ניתנה ביום 03 אוקטובר 2019

בשם המבקשת: עו"ד עודד שטרוזמן ועו"ד אלעד נוה

בשם המשיב 1: עו"ד ליאב עמר

ה ח ל ט ה

השופטת חני אופק-גנדלר

1. לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (השופטת הבכירה עידית איצקוביץ ונציגת הציבור גב' עליזה מעין; סע"ש 44551-05-16). בפסק הדין בית הדין האזורי הטיל אחריות על המבקשת, עיריית בת ים (להלן- העיריה) כמזמינת שירות, עקב כך שהחברה לא ביקשה ולא הציגה רישיון כדין של החברה נותנת השירות, ולפי הוראות חוק להגברת האכיפה של דיני העבודה, תשע"ב- 2011 (להלן- חוק להגברת האכיפה של דיני העבודה או החוק). בהתאם לכך חייב בית הדין את העיריה לשלם למשיב 1 (להלן - העובד) זכויות סוציאליות שונות בסך של 39,203 ש"ח, וכן הוצאות משפט ושכר טרת עו"ד בסכום כולל של 5,000 ש"ח.
2. על פסק הדין הוגשו שני ערעורים: האחד, מטעם העיריה (ע"ע 17328-09-19), אשר סב בעיקר על הקביעה בדבר אחריותה כלפי עובדי הקבלן וחיובה בתשלום הזכויות הכספיות שנפסקו; והשני, מטעם העובד (ע"ע 10761-09-19), אשר סב על רכיב התביעה שנדחה (גמול שעות נוספות ושעות שבת), ועל גובה שכר הטרחה שנפסק. במקביל להגשת הערעור, הגישה העיריה את הבקשה שלפניי לעיכוב ביצוע פסק הדין.

הרקע לבקשה ופסק דינו של בית הדין האזורי

1. בבית הדין האזורי התבררה תביעתו של העובד כנגד העיריה, וכנגד חברת בר-ש.י. ניהול ואחזקות מבנים בע"מ, המשיבה 2 (להלן- החברה) ובעל מניותיה ומנהלה, המשיב 3, לחיובם יחד ולחוד בהיותם מעסיקים במשותף בתשלום זכויות שונות בגין תקופת העסקתו וסיומה. העובד, אזרח אריתריאה, טען כי עבד בניקיון בחוף בת-ים ברציפות, החל מחודש אוגוסט 2010 ועד לחודש אפריל 2013, כשהחברה הפסיקה לספק שירותים לעיריה וכתוצאה מכך הוא פוטר על ידי מנהלו, המשיב, אך המשיך לבצע את אותה העבודה באמצעות מעסיק אחר (עיסא) וקיבל ממנו פיצויים בסך 25,000 ש"ח . עוד טען כי בתקופת החורף (חודשים אפריל-נובמבר) הוא עבד 8 שעות ביום וקיבל 5,500 ש"ח, ובעונת הרחצה (החודשים מאי-אוקטובר) עבד 12 שעות ביום וקיבל 6,000 ש"ח.

העיריה טענה כי לא התקיימו בינה לבין העובד יחסי עבודה, שכן הוא היה עובד החברה, עימה היא התקשרה במסגרת מכרז, וההסכם ביניהם הוארך מעת לעת, עד ליום 22.4.12. עוד נטען כי בחודש אפריל 2013 התקשרה העיריה עם חברה קבלנית אחרת לצורך ביצוע עבודת ניקיון החופים. לטענתה לא היה מדובר בקבלת שירותים מאת קבלן כוח אדם, אלא היה מדובר במיקור חוץ של שירותים. עוד טענה העיריה כי עשתה כל על מנת למנוע את הפגיעה בעובדים לרבות בדיקת שכר תקופתיות.

להשלמת התמונה יצוין כי ביום 19.7.15 ניתן צו פירוק כנגד החברה, וביום 26.12.18 ניתנה החלטה על עיכוב ההליכים כנגדה, כך שההכרעה ניתנה אך ורק בנוגע לעיריה. עוד יצוין כי החברה לא הגישה כתב הגנה ולא התייצבה לדיונים, וכך גם מנהלה, ולא התבררה העילה של הרמת מסך כנגדו.

