1. בפניי תביעה כספית לתשלום דמי שימוש ראויים בסך של 54,000 ₪ לתקופה של 54 חודשים.

רקע עובדתי וטענות הצדדים

2. התובע טוען בכתב התביעה, כי הוא בעל משרד הנדסת בניין בעפולה. משרדיהם של התובע והנתבעים קיימים על חלק מחלקה 43 בגוש 16663 בעפולה. התובע הינו בעלים במשרדו ולכן הוא בעלים ברכוש המשותף בחלק זה, הכולל פרוזדור וחדר מדרגות.

3. התובע טוען עוד, כי הנתבעים רמסו ברגל גסה את פסק הדין שניתן כנגד הנתבע 2 ביום 5.3.2008 במסגרת ת"א 6162/06 ורמסו את חוק התכנון והבנייה וחוק המקרקעין המשותפים וחוק הגנת הפרטיות, ובחודש מרץ 2015 בנו שיש וארונות בפרוזדור המשותף לשימושם הפרטי בכדי להשתלט על הרכוש המשותף ולקבוע עובדות מוגמרות. רכוש משותף זה רשום בלשכת רישום מקרקעין בנצרת.

4. לטענת התובע, הוא פנה בתלונות ובמכתבים רשומים לפינוי הפרוזדור, ודרש לשלם דמי שימוש ראויים, אך דרישתו לא נענתה.

5. בנוסף, לטענתו למרות שבית משפט השלום בבית שאן הפציר בנתבעת 1 במסגרת ת"ק 26303-03-18 לשלם דמי שימוש ראויים, הרי שהנתבעת עד היום לא שילמה עבור דמי שימוש ראויים ל-54 חודשים, מחודש מרץ 2005 ועד לחודש ספטמבר 2019, 1,000 ₪ עבור כל חודש.

6. התובע טוען בנוסף בכתב התביעה, כי הינו מומחה לשמאות מקרקעין והוא מעריך את דמי השימוש הראויים בסך של 1,000 ₪ לחודש. לדבריו הוא פנה לנתבעת 1 בבקשה למינוי שמאי מקרקעין, אולם הנתבעת 1 לא השיבה למכתבו.

7. מנגד, הנתבעים טוענים להגנתם, בין היתר, למעשה בית דין, הואיל והתובע הגיש תביעה קטנה בתיק ת"ק 26303-03-18 (להלן: "ההליך הקודם"), בגין אותה עילה נטענית. בתביעה זו ניתן פסק דין הדוחה את תביעת התובע והמחייבו בתשלום הוצאות משפט בסך של 1,500 ₪. בנוסף התובע הגיש תביעה נוספת ביום 27.11.2018, בבית משפט השלום בבית שאן (תא"מ 63054-11-18) (להלן: "ההליך הנוסף") וזאת בגין אותה העילה הנטענת. בעת הגשת כתב הגנה, התיק היה קבוע להוכחות. ביום 2.2.20 ניתן פסק דין אשר דחה את תביעת התובע (להלן: "פסק הדין בהליך הנוסף").

הנתבעים טוענים, כי התובע מעלה עובדות זהות לחלוטין לתביעה. ברם, הסעד שהתבקש עכשיו הוא סעד של דמי שימוש ראויים, לגביהם לא נתבקש מעולם פיצול סעדים בהתאם לתקנה 45 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984. באשר לדמי השימוש, לגופם של דברים, אין לתובע זכות מעיקרא, כפי שהובהר בכתב ההגנה ובתצהירי העדויות הראשיות שהוגשו כבר בהליך הנוסף.

8. בנוסף טוענים הנתבעים לשימוש לרעה בהליכי בית המשפט והיות התביעה קנטרנית וטורדנית, ובכלל זה, כי התובע אינו הבעלים בנכס אותו הוא מחזיק שנים רבות ולכל היותר רשומה לזכותו הערת אזהרה בלבד על חלקם של מי מהיורשים שאינה מהווה זכות קניין על הנכס.

9. עוד טוענים, כי הנתבע קיים את הוראות פסק הדין שניתן בהסכמת הצדדים בשנת 2008 ופינה את הפרוזדור לחלוטין מכל חפץ. יחד עם זאת, במהלך השנים שחלפו ממועד פסק הדין, הנסיבות השתנו והיחסים בין התובע לנתבע התקרבו כדי יחסי שכנות וחברות. בשנת 2015 בהסכמה ובשיתוף פעולה מלא של התובע, ערך הנתבע שיפוץ כללי במשרד ובמעבר המשותף של המשרדים.

