כללי

1. מונח בפניי ערעור על פסק דין שניתן בבית משפט השלום בחדרה (כב' השופטת קרן אניספלד) ביום 25.10.2020, בת"א 54868-07-19 (להלן: "פסק דין קמא") בו נדחתה תביעת הפרשים בסך 108,123 ש"ח שהוגשה בגין נזקים שנגרמו לרכבו של מר יובל פור (להלן: "המערער") מסוג אאודי S8, שנת 2017, מ.ר 40-000-38 (להלן: "רכב המערער" או "הרכב") כתוצאה מתאונת דרכים שאירעה ביום 22.01.2019 בכיכר הסמוך לרחוב הבנים בפרדס חנה (להלן: "מקום התאונה").

2. התאונה אירעה בין רכב המערער בו נהגה גב' סמדר ביטון (להלן: "המערערת") ובין רכב של חברת וואן (1) ליס בע"מ (להלן: "המשיבה") מסוג רנו קליאו מ.ר. 183-12-201 (להלן: "הרכב הפוגע") בו נהג מר איציק שריד (להלן: "הנהג הפוגע"). משיבה 3 - חברת הכשרת היישוב, חברה לביטוח בע"מ (להלן: "המבטחת") ביטחה את הרכב הפוגע בביטוח רכוש וצד ג'.

3. אין מחלוקת בין הצדדים כי הרכב הפוגע נסע מאחורי רכב המערער ופגע בו במוקד אחורי ימני - בכנף האחורית הימנית, בפגוש ובתא המטען ואין הם חלוקים בדבר אחריותו של הנהג הפוגע לתאונה. המחלוקת היחידה בין הצדדים היא בשאלת היקף הנזק שנגרם לרכב המערער.

4. השמאי מטעם המערערים, מר הרייש חאלד ממשרד הרייש שמאים (להלן: "שמאי המערערים"), אשר בדק את הרכב ביום 31.01.2019, קבע בחוות דעתו מיום 05.03.2019 (סומנה ת/1) כי שוויו של הרכב הוא 641,423 ₪ וסך הנזקים עומד על 160,281 ₪, לפי פירוט כדקלמן: סך הנזקים למוקד החלק אחורי הוא 90,432 ₪ לא כולל מע"מ (105,805.44 ₪ כולל מע"מ) ושיעור ירידת הערך הוא 10.50% משווי הרכב (67,349.42 ₪).

מנגד, שמאי המשיבים מר מקסים אויפמן, ממשרד אביהו רפפורט שמאים (להלן: "שמאי המשיבים") אשר בדק את הרכב ביום 30.04.2019, קבע בחוות דעתו מיום 05.05.2019 (סומנה נ/1) כי שוויו של הרכב הוא 640,749 ש"ח ושיעור ירידת הערך הוא % 0.50 בלבד (3,203 ₪), בגין מכסה תא המטען בלבד, תוך שסך כל הנזקים (כולל שכ"ט שמאי המערערים בסך 2,500 ₪) עומד על 65,032 ₪ בלבד.

5. שמאי המשיבים ציין בחוות דעתו, כי יש סימנים ברורים לכך שלרכב היו תאונות קודמות, לרבות תאונה קודמת באותו מוקד ימני אחורי והבהיר כי פגיעה זו הובאה על ידו בחשבון במסגרת שיעור ירידת הערך שנקבע על ידו, תוך שקבע כי אין לחשב ירידת ערך נוספת על חלק שכבר נפגע בעבר ותוקן בתאונה קודמת.

6. ביום 06.05.2019 שילמה חברת הביטוח למערער סך של 65,032 ₪ בגין הנזקים על בסיס חוות הדעת הנגדית (כולל החזר, כאמור, של שכר טרחת שמאי המערערים). המערערים תבעו את ההפרש בין שתי חוות הדעת ובית משפט קמא דחה את תביעתם וחייבם בתשלום סך של 12,650 ₪ עבור שכ"ט בא כוח המשיבים ו-702 ₪ בגין החזר שכ"ט שמאי המשיבים.

