ניתן ביום 27 מאי 2020

לפני: הנשיאה ורדה וירט ליבנה, סגן הנשיאה אילן איטח, השופטת לאה גליקסמן, נציגת ציבור (עובדים) גב' חיה שחר, נציג ציבור (מעסיקים) מר דורון קמפלר

השופטת לאה גליקסמן

1. לפנינו בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית הדין האזורי תל אביב (סגנית הנשיאה אריאלה גילצר כץ; תע"א 5646/03), שבה נקבע כי המומחה שמונה ליתן חוות דעת בתיק, יתקן את הנתון בדבר "גמול אם" (להלן גם – תוספת אם), ויחשב לגבי כל אחת מהמבקשות זכאות ל"גמול אם" אך ורק למועדים שבהם היא זכאית לגמול זה לפי תקנון שירות עובדי הוראה.
2. לאחר שניתנה לצדדים הזדמנות להביע עמדה בעניין מתן פסק הדין בהתאם לתקנה 82 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב - 1991, החלטנו לדון בבקשות רשות הערעור כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פי הרשות, בהתאם לתקנה האמורה, כך שפסק הדין יינתן על יסוד הבקשה, התגובה לבקשה, התשובה לתגובה וכלל החומר שבתיק.

הרקע להליך

1. בין המבקשות (להלן – הגננות), גננות שהועסקו ברשת הגנים של אגודת ישראל (להלן – רשת הגנים או הרשת) מתנהלים הליכים משפטיים רבים ומסועפים במשך תקופה ממושכת.
2. לענייננו יש לציין שביום 13.10.2016 ניתן פסק דין בהליך ע"ע 8582-02-13 בערעור וערעור שכנגד שהוגש על פסק דינו המשלים של בית הדין האזורי מיום 1.1.2013, שבו נדונו המחלוקות הכספיות בנוגע לכספים המגיעים למבקשות ברכיבים שונים (להלן – פסק הדין בערעור ו- פסק הדין המשלים, בהתאמה).
3. בין היתר, נדונה בפסק הדין בערעור זכאותן של הגננות להפרשי שכר, וזאת בשני רכיבים:
   1. האחד – הפרשי שכר בשיעור של 25% משכר אוגוסט 2003 לתקופה ספטמבר 2003 עד אוגוסט 2009 (להלן – הפרשי שכר 25%).
   2. השני – הפרשי שכר מכוח הזכאות לשכר עובדי הוראה בחינוך הרשמי בגין גמולים, דרגה וכפל תואר (להלן – הפרשי שכר משרד החינוך).

להלן, נפרט את הקביעות בפסק הדין בערעור הרלוונטיות להליך זה.

1. הפרשי שכר 25%:
   1. מכוח החלטות ביניים שניתנו על ידי בית הדין האזורי בהליך, ואושרו בפסק הדין בתיק ע"ע 203/09, וכן מכוח פסק הדין בהליך נוסף בעניין המבקשות בוסי וקליין [ע"ע 30914-04-10] חויבה רשת הגנים לשלם לגננות שכר חודשי שלא יפחת
      מ- 75% משכר חודש אוגוסט 2003. זאת, לאחר שהרשת החליטה להפחית את שכרן של הגננות החל מחודש ספטמבר 2003.
   2. בפסק הדין המשלים נפסק כי הגננות זכאיות להפרשי שכר בשיעור של 25% משכר אוגוסט 2003, בעד התקופה ספטמבר 2003 עד אוגוסט 2009, וזאת על יסוד תחשיב שהגישו הגננות.
   3. בפסק הדין בערעור נדחתה טענת הרשת כי פסיקת הפרשי שכר 25% מהווה פסיקה של סעד כספי שלא נתבע על ידי הגננות בכתב התביעה, ונקבע כי פסיקת הפרשי שכר 25% היא בגדר הסעד של אכיפת יחסי עבודה לו עתרו הגננות. עוד נפסק, כי משניתן צו לאכיפת עבודתן של הגננות ממועד הפיטורים, הרי שעל פי החלטות בית הדין לא הייתה תקופה של אי עבודה, וככל שהגננות לא עבדו בפועל היה זה עקב הפרת החלטות בית הדין על ידי הרשת.
   4. בפסק הדין בערעור נתקבלה טענת הרשת כי יש לחשב את הפרשי שכר 25% המגיעים לגננות על בסיס שכר חודש אוגוסט 2003 ששולם בפועל, דהיינו בהפחתה של 10%, וזאת כל עוד הופחת שכרם של עובדי הרשת האחרים בשיעור של 10%. כן נפסק כי "מהמועד בו הופסקה ההפחתה בשיעור של 10% לכלל עובדי הרשת, זכאיות המשיבות לפחות לשכר אוגוסט 2003 בשיעורו המלא" (סעיף 72.1 לפסק הדין בערעור; ההדגשה הוספה – ל.ג.).
   5. בפסק הדין בערעור נדחתה טענת הגננות כי במסגרת פסיקת הפרשי השכר היה על בית הדין האזורי לפסוק גם עדכוני שכר שהגיעו לגננות מחודש ספטמבר 2003 ואילך. נפסק, כי במסגרת פסיקת הפרשי שכר 25% לא היה מקום לפסוק עדכוני שכר שחלו בטבלאות שכר משרד החינוך בתקופה ספטמבר 2003 ואילך וכן עדכונים נוספים (כגון עדכוני דרגה וגמול השתלמות) שהגיעו למי מהגננות בעד התקופה שמחודש ספטמבר 2003 ואילך, על פי עילות ונסיבות שנולדו מחודש ספטמבר 2003 ואילך. זאת, כיוון שלא ניתן לפסוק בנושאים אלה ללא עריכת בירור עובדתי, ובירור עובדתי כזה לא נערך במסגרת הדיון בבית הדין האזורי.
   6. בפסק הדין בערעור נתקבלה טענתן החלופית של הגננות, שלפיה לאותן גננות שתביעתן להפרשי שכר משרד החינוך לתקופה שעד אוגוסט 2003 נתקבלה, יש לחשב את הפרשי השכר המגיעים לגננות בעד התקופה ספטמבר 2003 עד אוגוסט 2009 על בסיס שכר אוגוסט 2003 אשר היה צריך להשתלם להן בפועל, מכוח זכאותן להשוואת שכרן לשכר עובדי הוראה במשרד החינוך, כפי שנפסק בפסק הדין המשלים. עניין זה היה רלוונטי רק לחלק מהגננות (יהודית קליין, חוה הורביץ ואיילה חיים), שבעניינן נפסק כי היו זכאיות להפרשי שכר משרד החינוך עובר לחודש אוגוסט 2003.
   7. בפסק הדין בערעור נפסק כי לא ניתן להסתמך על התחשיב שהגישו הגננות, וזאת ממספר טעמים: החישוב נערך על בסיס שכר אוגוסט 2003 ללא הפחתה של 10%; יתכן שלגבי חלק מהגננות החיוב בפסק הדין כולל כספים שנגבו באמצעות הליכי הוצאה לפועל; לחלק מהגננות שולם לפחות בחלק מהתקופה שכר העולה על 75% משכר אוגוסט 2003, ולא ברור מה מקור התשלום העודף. עם זאת, אין מקום לדחות את תביעתן של הגננות בשל כך שלא ניתן להסתמך על התחשיב שהוגש על ידן, אלא יש למנות חשב שכר, אשר יחשב את הפרשי השכר המגיעים לגננות על בסיס העקרונות שנקבעו בפסק הדין המשלים ובפסק הדין בערעור.
2. העקרונות לחישוב הפרשי השכר שנקבעו בפסק הדין בערעור היו כמפורט להלן:
   1. הפחתת שכרן של הגננות בחודש ספטמבר 2003 הייתה שלא כדין.
   2. נקודת המוצא לתחשיב הפרשי השכר להם זכאיות הגננות הוא שכר אוגוסט 2003.

