תביעת התובעים לחיוב הנתבעת בסך של 1,531,128 ש"ח בגין ביטול הסכם שנחתם בין התובעים לנתבעת.

1. התובעים 1-2 הם בני זוג וחברים בנתבעת אשר מתגוררים במושב טל שחר (להלן: "המושב") ולהם משק חקלאי בשטחי המושב. התובע 1 הוא אחיו של התובע 3, ושניהם יחד פועלים כשותפים עסקיים בחקלאות במושב טל שחר.
2. תובעים 3-4 הם בני זוג וחברים בנתבעת ומתגוררים במושב.
3. הנתבעת טל שחר מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ היא אגודה שיתופית הפועלת כוועד חקלאי במושב (להלן: "הנתבעת" או "האגודה"). הנתבעת אחראית על פיתוח המושב, התפעול החקלאי של חלקות המושב והחברים באגודה, ואחראית על המסגרת החוזית-הסכמית מול רשות מקרקעי ישראל (תקנון האגודה השיתופית צורף כנספח א' לבקשה לדחיית התביעה על הסף).
4. ביום 24.2.08 אישרה ועדת הקרקעות כי חלקות ב' במושב יתחלקו באופן שווה בשווה וכי קרקעות הרזרבה יוותרו לנתבעת בהתאם לצרכיה העתידיים (מסמך 10 הסעיפים צורף כנספח 2 לכתב התביעה). התובעים טענו כי לאחר קבלת המסמך ועדת הקרקעות סיימה את תפקידה וחדלה מלהתקיים. הנתבעת טענה כי ועדת הקרקעות פעלה בפועל והובילה את התכנון, הביצוע וההגרלה של החלקות וסימונן, והיא חדלה מלפעול רק בשנת 2018.
5. ביום 6.3.08 הוחלט באסיפה כללית של הנתבעת כי המלצות ועדת הקרקעות יובאו להצבעה חשאית בקלפי המושב (החלטת האסיפה הכללית מיום 6.3.08 צורפה כנספח 3 לכתב התביעה).
6. ביום 25.3.08 אישרה האסיפה הכללית בנתבעת בהצבעה את קבלת המלצת ועדת הקרקעות בנוגע לחלוקת חלקת ב' במושב לחברי הנתבעת (החלטת האסיפה הכללית מיום 25.3.08 צורפה כנספח 4 לכתב התביעה).
7. ביום 8.6.16 הגישו התובעים, לאחר קבלת אישור והיתר הנתבעת, תכנית בניה לרשות מקרקעי ישראל להקמת לולים על חלקות ב' שבהחזקתם.
8. לאחר שרשות מקרקעי ישראל סירבה לבקשת התובעים, ביום 9.1.17 התקיימה ישיבת ועד הנהלה בנתבעת, ובה נבחנה בקשת התובעים לקבלת קרקע חליפית מטעם הנתבעת להקמת לולים על ידם, תוך החלפת הקרקע המצויה בחלקה ב' בנחלתם במקום. זאת, מאחר ובקרקע החליפית לא הייתה מניעה מטעם רשות מקרקעי ישראל להקמת הלולים, מאחר והקרקע מהווה קרקע קבע של הנתבעת ומשמשת כקרקע עתודה – רזרבה לנתבעת עצמה ובהתאם לצרכיה העתידיים.
9. ביום 16.1.17 בישיבת ועדת ההנהלה בנתבעת אושרה התכנית שהוגשה על ידי התובעים להחלפת הקרקעות והקמת הלולים בתנאי שהתובעים יחתמו על כתב התחייבות וכתב שיפוי כלפי הנתבעת, וכך נעשה (הפרוטוקול צורף כנספח 15 לכתב התביעה וכתב התחייבות וכתב השיפוי מיום 9.2.17 צורפו כנספח 16 לכתב התביעה).
10. ביום 8.3.17 הגישו התובעים תכנית בניה להקמת לולים נוספת לרשות מקרקעי ישראל.
11. ביום 10.5.17 אישרה רשות מקרקעי ישראל את תכנית הבניה (נספח 19 לכתב התביעה).
12. הוועדה המקומית לתכנון ובניה מטה יהודה (ועדת המשנה) החליטה לאשר את בקשת התובעים (ר' נספחים 20-22 לכתב התביעה).
13. באסיפה הכללית של הנתבעת מיום 10.12.18 הוחלט לבטל את החלפת הקרקעות כלפי התובעים לפי ההחלטה מיום 16.1.17 (נספח 29 לכתב התביעה).
