תביעה כספית לתשלום בגין עסקת השכרת רכב. 3,680 ש"ח סכומה.

רקע ותמצית טענות הצדדים:

1. בתמצית: התובעת היא חברה העוסקת, בין היתר בהשכרת רכבים.
2. לאחר שרכבה של הנתבעת נפרץ והיא נדרשה לרכב חלופי, סיפקה לה חברת הביטוח בה הייתה מבוטחת, רכב חלופי מסוג טויוטה שנשכר מהתובעת. זאת עשתה חברת הביטוח באמצעות חברת "נתי שירותי דרך וגרירה בע"מ" (להלן: "נתי").
3. בהתאם, ביום 20.8.17 נחתם חוזה השכרת רכב מס' 301234916 (נספח א' לכתב התביעה – להלן: "החוזה") בו נתי נרשמה כ"לקוח" והנתבעת, שחתמה על החוזה, נרשמה כ"שוכרת". על פי החוזה, תקופת השכירות החלה ביום 20.8.17 והסתיימה ביום 25.8.17. דמי השכירות לתקופת השכירות שבחוזה שולמו על ידי נתי, אשר אף האריכה את תקופת השכירות, עד ליום 10.9.17 (להלן: "תקופת ההארכה").
4. לטענת התובעת (בתמצית): בתום תקופת ההארכה הנתבעת לא השיבה לידיה את הרכב המושכר. התובעת איתרה את הרכב ברחוב מוטה גור בחולון, וביום 18.9.17 "תפסה" את הרכב והשיבה אותו לידיה. לפיכך,

הנתבעת חייבת לה סך של 3,680 ש"ח, על פי הפירוט הבא: סך של 1,015 ש"ח בגין דמי שכירות לתקופה שמיום 10.9.17 (תום תקופת ההארכה) ועד ליום 18.9.17 (מועד תפיסת הרכב) בתוספת תשלום עבור דלק (נספח 3א'); סך של 2,106 ש"ח בגין שכפול וקידוד מפתח הרכב, ובגין נזק שנגרם לכיסוי פנס הערפל של הרכב (נספח 3ב'); הפרשי הצמדה וריבית כמוסכם בחוזה.

1. הנתבעת מכחישה את טענות התובעת. לטענתה (בתמצית): היא השיבה לידי התובעת את הרכב ביום 25.8.17 (תום תקופת ההשכרה שבחוזה). היא חתמה אך על החוזה המקורי המסתיים ביום 25.8.17 והיא אינה מחויבת בתשלום כלשהו הקשור לתקופה שלאחר מועד זה, בה הרכב לא היה ברשותה. תקופת החוזה לא הוארכה על ידה, אלא על ידי חברת "נתי שירותי גרירה", והיא אינה אחראית לרכב בתקופה זו.
2. לאחר שניסיונות להגיע להסכמות שייתרו הצורך בניהול ההליך (שעלות ניהולו עולה על סכום התביעה) לא צלחו, הוגשו תצהירי הצדדים. מטעם התובעת הוגש תצהירה של מנהלת החשבונות, הגב' אסתר עומרד, והנתבעת הגישה תצהיר מטעמה. משנחקרו העדים ומשסיכמו הצדדים את טענותיהם, בשל התיק להכרעה.