התובע הוא זה שתכנן ו/או עזר בלתכנן את ביצוע העבודה והוא לא רק שלא התנגד לשיפוץ המשרד והמעבר, אלא שמח עד מאוד לשיפוץ אשר שינה באופן טוטאלי את חזות המשרדים וצורתם. מקום בו התובע נתן הסכמתו הן במעשה והן מכללא לעריכת השיפוץ, מושתק הוא מלטעון כנגד עריכתו, כאשר מוסיפים וטוענים כי בת"ק 26303-03-18, נקבע כי לא הוכחה טענת המטרד לה טען התובע. מה גם שהתביעה הקטנה עוסקת באותה עילה וניתן פסק דין הדוחה את תביעת התובע ומחייבו בהוצאות משפט.

10. הנתבעים טוענים, כי לפי מיטב ידיעתם, התובע אינו מומחה אשר קיבל תעודה למתן חוות דעת. הפרוזדור הינו רכוש משותף והם רשאים להשתמש בו כנכס שמיועד לשימושם ולשימוש יתר המחזיקים האחרים בנכס. ככל שהתובע מכמת את דרישתו לדמי שימוש מכוח טענה שבמומחיות, היה עליו לצרף חוות דעת בהתאם לתקנות.

11. הנתבעים מתייחסים בכתב הגנתם לעבודות השיפוץ שנעשו, כאשר לטענתם הקורא לדבר מה או לפעולה מסוימת, נא יבצע אותה בעצמו. התובע הניח בפרוזדור שולחן פלסטיק וכיסאות, ללא הסכמת הנתבעים וללא כל רשות מהשותפים. השולחן והכיסאות דווקא אלו הם שחוסמים במידה מסוימת את המעבר לנכנסים ויוצאים. יחד עם זאת, הנתבעים לא התנגדו לדבר מטעמי כיבוד הדדי ושמירה על יחסי שכנות תקינים. לאחר הגשת כתב הגנה בתביעה הקטנה התובע דאג להסיר את השולחן והכיסאות ובפרוזדור קיימת מצלמה גלויה 24 שעות המתעדת הכל. עוד טוענים, כי התובע ביצע לפני מספר חודשים התקנת שקע במעבר מול הכניסה למשרדם, ללא הסכמה ומתן הודעה.

12. התובע הגיש כתב תשובה לכתב ההגנה במסגרתו התנגד לכל ראיה שאינה קבילה על פי דיני הראיות ו/או שלא לפי דיני הראיות. טענת הנתבעים לעניין מעשה בי-דין אינה נכונה.

13. הנתבעים הגישו בקשה לסילוק על הסף, בין היתר בשל מעשה בי-דין. לאחר שהוגשו תגובות הצדדים, קבעה כב' הרשמת הבכירה גבריס ביום 9.4.20, כי עילת התביעה בתיק דנן היא דמי שימוש ראויים בגין השימוש של הנתבעים ברכוש המשותף בדמות התקנה, בחודש מרץ 2015, של שיש וארונות בפרוזדור המשותף. עילה התביעה בתיק תא"מ 63054-11-18, כפי העולה מפסק הדין שניתן בתיק זה וצורף, היא פיצויים וצו עשה בכל הנוגע לעבודות שיפוץ שביצעו הנתבעים בשנת 2015 בפרוזדור המשותף בדמות התקנת ארונות, שיש, פח אשפה וסגירת חלון , ללא הסכמת התובע וכן, התקנת מצלמות בפרוזדור המשותף ובחדר המדרגות ללא הסכמתו. עילת התביעה בתיק ת"ק 26303-03-18, כפי העולה מפסק הדין שניתן בתיק זה וצורף, היא מטרד. המסקנה היא כי עילת התביעה בגין דמי שימוש לא נדונה בתיקים לעיל. אולם, אין להתעלם מקביעת בית המשפט בפסק הדין בתיק תא"מ 63054-11-18, בו נקבע במפורש כי סוגיית עבודות השיפוץ שבוצעו ע"י הנתבעים בשנת 2015 בפרוזדור המשותף, הכוללים עבודות התקנת שיש וארונות, הוכרעה בהליך הקודם – הליך ת"ק 26303-03-18 שבו נקבע כי התובע הסכים לביצוע העבודות (ראה עמ' 3 לפסק הדין בתיק תא"מ 63054-11-18). משסוגיית הסכמת התובע לעבודות השיפוץ ולשימוש הנתבעים ברכוש המשותף בדמות התקנה של שיש וארונות בפרוזדור המשותף, נשוא תביעה זו, נדונה והוכרעה כאמור לעיל ע"י בית המשפט כחלק מהדיון שהיה בין הצדדים, קיים השתק פלוגתא בעניין זה. על כן, נותרה להכרעה השאלה האם התובע זכאי לדמי שימוש ראויים חרף הסכמתו לעבודות נשוא תביעה זו.