14. לטענת התובעים, למרות החלטת הנתבעת מיום 10.12.18, הנתבעת לא דרשה מן התובעים שיעצרו את הליך הוצאת היתר הבניה ללולים. ביום 20.2.19 שלחה הנתבעת מכתב המאשר חיבור חוות הלולים למערכת המים ואספקתם (נספח 32 לכתב התביעה).
15. ביום 31.3.19 ניתן לתובעים היתר בנייה מטעם הוועדה המקומית לתכנון ובניה מטה יהודה (נספח 33 לכתב התביעה).
16. מכאן תביעת התובעים לחיוב הנתבעת בסכום האמור בגין הפרת הסכם.
17. טענתם העיקרית של התובעים הינה כי לאחר שנה ו-11 חודשים החליטה הנתבעת לבטל את ההסכם להחלפת קרקעות באופן חד צדדי, וזאת לאחר שהתובעים השקיעו משאבים רבים בעניין, וללא שהפרו כל הוראה בהסכם שבין הצדדים.
18. התובעים הוסיפו וטענו כי לא ניתנה להם התראה טרם ביטול ההסכם. בנוסף, נטען כי הודעת הביטול ניתנה שלא תוך זמן סביר ובניגוד להוראת סעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973 (להלן: "חוק החוזים") וסעיף 8 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א – 1970.
19. מעבר לכך נטען כי התחייבות הנתבעת הביאה גם לפגיעה קניינית קשה בתובעים, שעה שהתובעים הם חקלאים ומטה לחמם הוא חקלאות. התובעים טענו גם לפגיעה באינטרס ההסתמכות.
20. לפיכך, עתרו התובעים לחיוב הנתבעת בפיצויי הסתמכות, פיצויי קיום ואבדן רווחים ופיצוי בגין נזק לא ממוני.
21. טענתה העיקרית של הנתבעת הינה כי החלטה בדבר החלפת הקרקעות דורשת אישור של האסיפה הכללית והחלטת ועד ההנהלה אינה מחייבת בלעדיה. הנתבעת טענה כי האסיפה הכללית היא הרשות העליונה של האגודה השיתופית ומכאן שסמכויות ועד ההנהלה הן שיוריות וסוללות את סמכויות האגודה השיתופית שלא נמסרו לרשות אחרת בפקודה, בתקנות האגודות השיתופיות או בתקנות האגודה.
22. כמו כן טענה הנתבעת כי ככל שהועד פועל במסגרת המטרות והסמכויות שנקבעו בתקנון האגודה ובהחלטותיה של האסיפה הכללית (ובעניינו, אחריות על הקשר עם רשות מקרקעי ישראל, לרבות עריכת הסכמים, פיתוח המושב ואחריות על התפעול החקלאי של החלקות במושב), וכל עוד פעילותו היא בגדר הפעילות הרגילה של עסקי האגודה, אין הוא זקוק לאישור מהאסיפה הכללית. האישור נדרש רק כאשר נעשות פעולות שיש בהם כדי לפגוע באושיות האגודה או במטרותיה העיקריות כגון מכירת נכסי האגודה או שינוי יעד המקרקעין שברשותה.
23. הנתבעת טענה כי סעיף 13 לתקנון האגודה קובע את סמכויות ועד ההנהלה ובהן סעיף 13(ב)(2) "להבטיח ניהול תקין ולנהל את ענייני האגודה, על פי התקנון בכפוף לכך שכל תכנית עסקית תאושר על ידי האסיפה הכללית". לפיכך, נטען כי לא היה בסמכות הועד לאשר את החלפת הקרקעות והיה עליו לקבל את אישור האסיפה הכללית בהתאם לס' 13(ב)(2) לתקנון.
24. כמו כן, לטענת הנתבעת, וועדת הקרקעות מיום 24.2.08 עצמה קבעה כי נוסח החלטת ועדת הקרקעות דורש את אישור האסיפה הכללית וכי החלטת האסיפה הכללית שתתקבל בכל הנוגע לחלוקת הקרקעות תגבר על כל הסכם אחר שיחתם (המלצת ועדת הקרקעות מיום 24.2.08 צורפה כנספח ה' לכתב ההגנה).