דיון

1. דין התביעה להתקבל. אנמק בקיצור, הן לאור הוראת המחוקק לעניין תביעות המתבררות בסדר דין מהיר, והן כיוון שהתביעה במאפייניה דומה במידה רבה לתביעה המתבררת לרוב בבית המשפט לתביעות קטנות.
2. כפי שאף הבהירו הצדדים בסיכומיהם (סעיף 5 לסיכומי הנתבעת וסעיף 1 לסיכומי התשובה של התובעת), המחלקת אשר בה יש להכריע בהליך זה היא אחת: האם הנתבעת השיבה לידי התובעת את הרכב בתום תקופת ההשכרה אם לאו.כמפורט להלן, לעניין זה מצאתי לבכר גרסת התובעת על פני גרסת הנתבעת ולפיכך מצאתי לקבל התביעה.
3. אומנם מי שתפסה את הרכב לטענת התובעת לא התייצבה לדיון (הגם שהתובעת הפקידה סך של 1,000 ש"ח בגין הגשת תצהירה באיחור) ולפיכך תצהירה אינו משמש כראיה בתיק (וראו לעניין זה עמוד 15 לפרוטוקול, שורה 35 עד עמוד 16, שורה 2), אולם המצהירה מטעמה הבהירה כי הרכב לא הושב בתום תקופת החוזה ואף לא לאחר מכן. התובעת הציגה מסמכים מתוך מערכות התובעת, שנערכו בזמן אמת, המעידים על כך שהרכב נתפס על ידה ולא הושב לידיה במועד. התובעת ואף העידה כי בכל יום נערכת ספירת רכבים במגרשי התובעת והרכב לא הוחזר עד למועד התפיסה (עמוד 13 לפרוטוקול, שורות 34-33; עמוד 15, שורות 5-4) וכי כשמשיבים רכב למגרשיה, הדבר נרשם במערכות התובעת ורכב זה לא נרשם כרכב שהוחזר (עמוד 15 לפרוטוקול, שורות 26-7). עדותה של התובעת לא נסתרה.
4. לכך יש להוסיף, כי בעוד שהתובעת חתמה על "טופס מסירת רכב ללקוח" בעת קבלת הרכב (נספח 4א' לכתב התביעה) היא לא חתמה על "טופס החזרת רכב ללקוח" מיום 18.9.17 (נספח 4ב') בו נכתב: "נתפס ע"י ויקו ויצמן ולידור זנתי ברחוב מוטה גור בחולון".
5. ועוד, הנתבעת לא הכחישה (למעט השערות שהועלו לראשונה בסיכומיה), כי נתי האריכה את תקופת החוזה שהיה אמור להסתיים ביום 25.10.17, עד ליום 10.9.17 וכי נתי אף שילמה לתובעת את דמי השכירות לתקופת ההארכה. טענת הנתבעת כי השיבה את הרכב ביום 25.8.17 בהתאם לתקופת החוזה המקורית (וטרם ההארכה) אינה סבירה ואינה מתיישבת עם עובדה זו. אם הרכב הושב מדוע היה צורך להאריך את תקופת החוזה ולשלם עבור תקופת ההארכה?
6. אוסיף, כי אומנם בחקירתה טענה הנתבעת כי "אין לה מושג" מי זו נתי שירותי רכב וגרירה בע"מ (ובעמוד 16 לפרוטוקול, שורות 21-20, כשנשאלה בחקירתה: "מי זה נתי שירותי גרירה?" השיבה: "אין לי מושג. אני הייתי מבוטחת בהראל"), אולם בהמשך חקירתה הבהירה הנתבעת: "כן, הם נתנו לי שירות של רכב חלופי" (עמוד 21 לפרוטוקול, שורה 10).
7. אל מול האמור, עומדת גרסת הנתבעת אותה מצאתי לא קוהרנטית ומעלת תמיהות. הנתבעת לא הצליחה למסור אף פרט ממשי על מעמד החזרת הרכב למגרש התובעת, ומשמסרה מעט פרטים, נמצאו בעדותה אי התאמות. אפרט.
8. הנתבעת הבהירה בעדותה כי אינה זוכרת דבר ממעמד החזרת הרכב לתובעת (עמוד 21 לפרוטוקול, שורות 23-11):

"ש. את טוענת שהחזרת את הרכב ביום 25.8.17 נכון?

ת. כן.

ש. תספרי לי על היום הזה ואיזה תהליך עברת בסניף התובעת בכדי להחזיר את הרכב?

ת. אני מצטערת אני לא זוכרת את הרגע שלקחתי אותו ולא את הרגע שהחזרתי אותו. מדובר בשנת 2017, זה אירוע איזוטרי, אין לי שום זכרונות.

ש. אם את לא זוכרת את אותו יום איך את זוכרת שהחזרת את הרכב באותו יום?

ת. כי זה כתוב בחוזה שחתמתי עליו.

ש. אז איך את זוכרת שחזרת במונית שזה אירוע הרבה יותר שולי של עשרות שקלים לעומת להחזיר רכב לחברה?

ת. קודם כל, אני מבקשת שלא תדברי בציניות. אני לא מבינה את הקשר בין שני הדברים.

ש. לשאלת ביהמ"ש, האם את זוכרת למי החזרת את הרכב או כל דבר אחר?

ת. אני לא זוכרת, בשנים האחרונות אני לא מחזיקה רכב פרטי שלי. אחת לחודשיים שלושה אני שוכרת רכב והתהליך הוא תהליך קבוע אצל כולם וקשה לי להגיד מה היה בכל אירוע".

ובסוף עדותה:

"ש. את לא זוכרת שום דבר ביום החזרת הרכב ביום 25.8 מלבד זה שחזרת במונית ?

ת. כן".