14. משכך, לאור קביעת כב' הרשמת הבכירה גבריס, השאלה הטעונה הכרעה במקרה דנא הינה, האם התובע זכאי לדמי שימוש ראויים חרף הסכמתו לעבודות נשוא התביעה.

15. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית, מטעם התביעה הוגש תצהירו של התובע ומטעם ההגנה הוגש תצהיר הנתבעת.

16. היום התקיימה ישיבת הוכחות במסגרתה העידו התובע והנתבעת, ולאחר מכן סיכמו הצדדים את טענותיהם בעל פה.

17. כהוראת תקנה 214 ט"ז (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, פסק הדין יהיה מנומק באופן תמציתי.

דיון והכרעה

18. השאלה הטעונה הכרעה בענייננו הינה, כאמור לעיל, האם התובע זכאי לדמי שימוש ראויים חרף הסכמתו לעבודות נשוא התביעה ?

19. לאחר עיון בכתבי הטענות, ובמכלול החומר המצוי בתיק בית המשפט לרבות בתצהירים ולאחר ששמעתי את העדויות ובכלל זה את סיכומי הצדדים, מצאתי לנכון לדחות את התביעה, הואיל ולא הוכח גובה הנזק או ליתר דיוק שווי דמי השימוש הראויים לו טוען התובע ודי בכך בכדי לדחות את תביעתו, ואנמק;

20. עול ההוכחה הוא על התובע בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה". התובע לא פירט מהו המקור הנורמטיבי מכוחו הוא תובע, ורק במסגרת סיכומיו ציין, כי המקור הנורמטיבי הינו חוק המקרקעין, כאשר בסעיף 33 לחוק המקרקעין תשכ"ט -1969 (להלן: "החוק") נקבע : "שותף שהשתמש במקרקעין משותפים חייב ליתר השותפים, לפי חלקיהם במקרקעין, שכר ראוי בעד השימוש".

21. לא למותר לציין בעניין זה כי הזכות לתביעה בגין דמי שימוש ראויים מעוגנת אף מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, כאשר בסעיף 1 לחוק נקבע :

" (א) מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה.

(ב) אחת היא אם באה הזכיה מפעולת הזוכה, מפעולת המזכה או בדרך אחרת".

22. בעניין זה, יאים גם הדברים שנפסקו בת"א (שלום-ראשל"צ) 60399-01-15 גבריאל סייג נ' ערן שפר ואח' ( 12.4.20) :

" התובע לא טען מהו המקור הנורמטיבי עליו מבוססת תביעתו לדמי שימוש ראויים. ניתן לסבור כי תביעה לדמי שימוש ראויים עבור שימוש במקרקעין משותפים בסיסה בסעיף 33 לחוק המקרקעין הקובע: "שותף שהשתמש במקרקעין משותפים חייב ליתר השותפים, לפי חלקיהם במקרקעין, שכר ראוי בעד השימוש.". אלא שסעיף 56 לחוק המקרקעין קובע שהוראות פרק ה' לחוק המקרקעין, בו נכלל סעיף 33, לא יחולו על הרכוש המשותף (ראו גם עשא (ת"א) 34162-05-19 ראובן צבעוני נ' נציגות הבית המשותף רח' שלום עליכם 18, חולון [פורסם בנבו] (31.10.19))...

מקור נורמטיבי נוסף ניתן למצוא בדיני עשיית עושר ולא במשפט. סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 קובע: "מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה".