25. הנתבעת טענה כי היא פעלה בתום לב במטרה לסייע לתובעים למצוא קרקע חלופית להקמת הלולים, ובכלל זאת, פעלה כדין כאשר ביקשה את אישור האסיפה הכללית.
26. בדיון מיום 16.12.21 הסמיכוני הצדדים לפסוק על יסוד מלוא החומר המצוי בתיק בית המשפט.
27. בפתח הדברים יצוין כי הנתבעת טענה בכתב הגנתה כי יש לדחות את התביעה בשל חוסר סמכות וזאת בשל תניית הגישור הקבועה בס' 32 לפרק ו' בתקנון האגודה הקובעת כי "כל סכסוך הנובע מחברות באגודה, מעסקי האגודה, לרבות פירוש תקנון זה בין החברים, חברים לשעבר, מצד אחד, לבין האגודה פקידיה, או חברי ועד ההנהלה מצד שני יימסר לגישור". בעניין זה אף הוגשה בקשה לדחיית התובענה על הסף.
28. תקנון האגודה עליו הסתמכה הנתבעת צורף כנספח א' לבקשתה לדחיית התביעה על הסף. אך מהחותמת שעל התקנון עולה כי מדובר בתקנון לגביו הוגשה בקשה לתיקונו, ולטענת הנתבעת אושר לרישום, ביום 23.7.19 ("התקנון שהוגש לרישום").
29. לעומת זאת, כנספח 1 לכתב התביעה צורף נוסח אחר של התקנון, מיום 27.10.74 בו לא מופיעה הוראה הדומה לזו שבסעיף 32 לתקנון שהוגש לרישום.
30. התקנון מיום 27.10.74 הוא הרלוונטי למועד קבלת ההחלטות שביסוד התובענה (להלן: "התקנון"), ולכן, יש מקום לסברה כי הצדדים לא נדרשו כלל לפנות לגישור.
31. מכל מקום, משהסמיכו הצדדים את בית המשפט לפסוק על יסוד מלוא החומר המצוי בתיק, ניתן לראותם כמי שוויתרו על הטענה לצורך במיצוי הליך של גישור. בכל מקרה, ספק אם מדובר בסכסוך העונה על גדרי סעיף 32 לפי התקנון שהוגש לרישום.
32. לכך יש להוסיף כי סעיף 33 לפרק ו' לתקנון שהוגש לרישום קובע כי "לא הצליחו הצדדים להגיע להסכמה לגבי זהות המגשר בתוך 30 יום, או לא צלחו הליכי הגישור בהם החלו הצדדים, יהיה רשאי כל צד לפנות לבית המשפט המוסמך לשם בירור הסכסוך".
33. מהבקשה לביטול פסק דין שהוגשה על-ידי הנתבעת עולה כי הצדדים ניהלו משא ומתן לסיום המחלוקת בדרכי פשרה ואף חתמו על הסכם פשרה ביום 24.12.19, אשר סופו של יום לא התגבש לכדי הסכם מחייב (נספח ב' לבקשה לביטול פסק דין; להלן: "הסכם הפשרה"). מכאן, שהצדדים ניהלו הליך גישור אשר לא צלח, ולפיכך, רשאים היו התובעים לפנות לבית המשפט, גם אם נראה בהוראת הגישור שבתקנון שהוגש לרישום כמחייב את הצדדים בתובענה שבכותרת וגם אם נראה בסכסוך ככזה העונה להגדרת סעיף 32 הנ"ל.
34. עוד יצוין בפתח הדברים כי הוגשה בקשה על-ידי מר דב יגר (להלן: "המבקש") לצירופו להליך. לטענת המבקש, הצדדים (התובעים והנתבעת - האגודה) מצויים בניגוד עניינים.
35. טענתו זו של המבקש אינה עניין להליך שבכותרת ואינה עונה על תנאי תקנה 26 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי") שבהתקיימם יורה בית המשפט על צירוף בעל דין. צירופו של המבקש אינו דרוש לצורך הכרעה ביעילות ובשלמות בתובענה, ולו מפני שטענותיו אינן מעוררות שאלה עובדתית או משפטית משותפת לבעלי הדין בהליך שבכותרת.