1. בפסק הדין מושא הבקשה, קיבל בית הדין האזורי את תביעת העובד בחלקה, וקבע כך:
   1. תקופת העבודה של העובד – העובד ושני עובדים שעבדו עימו (קירוס וראדה, אשר הגישו גם תביעות דומות) העידו כי הם עבדו בניקיון חופים בעיריה ולא קיבלו תלושי שכר כלל, כשלדבריהם מר יציק, עובד העיריה פיקח על עבודתם; העובד הגיש כרטיסי נוכחות ידניים ומקוריים ללא פרטי המעסיק, שבהם הופיעה חתימה מאשרת, אך בגין חלק מתקופת העבודה; עוד הצהיר העובד כי המשיך לבצע את אותה העבודה לאחר סיום החוזה בין החברה ובין העיריה (מחודש אפריל 2013 ועד למועד הדיון), וכי קיבל פיצויים לא מהחברה אלא מעיסא (הקבלן שהחליף אותה), ובגין התקופה שלאחר סיום העבודה אצל החברה.

בית הדין קבע כי גרסת העובד בכל הנוגע לביצוע העבודה והתקופה הנטענת, לא נסתרה בעדות מר דוד תמיר, מנהל אגף החופים בעיריה ואחראי על פיקוח עבודת הקבלנות; נקבע כי מר תמיר אישר כי מר איציק פריג' הוא עובד עיריה, וגם העיד כי לא ראה תלושי שכר של עובדי החברה, מאחר שזה לא היה מתפקידו ואף לא מתפקידו של המפקח מטעם העיריה. עוד נקבע כי לא הוזמנו להעיד מטעם העיריה מר איציק או מי שביצע את הפיקוח על תלושי השכר של עובדי הקבלן.

• 1. התקשרות בין העירייה ובין החברה-נקבע כי החותמת על גבי ההסכם היתה מטעם חברת "ש.י. ניהול ואחזקת מבנים בע"מ", שם דומה לזה של החברה שנתבעה; עוד נקבע כי לא הובאו כל ראיות לגבי פרסום מכרז כדין ובחירת החברה כזוכה במכרז; לא הוצג רישיון להעסקת עובדים או כקבלן שירותים של החברה.

בית הדין קבע כי אומנם ניתן לקבל את עמדת העיריה שלפיה ניקיון החופים ניתן להעביר לקבלן חיצוני, כשהיא הסכימה על הספקת השירותים באמצעות חברה שלא רק סיפקה עובדים אלא גם ציוד וחומרים. עם זאת, קבע בית הדין כי בהתאם לחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם, תשנ"ו- 1996, נדרש רישיון של החברה הקבלנית, והעיריה בהיותה רשות ציבורית "לא יכולה להתנער מאחריות דרך התקשרות עם קבלן חיצוני, שככל הנראה העסיק עובדים שאינם בעלי אשרה לעבוד בישראל, שילם להם ב"שחור" מבלי להנפיק להם תלושי שכר ואף אין לו את הרישיון הנדרש לעסוק בתחום".

• 1. אחריות של העיריה כלפי עובדי הקבלן- נקבע כי משעה שהעיריה לא ביקשה (ולא הציגה) רישיון כדין של החברה, עליה לשאת באחריות כלפי העובדים שעבדו עבורה; דרישות הזהירות והפיקוח חלות עוד יותר כלפי העיריה בהיותה רשות ציבורית, שלא יכולה להסתתר מאחורי "קבלן" שאינו באמת כזה, כדי להעסיק עובדים מבלי לשלם את זכויותיהם, ואף להעסיק עובדים שאינם בעלי אשרה לעבוד בישראל. עוד נקבע כי בהתאם להוראות חוק להגברת האכיפה, ישנה האחריות האזרחית על מי שמזמין קבלן שירות, כלפי עובדי הקבלן; מחובת העיריה המזמינה שירות דרך קבלן שירות, היה לערוך בדיקות תקופתיות של תלושי השכר ולבחון אם הקבלן משלם לעובדיו זכויותיהם על פי דין, דבר שלא נעשה; עדותו של מר תמיר לפיה נערכה הבדיקה המדגמית לא נתמכה בכל ראיה; מר תמיר העיד שהוא לא אחראי לביצוע הבדיקה, וגם מי שכביכול ערך אותה לא הוזמן להעיד. כפועל יוצא מכך, ומשהעיריה לא הוכיחה שנקטה אמצעים כלשהם למניעת פגיעה בזכות עובד הקבלן שהועסק אצלה, יש להטיל עליה את האחריות לתשלום זכויותיו של העובד, לפי חוק להגברת האכיפה של דיני העבודה.