הלכה היא, כי על התובע בעילת עשיית עושר ולא במשפט להוכיח התקיימותם של שלושה יסודות: יסוד ההתעשרות; כי אותה התעשרות "באה" לזוכה מן המזכה; וכי ההתעשרות אינה על פי זכות שבדין. התקיימותם של שני היסודות הראשונים היא שאלה שבעובדה, שאותה יש להוכיח בכל מקרה לפי נסיבותיו. אשר ליסוד השלישי – כאשר ניתן להצביע על הוראת דין האוסרת על ביצוע הפעולה שהביאה להתעשרות, ניתן לקבוע, מטבע הדברים, כי ההתעשרות איננה כדין. כאשר אין בנמצא דין ספציפי הקובע את גדר זכויותיו של המתעשר – אז עשוי בית המשפט להידרש למבחנים של צדק (ראו עא 1172/13 דוד שרוט נ' יוסי וינר [פורסם בנבו] (15.3.2015)).

עוד ניתן לבסס עתירה לדמי שימוש על עקרון תום הלב ובשיקול הדעת המוענק לבית המשפט מכוחו (ראו עניין נעמה)".

23. בעניין תשלום דמי שימוש ראויים, יאים גם הדברים שנפסקו בע"א 290/80 ש.ג.מ חניונים בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד ל"ז (2) 633 (1983):

"ראוי להזכיר בהקשר זה, שהמצב המשפטי מאז הוחק החוק שונה, ולפי המצב החוקי כיום, רשאי בית המשפט שלא לחייב נתבע לשלם דמי שימוש לתובע, כשזה תובעו על-פי עילת עשיית עושר ולא במשפט על שהסיג גבולו, אם לא נגרם לתובע נזק עקב כך, ובנסיבות שבית המשפט ימצא לראוי לנהוג כך. לפי האמור בסעיף 2 לחוק, רשאי בית המשפט לפטור את הזוכה מחובת ההשבה, "אם ראה שהזכיה לא היתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת"..."

עוד נפסק שם :

"השכר הראוי, לו זכאית המערערת, הינו אותו רווח בו זכתה המשיבה מכך שהשתמשה בחניון ללא תשלום, ובמלים אחרות, אותו שכר ראוי, שהייתה המערערת זכאית לקבלו מהמשיבה עקב שימושה בחניון. בקביעת גובהו של השכר הראוי יש להתחשב בנסיבותיו של השימוש בפועל, שעשתה המשיבה בחניון, ובשכר הראוי שניתן היה לקבל עבורו, בהתחשב בכל נסיבות המקרה, לרבות מועד תפיסת החזקה על-ידי המשיבה בשטח החניון, אופי התפיסה, ודמי השימוש אשר אותם "חסכה" המשיבה מעצמה, ואשר נמנעו מהמערערת".

24. הנטל להוכיח את חובתם של הנתבעים לשלם לתובע דמי שימוש ראויים וגובהם מוטל על התובע. התובע, כאמור לעיל, לא ציין מכוח איזה דין תובע את דמי השימוש הראויים אלא רק בסיכומיו, כאשר ככל שתובע התובע לפי חוק המקרקעין, הנני מפנה לנפסק במסגרת ת"א 60399-01-15 דלעיל, לפיו סעיף 33 לא יחול על הרכוש המשותף. ככל והתובע היה תובע מכוח עשיית עושר ולא במשפט, הרי שאיני סבורה כי השימוש ברכוש המשותף גרם לתובע לנזק כלשהו, ובכלל זה לא הוכחו יסודות ההתעשרות וכי אותה התעשרות "באה" לזוכה מהמזכה.

יחד עם זאת אוסיף ואומר, כי בין אם התובע תובע מכוח חוק המקרקעין ובין אם היה תובע מכוח עשיית עושר ולא במשפט, התובע לא פירט בחוות דעתו הכיצד הגיע לשכר הראוי או לדמי השימוש הראויים, בשים לב לגודל השטח בו נעשה השימוש ברכוש המשותף לטענתו, מה השימוש שניתן היה לעשות בשטח המשותף שנתפס לטענתו על ידי הנתבעים וכיוצ"ב, כאשר חוות דעתו אינה מבוססת דיה.

