1. המבקשת 1 (להלן – "המבקשת") מחזיקה בקומה התחתונה מתוך שתי קומות בבניין השייך למשיב (להלן – "הנכס") ומנהלת בו עסק של ייבוא, שיווק והפצה של ציוד לרפואת שיניים (להלן – "העסק").

המבקש 2 הוא בעל מניותיה ומנהלה.

הקומה העליונה משמשת כבית כנסת.

בית המשפט קמא נעתר לתביעת הפינוי שהגיש המשיב נגד המבקשים ובפסק דין מיום 9.9.2019 הוא הורה למבקשים להתפנות מהנכס עד יום 1.11.2019 (להלן – "פסק הדין").

בפסק הדין דחה בית המשפט את טענת המבקשים, לפיה המבקשת היא דיירת מוגנת בנכס, לאחר שקבע כי המבקשים לא הציגו הסכמי שכירות החתומים על ידי מי שהוסמכו לכך מטעם המשיב.

בית המשפט הוסיף, שגם אילו היה מוכח שהמבקשת היא דיירת מוגנת בנכס, קמה נגדה עילת פינוי בשל אי תשלום דמי שכירות.

2. הערעור של המבקשים על פסק הדין, יחד עם הבקשה לעיכוב ביצועו, הוגשו רק ביום 30.10.2019, יומיים בלבד לפני המועד שנקבע לפינוי.

משום כך בהחלטתי מאותו יום, התניתי את עיכוב הביצוע הארעי של הפינוי, עד לקבלת תשובת המשיב לבקשה ועד למתן החלטה בה, בהפקדת ערבון בסך 30,000 ₪.

הערבון הופקד, המשיב הגיש את תשובתו, ולאחר שנעתרתי לבקשת המבקש להגשת תגובה לבקשה הוגשה גם תגובה.

3. אני סבור כי בנסיבות דנן נכון יהיה להיעתר לבקשה מפאת השיקול העיקרי של מאזן הנוחות.

אמנם, המדובר בנכס המשמש לצורך עסקי, שלגביו הכלל הוא שאין מעכבים פסק דין לפינויו, מאחר שהנזק הצפוי ניתן לפיצוי כספי,אולם גם בנכס כזה, קיימות לעיתים נסיבות שיצדיקו את עיכוב ביצועו (ראו: ע"א 8784/17 דיאב נ' בנק מרכנתיל דיסקונט לישראל בע"מ, פסקה 11 (21.1.2018), והפסיקה הנזכרת שם).

בענייננו אני סבור כי קיימות נסיבות המצדיקות את עיכוב ביצוע פסק הדין.

המבקשים מחזיקים בנכס לדבריהם מאז שנת 1952.

מפסק הדין עולה כי המבקשים הציגו בפני בית המשפט קמא הסכמים הקשורים לישיבתם בנכס משנת 1962 ואילך, משמע, המבקשים מחזיקים בנכס מזה עשרות שנים. על רקע זה, עיכוב ביצוע הפינוי למשך תקופה קצרה נוספת, עד למתן פסק דין בערעור הוא תוצאה סבירה.

כמו כן, מחוות הדעת של הרוקח דני רוזנבלאום שצורפה לבקשה עולה כי משך הזמן המשוער לסיום כל הליכי הרישוי וקבלת הרישיונות והתעודות הנדרשות לשם הפעלת העסק במקום חדש הינו 18-24 חודשים וסך העלויות הנדרשות עבור העברת והתקנת הציוד במקום החדש הינו כ-356,000 ₪ + מע"מ.

רואה החשבון של המבקשת, רו"ח יפתח גסר, העריך בחוות דעתו שצורפה אף היא לבקשה, כי הנזק העלול להיגרם למבקשים מהפינוי נאמד במיליוני ₪ וכן ציין כי המבקשת מעסיקה 10 עובדים.

המשיב העלה השגות מסוימות על ההערכות הללו, אך גם אם ניתן לחלוק על חלקן, אין לומר, על פני הדברים, שהן מופרכות.

לעומת זאת הנזק העלול להיגרם למשיב מעיכוב קצר נוסף של הפינוי הוא אובדן דמי השכירות שניתן לגבות בגין הנכס, וניתן למנוע נזק זה באמצעות הפקדת ערבון מתאים, כפי שיפורט בהמשך.

4. באשר לסיכויי הערעור, שיקול שמשקלו פחות מזה של מאזן הנוחות, מאחר שמסקנותיו של פסק הדין מבוססות על ממצאי עובדה שערכאת הערעור ממעטת להתערב בהם, אין לומר שהם גבוהים.

יחד עם זאת, ניתן לתהות כיצד לאור מסקנות אלה התאפשרה ישיבתם של המבקשים בנכס במשך עשרות שנים, שבחלקן – לטענת המשיב שהתקבלה על ידי בית המשפט, למרות הכחשת המבקשים – לא שולמו למשיב דמי שכירות. משום כך, אין לומר שהסיכויים הם אפסיים, והדברים ידונו בעת שמיעת הערעור עצמו.

5. אשר על כן אני מחליט כדלקמן:

פינוי הנכס בהתאם לפסק דינו של בית משפט קמא יעוכב עד למתן פסק דין בערעור, בכפוף לכך שהמבקשים יפקידו בקופת בית המשפט ערבון כספי נוסף, או ערבות בנקאית צמודת מדד, בסך 70,000 ₪ (כך שיחד עם הערבון שכבר הופקד, הערבון כולו יעמוד על סך 100,000 ₪).

ניתנת ארכה להפקדת הערבון, עד יום 10.12.2019 שעה 13:00.

לא יופקד הערבון כאמור ועד המועד האמור – הצו יפקע.

עיכוב הביצוע אינו חל על החיובים הכספיים (הוצאות ושכ"ט עו"ד) שנקבעו בספק הדין.

אין צו להוצאות בקשר לבקשה זו.

6. בשולי הדברים אוסיף, כי בהחלטתי זו לא נתתי משקל לדברים שצוינו בבקשת המשיב "למחיקת סעיפים ונספחים מתגובת המערערים לתשובת ההקדש לבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין", ומשום כך מתייתר הצורך במתן החלטה בבקשה זו.

יחד עם זאת יוער, כי המבקשים מנועים מלהגיש במסגרת הערעור מוצגים שלא הוצגו בדיון שנערך בבית משפט קמא.

ניתנה היום, כ"א חשוון תש"פ, 19 נובמבר 2019, בהעדר הצדדים.