ד. פיצויי פיטורים והדעה מוקדמת- מעדותו של העובד עלה שהוא המשיך לעבוד אצל העיריה (לאחר חודש אפריל 2013 והמשיך עד למועד הדיון) כאשר החברה שסיפקה את שירותי הניקיון הוחלפה בחברה אחרת (זו של עיסא), וכי הוא קיבל פיצויים לא מן החברה אלא מהקבלן שהחליף אותה (עיסא) ובגין התקופה שלאחר סיום העבודה אצל החברה. לפיכך, חויבה העיריה לשלם לעובד הפרשי פיצויי פיטורים, לפי שכר של 4,300 ש"ח, לפי 33 חודשי העסקה (מחודש אוגוסט 2010 ועד לחודש אפריל 2013), בסך 11,825 ש"ח. התביעה לתמורת הודעה מוקדמת נדחתה, מאחר שהעובד המשיך לעבוד באותו מקום העבודה ברציפות.

ה. זכויות נוספות שונות – נקבע כי בהעדר תלושי שכר או ראיה אחרת, זכאי העובד 13 ימי הבראה לפי צו ההרחבה בענף הניקיון בגין השנתיים האחרונות לעבודתו, בסך 4,862 ש"ח, כפי שתבע; פדיון חופשה כפי שנדרש וחושב לפי שווי של שכר מינימום, בסך 6,103 ש"ח; דמי נסיעות בסך 7,755 ש"ח (כרטיס "חודשי-חופשי" בסך 235 ש"ח עבור 33 חודשי עבודה); וכן הפרשות לפנסיה שלא נעשו, לפי שכר מינימום בחודשי הקיץ ובחודשי החורף, בסך כולל של 8,658 ש"ח.

יתר רכיבי התביעה נדחו. לאור התוצאה, חייב בית הדין את המבקשת לשלם למשיב הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד, כאמור לעיל.