25. בעניין זה יאים גם הדברים שנפסקו בת"א (שלום-ראשון) 14215-12-15 שוקת אביזרים בע"מ נ' עירית ראשון לציון (27.7.20) :

" הכלל הוא, כי בתביעות לתשלום כסף, על התובע להוכיח לא רק את העובדה שנגרם לו נזק או שהוא זכאי לפיצוי או השבה, אלא להוכיח גם במידת ודאות סבירה את גובהו (ראו, בין השאר, ע"א 7905/98 aerocon c.c נ' הוק תעופה בע"מ, פ"ד נה(4), 387). באותם מקרים שבהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - ניתן להביא נתונים מדויקים, על הנפגע התובע לעשות כן, ומשנכשל בנטל זה, לא ייפסק לו פיצוי. לעומת זאת, באותם מקרים אשר בהם, לאור טבעו ואופיו של הנזק - קשה להוכיח בדייקנות ובוודאות את מידת הנזק ושיעור הפיצויים, אין בכך כדי להכשיל את תביעת הנפגע, ודי לו שיביא אותם נתונים אשר ניתן באופן סביר להביאם, תוך מתן שיקול דעת מתאים לבית המשפט לעריכת אומדן להשלמת החסר...

דרך המלך להוכחת גובה דמי השימוש הראויים היא בהגשת חוות דעת שמאי. עם זאת, נפסק, כי מקום בו הונחו בפני בית המשפט ראיות שיבססו תשתית עובדתית מספקת לצורך הערכת דמי השימוש הראויים, רשאי בית המשפט להסתפק בנתונים אלו לקבוע על יסודם, ותוך שימוש באומדנא, את דמי השימוש הראויים (השוו: רע"א 4630/10 כהן נ' מינהל מקרקעי ישראל (6.10.2010))".

26. בענייננו, אין זה המקרה בו בית המשפט יכול לפסוק את דמי השימוש הראויים על דרך האומדנא היה ונפסק, כי התובע זכאי לדמי שימוש ראויים, במיוחד שעה שלא הונחו בפני ראיות שיש בהן בכדי לבסס תשתית עובדתית מספקת לצורך הערכת דמי השימוש הראויים.

27. במילים אחרות, ומבלי להיכנס לשאלה האם התובע היה זכאי לקבלת דמי שימוש ראויים לנוכח הסכמתו לביצוע העבודות, או לאו, הרי שלא עלה בידיו להוכיח את הנזק שנגרם, דהיינו את שווי דמי השימוש הראויים להם טוען הוא, ודי בכך בכדי לדחות את התביעה.

28. למקרא חוות הדעת שנערכה על ידי התובע בעצמו, נראה כי זו אינה מבוססת דיה, לא נערך במסגרתה דיון מקצועי על בסיס מה נקבעו דמי השימוש הראויים, לא פורט שטחו של השטח המשותף, נשוא התביעה, הכיצד הגיע התובע למה שהגיע בחוות דעתו, לא בוצע ניתוח של עסקאות קודמות וכיוצ"ב. המסקנה של חוות הדעת צריכה להיות מבוססת ומוכחת בראיות, אך זה לא נעשה ונראה כי חוות הדעת מתייחסת לשורה התחתונה בלבד, מבלי לבסס או לערוך דיון מקצועי בנזק או בשווי דמי השימוש הראויים.

29. לא זו אף זו, התובע העיד בפניי, כי אינו שמאי מוסמך, אלא הוא מומחה בשמאות מקרקעין. שנשאל האם יש לו תעודה שהוא מומחה, השיב:

" ש. יש לך תעודה שאתה מומחה?

ת. אין לי תעודה אני מומחה על סמך הניסיון

ש. אז אף אחד לא קבע שאתה מומחה, אתה קבעת כך?

ת. אני מומחה, כן" (ראה : עמ' 4 לפרוטוקול).

אין להכביר במילים אודות עדותו זו של התובע, ושעה שהמדובר בבעל דין שערך את חוות הדעת, מצופה היה ממנו לתמוך את טענותיו לעניין מומחיותו בראיות מבוססות.

בנוסף, התובע נשאל על איזה חלקים הוא דורש דמי שימוש ובעניין זה השיב :

" ש. אתה בעצם תובע דמי שימוש ראוים על הרכוש המשותף, על הפרוזדר?

ת. על השימוש הפרטי שלהם בפרוזדור

ש. תפרט על איזה חלקים אתה דורש דמי שימוש, על כל השטח של הפרוזדור או על שטח מסוים?

ת. על חלק מהפרזודור.

ש. איזה חלק?