ביחס למרבית הגננות - מדובר בשכר אוגוסט 2003 ששולם להן בפועל בחודש אוגוסט 2003. ביחס לחלק מהגננות (יהודית קליין, חוה הורביץ ואיילה חיים) שעל פי פסק הדין המשלים הגיעו להן עובר לחודש אוגוסט 2003 הפרשי שכר בגין גמולים, דרגה או כפל תואר – יש לחשב את הפרשי השכר המגיעים להן על יסוד שכר אוגוסט 2003, בצירוף התוספת המגיעה בגין גמולים/דרגה/כפל תואר כפי שנפסקה בפסק הדין המשלים, וכמו כן הן זכאיות להפרשי השכר בגין התוספת המגיעה בגין גמולים/דרגה/כפל תואר כפי שנפסקה בפסק הדין המשלים גם בגין 75% משכר אוגוסט 2003 שהיה אמור להשתלם להן על פי החלטות הביניים. יצוין, כי לאותן גננות נפסקו גם הפרשי שכר לתקופה שעד אוגוסט 2003.

• 1. בתקופה שבה הופחת שכרם של כלל עובדי הרשת ב- 10% היה מקום להפחית גם את שכרן של הגננות ב- 10%, כפי שנעשה בחודש אוגוסט 2003. מהמועד בו חדלה הפחתת השכר של כל עובדי הרשת ב- 10% היו זכאיות הגננות לשכר המלא של חודש אוגוסט 2003, ללא ההפחתה בשיעור 10%.
  2. ככל שלחשב השכר יידרשו הנחיות נוספות, אלה יינתנו על ידי בית הדין האזורי.

1. העולה מהאמור הוא כי בפסק הדין בערעור נקבע כי נוכח הפחתת שכרן של הגננות בחודש ספטמבר 2003 שלא כדין, זכאיות הגננות להפרשי שכר לתקופה ספטמבר 2003 עד אוגוסט 2009. הפרשי השכר בעד כל התקופה ישולמו על בסיס שכר חודש אוגוסט 2003 (כשיעורו בפועל או כשיעורו על פי פסק הדין המשלים ביחס לשלוש גננות), ולא יובאו בחשבון עדכוני שכר שהגיעו לגננות בעד התקופה ספטמבר 2003 ואילך.
2. להשלמת התמונה נציין כי בפסק הדין בערעור אושרה קביעתו של בית הדין האזורי בפסק הדין המשלים כי יש ליתן לגננות היתר לפיצול סעדים, כך שיוכלו לתבוע בהליך אחר עדכוני שכר שהגיעו להן בתקופה ספטמבר 2003 ואילך. חלק מהגננות הגישו תביעות נוספות, במסגרתן תבעו הפרשי שכר לתקופה ספטמבר 2003 ואילך, בגין עדכון טבלאות השכר של משרד החינוך וכן שינוי בנתונים האישיים שלהן בעניינים כגון דרגה, גמולים וכפל תואר. חלק מהתביעות שהגישו הגננות נתקבלו [ס"ע 52911-08-10; ס"ע 40579-06-11; ס"ע 52901-08-10, נדונו בערעור בהליך ע"ע 8784-07-16; עב 7345/08; עב 9559/08; עב 9558/09, נדונו בערעור בהליך ע"ע 8828-10-13]. תביעות חלק מהגננות נדחו בשל התיישנות [סע"ש 37125-08-10; ע"ע 32494-12-17].
3. בהמשך לפסק הדין בערעור מינה בית הדין האזורי חשב שכר, על מנת לחשב את הפרשי השכר להן זכאיות הגננות על פי פסק הדין בערעור. נציין, כי התעוררו חילוקי דעות שונים בין הצדדים, שחלקם אף הגיעו לפתחו של בית הדין זה. כך, בבר"ע
   23972-05-18 ובר"ע 31529-05-18 (פסק דין מיום 31.10.2018) נפסק כי הפחתת שכר אוגוסט 2003 ב- 10% תיעשה לתקופה ספטמבר 2003 עד אוגוסט 2004; כי על חשב השכר שמונה לערוך התחשבנות כוללת, דהיינו לקבוע מחד את סכום השכר שהגננות היו זכאיות לקבל בתקופה ספטמבר 2003 עד אוגוסט 2009, על פי ההנחיות בפסק הדין בערעור, דהיינו על בסיס שכר אוגוסט 2003 כמוסבר בסעיף 7.2 לעיל, ומאידך את סכום הכספים בגין שכר ששולמו לגננות בתקופה ספטמבר 2003 עד אוגוסט 2009 בכל דרך שהיא (משכורות ששולמו על ידי הרשת, כספים שנגבו בהליכי הוצאה לפועל על יסוד הפסיקתות שניתנו לאחר החלטות הביניים, כספים שנגבו בעקבות פסק הדין המשלים), כך שבסופו של יום תיערך על יסוד התחשיב שיכין החשב התחשבנות כוללת, וייקבע מה הסכום המגיע לכל גננת, או במקרה ששולם לה מעבר למגיע – מה הסכום שאותו על הגננת להשיב לרשת, וזאת לתקופה ספטמבר 2003 עד אוגוסט 2009.