הבקשה וטענות הצדדים

1. במסגרת בקשתה טוענת העיריה כי סיכוייה לזכות בערעור גבוהים. בקשר לכך נטען, בין היתר, כי טעה בית הדין בכך שלא נתן פסק דין כנגד מנהל החברה בהעדר כתב הגנה, והכריע בתביעה רק כנגד העיריה. עוד נטען כי טעה בית הדין האזורי שעה שקבע שאיציק לא זומן להעיד על ידי העיריה, שכן הוא זומן על ידי העובד, אשר בסופו של דבר בחר לוותר על עדותו; מלבד 20 "דוחות נוכחות" פיקטיביים, שלגביהם נקבע כי אינם אמינים ותקינים, לא היתה כל ראיה אובייקטיבית או כל תשתית ראייתית התומכת בגרסתו של העובד לכך שעבד 33 חודשי עבודה, ולכן היה מקום לדחות את כל רכיבי התביעה, אשר התבססו על כרטיסים אלו; טעה בית הדין שעה שקבע קביעות נחרצות ובלתי מבוססות כלפי החברה, שלא התייצבה להליך, כאילו העסיקה את העובד "בשחור" ומבלי להנפיק תלושי שכר, וגם לא שילמה את זכויותיו; בית הדין התעלם מכך שהוגשה תביעת חוב על ידי העובד כנגד החברה במסגרת הליך פירוקה; טעה בית הדין בקובעו כי היה על העיריה לערוך בדיקות תקופתיות לחברה, מכוח חוק להגברת האכיפה של דיני העבודה, החוק שהוחל זמן קצר לפני מועד סיום עבודתו הנטען של העובד, ובפרט שעה שהחברה נכנסה להליכי פירוק רק שנתיים וחצי לאחר סיום ההתקשרות בינה לבין העיריה (19.7.15), והייתה סולבנטית במועד סיום העסקתו של העובד. עוד נטען כי טעה בית הדין בקובעו שהסכום ששולם לעובד בגין פיצויי פיטורים, היה בגין התקופה שלאחר העסקתו אצל החברה ולא בגינה, שכן אף עובד לא מקבל רכיב זה תוך כדי עבודתו ועוד טרם פוטר אצל המעסיק המחליף; העובד אישר בעדותו כי קיבל את שכרו הן בתקופת העבודה הראשונה בחברת בר שי, בין היתר, מעיסא, והן קיבל את שכרו בגין תקופת עבודתו השנייה (לאחר הפסקת העבודה עם חברת בר שי) גם כן מעיסא, ולפיכך לא יעלה על הדעת שעיסא שילם לעובד את פיצויי פיטורים בגין תקופת העבודה השנייה, כשמועד תשלום טרם הגיע.
2. בהתייחס למאזן הנוחות טוענת העיריה כי ככל שישולם הסכום הפסוק באופן מיידי ולאחר מכן יתקבל ערעורה, לא ניתן יהיה להיפרע מהעובד, בשל היותו עובד זר מאריתריאה, שאינו מחזיק חשבון בנק בישראל. עוד נטען כי קיים חשש כבד שעם קבלת הסכום הפסוק יעזוב העובד את ישראל לצמיתות. בנסיבות אלה, כך נטען, הנזק שיגרם לעיריה ככל שתידחה הבקשה גדול מן הנזק שצפוי למשיב אם יעוכב הביצוע. עוד נטען כי לעובד לא ייגרם כל נזק בקבלת הבקשה, שכן העיריה הינה גוף ציבורי איתן ואין חשש שייכנס להליכי חדלות פירעון, וניתן יהיה להיפרע ממנה בכל עת אם יידחה הערעור.
3. העובד מתנגד לבקשה וטוען כי יש לפעול על פי הכלל שהגשת ערעור אינה מעכבת ביצועו של פסק דין, במיוחד כאשר מדובר בחיוב כספי. לגופם של דברים נטען כי סיכויי הערעור נמוכים, שכן פסק הדין מנומק ומפורט כראוי, מבוסס בעיקרו על ממצאים עובדתיים לרבות העדויות, בהם אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב. עוד נטען כי אין באי מתן פסק הדין כנגד המשיב בכדי לפגום בפסק הדין המנומק שניתן כנגד העיריה, ובמיוחד כשמדובר בטענה שלא עלתה בפני בית הדין קמא; העיריה בחרה שלא להעיד עובד שלה איציק מטעמים שלה; הנטל הוכחה בדיני עבודה ברור, כך גם לעניין חבות משתמש וגם לעניין מעסיק במשותף ועניינים נוספים; העובד הבהיר בחקירתו כי תשלום פיצויי הפיטורים ששולם לו לא היה עבור התקופה של התביעה בתיק בבית הדין האזורי; אין בהיעדר מהימנות בכרטיסי נוכחות כדי לדחות את התביעה שלמה.

אשר למאזן הנוחות נטען כי העיריה לא הוכיחה שייגרם לה נזק בלתי הפיך מתשלום סכום פסק הדין, והסתפקה בטענות כוללניות אודות מצבו הכלכלי של העובד בהיותו עובד זר עם השתכרות נמוכה. כן נטען כי אין להתעלם מכך שמדובר בזכויות בסיסיות המעוגנות במשפט העבודה שנפסקו לטובת העובד בגין עבודתו. בנסיבות אלה, יש לדחות את הבקשה תוך חיוב העיריה בהוצאות ושכר טרחת עו"ד.