מכאן הערעור.

7. ביום 20.12.2020 לאור בקשת המערערים, ולאחר שהוגשו תגובות הצדדים לבקשה, הוריתי על עיכוב ביצוע פסק דין קמא, עד למתן פסק דין בערעור וזאת - כנגד הפקדה בקופת בית המשפט, של מלוא הסכום שנפסק בפסק דין קמא.

השאלות המשפטיות הדורשות הכרעה

8. שתי שאלות משפטיות דורשות הכרעה במקרה זה והן:

א. האם שגה בית משפט קמא בקבעו כי המערערים לא הרימו את נטל הראיה המוטל עליהם להוכיח את הנזקים שנגרמו להם בתאונה.

ב. מהי הנפקות של "דו"ח וועדת ששון" (להלן: "דו"ח ששון"), לעניין הערכת שיעור ירידת הערך ולעניין שיקול דעתו של בית המשפט.

דיון והכרעה

טענות עובדתיות

9. אציין, תחילה, כי רוב טענות המערערים הן טענות נגד ממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי בית משפט קמא (בין היתר, לעניין אמינות המערער, תאונות קודמות ברכב, אי המצאת ראיות מהותיות מצד המערערים, תיקון הרכב והעדפת חוות דעתו של מומחה המשיבים) בהם אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב ולמעט לגבי שעות העבודה בהן חייב שמאי המשיבים, לא מצאתי כי מתקיים חריג כלשהו המצדיק התערבות.

חיוב שעות העבודה

10. לאחר שבחנתי את טענות המערערים לגבי עדותו של שמאי המשיבים (בחקירתו בבית המשפט) בנוגע לחישוב שעות העבודה ולאחר שלא מצאתי בפסק דין קמא התייחסות לדבריו בנושא שעות העבודה, סבורה אני שיש מקום להתערב בנושא זה ובו בלבד.

עיון בפרוטוקול חקירתו של שמאי המשיבים (ראו עדותו משו' 14 בעמ' 13 לפרו' עד שו' 2 בעמ' 14) מעלה, כי שמאי המשיבים לא הצליח להסביר את שעות העבודה אשר הביא בחשבון לצורך ביצוע התיקונים. תחילה אמר בעדותו שהוא אישר 31 שעות עבודה (כפי שציין לעצמו בכתב יד, אם כי לא בחוות הדעת שהוגשה לבית המשפט) אך כשנדרש להבהיר כיצד חייב בפחות שעות מכך, תיקן את תשובתו ואמר שחייב לפי 12 שעות. אלא, שחישוב הסכומים בהם חייב עבור שעות העבודה, כפי שהוא עצמו ציין בתשובתו, מגיע ל- 3,200 ₪ שהם, לפי עלות של 200 ₪ לשעת עבודה (כשיטתו של שמאי המשיבים) 16 שעות עבודה ולא 12.

בנסיבות אלה נכון היה לחשב את עלות העבודה לפי 31 שעות עבודה, כפי שכתב השמאי לעצמו בכתב יד וכפי שאמר תחילה. מאחר שמדובר בהפרש של 15 שעות, יש להוסיף לחיוב המשיבים כלפי המערערים, סך של 3,000 ₪ (לפי עלות של 200 ₪ לשעה).

נטל ההוכחה

11. סמוך לאחר התאונה מכר המערער את הרכב, כפי שהוא (מבלי לתקנו). המערער, שהוא בעלים של מגרש למסחר בכלי-רכב, טען כי ממחיר המחירון הופחת סך של 200,000 ₪ בגין נזקי התאונה, אך חרף העובדה שלדבריו הוא, נערך הסכם בכתב, הוא נמנע מלהגיש את ההסכם כראייה מטעמו.