המחלוקת מושא הליך זה

1. המחלוקת מושא הליך זה היא זכאות הגננות ל"תוספת אם", כמפורט להלן.

לחלק מהגננות שולמה "תוספת אם" בשכר חודש אוגוסט 2003. על פי הכללים לתשלום תוספת זו לעובדי הוראה בחינוך הרשמי, הזכאות ל"תוספת אם" מותנית בכך שעובדת הוראה היא אם לילד עד גיל 14. (לטענת הגננות, התוספת משולמת לעובדת הוראה לאורך כל שנת הלימודים שבה מלאו לילד 14 שנה, גם אם מלאו לו 14 שנה במהלך שנת הלימודים). מטבע הדברים, במהלך התקופה ספטמבר 2003 עד אוגוסט 2009 ילדי הגננות גדלו, כך שלחלק מהילדים בגינם שולמה תוספת אם בחודש אוגוסט 2003 מלאו 14 שנה במהלך התקופה ספטמבר 2003 עד אוגוסט 2009.

1. הרשת טענה כי הגננות אינן זכאיות ל"תוספת אם" בעד התקופה שבה לא מתקיימים בהן תנאי הזכאות על פי תקנון עובדי הוראה, דהיינו היותן אם לילד שגילו עד 14 שנה, ובית הדין האזורי קיבל את טענתה כמפורט להלן.
   1. בית הדין הסתמך בהחלטתו על סעיף 72.3 לפסק הדין שבו נקבע כך:

"... יש לחשב את הפרשי השכר המגיעים למשיבות בעד התקופה ספטמבר 2003 עד אוגוסט 2009 על בסיס שכר אוגוסט 2003 אשר היה צריך להשתלם להן בפועל, מכוח זכאותן להשוואת שכרן לשכר עובדי הוראה במשרד החינוך, כפי שנפסק בפסק הדין המשלים. לפיכך, אותן משיבות אשר נפסק כי הן זכאיות להפרשי שכר משרד החינוך עובר לחודש אוגוסט 2003, זכאיות לכך שתשלום הפרשי שכר לתקופה ספטמבר 2003 עד אוגוסט 2009, יחושב על בסיס שכר אוגוסט 2003 המגיע להן על פי פסק דינו של בית הדין האזורי, דהיינו כולל התשלומים הנוספים בעד דרגה, גמולים וכפל תואר, הן בגין 75% משכר אוגוסט 2003 שהיה אמור להשתלם להן על פי החלטות הביניים והן בגין הפרשי 25%."

(ההדגשות הוספו על ידי בית הדין האזורי – ל.ג.).

בית הדין האזורי ציין כי פסק הדין בערעור לא התייחס ספציפית ל"תוספת אם", וכל שנקבע הוא שהגננות זכאיות להפרשים לפי השכר שהיו זכאיות לקבל בגין חודש אוגוסט 2003 לפי שכר עובדי הוראה במשרד החינוך כולל התוספות המגיעה בגין גמולים, דרגה או כפל תואר לאותן גננות שנפסק כי הן זכאיות לאותן תוספות (ובקיזוז ההפחתה של 10% בשכר).

פרשנות תכליתית של פסק הדין בערעור מצביעה על כך שבית הדין הארצי התכוון לדאוג לכך שהגננות יקבלו שכר שהיו אמורות לקבל אלמלא הפחיתה הרשת את שכרן לאחר חודש אוגוסט 2003 או אלמלא חדלה לשלם להן שכר (חרף צווים שיפוטיים). אולם, בית הדין הארצי לא התכוון לפסוק לגננות "תוספת אם" מעבר לתקופה שבה מתקיימים לגביהן התנאים מהמזכים בתשלום התוספת. כל מסקנה אחרת תוביל לתוצאה לא הגיונית שלפיה התכוון בית הדין הארצי לפסוק לזכות הגננות רכיב זה בניגוד לדין.

• 1. בית הדין האזורי הוסיף כי גננת שלא הייתה זכאית ל"תוספת אם" בחודש אוגוסט 2003, וקמה לה זכאות במועד מאוחר יותר, אינה זכאית ל"תוספת אם" כיוון שהזכאות לא התגבשה בחודש אוגוסט 2003, אולם היא רשאית לתבוע רכיב זה ולקבל אותו ככל שהגישה תביעה נוספת ונפרדת.
  2. לא ברור מחוות דעת המומחה מדוע יש לשלם "תוספת אם" לגננת נצחיה שמואלי, שכן על פי חוות הדעת לילד הצעיר ביותר שלה מלאו 14 שנה בחודש נובמבר 2002, דהיינו עוד לפני חודש אוגוסט 2003.
  3. בית הדין האזורי דחה את טענת הגננות כי עריכת התחשיב על פי שכר אוגוסט 2003 כולל "תוספת אם" מיטיב עם הרשת, משום שאינו מביא בחשבון תוספות שונות שהזכאות להן התגבשה לאחר אוגוסט 2003, ובכלל זה שעות גיל או עדכון של תוספת שעות גיל ועדכונים שחלו בשכר עובדי הוראה בשירות המדינה לאחר חודש אוגוסט 2003. נדחתה גם טענת הגננות כי ככל שמתקבלת טענת הרשת, יש לפסוק להן "הפרשי שכר מלאים", דהיינו לעדכן את הפרשי השכר בעדכוני טבלאות השכר של משרד החינוך וכן בתוספות שכר על פי נתוניהן האישיים (כגון שעות גיל) כיון שבפסק הדין בערעור נקבע שאין לשלם הפרשי שכר על בסיס זכאות שקמה לאחר חודש אוגוסט 2003, ובמקביל ניתן לגננות היתר לפיצול סעדים, באופן שיאפשר להן לתבוע הפרשי שכר ביחס לתקופה שבגינה נפסקו הפרשי שכר, בגובה ההפרש שבין השכר שהן זכאיות לו בהתאם לכללים הנהוגים במוסדות החינוך הרשמיים, לבין השכר שנפסק להן במסגרת פסק הדין בערעור. ואכן, חלק מהגננות הגישו תביעות נוספות ונפרדות לתשלום עדכוני השכר, ובמסגרת הליכים אלה נפסקו לזכותן הפרשי שכר נוספים על פי זכאותן לתקופה ספטמבר 2003 עד אוגוסט 2009.

