11. בחינת טענותיהם של העותרים, כפי שפורטו בעתירתם, מלמדת כי הם מבססים את הסעד שהתבקש על ידם על שלוש הטענות הבאות: א. הם מתגוררים בביתו של עותר 1 בירושלים. ב. קיים נוהל שעניינו מתן אישורי שהייה לתושבי האזור המתגוררים בירושלים. ג. עד כה הוענקו להם אישורי שהייה בישראל מכוחו של הנוהל הנטען הנ"ל, או בטעות.

להלן ייבחנו טענות העותרים האמורות כסדרן.

מגורי העותרים בירושלים:

12. הטענה לפיה העותרים מתגוררים בבית עלתה בתצהירו של עותר 2 שהוגשה בתמיכה לעתירה. ברם, העותרים לא תמכו טענה זו בכל ראיה נוספת.

בכל הנוגע לעותרים 2 – 10, הטענה בדבר מגוריהם בבית אינה מתיישבת עם הממצאים שנמצאו במקום בעת הביקור שנערך בו מטעם המשיבים. כך אשר לגודל הבית שאינו מאפשר מגורים לכל בני המשפחה, לתכולתו של הבית שאינה תואמת מגורי משפחות עם ילדים ולעובדה שרק עותר 1 נכח במקום.

להימנעותם של העותרים מלתמוך את טענתם בראיות מתאימות משקל רב במיוחד, על רקע קביעות המפורטות בפסק דין בעתירה קודמת שהגישו. כך, צוין בפסק הדין כי מדובר בבית קטן:

"במקור היה זה בית בן שני חדרים ומרפסת. עם נישואיו של עותר 2 בנו העותרים תוספת של חדר וסגרו את המרפסת, כך שנוספו עוד שני חדרים לבית"

(עת"מ (י-ם) 27123-09-16 אעמיה נ' שר הפנים 5/5/2017, פסקה 4)

בנוסף, בפסק הדין אומצו ממצאים שעלו בביקור שנערך במקום על ידי עובדי משרד הפנים, לפיהם:

"... לא מצאו בבית ספרי לימוד או ציוד לימוד אחר של הילדים. ... בדיקה מדגמית העלתה כי בבית היו רק בגדי חורף בעוד שהסיור נערך בעיצומו של קיץ, לא נמצאו צעצועים לילדים ועל אף שעת הבוקר המוקדמת לא ניתן היה להתרשם שמתגוררות במקום 16 נפשות...."

(שם, פסקה 30(ד))

13. זאת ועוד, לטענת העותרים, עותרים 2 – 4 עובדים בעבודות שונות בתחום מדינת ישראל (כאמור, בניגוד להיתר שניתן להם). כיוון שכך, ככל שהם אכן מתגוררים בבית, הם לא היו נדרשים לעבור במחסום לצורך עבודתם. העובדה שעותרים 2 – 3 נכנסים לישראל מהאזור בשעות הבוקר המוקדמות כמעט מדי יום, אינה מתיישבת עם טענתם כי הם מתגוררים בבית.

בהקשר זה יש לציין, כי בפסק הדין האמור נדחתה גרסת העותרים, לפיה הם שבים מעבודתם מדי בוקר לשטח מדינת ישראל, ונקבע כי מדובר:

"בניסיון להפוך את התמונה על פיה ולבסס טיעון לפיו מה שנראה כניסה לישראל עם בוקר הוא למעשה חזרה הביתה לאחר ליל עבודה במאפיה."

(שם, פסקה 30(ו))

14. כמו כן, בעתירה נטען כי עותרות 8 – 10 לומדות בבתי ספר באזור בית לחם. משכך, ככל שהן אכן מתגוררות בבית, היה עליהן לעבור במחסום כמעט מדי יום. העובדה שנרשמו ביחס אליהן כניסות ספורות בלבד, סותרת את טענת העותרים בדבר מגוריהן של עותרות 8 – 10 בבית.

15. בניגוד לטענת העותרים, בפסק הדין בעת"מ 27123-09-16 לא נקבע כי הם מתגוררים בבית החל משנת 2000. ההיפך הוא הנכון. בית המשפט נמנע מלקבוע מסמרות בעניין זה, שכן השאלה שנבחנה על ידו היתה האם העותרים עמדו בנטל להוכיח שהם מתגוררים בבית ברצף משנת 1987 לפחות. יחד עם זאת, כאמור, פסק הדין אימץ דו"ח סיור שנערך בבית מטעם משרד הפנים בשנת 2011, ממנו עלה כי לא מתגוררים בו כל בני המשפחה, ודחה את טענת העותרים בדבר יציאת לעבודה בלילה לאזור.