1. אין צריך לומר כי העובדה שהנתבעת אינה זוכרת דבר בקשר להחזרת הרכב מעלה תהיות. לנתבעת אף אין כל אסמכתא לכך שהשיבה את הרכב לתובעת. כשנשאלה האם יש בידה אסמכתא המעידה על השבת הרכב השיבה: "לא התבקשתי לשמור וגם אני לא זוכרת אם קיבלתי" (עמוד 16 לפרוטוקול, שורוה 35).
2. אך בכך לא די. מעט הפרטים שמסרה הנתבעת לעניין השבת הרכב אינם מתיישבים עם גרסתה.
3. בדיון הראשון שהתקיים בתיק, טענה הנתבעת כי השיבה את הרכב למגרש התובעת בחולון: " החזרתי את הרכב לסניף שלהם בחולון. יש שם נציג שלהם. אני לא זוכרת שקיבלתי מכתב אבל ייתכן וכן שהחזרתי והכל בסדר" (עמוד 2 לפרוטוקול, שורות 5-4) ובהמשך: "אני מחזירה את הרב לחולון ואני מדברת עם מישהו והכל היה בסדר. עברנו על הרכב. זה היה בסביבות 13 או 14. את זוכרת שקיבלת נייר או משהו? אני לא זוכרת זה היה מזמן וזה היה שולי, בד"כ נותנים מסמך אבל אני לא זוכרת" (עמוד 2 לפרוטוקול, שורות 28-26). אולם, בחקירתה הנגדית טענה הנתבעת כי השיבה את הרכב לסניף התובעת בבת-ים ולא בחולון (עמוד 16 לפרוטוקול, שורה 36 עד עמוד 17, שורה 7):

"ש. את טוענת שהחזרת ב-25. נכון ?

ת. נכון.

ש. לאן החזרת?

ת. למגרשי פרי.

ש. באיזה סניף?

ת. כמדומני, אם אני זוכרת, לסניף שלקחתי ממנו את הרכב.

ש. מאיזה סניף לקחת?

ת. נדמה לי בת ים".

1. גם טענתה לעניין השעה בה השיבה את הרכב מעלה תהיות. בדיון הראשון טענה הנתבעת כי השיבה את הרכב "בסביבות 13 או 14". בחקירתה השיבה כי אינה זוכרת מתי השיבה את הרכב, אך היא מעריכה שהשיבה את הרכב בשעה שהיה עליה להשיבו על פי החוזה ואולי מוקדם יותר.

ש. את יודעת להעריך באיזה שעה?

ת. בסביבות השעה שהייתי אמורה להחזירו, כנראה.

ש. באיזה שעה? מה הכוונה?

ת. על החוזה יש שעה.

ש. זאת אומרת בין השעה 2 ל-3?

ת. לא זוכרת, יכול להיות גם לפני.

ש. ב-25.8.17 זה יום שישי. זה אומר שרכבים שמתקבלים במשרדי פרי מתקבלים גג עד השעה 11?

ת. אבל החוזה כתוב שעה יותר מאוחרת. אני לא מאמינה שמחזירים עד 11 בימי שישי".

1. ועוד. בדיון הראשון טענה הנתבעת, כי לאחר שהשיבה את הרכב לתובעת, היא חזרה לביתה במונית: "חזרתי במונית. שילמתי בגט. הכרטיס אשראי שלי היה מבוטל. האשראי שלי מבוטל מה- 1 לחודש. אם אנחנו רוצים לראות את האשראי על מונית אנחנו יכולים? אני משיבה שכן. חלק מזה אני משלמת במזומן וחלק באשראי" (עמוד 2 לפרוטוקול, שורות 31-28).
2. אולם בחקירתה השיבה הנתבעת (עמוד 17 לפרוטוקול, שורות 24-8):

"ש. איך חזרת הביתה?

ת. לא זוכרת. או לקחתי מונית או מישהו לקח אותי.

ש. בפרוטוקול הדיון מ-25.6.20 מפנה לעמ' 2 שורה 29, 30. לשאלת ביהמ"ש הנכבד בת"א את השבת שחזרת במונית?

ת. זה מה שאמרתי, או שחזרתי במונית או שמישהו לקח אותי.

ש. איך שילמת?

ת. או במזומן או באשראי.

ש. יש לך קבלה?

ת. גט לא נותנים קבלות ואני גם לא שומרת דברים כאלו.

ש. לשאלת ביהמ"ש, פנית לגט כדי לקבל אישור על כך?

ת. פניתי בנושא אחר לקבל קבלות והם לא שומרים את זה. הקבלות אצל נהגי המוניות.

ש. לשאלת ביהמ"ש האם פנית אליהם כדי לקבל איזשהי אינדיקציה על כך שלקחת מונית?

ת. ספציפית בנושא הזה לא פניתי.

ש. איך גט טקסי איך משלמים להם נסיעות באיזה אמצעי תשלום?

ת. או במזומן או באשראי.

ש. ועל אותה נסיעה את לא יכולה להגיד איך שילמת?

ת. לא".