12. משמכר המערער את הרכב סמוך לאחר התאונה, ללא שתיקן אותו, הנזק שנגרם לו, בפועל, הוא סכום ההפחתה, בגין נזקי התאונה, עליה סיכמו המערער והקונה (להלן: "הפרש התמורה"). יכולים היו המערערים להוכיח את הפרש התמורה באמצעות הגשת הסכם המכר והבאת הקונה להעיד, אולם הם בחרו שלא לעשות כן. בדין קבע בית משפט קמא כי הדבר פועל לרעתם וכי הם לא הרימו את הנטל המוטל עליהם להוכיח את נזקיהם.

13. לשם מניעת אי הבנה אבהיר, כי לא בכל מקרה בו מוכר ניזוק את רכבו במחיר מופחת, יש לחייב את המזיק במלוא ההפחתה. הדבר תלוי, כמובן, בשאלה אם מדובר בהפחתה סבירה, העולה בקנה אחד עם שמאות של הנזקים, שיש לערוך באמצעות שמאי.

אציין, כי אין מדובר בתאונה קשה הכוללת פגיעה בשלדת הרכב, אלא בתאונה שגרמה בעיקר לנזקי פחחות, כך שעל פניו אין זה סביר שהפרש התמורה הגיע לסך של 200,000 ₪, שהוא סכום הגבוה ב- 40 אלף ₪ מהסכום בו הוערכו הנזקים על ידי שמאי המערערים. מכל מקום - משנמנעו המערערים מהבאת ראיות שהיו בידיהם לשם הוכחת הפרש התמורה, קמה חזקה שההפרש קטן מסכום תביעתם ושהבאת הראייות הייתה פועלת לרעתם.

ירידת ערך - דו"ח ששון

14. בית משפט קמא קבע, על פי חוו"ד שמאי המשיבים, כי הכנף הימנית אחורית של הרכב, אשר ניזוקה בתאונה דנן, ניזוקה בתאונה קודמת ותוקנה וקיבל את חוו"ד שמאי המשיבים לפיה אין לקבוע ירידת ערך נוספת בגין הפגיעה בכנף.

בנוסף, נפגע מכסה תא המטען, אשר לא נפגע בתאונה קודמת. מומחה המשיבים התייחס בחקירתו בבית המשפט גם לפגוש שנפגע וציין כי הוא ראה סימני תיקון ישנים גם על הפגוש. בסופו של דבר, הפעיל את שיקול דעתו וקבע ירידת ערך כוללת בשיעור של חצי אחוז.

15. ב"כ המערערים כלל בסיכומיו קטעים מדו"ח ששון וטוען כי על פי הדו"ח היה על שמאי המשיבים לקבוע ירידת ערך גדולה יותר. ראשית אומר, כי דו"ח ששון איננו מחייב כ"כזה ראה וקדש". כפי שציין שמאי המשיבים בחקירתו (עמ' 11 לפרו' שו' 12), דו"ח ששון הוא כלי עזר. לבית המשפט שיקול דעת לקבל חוות דעתו של מומחה (באופן מלא או באופן חלקי), אותו הוא מפעיל על פי כלל הראיות שהובאו בפניו. שיקול דעת זה חל, כמובן, גם בנוגע להתאמת חווה"ד לדו"ח ששון. ראו, למשל, דברים שנאמרו בת"א (תל אביב-יפו) 52918-01-12 מנחם זילברמן נ' איילון חברה לביטוח בע"מ (05.02.2014) כדלקמן: "כפי שנפסק לא פעם, דוח ועדת ששון אינו בבחינת ראיה מכרעת שאין לסטות הימנה, ובוודאי שבית המשפט רשאי לשקול חוות דעת המסבירות מדוע במקרה ספציפי העומד לפני המומחה ירידת ערך שנקבעה בדבקות לפי אמות המידה של ועדת ששון אינה מוצדקת" (שם, פיסקה 32).