1. כללו של דבר – בית הדין האזורי קיבל את בקשת הרשת, וקבע כי המומחה שמונה ליתן חוות דעת בתיק, יתקן את הנתון בדבר "גמול אם" [תוספת אם], ויחשב לגבי כל אחת מהמבקשות זכאות ל"גמול אם" אך ורק למועדים שבהם היא זכאית לגמול זה לפי תקנון שירות עובדי הוראה.

טענות הצדדים בבקשת רשות ערעור

1. הגננות טענו כי קביעתו של בית הדין האזורי עומדת בניגוד לפסק הדין בערעור כמו גם לפסקי דין והחלטות ביניים נוספים; בהחלטה ניתן לרשת היתר לעריכת "שינוי חזית בוטה", בניגוד גמור לפסיקה ותוך פגיעה אנושה בחלק מהגננות; הפגיעה קשה במיוחד באותן גננות אשר המתינו להכרה בפסק הדין בערעור, ותביעתן להפרשי שכר לתקופה ספטמבר 2003 עד אוגוסט 2009 נדחתה בשל התיישנות, כך שמחד יופחתו הפרשי השכר בעד אותה תקופה שישולמו להן מכוח פסק הדין בערעור ומאידך נשללת זכאותן לתשלום עדכוני שכר שהגיעו להן במהלך אותה תקופה.

הגננות הוסיפו וטענו כי בפסק הדין בערעור נדחתה תביעתן של הגננות לתשלום עדכוני שכר שחלו לאחר חודש אוגוסט 2003; נבחנו כלל טענות הרשת באשר להפחתות שכר לאחר חודש אוגוסט 2003, והוחלט כי לא יופחת דבר למעט 10% לתקופה שנקבעה; ההנחיה הברורה בפסק דינו של בית הדין הארצי הייתה כי לגננות מגיע לפחות שכר חודש אוגוסט 2003 (ששולם להן או שהגיע להן) בעד כל התקופה – ספטמבר 2003 עד אוגוסט 2009; על כן, קביעת בית הדין האזורי בהחלטה מושא הבקשה היא בניגוד לפסק הדין בערעור ולפסקי דין והחלטות חלוטות נוספים, שיצרו מעשה בית דין; משמעות החלטת בית הדין האזורי היא כי מחד בתחשיב הפרשי השכר לא יובאו בחשבון עדכוני השכר שהגיעו לגננות בתקופה ספטמבר 2003 עד אוגוסט 2009, אולם מאידך יעודכן שכרן לרעה על ידי ביטול "תוספת אם" בתחשיב הפרשי השכר. בהקשר זה הבהירו הגננות כי לא נטען על ידן כי הן זכאיות לעדכוני שכר שהתגבשו לאחר חודש אוגוסט 2003 והן לא עתרו לתשלום עדכוני שכר, אלא הבהירו כי קבלת טענת הרשת משמעותה ביצוע עדכון מלא של מלוא הרכיבים, שכן לא יעלה על הדעת כי מחד יופחתו רכיבי שכר על יסוד עדכון נתונים לאחר ספטמבר 2003 ומאידך לא יתווספו רכיבי שכר מגיעים על יסוד עדכון נתונים לאחר ספטמבר 2003.

זאת ועוד. לא נערך דיון לגופו של עניין בקשר לעדכוני שכר לאחר חודש אוגוסט 2003. לו נערך, היה מובהר (למשל) כי "תוספת אם" משולמת לעובדת הוראה לאורך כל שנת הלימודים שבה מלאו לילד 14 שנה, ולכן שולמה "תוספת אם" בחודש אוגוסט 2003 לגננת נצחיה שמואלי למרות שילדה הגיע לגיל 14 כבר בחודש נובמבר 2002.

יש הצדקה להתערבות בהחלטת בית הדין האזורי, נוכח העובדה שמדובר בטעות בולטת וניכרת על פניה, ובשלילת זכותן של הגננות על פי פסק הדין, וכמו כן יש לסיים את ההליך בדרך ההוגנת והמהירה ביותר, נוכח מורכבות ההליכים והתמשכותם.

1. הרשת טענה כי אין מקום להתערב בהחלטת בית הדין האזורי, ויש לדחות את טענת הגננות שלפיה הן זכאיות ל"תוספת אם" גם בתקופות שבהן אינן זכאיות ל"תוספת אם" על פי תקנון שירות עובדי הוראה; הגננות מעולם לא תבעו תשלום "תוספת אם" בכל מצב, דהיינו גם אם הן אינן זכאיות לה. משסעד זה לא נתבע, אין לפסוק אותו במסגרת עריכת תחשיב הפרשי השכר. יתר על כן. משסעד זה לא נתבע, פסק הדין בערעור לא העניק לגננות זכאות לתשלום "תוספת אם" במהלך תקופה שבה אינן זכאיות לה על פי תקנון שירות עובדי הוראה; יש לדחות את הטענה כי מדובר בשינוי חזית, שכן הרשת העלתה טענה זו מלכתחילה, ובית הדין קמא קבע שהיא תושאר בצריך עיון עד למתן החלטה; טענות הגננות הן כנגד תכנית ההבראה של הרשת, אשר אושרה על ידי בית הדין הארצי.
2. במענה לטענות הרשת חזרו הגננות על טענותיהן, שלפיהן על פי פסק הדין בערעור הן זכאיות להפרשי שכר לפחות על בסיס שכר חודש אוגוסט 2003, ותשלום זה הוא פיצוי חלקי של הפרשי השכר המגיעים להם, נוכח זכאותן לעדכוני שכר לתקופה ספטמבר 2003 עד אוגוסט 2009; במהלך ההליכים הממושכים בבית הדין האזורי לאחר פסק הדין בערעור הרשת לא העלתה טענה כי יש לשלול מחלק מהגננות "תוספת אם" בגין חלק מהתקופה, וטענה זו הועלתה לאחר חודשים רבים, לאור חילופי עורכי דין המייצגים את הרשת; תכנית ההבראה אינה רלוונטית, שכן תוקפה הוא מחודש מרץ 2010, והליך זה עניינו התקופה שעד חודש אוגוסט 2009.