1. העובדה שהנתבעת ידעה כי התיק נסוב על השאלה האם השיבה לתובעת את הרכב ביום 25.8.17 ושאין לה כל ראיה לכך, ובכל זאת נמנעה מלהציג אסמכתא לכך שחזרה באותו יום מהתובעת לביתה במונית, הגם שהיה בידה לעשות כן, ובפרט שעה שבדיון הראשון טענה כי היא יכולה להציג ראיה לתשלום על המונית, משמשת לחובתה של הנתבעת ומקימה חזקה לכך שלו הייתה מציגה ראיה זו היא הייתה פועלת לחובתה (ראו לעניין זה י' קדמי על הראיות (כרך ג), בעמ' 1391; ע"א 8151/98 ביאטריס שטרנברג נ' ד"ר אהרון צ'צ'יק (4.11.01)).
2. טענת הנתבעת כי לא נתנה אישור לנתי להאריך את תקופת החוזה (טענה שאף לא הוכחה) אינה מעלה ואינה מורידה, שכן אם הייתה הנתבעת משיבה את הרכב במועד, היא ממילא לא הייתה נזקקת להאריך את החוזה והחוזה לא היה מוארך. יתרה מכך, אם נתי לא הייתה מאריכה את תקופת החוזה, ולא הייתה משלמת על תקופת ההארכה, משקבעתי כי הנתבעת לא השיבה את הרכב, הייתה הנתבעת נדרשת לשלם גם על תקופת ההארכה (עליה שילמה נתי).
3. אשר לטענת הנתבעת כי בזמן שלכאורה נהגה ברכב (בכביש 6) היא הייתה מאושפזת: ראשית, טענה זו נטענה לראשונה בדיון ההוכחות ודומה כי אף נזנחה בסיכומיה, ודי בכך כדי לדחותה. אולם, יש לדחות טענה זו גם לגופה. הנתבעת אינה נדרשת לשלם את סכום התביעה בשל כך שנהגה ברכב, אלא בשל כך שלא השיבה אותו בתום תקופת השכירות ובשל אחריותה לרכב בתקופה זו. לא מן הנמנע שהנתבעת איפשרה לאחרים לעשות שימוש ברכב בתקופה זו וגם אם לא נתנה רשות לכך, אין בכך לשנות את זכותה של התובעת או את חובתה של הנתבעת להשיב את הרכב בתום תקופת החוזה. אעיר, כי טענת התובעת כי הנתבעת איפשרה לבן זוגה לנהוג ברכב לא הוכחה ולא התרתי לתובעת לצרף מסמכים לעניין זה בישיבת ההוכחות, שעה שאלו לא גולו קודם לכן (ראו עמוד 18 לפרוטוקול, שורה 22 עד עמוד 19, שורה 28).
4. לאור כל האמור מצאתי לבכר את גרסת התובעת לפיה הנתבעת לא השיבה לה את הרכב על פני גרסת הנתבעת כי השיבה את הרכב ביום 25.8.17. לאור קביעתי זו, מצאתי לקבל את התביעה להתקבל במלואה. אציין, כי הנתבעת לא הכחישה את טענות התובעת לעניין הנזקים, שנתמכו בדוח השמאי מטעמה, ואף לא את התחייבותה לתשלום הפרשי הצמדה וריבית על פי החוזה.

סוף דבר

1. לאור כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת במלואה.
2. אשר להוצאות: זכותם של הצדדים לנהל הליך שתוחלתו הכלכלית אינה גבוה, אולם משניתן פסק דין על הצד המפסיד לשאת בהוצאות ההליך. בבואי לפסוק הוצאות ההליך נתתי ליבי, בין היתר, לכך שהתביעה התקבלה במלואה, לבקשות הרבות שהוגשו בתיק, להחלטות הקודמות בתיק לעניין הוצאות (לרבות החלטות כבוד השופטת פוזננסקי כץ לעניין האיחורים בהגשת תצהיר הנתבעת), ולכך שנוהל הליך מלא הכולל הוכחות וסיכומים (ולבקשת הנתבעת אף סיכומים בכתב). אציין, כי הובהר לצדדים מראש (בהחלטתי מיום 13.9.21) כי הוצאות ההליך צפויות לעלות על סכום התביעה. לאחר ששקלתי כל אלו, ובשים לב לנסיבותיו של המקרה, מצאתי לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך 768 ש"ח ושכר טרחת עו"ד בסך של 7,000 ש"ח.
3. כן מצאתי להפחית מסכום ההוצאות את הסך של 1,000 ש"ח אותו הפקידה התובעת בתיק (בשל מחדלה בהגשת ראיות בשלב מאוחר) תוך שאני מורה כי סכום זה יושב לתובעת, באמצעות בא כוחה (ובצירוף פירותיו).
4. לאור על האמור, הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים המפורטים להלן:
   1. סך של 3,680 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.
   2. סך של 768 ש"ח בגין הוצאות משפט.
   3. סך של 6,000 ש"ח כשכר טרחת עו"ד.

הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.

ניתן היום, י"ט כסלו תשפ"ב, 23 נובמבר 2021, בהעדר הצדדים.