36. הנתבעת מיוצגת בהליך זה על-פי ייפוי כוח שצורף להודעה על ייצוג מיום 27.2.2020, והיא בעלת הדין. לא ניתן במסגרת תביעה כספית בין תושבים לנתבעת, לדון בטענות המבקש שעניינן בהתנהלות האגודה, לרבות, בכל הנוגע לתובעים, לפי טענתו וכמפורט בבקשתו. כפי העולה מבקשת המבקש, המבקש שטח טענותיו בפני רשם האגודות השיתופיות, וככל שלו השגות על החלטת רשם האגודות השיתופיות או על יישומה על-ידי האגודה בידיו לפעול לפי כל דין. עם זאת, אין בכך כדי להקים עילה לצירופו של המבקש כבעל דין לפי תקנה 26 לתקנות סדר הדין האזרחי.
37. אם נפשט את טענת המבקש, הרי שטענתו הינה כי על בית המשפט לקבל בתובענה גם את עמדת ה"אופוזיציה" באגודה, עליה נמנה המבקש, לפי טענתו. משמעות קבלת טענת המבקש הינה כי הלכה למעשה בית המשפט מחויב לקבל את עמדת האסיפה הכללית לפני כל החלטה שתתקבל. אין בידי לקבל טענה זו. בתקנון נקבעו הדרכים לקבלת החלטות ואישורן כאשר מדובר בהחלטות המתקבלות על-ידי האגודה. מעת שלא עלה בידי האגודה לקבל החלטה בסוגיה שביסוד הסכסוך והסוגיה הועברה על-ידי הצדדים להכרעתו של בית המשפט, הכרעת בית המשפט היא הקובעת.
38. הדברים מקבלים משנה תוקף שעה שלפי תקנון האגודה, הסמכות לניהול סכסוך משפטי, ובכלל זאת, קבלת החלטות ביחס להסדרי פשרה, נתונה בידי ועד ההנהלה.
39. בעמ' 9-10 לתקנון מפורטים תפקידי ועד ההנהלה. בסעיף 2יב(17) נקבע כי "אם יזדקק לתביעות האגודה או לתביעות המוגשות נגד האגודה או נגד ועד ההנהלה או נגד מוסד נבחר אחר של האגודה או נגד פיקד או פקידים של האגודה, בדברים הנוגעים לעסקי האגודה, על-ידי חבר מחברי האגודה, או על-ידי פקיד שלה או על-ידי אישר אחר המורשה על-ידיו, ינהל ויגיש משפטים, יגן ויתפשר, ימסור לבוררות או יסכים לוויתורים".
40. שעה שבתקנון נמסרה הסמכות לניהול סכסוכים במפורש לוועד ההנהלה, הרי שלפי התקנון לא נדרש אישור האסיפה הכללית לכל פעולה במסגרת ניהול הסכסוך, ובכלל זאת, להסדרי פשרה. לכן, גם לפי תקנון האגודה אין למבקש או למי מחברי האסיפה הכללית מעמד במסגרת הליך משפטי המנוהל בין האגודה למי מתושביה.
41. כאמור, התקנון שהוגש לרישום אינו חל על ההחלטות שביסוד התובענה, ולכן חלות הוראות התקנון. מכל מקום, גם אם התקנון שהוגש לרישום היה חל, הרי שאמנם בסעיף 33 שבו אין הוראה ספציפית המסמיכה מפורשות את ועד ההנהלה לנהל סכסוכים. עם זאת, אין גם הוראה ספציפית המסמיכה את האסיפה הכללית לכך, ולכן חלה סמכותו השיורית של ועד ההנהלה שבסעיף 13(ב) לתקנון שהוגש לרישום.
42. לגופו של עניין, לא היה כל צורך באישור האסיפה הכללית גם להחלטת ועד ההנהלה מיום 16.1.17 להחלפת הקרקעות.
43. בהפ (מרכז) 924-11-20 אברהם שמע נ' גבעת כח - מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ, (22.9.21) (להלן: "שמע"), דן בית המשפט בסמכויות ועד האגודה והאסיפה הכללית. במקרה האחרון הפנה בית המשפט לתקנות האגודות השיתופיות (רשויות האגודה), תשל"ה-1975 (להלן: "תקנות רשויות האגודה"), שם נקבע בסעיף 23 כי:

"...

(ב) לועד, לרבות הועד הזמני והועד הממונה כאמור בתקנות אלה, יהיו כל סמכויות האגודה שלא נמסרו לרשות אחרת בפקודה, בתקנות אלה או בתקנות האגודה.

(ג) הועד וחבריו יפעלו בתחום סמכויותיהם, בכפוף לתקנות האגודה והחלטות האסיפה הכללית, לטובת האגודה וללא הפליה.

...".

1. כפי שנקבע בפרשת שמע פקודת האגודות השיתופיות ותקנות רשויות האגודה אינן קובעות סמכויות מיוחדות של האסיפה הכללית, ועל מנת לבחון אלו סמכויות הוקנו לה, יש לפנות לתקנון האגודה.
2. כפי שצוין לעיל, בעמ' 9-10 לתקנון נקבעו סמכויות ועד ההנהלה. מעבר לסמכותו השיורית של וועד ההנהלה, נקבעו רשימת סמכויות ספציפיות הנתונות לוועד ההנהלה.
3. הסמכות שהוקנתה לאסיפה הכללית בחלק ה' סעיף ד' לתקנון הינה מפורשת וצומצמה לאותם העניינים המפורטים בתקנה 15 לתקנות האגודות השיתופיות 1974. לא מצאתי הוראת דין שעניינה בתקנות האגודות השיתופיות 1974 וכן לא נמצאה הוראת דין רלוונטית בתקנות שנחקקו בסמוך לשנת 1974.
4. בסעיף 13(ב) לתקנון שנמסר לרישום נקבעה סמכות שיורית של הוועד ובסעיף 12(א) לתקנון שנמסר לרישום נקבע ביחס לאסיפה הכללית כי "הרשות העליונה באגודה היא האסיפה הכללית של חבריה ויהיו לה כל הסמכויות לקבוע את שיטות ניהול האגודה ודרכי פעולתה. האסיפה הכללית תהיה רשאית להחליט בכל הנושאים הקשורים באגודה".
5. כבמקרה שנדון בפרשת שמע, בשום מקום בתקנון לא הוקנו לאסיפה הכללית סמכויות מפורשות, לא בתקנון ולא בתקנון שנמסר לרישום.
6. כאמור, החלטת האגודה בשנת 2008 להקצות לתובעים חלקת קרקע כחלק מחלקות ב', אושרה על-ידי האסיפה הכללית. אין טענה ביחס לכך.
7. משהוברר לאחר שנים כי מינהל מקרקעי ישראל לא אישר לתובעים להקים לולים על משבצת הקרקע שהוקצתה להם, אף שהתכנית להקמת לולים היתה בעידוד האגודה (ר' למשל הפניה מיום 3.7.16, נספח 8 לכתב התביעה), החלטת וועד ההנהלה על החלפת משבצת הקרקע מיום 16.1.17 לא נדרשה לאישור האסיפה הכללית, מאחר ומדובר בהחלטה ביצועית, טכנית, הצועדת בעקבות ההחלטה משנת 2008 שאושרה על-ידי האסיפה הכללית, ועניינה הוא טכני, כשם שנקבע בנסיבות דומות בפרשת שמע (שם, פיסקה 36א).
8. אם כן, משהקצאת הקרקע הראשונית לתובעים אושרה על ידי האספה הכללית כדין, הוועד המנהל אינו נזקק לאישור נוסף של האסיפה הכללית להחלפת הקרקע בשל דרישות רשות מקרקעי ישראל, שכן, מדובר בהחלטה ביצועית אשר לא רק שאינה נוגדת את ההחלטה משנת 2008, אלא להיפך, היא נועדה לאפשר את מימושה.
9. לכן, לא היתה רשאית האסיפה הכללית לבטל את החלטת ועד ההנהלה מיום 16.1.17 המורה על החלפת קרקעות.
10. למעלה מן הצורך יצוין כי גם לו היה נדרש ועד ההנהלה לאישור האסיפה הכללית להחלטה על החלפת הקרקעות, לא היתה רשאית האסיפה הכללית לבטל את ההחלטה מיום 16.1.17, כמעט שנתיים לאחר מכן, ביום 10.12.18, ובזאת במישור החוזי שבין הנתבעת לתובעים. שכן, לפי סעיף 20 לחוק החוזים וסעיף 8 לחוק החוזים תרופות ההודעה על הביטול צריכה להיעשות בתוך פרק זמן סביר.
11. אורכו של הזמן הסביר לביטול חוזה תלוי בנסיבות של כל מקרה ומקרה. במקרה דנן, התובעים התחילו בקיום החוזה והשגת ההיתרים הנדרשים והם שינו את מצבם לרעה, לפיכך, אין לומר כי החלטת האסיפה הכללית לביטול החלטת ועד ההנהלה כמעט שנתיים לאחר מכן, ניתנה תוך פרק זמן סביר (עא 7379/06 ג.מ.ח.ל חברה לבניה 1992 בע"מ נ' ישי טהוליאן ו-33 אח'‏, (10.09.2009)).
12. סעיף 2 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן: "חוק החוזים תרופות") קובע כי:

"2. הופר חוזה, זכאי הנפגע לתבוע את אכיפתו או לבטל את החוזה, וזכאי הוא לפיצויים, בנוסף על אחת התרופות האמורות או במקומן, והכל לפי הוראות חוק זה".

1. בעניין זה נקבע בעא 8946/04 Warner Bros. International Television Distribution נ' רו"ח צבי יוכמן נאמן ומנהל מיוחד של תבל, גוונים וגוונים קריות, (1.8.10), פיסקה 10 כי:

"על פי סעיף 2 לחוק, זכות הנפגע לפיצויים עשויה לבוא בנוסף לזכותו לבטל את החוזה או לתבוע את אכיפתו. ביטול חוזה עקב הפרה מצמיח חובת השבה הדדית של הצדדים לחוזה (סעיף 9 לחוק התרופות). העובדה שחוזה בוטל על ידי הנפגע, ועקב כך צמחה חובת השבה, אינה גורעת מזכותו של הנפגע לתבוע פיצויים בגין הפרת החוזה, כולל פיצויי קיום. פיצויי קיום נועדו להציב את הנפגע בנקודה בה הוא היה אלמלא הופר החוזה. בכך באה לידי ביטוי ההגנה שפורש המשפט על אינטרס הציפייה של צדדים לחוזה (ראו, ע"א 1846/92 לוי נ' מבט בניה בע"מ, פ"ד מז(4) 49, 57-54 (1993)). ביטול החוזה וביצוע השבה אינם שוללים את זכותו של הנפגע לקבל פיצוי על הרווח שנמנע ממנו בשל כך שהחוזה לא קוים. מובן, כי בקביעת שיעור הפיצוי יש להתחשב בכך שהייתה השבה. אינטרס הקיום מתייחס לפער שבין מצבו של הנפגע לאחר ההפרה לבין המצב שהוא היה אמור להיות בו אילו לא אירעה הפרה. מצבו של הנפגע לאחר ההפרה מכיל גם את העובדה שבוצעה השבה. אי התחשבות בנתון זה עלולה להביא לכפל פיצוי. אולם, בחירתו של הנפגע לבטל את החוזה, ועמידתו על זכות ההשבה הצומחת מכך, אינה פוגעת בעצם זכותו לתבוע גם פיצוי שיגן על האינטרס שלו כי מלכתחילה היה החוזה מקוים (ראו, ע"א 1846/92 הנ"ל שם; ע"א 156/82 ליפקין נ' דור הזהב בע"מ, פ"ד לט(3) 85, 96-95 (השופטת ש' נתניהו) (1985); ע"א 3666/90 מלון צוקים בע"מ נ' עיריית נתניה, פ"ד מו(4) 45, 74 (השופט מ' חשין) (1992))".

1. העיקרון המנחה הוא סעיף 10 לחוק החוזים תרופות הקובע כי:

"10. הנפגע זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה ושהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה".