16. די בכך שלא הוכח שעותרים 2 – 10 מתגוררים בבית כדי להביא לדחיית העתירה בעניינם.

נוהל בעניין אישורי שהייה לתושבי האזור המתגוררים בירושלים:

17. טענת העותרים בדבר קיומו של נוהל כאמור נטענה בעלמא, ללא כל ביסוס. לא די בכך שהעותרים לא הציגו את הנוהל הנטען, אלא שהם אף לא הציגו ולו מקרה אחד בו ניתן היתר כניסה לישראל בהתאם לנוהל זה, על אף שלטענתם קיימות מאות משפחות הנהנות מהיתרי כניסה לישראל שנמסרו לפיו.

טענת העותרים, כי במסגרת הליכים שהתקיימו בבית המשפט העליון הסכימה המדינה ליתן היתרי שהייה לפלסטינים המתגוררים בירושלים אינה מסייעת בידם. המשיבים הבהירו, כי מדובר בעניינן של משפחות בעלות נסיבות מיוחדות, בעטיין המליץ בית המשפט העליון להעניק להן היתרים, והמדינה נענתה להמלצתו. העובדה שמדובר בהסכמה הנוגעת לשתי משפחות בלבד בעלות מאפיינים ייחודיים מלמדת, כי לא קיים נוהל לפיו היו אותן משפחות זכאיות לקבלת היתרים, בניגוד לטענת העותרים.

אין לי אפוא אלא לאמץ את טענת המשיבים לפיה לא קיים נוהל לפיו פלסטינים המתגוררים בישראל בבתים שבבעלותם בסמוך לגדר הביטחון זכאים לאישורי שהייה בישראל.

18. בהיעדר נוהל כאמור, אין בו כדי להקים לעותרים זכויות כלשהן מכוחו.

העילות למתן היתרי כניסה לעותרים עד כה:

19. לא נותר אפוא אלא לבחון את טענתם החלופית של העותרים, לפיה גם אם ההיתרים הוענקו להם בטעות, מנועים המשיבים מלבטלם.

כפי שיפורט להלן, העותרים מחזיקים בהיתרים במשך שנים ארוכות בעקבות צווים שניתנו בבתי המשפט, ועל רקע צווים אלה.

20. ניסיונות העותרים לקבל רישיון ישיבה בישראל החלו בשנת 2003. ההליכים שננקטו על ידם עד ליום 5/5/2017 פורטו בפסק הדין שניתן בעת"מ (י-ם) 27123-09-16 אעמיה נ' שר הפנים 5/5/2017. לצורך הכרעה בסוגיה העומדת על הפרק אין צורך לפרט את מלוא העובדות הנוגעות להליכים המשפטיים האמורים, אלא די בתיאור תקציר השתלשלות הדברים באופן כרונולוגי, כדלהלן:

2003 – העותרים פנו למשרד הפנים בבקשה לקבלת רישיון לישיבת קבע בישראל, בטענה שעותר 1 התגורר בירושלים בשנת 1967, ערב מלחמת ששת הימים. הבקשה נדחתה.

2005 – העותרים הגישו עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים נגד החלטתו האמורה של משרד המשפטים. העתירה נדחתה. בפסק הדין נקבע, כי העותרים לא עמדו בנטל להוכיח את טענתם בדבר מגוריו של עותר 1 בירושלים בעת שנערך מפקד האוכלוסין במזרח ירושלים בשנת 1967 (עת"מ (י-ם) 492/05 אעמיה נ' שר הפנים 20/7/2006).

26/9/2006 – במסגרת ערעור שהגישו העותרים על פסק הדין הנ"ל ניתן, בהסכמת הצדדים, צו-ביניים שמנע את הרחקת העותרים מישראל עד למתן פסק דין בערעור (עע"מ 6909/06 אעמיה נ' שר הפנים 26/9/2006).

6/4/2009 – נקבע, כי ראיות נוספות שהעותרים ביקשו לצרף יובאו לפני הערכאה הדיונית, שתקבע האם יש בהן כדי לשנות מפסק הדין (עע"מ 6909/06 אעמיה נ' שר הפנים 6/4/2009).