ת. מסומן בתשריט סומן נספח 1 שצורף לכתב התביעה

ש. איזה חלק?

ת. ארונות, שייש, ופח אשפה פרטי שלהם והתקינו גם מצלמות, מספר 1 התקין את המצלמות.

ש. אתה מתכון לארון או ארונית?

ת. 2 ארונות, ארון אחד זה מגירות וארון אחד למקרר.

ש. אתה מתכוון לארונית בסוף הפרוזדור, מציג תמונה צבעונית?

ת. כן" (ראה : עמ' 4-5 לפרוטוקול).

30. התובע לא אמד בחוות דעתו את שטח הרכוש המשותף בו נעשה לטענתו שימוש על ידי הנתבעים, ואין די בתשריט שצורף לכתב התביעה. לא זו אף זו, לא למותר לציין, כי מעדות התובע עולה, כי גם הוא עושה שימוש ברכוש המשותף – שני כסאות ושרפרף – אשר לטענתו לאחר שראה שבכתב ההגנה התרעמו על כך ששם 2 כיסאות ושרפרף, פינה אותם. כן התקין שקע בפרוזדור. בעניין זה, אני מפנה אף לאמור בעדותו :

" ש. נכון שהצבת בפרוזדור גם פח אשפה?

ת. לא נכון

ש. עם דולפינים?

ת. אחרי השיפוץ, סיכמנו אני והנתבעת 1 סיכמנו שבאותו מקום שהתקינו ארונות, שיהיה שם פינת ישיבה ללקוחות שלנו, אז שמתי שם הבאתי מראה שמה, הבאתי כמה דברים לשם וגם פח אשפה ללקוחות, ראיתי שהם משתמשים בזה באופן פרטי ופניתי את זה ואין במקום פינת ישיבה ללקוחות אז פיניתי את זה.

ש. בעצם אתה בעצמך אומר בתשובה האחרונה שאתה והנתבעת הייתם ביחסים טובים וגם דברתם על הארונית ולהקים שם פינת ישיבה ופח אשפה, אחרי השיפוץ ואחרי שהארונית הותקנה?

ת. לא נכון אחרי השיפוץ אלא במהלך השיפוץ והם שמו שמה פינת מים קרים ופינת קפה, מכונת קפה והבנתי שזה ללקוחות שלנו וראיתי שהם משתמשים באופן פרטי שלהם, אז פיניתי את פח האשפה שהבאתי" (ראה: עמ' 6 לפרוטוקול).

יחד עם זאת, עניין השימוש שלו ברכוש המשותף, נאמר למעלה מהצורך.

31. בסיכומו של דבר, ומבלי להתייחס לטענות נוספות שהועלו על ידי הצדדים, הרי שדי באמור לעיל בכדי לדחות את התביעה, שכן גם אם היה מוכיח התובע כי הוא זכאי לדמי שימוש ראויים, מה שאיני קובעת, הרי שהוא לא הוכיח מה שווים של אלו. חוות הדעת שנערכה על ידו אינה מבוססת דיה, לא ברור מה הנתונים שעל פיהם נעשה החישוב ולא ניתן לקבוע במקרה דנא גם אם היה מוכיח את תביעתו על דרך האומדנא, משלא הונחו בפני בית המשפט מספיק נתונים לקביעה מעין דא.

32. באחרית דבר, מצאתי לנכון להתייחס לשני עניינים נוספים :

האחד –לא הוצגה בפניי כל אסמכתא כי התובע הגיש בקשה לפיצול סעדים במסגרת התביעה הקטנה שהגיש או במסגרת תיק התא"מ, ודי היה בכך בכדי לדחות את התביעה. אך זאת נאמר למעלה מהצורך.

השני – אומנם הנתבע 2 לא הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו ואף הוצא תצהירו מכתב ההגנה. יחד עם זאת, עול ההוכחה הוא על התובע, והתובע לא עמד בעול ההוכחה המוטל עליו להוכיח את הנזק לו הוא טוען ולכן די בכך בכדי לדחות את התביעה.

33. בסיכומו של דבר, אני דוחה את התביעה ומחייבת את התובע לשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך של 4,000 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין אצל התובע, שאם לא כן, סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום מיום קבלת פסק הדין.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ג חשוון תשפ"א, 10 נובמבר 2020, בהעדר הצדדים.