1. בעוד עניינו של סעד ההשבה הוא השבה בעין שנועדה בעיקרה למנוע התעשרות שלא כדין, יכול נפגע לתבוע גם פיצויים. בפסיקת פיצויים בגין הפרת הסכם הוכרו שני סוגי פיצויים: פיצויי קיום ופיצויי הסתמכות. פיצויי קיום נועדו להעמיד את הנפגע במצב שבו היה ניצב אילו קוים החוזה. פיצויי הסתמכות נועדו להעמיד את הנפגע במצב בו היה ערב כריתת החוזה, דהיינו, לוּ לא היה נכרת החוזה.
2. לעניין ההבדל בין פיצויי קיום לפיצויי הסתמכות נקבע כי:

"תכלית מתן הפיצוי בשל מניעת רווח היא הגנה על "אינטרס הציפיות", המכונה גם "אינטרס הקיום". דיני החוזים והפיצויים שבמסגרתם, נועדו להגן, בין היתר, על אינטרס זה. הפיצוי החוזי נועד להביא את הנפגע למצב שבו הוא היה עומד, לוּ קיים המפר את התחייבויותיו על-פי החוזה (ראו: ד"נ 20/82 אדרס חמרי בנין בע"מ נ' הרלו אנד ג'ונס ג.מ.ב.ה. [3], בעמ' 267 וכן פרידמן וכהן בספרם הנ"ל (כרך א) [28], בעמ' 100-103). בכלל זה, זכאי הנפגע לקבל גם את הרווח שנמנע ממנו עקב הפרת החוזה (ראו הגדרת המונח "נזק" בסעיף 1 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970). הרעיון העומד בבסיס גישה זו הוא, כי החוזה מקים זכות לקבל את מה שהובטח בו. היות שהפרת החוזה שוללת מן הנפגע את שהובטח, באים הפיצויים לפצות באופן שיהיה במצב שבו היה צריך להיות לוּ קוימה ההבטחה. ואילו הפיצויים במסגרת דיני הנזיקין לא נועדו להגשים את ציפיותיו של הניזוק, אשר לא באו לכלל מימוש בשל מעשה העוולה (ראו מכלל רבים ע"א 5610/93 הנ"ל [2], בעמ'80-81 וכן א' ברק "פיצויים" דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית [29], בעמ' 571 ואילך), הם נועדו להשיב את המצב לקדמותו, היינו להעמיד את הניזוק במצב שבו היה נתון אלמלא בוצעה העוולה מלכתחילה" (רע"א 378/96 שגיא וינבלט נ' משה בורנשטיין בע"מ, (17.7.00), פיסקה 16).