25/10/2009 – בהיעדר תגובת המדינה לראיות החדשות, קיבל בית המשפט לעניינים מנהליים את טענת העותרים לפיה עותר 1 התגורר בבית בתקופה הרלוונטית, והורה לשר הפנים לרשום את העותרים במרשם האוכלוסין ולהעניק להם אשרה לישיבת קבע בישראל (עת"מ (י-ם) 492/05 אעמיה נ' שר הפנים 25/10/2009).

25/2/2010 – במסגרת ערעור שהגישה המדינה על פסק הדין האמור עיכב בית המשפט העליון את ביצוע פסק הדין, בכפוף לכך שיוענקו לעותרים אשרות א/5 עד למתן החלטה אחרת בערעור (עע"מ 10171/09 מדינת ישראל - שר הפנים נ' אעמיה 25/2/2010).

17/11/2010 – בית המשפט העליון מקבל את ערעור המדינה, מורה על החזרת העניין לבחינה מחודשת על ידי הרשות המנהלית וקובע כי מעמדם של המשיבים כבעלי אשרה מסוג א/5 ישמר עד 45 יום לאחר שתתקבל החלטה חדשה על ידי משרד הפנים (בר"מ 10133/09 מדינת ישראל - משרד הפנים נ' גריס סלים אעמיה 17.11.2010)

2010 – העותרים הגישו למשרד הפנים בקשה חדשה. הבקשה נדחתה ביום 24/1/2011, בנימוק שעותר 1 לא הרים את הנטל המוגבר המוטל עליו להוכיח את מגוריו בירושלים עובר לשנת 1967 ובסמוך לאחר מכן ברצף.

8/2/2011 – במסגרת עתירה שהגישו העותרים נגד החלטתו האחרונה של משרד הפנים ניתן צו ביניים, שהורה למשרד הפנים שלא לבטל את האשרות מסוג א/5 בהן החזיקו העותרים, עד למתן פסק דין בעתירה.

20/7/2015 – העתירה נדחית. יחד עם זאת נקבע, כי העותרים רשאים לפנות למשיב בבקשה לקבלת מעמד בישראל מטעם אחר, וכי צו הביניים מיום 8/2/2011 יעמוד בתוקפו עד ליום 30/9/2015 (עת"מ (י-ם) 14016-02-11 אעמיה נ' משרד הפנים 20/7/2015).

20/12/2015 – במסגרת ערעור שהגישו העותרים על פסק הדין האחרון מעניק להם בית המשפט העליון סעד זמני, לפיו האשרות מסוג א/5 שבידיהם יעמדו בתוקפן עד לסיום הליכי הערעור (עע"מ 6097/15 אעמייה נ' שר הפנים 20/12/2015)

20/6/2016 – בהסכמת העותרים, בית המשפט העליון מוחק את הערעור. בפסק דינו עומד בית המשפט העליון על כך שהעותרים "מחזיקים ברישיון ישיבה מסוג א/5 מזה מספר שנים מכוח החלטות שיפוטיות" ומורה שהרישיון בו הם מחזיקים יעמוד בתוקפו עד שלושים יום לאחר שתינתן החלטה בבקשה שהגישו למשרד הפנים בשנת 2008, שלא נדונה עד אותו מועד בשל ההליכים התלויים ועומדים (עע"מ 6097/15 אעמייה נ' שר הפנים 20/6/2016).

25/8/2016 – משרד הפנים דוחה את בקשת העותרים משנת 2008.

12/9/2016 – העותרים מגישים לבית המשפט לעניינים מנהליים עתירה נגד החלטת משרד הפנים הנ"ל.

25/9/2016 – בית המשפט דוחה את בקשת העותרים למתן צו ביניים לפיו יוענק להם רישיון ישיבה מסוג א/5 עד להכרעה בעתירה. נקבע, כי גם אם יזכו העותרים בעתירתם, לא יוענק להם אלא אישור "לשהות בישראל מכוח היתר שהייה זמני שיינתן על ידי מפקד האזור" (עתמ (י-ם) 27123-09-16 אעמיה נ' שר הפנים 25/9/2016).

27/9/2016 – בית המשפט מורה כי עד למתן פסק דין בעתירה, העותרים יהיו רשאים לשהות בתחומי ירושלים ולנהוג ברכב שברשותם.

5/5/2017 – העתירה נדחית. בפסק הדין נקבע כי העותרים כשלו מלהוכיח את מגוריהם בבית ברצף החל מ-1987, כפי שכשלו מלהוכיח זאת ביחס ל-1967 ואילך, במסגרת העתירות הקודמות שנדחו (עת"מ (י-ם) 27123-09-16 אעמיה נ' שר הפנים 5/5/2017).

