1. העותרת ניגשה לבחינת ההסמכה בכתב של לשכת עורכי-הדין בישראל (המשיבה 1) שנערכה ביום 30.4.2019. ביום 2.5.019 קיבלה העותרת את תוצאות הבחינה, והגישה לגביהן ערר. ביום 29.5.2019 קיבלה העותרת את תשובת הוועדה הבוחנת (המשיבה 2), באופן שהתברר לה כי ציונה במבחן הנו 59, כך שנכשלה על חודה של נקודה אחת. על רקע זה הוגשה העתירה שלפניי, במסגרתה מבקשת העותרת כי אורה על פסילתה של שאלה 7 בחלק הדיוני בבחינה. וזה נוסח שאלה 7:

"דוד הוא אזרח ישראלי שיש לו שני סכסוכים אזרחיים, אחד עם נוויל ואחד עם נורמן, שהם אזרחי בריטניה. דוד ונוויל ניהלו הליך אזרחי בבית המשפט בבריטניה, ודוד ונורמן ניהלו הליך בוררות בבריטניה בסכסוך השני. בתום ההליכים התקבל פסק דין בבית המשפט בבריטניה (להלן: "פסק החוץ") ופסק בורר בבריטניה (להלן: "פסק בוררות חוץ "). דוד שב לישראל וגילה בדיעבד כי פסקים אלה התקבלו במרמה. הוא פנה לבית המשפט הישראלי בשתי תובענות נפרדות: האחת להכריז על פסק החוץ בטל והשנייה להכריז על פסק הבוררות בטל. במסגרת זו התבקש בכל תובענה בנפרד היתר המצאה מחוץ לתחום השיפוט של מדינת ישראל.

מה הדין?

(א) בית המשפט רשאי ליתן היתר המצאה בשתי התובענות.

(ב) בית המשפט רשאי ליתן היתר המצאה בתובענה לביטול פסק החוץ בלבד.

(ג) בית המשפט רשאי ליתן היתר המצאה בתובענה לביטול פסק בוררות החוץ בלבד.

(ד) בית המשפט אינו רשאי ליתן היתר המצאה מחוץ לתחום אף לא באחת התובענות".

המשיבה 2 קבעה כי חלופה ג' היא התשובה הנכונה, והפנתה בעניין זה לתקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי או: התקנות).

2. לטענת העותרת, יש להורות על פסילת השאלה האמורה ממגוון טעמים. נטען כי השאלה עוסקת בחוק אכיפת פסקי חוץ, התשי"ח-1958 וכן בחוק הבוררות, התשכ"ח-1968. חוקים אלה לא נכללו בחומר למבחן, ולפיכך נטען כי מדובר בחריגה מסמכות. עוד נטען כי השאלה לא נוסחה כראוי, וכי היא מסורבלת ומטעה. טענתה העיקרית של העותרת היא כי השאלה בלתי סבירה באופן קיצוני, שכן אף אחת מהתשובות לשאלה אינה נכונה מנימוקים שפורטו בכתב העתירה. יוער כי בתגובותיה לאחר הגשת ההליך שבכותרת וכן בדיון לפניי, הוסיפה העותרת נימוקים שלא נכללו בערר שהגישה למשיבה 2, תוך הפנייה לאמנת ניו-יורק ולספרי מלומדים.

3. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, אני בדעה כי דין העתירה להידחות.

בפתח הדברים, אעיר כי יש קושי רב בכך שהעותרת ידעה על תוצאות הערר מטעמה ביום 29.5.2019, אולם המתינה עם הגשת העתירה שבכותרת כשלושה שבועות, עד יום 18.6.2019. זאת, למרות שמועד הבחינה הבאה מטעם המשיבה 1, צפוי להתקיים ביום 27.6.2019. לשיהוי זה, אשר חייב קיום דיון דחוף תוך סד זמנים צפוף, לא ניתן כל הסבר.

4. לגופם של דברים, אמות-המידה להתערבות בהחלטה מקצועית של הוועדה הבוחנת סוכמו בעע"מ 6674/17 אסד נ' לשכת עורכי הדין בישראל (3.12.2017). כפי שציינתי בהחלטתי מיום 18.6.2019, מדובר באמות-מידה מצמצמות, הקובעות כי בית-משפט ינהג איפוק רב בהתערבות בקביעות הוועדה, והוא יתערב בהן רק כאשר קיימת חריגה מסמכות (כגון שאלה שאינה כלולה ברשימת הנושאים לבחינה); או פגם היורד לשורש שיקול-הדעת המנהלי ועניינו בחוסר סבירות קיצוני, בחוסר הגינות ובאי צדק. מבחן-העזר שהוצע בפסיקה הנו האם בית-המשפט היה פוסל שאלה אף ללא ידע מקצועי בנושא.