1. בתשובה לתגובת העובד חוזרת העירייה על האמור בבקשתה ומדגישה כי ערעורה סב גם על הקביעה המשפטית בעניין אחריותה. עוד נטען כי העובד הגיש ערעור מטעמו, והוא עצמו מטיל ספק בקביעות העובדתיות של בית הדין קמא. אשר למאזן הנוחות נטען כי מדובר בעובד זר, אריתראי, השוהה באופן בלתי חוקי בארץ, ללא חשבון בנק או כתובת קבועה, ובנסבות אלה הליכי הוצל"פ עלולים להיות קשים לביצוע והעיריה תעמוד מול שוקת שבורה, ללא אפשרות לגבות את כספיה בחזרה. בנסיבות אלה, כך לטענת העיריה, יש להצדקה להיעתר לבקשתה ולעכב את ביצוע פסק הדין במלואו עד להכרעה בערעורים.

הכרעה

1. נקודת המוצא הינה כי מי שזכה בדינו, זכאי לממש את פרי זכייתו באופן מיידי והגשת ערעור אינה מעכבת את מימוש פסק הדין. הצדקה לעיכוב ביצוע מותנית, דרך כלל, בהצטברות שני גורמים: האחד - הנזק היחסי שייגרם למבקש מאי היענות לבקשה גדול מן הנזק הצפוי למשיב אם יעוכב הביצוע (מאזן הנוחות); השני - סיכויי הערעור להתקבל טובים (ע"א 8374/13 איי.פי.סי. טכנולוגיות ייבוא ושיווק בע"מ נ. ג'או ויז'ן אינק, מיום 10.3.14). בין שני התנאים מתקיים יחס של "מקבילית כוחות", באופן שככל שסיכויי הערעור טובים יותר כך ניתן להקל בדרישה לנטיית מאזן הנוחות לטובת המבקש, ולהיפך (ע"א 136/14 דן אופ בע"מ נ. קורנוקופיה אקוויטיז בע"מ, מיום 10.3.14).
2. לאחר שנתתי דעתי לכלל החומר שהובא לפני, לפסק דינו של בית הדין האזורי ולטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי יש להיעתר לבקשה בכפוף להפקדת הסכום הפסוק בקופת בית הדין. ואלה טעמיי:

אשר לסיכויי הערעור – מבלי לקבוע מסמרות, חלק לא מבוטל מטענות המבקשת הן עובדתיות באופיין, אך לטענותיה בנוגע לעצם הטלת האחריות והיקפה עליה יש גם היבט משפטי, ומשכך לא ניתן לקבוע בשלב זה כי הערעור משולל כל יסוד.

אשר למאזן הנוחות – יש ליתן את הדעת לכך שפסק הדין עוסק בזכויות סוציאליות מכוח משפט העבודה המגן, אשר נקבע כי העובד היה זכאי להן זה מכבר. מנגד, לא ניתן להתעלם מכך שעשוי להתעורר קושי מסוים בהשבת הכספים לעיריה, אם תזכה בערעורה, הגם שלא מדובר בסכום גבוה.

בשקלול סיכויי הערעור ומאזן הנוחות, שוכנעתי כי מוצדק לעכב את הסכום הפסוק, למעט סכום ההוצאות, כערכו במועד ההפקדה, דהיינו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.5.13 ועד למועד ההפקדה בפועל (להלן - הסכום המעוכב). זאת בכפוף לכך שהעיריה תפקיד בקופת בית הדין את הסכום המעוכב או ערבות בנקאית בגובה הסכום, עד ליום 31.10.19. ככל שלא יופקד הסכום כאמור לעיל, יפקע תוקפו של הצו לעיכוב ביצוע פסק הדין.

1. סוף דבר - הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין מתקבלת בעיקרה, כאמור בסעיף 10 לעיל. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות בבקשה.

ניתנה היום, ד' תשרי תש"פ (03 אוקטובר 2019) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.