1. במסגרת פיצויי ההסתמכות העמידו התובעים את תביעתם על סך הוצאותיהם הנטענות בגובה 189,708 ₪, ובמסגרת פיצויי הקיום העמידו התובעים את תביעתם על סך 1,341,420 ₪ (התובעים צירפו תחשיב כדאיות כלכלית כנספח 37 לכתב התביעה). כן עתרו התובעים לפסוק לזכותם פיצוי בגין נזק לא ממוני.
2. הנתבעת לא הכחישה בכתב ההגנה את סעיפים 68-69 לכתב התביעה, אלא נטען כי התובעים דרשו תחילה סך של 145,299 ₪ ולאחר מכן העלו את דרישתם. עיון במסמך ההבנות מיום 17.8.19 מלמד על כך כי הסכום האמור לא כלל מע"מ, ולכן, הסכימה הנתבעת לשלם לתובעים סך של 170,000 ₪ כולל מע"מ (נספח 35 לכתב התביעה). נכון הדבר כי מסמך זה לא התגבש לכדי מסמך מחייב, אך יש בו כדי ללמד על אומד דעת הצדדים. זאת ביחס לפיצויי ההסתמכות, במסגרתו יש ליתן את הדעת גם לחלוף הזמן מאז אותו מסמך הבנות. בהקשר זה אציין גם כי בהסכם הפשרה שבין הצדדים, שאמנם נחתם בין הצדדים אך לא גובש לכדי מסמך מחייב, הוסכם לתשלום לתובעים בסך 180,000 ₪ כולל מע"מ.
3. באשר לפיצויי הקיום, הסכום שנתבע בכתב התביעה לא נתמך בשלב זה בחוות דעת. עם זאת, יש מקום לטענה כי התובעים זכאים גם לפיצויי הסתמכות, במיוחד לאור העובדה כי מדובר בקרקע שניתנה כתחליף לקרקע שמלכתחילה הוקצתה לתובעים עוד בשנת 2008.
4. בהסכם הפשרה, אשר, כאמור, לא התגבש סופו של יום לכדי הסכם מחייב, הוסכם גם על קבלת הצעות להקמת ותפעול חוות לולים בקרקע בהתאם להיתר הבניה.
5. אף, שכאמור, הסכם הפשרה לא נדרש מלכתחילה לאישור האסיפה הכללית, הסכם הפשרה על שני ראשיו, אושר על-ידי האסיפה הכללית בכפוף להחלטה נוספת שתתקבל על-ידי האסיפה הכללית לשינוי השימוש בקרקע להקמת חוות לולים (נספח ג' לבקשה לביטול פסק דין). ההחלטה הנוספת לא התקבלה על-ידי האסיפה הכללית, באשר הליכי המשא ומתן בין הצדדים הופסקו (כך עולה מהבקשה לביטול פסק דין).
6. במכלול השיקולים, לאחר שנתתי דעתי לכך כי מדובר בקרקע שהוקצתה לתובעים עוד בשנת 2008, למועד בו ניתנה ההחלטה להחלפת הקרקעות, לאינטרס ההסתמכות של התובעים, לחלוף הזמן ולהוצאות שהוצאו על-ידי התובעים לצורך קבלת ההיתר, אעמיד את הפיצוי לתובעים על סך 180,000 ₪ כולל מע"מ. לא מצאתי לפסוק לתובעים סכום נוסף בגין פיצויי קיום והטענה לנזק לא ממוני, וזאת כנגד חיוב הנתבעת לפרסם בקשה לקבלת הצעות להקמה ותפעול חוות לולים בקרקע.
7. סוף דבר, אני מורה כדלהלן:
8. הנתבעת תשלם לתובעים סך של 180,000 ₪ כולל מע"מ (להלן: "סכום הפיצוי").
9. התשלום יועבר לתובעים בהעברה בנקאית או בשיק בנקאי בלבד, בתוך 21 ימים.
10. בתוך 60 ימים מהיום הנתבעת תוציא בקשה לקבלת הצעות להקמה ותפעול חוות לולים בהתאם להיתר שהוצא על-ידי התובעים, אשר תנאיו ופרטיו יהיו בהתאם לשיקול דעתה הבלעדי של הנתבעת, ובכפוף לקבלת האישורים הנדרשים, ככל שנדרשים, בהתאם לתקנון האגודה. מובהר בזאת, כי משניתן ההיתר על-ידי הוועדה המקומית לתכנון ובניה מטה יהודה לא נדרש אישור האסיפה הכללית לשינוי השימוש בקרקע.
11. עוד מובהר כי תשלום הפיצוי לתובעים אינו מותנה בהוצאת בקשה לקבלת הצעות כמפורט לעיל לצד שלישי אחר ו/או לכל גורם חיצוני אחר, והוא ישולם במלואו מתוקף פסק דין זה בלבד וללא תנאי נוסף.
12. איחור של 7 ימים בתשלום סכום הפיצוי לתובעים יחייב את הנתבעת בתשלום פיצוי נוסף בסך של 20,000 ₪, וזאת לאחר שניתנה לנתבעת ארכה נוספת של 14 ימים לתשלום סכום הפיצוי לפי פסק הדין והתשלום לא בוצע.
13. לנוכח התוצאה אליה הגעתי, כל צד יישא בהוצאותיו.
14. לאור ההסכמה הדיונית אליה הגיעו הצדדים, אשר חסכה התדיינות בתובענה, המזכירות תעדכן סכום התביעה על הסכום שנפסק, דהיינו, על סך 180,000 ₪ ותשיב לתובעים הפרש האגרה בכפוף להוראת כל דין.

זכות ערעור כדין.

ניתן היום, כ"ב אדר א' תשפ"ב, 23 פברואר 2022, בהעדר הצדדים.