5. בהתבסס על אמות-מידה אלה, העתירה אינה יכולה להתקבל: ראשית, הטענה לחריגה מסמכות נדחית, שכן המענה לשאלה הנדונה דורשת ידע בחלופותיה של תקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי. אין צורך להכיר את החוקים האחרים להם טענה העותרת.

שנית, העותרת טענה כי כל החלופות שהוצעו בשאלה 7 בבחינה, הן שגויות וזאת מטעמים משפטיים עליהם עמדה. דא עקא, אין מקום להיזקק לטענה זו, בהיותה מבוססת על ידע מקצועי. בית-משפט זה אינו אמור לצלול לעומק הסוגיות המשפטיות הנוגעות לשאלה בבחינת לשכת עורכי-הדין, במסווה של בחינת סבירות המעשה המנהלי (ראו: עת"מ (י-ם) 72723-02-19 בסול נ' לשכת עורכי הדין בישראל (3.4.2019), פס' 3). בתחשב בכך, ניתן היה לסיים את פסק-הדין כאן. עם זאת, ובבחינת למעלה מן הנדרש, אתייחס לטענה לגופה.

6. תקנה 500(8) ותקנה (8א) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעות בזו הלשון:

500. המצאה מחוץ לתחום

"רשאי בית המשפט או רשם שהוא שופט, להתיר המצאת כתב בי-דין אל מחוץ לתחום המדינה באחת מאלה:

...

(8) מבקשים לאכוף פסק-חוץ, כמשמעותו בחוק אכיפת פסקי-חוץ תשי"ח-1958, או פסק-בוררות חוץ כמשמעותו בחוק הבוררות, תשכ"ח-1968;

(8א) מבקשים לבטל פסק בוררות חוץ כמשמעותו בחוק הבוררות, תשכ"ח-1968, שניתן נגד תושב ישראל, אם שוכנע בית המשפט כי אין למבקש אפשרות לזכות בדין צדק בבית המשפט של המדינה שבה, או לפי דיניה, ניתן הפסק".

(ההדגשה אינה במקור-ד.כ.ל)

עינינו רואות כי בהתאם לתקנה 500(8) לתקנות, בית המשפט רשאי להתיר המצאת כתב-בי-דין מחוץ לתחום השיפוט, אם מבקשים לאכוף פסק-חוץ. מאחר שהתובענה של דוד נגד נוויל היא תובענה להכרזת פסק-חוץ כבטל, המסקנה היא כי הדין אינו מאפשר לבית-המשפט ליתן היתר המצאה מחוץ לתחום השיפוט בנוגע לאותה תובענה. לכן תשובות א' וב' בשאלה 7 אינן נכונות.

אשר לתובענה הנוספת המוזכרת בשאלה (התובענה של דוד נגד נורמן להכרזת פסק בוררות חוץ כבטל) - לפי תקנה 500(8א) המצוטטת לעיל, בית המשפט רשאי ליתן היתר המצאה מחוץ לתחום השיפוט לגבי בקשה לביטול פסק בוררות חוץ, ככל שמתקיימים יתר התנאים המפורטים בתקנה האמורה. לכן תשובה ד' אינה נכונה.

נוכח לשונה של תקנה 500(8א), התשובה הנכונה ביותר היא תשובה ג': "בית המשפט רשאי ליתן היתר המצאה בתובענה לביטול פסק הבוררות בלבד". המילה "רשאי" לקוחה מהרישא של תקנה 500 לתקנות. יש בה כדי להצביע על קיומו של שיקול-דעת. אמת, לפי תקנה 500(8א) לתקנות, מתן היתר המצאה מחוץ לתחום השיפוט לגבי תובענה לביטול פסק בוררות חוץ, מותנה בהתקיימותם של התנאים המנויים בתקנה הנ"ל (הנתבע תושב ישראל, ובית המשפט שוכנע כי אין למבקש אפשרות לזכות בדין צדק בבית המשפט של המדינה שבה, או לפי דיניה, ניתן הפסק). שאלה 7 בבחינה, שותקת בסוגיה האם תנאים אלה התקיימו בעניינם של דוד ונורמן. עם זאת, תשובה ג' אינה קובעת כי בית-המשפט יהיה "חייב" ליתן היתר המצאה מחוץ לתחום השיפוט, אלא קובעת כי בית-המשפט "רשאי" לכך. ברי כי במסגרת הפעלת שיקול-דעתו, יהיה על בית-המשפט לבדוק את התנאים המנויים בתקנה 500(8א) הנ"ל. אין בכך משום עניין יוצא-דופן שכן בהתאם להלכה הפסוקה, בכל אחד ואחד מהסעיפים-הקטנים של תקנה 500, על בית-המשפט להפעיל את שיקול דעתו ולבחון התקיימותם של תנאים רלוונטיים (כגון: שאלת קיומה של עילת תביעה ראויה לטיעון, פורום נאות, ועוד). הנה כי כן, תשובה ג' היא הנכונה ביותר, שכן "רשאי" אין משמעותו חייב.