הכרעה

1. לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל חומר התיק, וכן בחינת פסק הדין בערעור, הגענו לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להתקבל.
2. בהליך זה מתעוררות שתי שאלות:
   1. האחת – פרשנותו של פסק הדין בערעור לעניין תשלום "תוספת אם";
   2. השניה – ככל שעל פי פרשנותו של פסק הדין בערעור הגננות זכאיות להכללת "תוספת אם" בתחשיב הפרשי השכר לתקופה ספטמבר 2003 עד אוגוסט 2009, האם יש מקום לקבוע אחרת? ובמלים אחרות – האם ערכאת הערעור מוסמכת לשנות בהליך ערעור שני פסק דין שניתן על ידה בהליך הערעור הראשון?

פרשנותו של פסק הדין בערעור:

1. כמפורט בסעיפים 5 עד 8 לעיל, בפסק הדין בערעור נדונה תביעת הגננות להפרשי שכר, ובסופו של יום נקבע כי הגננות זכאיות להפרשי שכר, ואלה ישולמו בעד כל התקופה ספטמבר 2003 עד אוגוסט 2009 על יסוד שכר אוגוסט 2003, תוך הפחתת 10% מהשכר לתקופה שבה הופחת שכר כלל עובדי הרשת ב- 10%.
2. בית הדין האזורי קבע בהחלטה כי –

"פרשנות תכליתית של פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה מצביעה שבית הדין הארצי התכוון לדאוג לכך שהתובעות יקבלו שכר בהתאם לשכר שהיו אמורות לקבל אלמלא הפחיתה הנתבעת את שכרן לאחר חודש 8/2003 או אלמלא חדלה לשלם להן שכר (חרף צווים שיפוטיים. אולם סבורני כי בית הדין הארצי לא התכוון לפסוק לתובעות רכיב "גמול אם" מעבר לתקופה שבה מתקיימים לגבי מי מהתובעות התנאים המזכים על פי דין בגין אותו רכיב (קרי מעבר לתקופה עם הגיע הילד לגיל 14 שנים). כל מסקנה אחרת תוביל לתוצאה לא הגיונית לפיה התכוון בית הדין הארצי לעבודה לפסוק לזכות התובעות רכיב זה בניגוד לדין.

יצוין כי בניגוד לטענת התובעות, תובעת שלא קיבלה ב- 8/03 "גמול אם" ומתקיימים לגביה תנאים המקימים לה זכאות ל"גמול אם "לאחר 8/03 ובמהלך 9/03 עד 8/09 – אין היא זכאית לרכיב זה במסגרת התביעה דנן משום שהזכאות לרכיב זה לא התגבשה ב- 8/03. אולם היא רשאית הייתה לתבוע רכיב זה ולקבל אותו במידה שהגישה בגין רכיב זה תביעה נפרדת (כפי שנעשה, למשל, במקרה של לאה יוסף)".

1. אין בידינו לקבל את קביעתו של בית הדין האזורי לעניין פרשנות פסק הדין בערעור. בפסק הדין בערעור נקבע כי הפרשי השכר לתקופה ספטמבר 2003 עד אוגוסט 2009 ישולמו על יסוד שכר אוגוסט 2003, כפי ששולם לגננות בפועל, בכפוף לשני תיקונים בלבד: האחד – ההפחתה בשיעור של 10% תחול רק בתקופה שבה הופחת שכר כלל עובדי הרשת בשיעור של 10%. מהמועד בו הופסקה ההפחתה בשיעור של 10% לכלל עובדי הרשת, זכאיות המשיבות לפחות לשכר אוגוסט 2003 בשיעורו המלא. השני – בהתייחס לאותן גננות לגביהן נקבע כי עובר לחודש אוגוסט 2003 היו זכאיות לעדכון שכרן, יעודכן שכר אוגוסט 2003 בהתאם לנפסק בפסק הדין המשלים, והפרשי השכר לתקופה ספטמבר 2003 עד אוגוסט 2009 ישולמו על יסוד שכר אוגוסט 2003 לאחר העדכון, כפי שהיה צריך להשתלם להן.
2. נציין, כי נוכח טיעון הגננות, בית דין זה היה ער לכך כי אפשר ששכר אוגוסט 2003 אינו משקף בהכרח את השכר המלא המגיע לגננות בעד התקופה ספטמבר 2003 עד אוגוסט 2009, שכן נקבע כי לא יובאו בחשבון שינויים בשכר בשל עדכון טבלאות שכר משרד החינוך או שינוי בנתונים האישיים של הגננות. למרות האמור, נדחתה טענת הגננות כי יש לכלול בתחשיב הפרשי השכר עדכונים לאחר ספטמבר 2003, בשל העובדה שנדרש בירור עובדתי בנוגע לעדכונים הנטענים על ידי הגננות. מנגד, הרשת לא העלתה כל טענה שלפיה במהלך התקופה ספטמבר 2003 עד אוגוסט 2009 עשויים לחול שינויים בשכר הגננות בכלל וכי פוקעת זכאותן של הגננות ל"תוספת אם" בפרט. בהקשר זה נציין, כי הן הגננות והן הרשת הסתמכו במסגרת טיעונן על תחשיבים שהוגשו לבית הדין האזורי, והעלו טענות בנוגע לתחשיבים אלה. כאמור, במסגרת הטיעון לא העלתה הרשת את הטענה כי בעד חלק מהשנים לא מגיעה לגננות "תוספת אם". יתר על כן. הרשת צירפה טבלת חישוב השכר המגיע לכל גננת, לשיטתה, וכללה בה את הרכיב "תוספת אם" (לאותן גננות שהיו זכאיות לכך באוגוסט 2003). נוכח האמור, פרשנותו של פסק הדין בערעור היא כי הגננות זכאיות להפרשי שכר על יסוד שכר חודש אוגוסט 2003 כפי ששולם להן בפועל, בכפוף לשני התיקונים שפורטו לעיל.
3. זאת ועוד. פרשנותו של בית הדין האזורי את פסק הדין בערעור יוצרת חוסר סימטריה, שכן מחד לא ייושמו עדכונים שמגדילים את שכרן של הגננות, ומאידך יובא בחשבון עדכון שמפחית את שכרן של הגננות. אכן, ניתן לגננות היתר לפיצול סעדים, וחלקן ניצלו היתר זה והגישו תביעה להפרשי שכר נוספים לתקופה ספטמבר 2003 עד אוגוסט 2009. אולם, אין בכך כדי לשנות את פרשנותו של פסק הדין כמוסבר לעיל – תשלום הפרשי השכר על בסיס שכר אוגוסט 2003.
4. כללו של דבר: על פי פסק הדין בערעור, הגננות זכאיות לתשלום הפרשי השכר לתקופה ספטמבר 2003 עד אוגוסט 2009 על יסוד שכר אוגוסט 2003 כפי ששולם להן בפועל, בכפוף לשני התיקונים שפורטו לעיל. לפיכך, כל גננת ששולמה לה "תוספת אם" בחודש אוגוסט 2003 זכאית כי תשלום זה ייכלל בתחשיב שכרה במשך כל התקופה – ספטמבר 2003 עד אוגוסט 2009.

