לפניי בקשה להארכת מועד להגשת התנגדות והתנגדות לביצוע שטר חוב שהגישה המשיבה לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל כנגד המבקשים.

לאחר שעיינתי בתצהיר על נספחיו ושמעתי חקירת המצהיר וטיעוני ב"כ הצדדים בדיון לפניי, אני מחליט כדלקמן:

בנוגע לבקשה להארכת מועד ולאחר שבחנתי מכלול השיקולים, הגעתי לכלל מסקנה, כי המבקשים הרימו, אם כי בקירוב, את הנטל המוטל עליהם למתן נימוק מבורר לאיחור בהגשת ההתנגדות. בין הצדדים אין מחלוקת כי קיים איחור בהגשת ההתנגדות כאשר המועד האחרון להגשת ההתנגדות היה 9/9/19 ובפועל ההתנגדות הוגשה באיחור, בתאריך 19/9/19 מסיבות שאינן תלויות במבקש, כפי שהתרשמתי, אם כי בבא כוחו הקודם שהוחלף לאחר מכן. עסקינן בחוב גבוה במיוחד והמבקשים מעלים טענות כנגד החיוב. טענות שיש לבחון אותן בראיות. במקרה כזה אין בית המשפט יכול לאטום עיניו ואוזניו מטענות המבקשים, בעיקר ודווקא כאשר עסקינן בהליך של התנגדות לביצוע שטר חוב וזו למעשה ההזדמנות הראשונה של המבקש להעלות את טענותיו.

הנני סבור כי הכף נוטה להארכת המועד כדי למנוע תוצאות קשות או בלתי צודקת באופן קיצוני. במכלול הטענות ובהצטברם של כלל השיקולים, בין היתר, מתן למבקשים את יומם בבית המשפט, החלפת עו"ד בעו"ד אחר, איחור של פרק זמן קצר יחסית, כ- 10 ימים, מקימים, לטעמי, דרישת ה"טעם המיוחד".

אשר על כן, ונוכח מכלול הטעמים האמורים ובמאזן השיקולים הבאים בחשבון במקרה זה, יש לאפשר למבקשים את יומם בבית המשפט ולהאריך את המועד להגשת ההתנגדות בכפוף לתשלום הוצאות בגין התנהלותם בסך של 2,000 ₪, ללא קשר לתוצאות ההליך העיקרי. על המבקש לשלם את ההוצאות הנ"ל בתוך 20 יום מהיום, שאם לא כן תידחה הבקשה להארכת מועד.

לגופו של עניין, הלכה היא כי די בכך שלמבקש הרשות להתגונן הגנה ולו לכאורה ובדוחק העולה מתוך תצהירו, ובתנאי שגרסתו לא קרסה בחקירה הנגדית, על מנת שביהמ"ש יתן למבקש את יומו בביהמ"ש.

ביהמ"ש ידחה בקשת רשות להתגונן רק כאשר ברור ונעלה מכל ספק כי אין למבקש הרשות להתגונן כל סיכוי להצליח בהגנתו. בשלב זה בוחן ביהמ"ש אך ורק את גרסת המבקש ולא את גרסתו של המשיב וכן אין הוא בוחן כיצד יעלה בידי מבקש הרשות להתגונן להוכיח את הגנתו ואין הוא שוקל שיקולי מהימנות.

בענייננו, אין חולק שהמבקשת 1 חתומה על שטר חוב לפקודת המשיבה וכי המבקשים 2 ו- 3 חתומים כערבים לתשלום השטר. בהתאם לשטר החוב שנחתם בתאריך 18/1/18 צוין כי ביום 18/1/18 מתחייבים הנ"ל לשלם לפקודת המשיבה סך של 627,026 ₪. בדיון שהתקיים במעמד הצדדים התברר כי הסכום הנ"ל הינו לכיסוי דמי שכירות ודמי ניהול מחודש 12/1 וחשמל מחודש 8/18 שעד היום לא שולמו. שטר החוב וכך גם בקשת הביצוע אינם מפרטים מהות החוב. מעבר לכך, מעיון במכתב המשיבה למבקשת 1 מיום 7/4/19 עולה כי החוב הינו 207,245 ₪. מעיון בסעיף 23.3 לנספח א להסכם השכירות עולה כי הסכום שמופיע בשטר החוב מתייחס ל- 6 חודשי שכירות ודמי ניהול. די באמור, כדי ליתן למבקשים הרשות להתגונן שכן על פניו לא ברור הבסיס לחיוב המבקשים בדמי שכירות של 6 חודשים שעה שהמשיבה עצמה הודיעה בכתב למבקשים על ביטול הסכם השכירות כבר בתחילת חודש 4/19 וכי מאז חודש 12/18 ועד מועד ההודעה לא חלפו 6 חודשים. זאת ועוד, גרסתם של המבקשים לפיה שולמו דמי שכירות בגין חודשים 12/18 ו- 1-2/19 לא קרסה בחקירה הנגדית.

מעבר לכך, גרסת המבקשים לפיה בין המבקש 3 לנציג המשיבה סוכם כי למבקשים תינתן אפשרות יציאה "נקודת יציאה" מההסכם בכל 3 חודשים בהודעה מראש, לא קרסה גם לאחר החקירה הנגדית. המבקש 3 פירט הרקע להסכמת הצדדים בנוגע לענין נקודת היציאה ולכן גרסת המבקשים בענין זה מצריכה אף היא בירור מעמיק בראיות וזאת על מנת לבחון האם קמה למבקשים זכות לצאת מההסכם שנכרת בין הצדדים, כנטען, וזאת על רקע הנסיבות שפורטו בתצהיר ובחקירה המבקש 3 בדיון.

לאור האמור לעיל, ניתנת למבקשים רשות להתגונן, באופן שתצהיר מטעם המבקש 3 ישמש כתב הגנה. לאור סכומה תידון התביעה בסדר דין רגיל.

לטיפול המנ"ת.

ניתנה היום, ה' אדר תש"פ, 01 מרץ 2020, בהעדר הצדדים.