7. לאחר הגשת כתב העתירה, הוסיפה העותרת וטענה כי תשובה ג' אינה נכונה שכן בהתאם לאמנת ניו-יורק (החלה במשפט הפנימי מכוח הוראותיו של חוק הבוררות), לא ניתן לבקש בישראל את ביטולו של פסק-בוררות חוץ. לטענת העותרת, עקב כך תקנה 500(8א) היא בגדר "אות מתה", ואין לבית-המשפט אפשרות לפעול לפיה. העותרת טענה כי מסקנה זו נתמכת בספרי מלומדים (סיליה וסרשטיין פסברג משפט בין-לאומי פרטי כרך א 390-391 (2013); טליה קונפינו-שר סמכות שיפוט על נתבע זר 44, 155 (2000)).

בהתייחס לטענה זו אציין כי העותרת לא העלתה את הטענה האמורה לפני הוועדה הבוחנת, ואף לא העלתה אותה במסגרת כתב העתירה שהוגש בתיק. די בכך כדי לא להיזקק לה. הרבה מעבר לנדרש, אציין כי בדיון לפניי לא היה חולק כי אמנת ניו-יורק אינה מתייחסת לסוגית ההמצאה לחו"ל. ממילא, האמנה אינה גוברת על ההסדר המפורש הקבוע בתקנה 500(8א), שעניינו בסוגיית ההמצאה של בקשה לביטול פסק-בוררות חוץ ולא בבקשה לגופה. אעיר כי הדיון בבקשה להיתר המצאה לחו"ל, כשלעצמו, אין בו כדי להקנות סמכות בינלאומית.

אף אם אניח כי תקנה 500(8א) היא "אות מתה" כנטען על-ידי העותרת, אין בכך כדי לשלול את סמכותו של בית-המשפט להיזקק לבקשה להיתר המצאה אל מחוץ לתחום לגבי בקשה לביטול פסק-בוררות חוץ, אם וככל שבקשה כזו באה לפניו. ברי כי במסגרת שיקול-הדעת המסור לבית-המשפט לפי תקנה 500(8א) – "רשאי" – יוכל בית-המשפט לשקול את שאלת תבונתה של הבקשה להיתר המצאה לחו"ל, בשים לב להסדר הקבוע באמנת ניו-יורק לפיו לא ניתן יהיה לדון בישראל בבקשה לביטול פסק-בוררות חוץ. אולם אין בכך כדי לאיין את סמכותו של בית-המשפט לדון בבקשת המצאה כאמור לעיל. הדבר עולה בבירור מפסק-דינו של בית-המשפט העליון ברע"א 4320/11 אי.איי.אם אחזקות תקשורת בע"מ נ' Micharl (15.2.2012). ראו: שם, פס' 38, בה בית-המשפט העליון עומד על כך שלפי אמנת ניו-יורק הסמכות הייחודית לדון בבקשה לביטול פסק בוררות חוץ נתונה לבית המשפט של המדינה בה ניתן פסק הבוררות; ופס' 42 בה נקבע כי תקנה 500(8א) "מצמצמת עד מאד את האפשרות להגיש בקשה לביטול פסק בוררות-חוץ...התקנה אינה מבחינה בין פסק בוררות-חוץ עליו חלה האמנה לבין פסק בוררות-חוץ עליו לא חלה האמנה". כך, בלא לקבוע כי אין אפשרות לבית-המשפט בישראל לדון בבקשה לפי תקנה 500(8א). יצוין כי שאלה 7 בבחינה, עניינה במישור הסמכות להיזקק לבקשה להיתר המצאה לחו"ל, ולא בהפעלת שיקול-הדעת לגופו. לפיכך, תשובה ג' – "בית המשפט רשאי ליתן היתר המצאה בתובענה לביטול פסק בוררות חוץ בלבד" – היא החלופה הנכונה ביותר. לא מצאתי שיש בכך משום סרבול או הטעיה כנטען על-ידי העותרת.

8. לסיום, אציין כי לפי ההלכה הפסוקה, לא סגי בטענה לפיה שאלה מתייחסת לנקודה איזוטרית, כדי לפוסלה (ראו: עע"ם 8281/18 לשכת עורכי הדין בישראל נ' פומס (11.12.2018), פס' 5). כמו כן, אחוז משיבים נכונה נמוך לגבי שאלה בבחינה, כשלעצמו, אינו בגדר עילה לפסילת שאלה בבחינה (ראו: עע"ם 3717/18 פרץ נ' הוועדה הבוחנת של לשכת עורכי הדין בישראל (10.6.2018), פס' 8).

9. אשר על כן, ונוכח מכלול הטעמים האמורים, העתירה נדחית. העותרת תישא בהוצאות ובשכ"ט ב"כ המשיבים בסך כולל של 8,500 ₪.

המזכירות תמציא פסק-דין זה לב"כ הצדדים בהקדם.

ניתן היום, כ"ב סיוון תשע"ט, 25 יוני 2019, בהעדר הצדדים.