האם יש סמכות והאם יש מקום לשינוי פסק הדין בערעור?

1. כמובהר לעיל, הגענו למסקנה כי פרשנותו הנכונה של פסק הדין בערעור היא כי יש לכלול בתחשיב את "תוספת אם" במשך כל התקופה, ספטמבר 2003 עד אוגוסט 2009. עם זאת, אין לכחד כי יש ממש בטענת הרשת כי גננת אינה זכאית ל"תוספת אם" ככל שבמהלך התקופה מלאו לילדה 14 שנה (בכפוף למחלוקת אם התשלום הוא עד חודש הגיעו של הילד לגיל 14 שנה או עד תום שנת הלימודים שבה מלאו לילד 14 שנה). מכאן עולה השאלה – האם יש לבית דין זה סמכות לשנות את פסק הדין בערעור, וככל שיש סמכות – האם יש מקום להפעיל סמכות זו?
2. פסיקתו של בית דין זה בפסק הדין בערעור היא פסיקה חלוטה, ויצרה מעשה בית דין בכל הנוגע לזכאות הגננות להפרשי שכר לתקופה ספטמבר 2003 עד אוגוסט 2009 [ראו לעניין זה: ע"ע (ארצי) 8828-10-13 רשת הגנים של אגודת ישראל – חוה הורביץ (4.4.2017); ע"ע (ארצי) 8784-07-16 רשת הגנים של אגודת ישראל - מזל שוקר (5.12.2018).

ככלל,

"עיקרון הוא כי בית-המשפט מסיים את מלאכתו וממצה את סמכותו עם מתן הכרעתו במחלוקת. לאחר מתן פסק-הדין שוב אין בידו להידרש פעם נוספת לנושא ההתדיינות, להוסיף על החלטתו, לגרוע ממנה או לתקנה אלא במסגרת המותרת לו בחוק והיא בגדרי תיקון טעות, כמשמעותה בסעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, או במסגרת הבהרה הניתנת על-ידי בית-המשפט לפסק-הדין לצורך ביצועו על-פי בקשתו של ראש ההוצאה לפועל, מכוח סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 [...] עקרון 'גמר המלאכה' ’Functus Officio’ נועד להבטיח כי יהא סוף לדיונים ולמחלוקות בין צדדים כדי להגשים ערך של ודאות, ביטחון משפטי ומניעת הטרדת בעלי-דין לאחר סיום משפטם. הוא נועד גם להבטיח את תקינות פעולתה של מערכת השיפוט ולמנוע את עיסוקה בעניינים חוזרים במחלוקת שכבר הוכרעה, בעוד מחלוקות רבות שטרם הוכרעו ממתינות בשער [...] על רקע מגמות אלה מובנת המסגרת הצרה והדווקנית שהותרה בחוק לפתיחת הכרעה שיפוטית שנסתיימה ומתן החלטה מאוחרת במסגרתה. ברי כי אין במסגרת זו כדי להסמיך את בית-המשפט להוסיף עניינים מהותיים הקשורים להכרעה השיפוטית, לגרוע עניינים כאלה או לתקנם לאחר סיומה"

ע"א 9085/00 שטרית נ' אחים שרבט חברה לבנין בע"מ, פ"ד נז(5) 462, 475 (2003) והאסמכתאות שם.

1. בענייננו, שאלת זכאות הגננות ל"תוספת אם" מובאת לפנינו באותו הליך שבו ניתן פסק הדין בערעור, דהיינו באותו הליך שבו נוצר מעשה בית דין שלפיו יש לכלול בתחשיב את "תוספת אם". בעניין זלסקי [ע"א 5610/93 זלסקי ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ראשון לציון, פ"ד נא (1) 68] עמד בית המשפט העליון על קשת המקרים שבהם מוסמך בית המשפט לחרוג מהכלל של מעשה בית דין, המלמדים על כך שאין מדובר בעיקרון מוחלט. בהמשך, התייחס בית המשפט העליון למצב דברים דומה לענייננו, שבו אותו עניין מגיע לערכאת ערעור פעם שניה ואמר:

"בניגוד למצב הנדון בתורה של מעשה-בית-דין, המדובר במקרה שלנו בהליך שטרם הגיע אל סופו המוחלט. נזכור, כי המדובר באותו עניין ממש, אשר חוזר אל ערכאת הערעור בשנית. אני סבור, כי במצב זה יש צידוק לכך שערכאת ערעור תגלה גמישות גדולה יותר בתיקון טעות שנפלה, שהרי בגדרו של אותו הליך עצמו עסקינן. זאת ועוד, בעקבות החזרת התיק לבית-המשפט המחוזי, ופסק-הדין שניתן על-ידיו, עומדת לבעל-הדין שנפגע מפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי זכות לערער בפני ערכאת ערעור. במצב דברים זה, נחלש במידה ניכרת אחד השיקולים המרכזיים העומד בבסיס הכלל של מעשה-בית-דין, הנוגע לאינטרס של הצד השני להתדיינות כי לא יהא מוטרד בהליכים נוספים לאחר שעניינו הוכרע. שונוּת זו בין המצבים הבסיסיים הנדונים מביאה אותי למסקנה, כי יש צידוק לגלות בענייננו גמישות גדולה מזו שננקטה בעיצוב הכלל של מעשה-בית-דין. נראה לי כי יש לקבוע, כי במקרים מסוימים תוכל ערכאת ערעור לסטות מהחלטותיה הקודמות באותו עניין עצמו. נראה לי, כי אם בערעור השני מתגלה כי בשלב מוקדם יותר של ההליכים נפלה טעות, יש להכיר באפשרות לתיקון הטעות. יש לשקול, בנסיבות מסוימות – אשר אל טיבן המדויק עוד אדרש – את תיקון הטעות על-מנת למנוע עוול ואי-צדק בולטים.