16. במקרה דנן, אין מקום להתערב בשיקול דעתו של בית משפט קמא לקבל את חוות דעת שמאי המשיבים, לעניין ירידת הערך. עיון בקטעים אשר נכללו בסיכומי המערערים (סעיפים 17-12 לסיכומים) מעלה, כי קביעת ירידת הערך שעה שהרכב עבר תאונות קודמות איננה נעשית רק על פי חישוב טכני, מתימטי, אלא היא תלויה גם בחומרת הנזק שנגרם בתאונות הקודמות ובירידת הערך שנקבע בגינן.

בנוסף, במקרה דנן, המערערים לא גילו את ההסטוריה התאונתית של הרכב ולא הביאו כל מסמכים בנוגע לפגיעות הקודמות והשמאות שנערכה בגינן ואף לא בנוגע למחיר בו המערער רכש את הרכב. הימנעות זו פועלת לרעתם. בהקשר לכך יש לזכור גם את כל אשר נאמר בפסק דין קמא, באשר להימנעותם של המערערים מלהביא ראיות מהותיות ובעניין מהימנותו של המערער ובכך אין להתערב.

17. לאור כל האמור לעיל, אינני מוצאת מקום להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא, למעט לעניין שעות העבודה.

18. בשולי הדברים אעיר, כי לא היה מקום לטרונייתו של ב"כ המערערים נגד בית משפט קמא, על כך שעם סיום שמיעת הראיות הציע בית משפט קמא לצדדים לסיים את התיק בפשרה לפיה ישלמו המשיבים למערערים סך של 18,000 ₪, אך בסופו של דבר דחה את תביעתם.

הצעת פשרה של בית המשפט איננה פסק דין והיא איננה מחייבת את בית המשפט. בסופו של דבר, ככל ההצעה איננה מתקבלת, בית המשפט בוחן שוב את כל הראיות ואף נותן דעתו לסיכומי הצדדים (אשר במקרה זה הוגשו לאחר שניתנה ההצעה) ופוסק לפי מיטב הבנתו ושיקול דעתו ולא אחת קורה שבית המשפט מגיע לתוצאה שונה מההצעה שהציע.

בטוחה אני שצדדים אינם רוצים שדעתו של בית המשפט תינעל, גם לא על הצעה שהוא עצמו הציע. האם במקרה בו בית משפט קמא היה מגיע למסקנה שעל המשיבים לשלם למערערים סכום גבוה מהצעתו, גם אז היה בא ב"כ המערערים בטרוניה?

טוב ונכון עשה בית משפט קמא, שבסופו של יום, בחן את הראיות ואת טיעוני הצדדים בסיכומיהם ומשהגיע למסקנה כי יש לדחות את התביעה, כך פסק.

19. אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, אני דוחה את הערעור, למעט לעניין שעות העבודה, בגינן אני מחייבת את המשיבים לשלם למערערים, סך של 3,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן חוות דעתו של שמאי המשיבים (05.05.2019) המגיע, נכון להיום, לסך של 3,048 ₪.

20. נוכח התוצאה, לפיה ערעור זה התקבל בחלקו הקטן בלבד, בסכום הרחוק מאד מסכום התביעה ומהדרישות בערעור, אין לבטל את סכום שכר הטרחה וההוצאות אשר נפסקו בבית משפט קמא לזכות המשיבים.

בשים לב לכל האמור לעיל, ישלמו המשיבים למערערים הוצאות הערעור בסך של 4,000 ₪, נכון להיום.

21. הפיקדון שהפקידו המערערים עבור הוצאות הערעור יוחזר למערערים באמצעות בא כוחם.

הפיקדון שהופקד על ידי המערערים לשם עיכוב ביצוע פסק דין קמא, בניכוי 7,048 ₪ (סך הסכומים אשר בסעיפים 19 ו- 20 לעיל) יועבר למשיבים באמצעות בא כוחם וסכום הניכוי יוחזר למערערים באמצעות בא כוחם.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.

ניתן היום, כ"ב ניסן תשפ"א, 04 אפריל 2021, בהעדר הצדדים.