5/6/2017 – במסגרת ערעור שהגישו העותרים על פסק הדין האמור לבית המשפט העליון, ניתן צו ארעי לפיו עד להחלטה אחרת יוכלו העותרים לשהות בתחומי ירושלים ולנהוג ברכב שברשותם (עע"מ 4490/17 אעמיה נ' שר הפנים 5/6/2017).

15/4/2018 – בהסכמת המדינה, נקבע כי הצו מיום 5/6/2017 יחול גם על ארבע בנותיהם של העותרים (עע"מ 4490/17 אעמיה נ' שר הפנים 15/4/2018).

14/6/2018 – עוד קודם למתן פסק דין בעע"מ 4490/17 הנ"ל מגישים העותרים לבית המשפט העליון עתירה נגד סירובם של המשיבים להעניק, לחדש או להאריך את היתרי הכניסה לישראל שלהם. במסגרת ההליך ניתן צו ארעי המורה שלא להרחיק מישראל את עותרות 5 – 7, אלא אם כן קיים צורך בטחוני בכך (בג"ץ 4663/18 אעמיה נ' שר הביטחון 14/6/2018).

29/10/2018 – בית המשפט העליון דוחה את הערעור בעע"מ 4490/17 הנ"ל. בפסק הדין נקבע, כי לא הונחה תשתית המאפשרת להתערב בקביעה העובדתית, לפיה לא הוכחו מגורי המערערים בבית ברצף משנת 1987. יחד עם זאת נקבע, כי צו הביניים יעמוד בעינו למשך 90 ימים נוספים (עעמ 4490/17 אעמיה נ' שר הפנים 29/10/2018).

23/5/2019 – בית המשפט העליון מוחק את העתירה בבג"ץ 4663/18, בשל קיומו של סעד חלופי בבית המשפט לעניינים מנהליים. בפסק דינו מציין בית המשפט העליון כי: "עד לאחרונה התאפשרה כניסתם של העותרים לישראל מכוח צו ביניים שניתן במסגרת ערעור שנדון בבית משפט זה", ומורה, כי הסעד הארעי שניתן ביום 14/6/2018 יעמוד בתוקפו לפרק זמן של 60 יום ויחול על כל העותרים (בג"ץ 4663/18 אעמיה נ' שר הבטחון 23/5/2019).

13/6/2019 – העותרים מגישים את העתירה שלפניי.

22/7/20219 – ניתן צו ארעי המונע את הרחקת עותרות 5 – 10.

24/7/2019 – ניתן צו ארעי המורה על הארכת היתרי השהיה של עותרים 1 – 4 עד החלטה אחרת.

21. הינה כי כן, זה כ-14 שנה שוהים העותרים בישראל מכוחם של צווים שיפוטיים, שחזרו וניתנו במסגרת ההליכים הרבים שננקטו בעניינם. בתחילה, ביום 29/6/2006, ניתן צו ביניים מוגבל בלבד, המונע את הרחקתם של העותרים מישראל. בהמשך הורחבו הסעדים הזמניים שניתנו לעותרים, כך שכללו הענקת רישיון ישיבה בישראל מסוג א/5. אולם החל מיום 25/9/2016 שב וצומצם הסעד הזמני, כך שכלל אישור שהיה בירושלים ונהיגה ברכב בלבד. טענת העותרים כי הוענקו להם היתרי שהיה בישראל עוד בשנת 2002 לא נתמכה באסמכתא של ממש, והיא אינה מתיישבת עם הצורך שמצאו לבקש מבית המשפט למנוע את הרחקתם מישראל.

22. העותרים לא הניחו אפוא תשתית עובדתית שיש בה לבסס את טענתם החלופית ,לפיה המשיבים העניקו להם היתרים כאמור בטעות.

מסקנות:

23. שנים רבות נקטו העותרים בהליכים משפטיים במטרה לקבל מעמד בישראל. בסופו של יום, לאחר הליכים רבים וממושכים, לא התקבלו טענות העותרים בדבר מגוריהם בישראל במועדים המזכים מתן מעמד, ונקבע כי הם אינם זכאים למעמד כאמור. בהליך זה שנקטו העותרים אין כדי להצמיח יש מאין, ואין בו כדי להעניק להם היתרי כניסה לישראל.

התוצאה:

24. העתירה נדחית.

העותרים ישלמו למשיבים הוצאות הליך זה בסך של 10,000 ₪.

ניתן היום, ט"ז שבט תש"פ, 11 פברואר 2020, בהעדר הצדדים.