20. מסקנה זו מעוגנת באיזון בין הערכים הרלוונטיים בסוגיה זו. קיימים שני שיקולים מרכזיים המצדיקים הימנעות של ערכאת ערעור מהידרש בשנית לעניין שכבר הכריעה בו. ראשית, קיים אינטרס כבד משקל בהבטחת סופיותן של הכרעות שיפוטיות ויעילות ההליך השיפוטי. אינטרס נוסף נוגע להיבט העקביות שבהכרעות השיפוטיות של בתי-המשפט. יסוד העקביות חשוב לצורך שמירה על מעמדו של בית-המשפט ועל אמון הציבור בו.

שני אינטרסים אלה, אשר ביסוד תורת מעשה-בית-דין, כוחם יפה גם לענייננו. אך קיים גם שיקול נוסף, המיוחד למקרה שבו אנו עוסקים. לא פעם, כשמוגש ערעור שני באותו עניין (כשתוצאת הערעור הראשון הייתה החזרת הדיון לערכאה הראשונה), הערעור השני נדון על-ידי הרכב שופטים שונה מזה שדן בערעור הראשון. על רקע זה, נדרשת זהירות מיוחדת בסטייה מן ההכרעות של ההרכב המקורי אשר דן בתיק. אין זה ראוי, מבחינת יציבותן של הכרעות שיפוטיות, כי עצם השינוי הפרסונלי בהרכב השופטים יעמיד בסימן שאלה את ההכרעות הקודמות שניתנו על-ידי אותה ערכאה.

...

... ישנם אינטרסים כבדי משקל המצדיקים אימוצו של כלל רחב אשר ימנע סטייה של ערכאה ערעורית מהחלטות קודמות שלה. עם זאת, אין לשכוח כי בדומה לכלל של מעשה-בית-דין, אנו עוסקים כאן בכלל דיוני, אשר מטבע הדברים תחולתו אינה מוחלטת. גם בענייננו על בית-המשפט להביא בחשבון לא רק את שיקולי היעילות והעקביות. קיימים שיקולים כבדי משקל, המטים את הכף לכיוון של סטייה מן הכלל של הימנעות ערכאה ערעורית מסטייה מהחלטותיה הקודמות באותו הליך. בגדרם של שיקולים אלה, על בית-המשפט להביא בחשבון גם את השלכותיה של טעות אפשרית. טעות כזו עלולה להביא לפגיעה בלתי-מוצדקת בזכויותיו של בעל-דין. היא עלולה לגרום עוול לבעל-דין. זאת ועוד, היא עלולה לגרום להשתרשותו ולביסוסו של כלל משפטי מוטעה. במצב דברים זה, לא רק רשאי בית-המשפט לתקן את הטעות אשר יצאה מלפניו, אלא לעתים הוא אף חייב לעשות כן".

1. בעניין זלסקי, עמד בית המשפט העליון על הכללים שגובשו במשפט האמריקאי בעניין זה, שלפיהם –

המדובר בחריגים מצומצמים. הם מופעלים רק לאחר שיקול-דעת קפדני, ובנסיבות יוצאות דופן (ראו E.H. Schopler “Annotation: Erroneous Decision as Law of the Case on Subsequent Appellate Review” [67], at p. 278). ביסודו של דבר, מתירים חריגים אלה התערבות בשלושה טיפוסים מרכזיים של מקרים: כאשר התחולל שינוי בדין לאחר ההחלטה המקורית; כאשר בשלב מאוחר יותר של ההליך נתגלו עובדות חדשות, אשר יש בהן כדי להשפיע על התוצאה המקורית; וכאשר בהחלטה המקורית נפלה טעות ברורה ומהותית, אשר אי-תיקונה עלול לגרום עוול מהותי (ראו פסק-הדין הנ"ל בעניין Litman [39]; כן ראו Illinois Cent. Gulf R. Co. v. International Paper (1989) [41]). החריג הנוגע לענייננו הוא החריג האחרון. חריג זה תואר בעניין Union Light, H. & P. Co. הנ"ל [36] כמשקף איזון אינטרסים. הוא מתיר התערבות ושינוי ההחלטה המקורית, מקום בו התועלת הטמונה בתיקון הטעות עולה בבירור על הנזק הכרוך בכך.

....

אין צורך, בנסיבות מקרה זה, להידרש בפירוט להבחנות השונות המשפיעות על ישימותה של הדוקטרינה ועל היקף החריגים לה. די לציין, כי המונח "טעות ברורה" נתפרש לעניין זה, כמתייחס למקרה שבו, על בסיס מכלול העובדות של המקרה, מגיע בית-המשפט לערעורים למסקנה מוגדרת ומוצקה כי אכן נעשתה טעות (פסק-הדין הנ"ל בעניין Litman [39], בעמ' 1512). כן נקבע, כי עשויה להיות חשיבות לשאלה אם ההחלטה הראשונה של הערכאה הערעורית קבעה כלל משפטי, או הפעילה שיקול-דעת שיפוטי במסגרת משפטית ידועה מוסכמת. הנטייה היא לצמצם את חלותם של החריגים מקום בו מדובר בהפעלה של שיקול-דעת, ולנקוט גישה מחמירה פחות מקום בו מדובר בשאלה של חוק (ראו Vestal במאמרו הנ"ל [66], בעמ' 26). הנטייה היא לא לסטות מן ההכרעה הראשונה מקום בו ההכרעה הראשונה היא תוצאה של בחינה מעמיקה ומפורטת של העניין שבדיון (ראו Kenford Co. Inc. v. Erie County (1988) [42], at p. 284). באופן דומה, הנטייה היא לא לשנות את ההחלטה המקורית מקום בו נרכשו, במהלך תקופת הביניים בין ההחלטה הראשונה לבין ההחלטה השנייה, זכויות על-ידי צד שלישי תם-לב אשר נרכשו בהסתמך על הפסיקה הראשונה (ראו Vestal במאמרו הנ"ל [66], בעמ' 3; כן ראו עניין Union Light, H. & P. Co. [36], בעמ' 269).

לצורך העניין שבפנינו, די לנו לעמוד על העיקרון, שלפיו לבית-משפט לערעורים נתונה הסמכות, במקרים המתאימים, לסטות מהחלטות שקיבל בערעור קודם שנוהל במסגרת אותו הליך עצמו, על-מנת לתקן טעות ברורה שנפלה ואשר עלולה לגרום לאי-צדק של ממש. נוכח השיקולים אשר עליהם עמדתי לעיל, על בית-המשפט להפעיל סמכות זו תוך ריסון עצמי. עליו לנהוג בסמכות זו בזהירות ובמתינות. יש להישמר מפני שינוי בהכרעה הנובע כל כולו משינוי בהרכב השופטים שיושב לדין. לכן, אין די באי-הסכמה גרידא עם ההחלטה הקודמת. הסטייה מהחלטה קודמת חייבת להיות מעוגנת בטעמים כבדי משקל. אך יש מקום לעשות שימוש בסמכות זו כדי להביא לאימוצו של הכלל המשפטי הנכון, ובתוך כך למנוע אי-צדק מבעלי-הדין, מקום בו ההכרעה המקורית מוטעית בבירור. בכך יושג האיזון הראוי בין טעמי היציבות והיעילות מצד אחד, לבין השאיפה למנוע אי-צדק והשתרשות טעויות משפטיות מצד אחר.

1. בעניין זלסקי, קבע בית המשפט העליון כי יש מקום לסטות מהפסיקה שניתנה במסגרת פסק הדין הראשון, נוכח העובדה ש"החלטה זו לא ניתנה על בסיס ניתוח של הדין בסוגיה זו. היא גם עומדת בסתירה להלכה שונה העולה מפסק-הדין בפרשת רוטברד [2], אשר ניתן חודש אחד לפני פסק-הדין זלסקי [1]"; נוכח העובדה שהטעות בהחלטה "גרמה לאי צדק מהותי למערערים" ו"נזק כספי ניכר"; הטעות הביאה לכך ש"זכותם המהותית של המערערים לפיצוי על נזק זה נתקפחה לחלוטין". בית המשפט העליון סבר כי "בתוצאה זו גלום עוול ממשי לעניינם של המערערים. על-כן, יש לדעתי מקום להתערב בפסק-הדין בעניין זלסקי [1], ולקבוע כי המערערים זכאים לפיצוי בהתאם לקווים המנחים שעליהם עמדתי. בכך, תועמד הלכה על מכונה, וייעשה צדק".
2. בעניין הנסון [רע"א 3608/17 הנסון (ישראל) בע"מ נ' אל סייד ספאלדין (10.9.2017)] הבהיר בית המשפט העליון כי הפסיקה בעניין זלסקי עניינה במקרים "החריגים שבחריגים שבהם נתונה לערכאת הערעור הסמכות לסטות מהחלטות שקיבלה בערעור קודם שנוהל במסגרת אותו הליך עצמו, בכדי לתקן טעות אשר עלולה לגרום למי מהצדדים אי צדק של ממש".
3. ומן הכלל אל הפרט: אנו סבורים, כי הגם שיש לבית דין זה סמכות לשנות את פסק הדין בערעור, בהתאם לפסיקה בענין זלסקי, המקרה הנדון אינו נמנה עם "המקרים החריגים שבחריגים", שבהם יש מקום לשנות את הפסיקה בהליך הראשון. אין מדובר במתן פרשנות לא נכונה לדין או בסטייה מהלכה קודמת, אלא בפריט אחד בתחשיב הפרשי השכר המגיעים לגננות. אין מדובר גם בנסיבות שלא היו ידועות לרשת בעת מתן פסק הדין בערעור, והיה על הרשת להעלות את הטענה במסגרת ההליך הקודם, ולהצביע על כך שהזכאות של חלק מהגננות ל"תוספת אם" פוקעת במהלך התקופה ספטמבר 2003 עד אוגוסט 2009. גם אם קביעה זו גורמת לרשת נזק כספי, שכן עליה לשלם לחלק מהגננות כספים שעל פני דברים אינם מגיעים להם, לטעמנו אין מדובר בנזק הגורם לה "אי צדק של ממש" או "עוול ממשי", במידה כזו המצדיקה לחרוג מהעיקרון של סופיות הדיון. יש לזכור, כי בפסק הדין בערעור נקבע במקביל כי הגננות לא יהיו זכאיות במסגרת התחשיב על פי פסק הדין בערעור לעדכוני שכר ולתוספות שכר שמועד תשלומן הוא ספטמבר 2003 עד אוגוסט 2009, אם כי ניתן להן היתר לתבוע עדכוני שכר אלה, וחלקן אכן מימשו היתר זה. זאת ועוד. כפי העולה מטיעוני הצדדים קיימת אף מחלוקת על מועד פקיעת הזכאות ל"תוספת אם" (מועד הגיע הילד לגיל 14 או תום שנת הלימודים שבה הגיע הילד לגיל 14), כך שקבלת טענת הרשת כי יש לשנות את העקרונות לעריכת התחשיב שנקבעו בפסק הדין בערעור תחייב עריכת בירור עובדתי. מדובר בהליך שהוגש בשנת 2003, והגיעה העת לסיימו, וגם מטעם זה אין לאפשר פתיחה מחדש של דיון בפריט אחד בתחשיב, ולעכב את מתן חוות דעתו של המומחה וסיום ההליך.
4. סוף דבר: מכל הטעמים לעיל, בקשת רשות הערעור מתקבלת, ואנו קובעים כי ביחס לכל הגננות ששולמה להן "תוספת אם" בחודש אוגוסט 2003, רכיב זה יובא ייכלל בתחשיב הפרשי השכר המגיעים להן, וזאת לכל התקופה ספטמבר 2003 עד אוגוסט 2009.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

ניתן היום, ד' סיוון תש"פ (27 מאי 2020), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.