השופט י. אטדגי:

1. המשיב הוא הבעלים של בניין המכיל שתי קומות ומרתף, ברחוב קלישר 27 תל אביב (להלן – "הבניין").

הקומה העליונה משמשת כבית כנסת.

הקומה התחתונה והמרתף (להלן – "הנכס") מוחזקים על ידי המערערים (המערער 2 הוא בעליה ומנהלה של המערערת 1), המנהלים בהם עסק של ייבוא, שיווק והפצה של ציוד לרפואת שיניים (להלן – " העסק"), מזה עשרות שנים.

2. המשיב הגיש בחודש פברואר 2017 תביעה לבית משפט קמא לפינויים של המערערים מהנכס, בטענה שהם מחזיקים בו ללא כל זכות שבדין ובלי שהם שילמו דמי שכירות כלשהם, למעט תשלום בסך 53,332 ₪ ששולם על פי הוראת בית הדין הרבני, בעקבות תביעה שהוגשה בחודש נובמבר 2007.

המערערים טענו כי הם שוכרים מוגנים בנכס מאז שנת 1952, לאחר שהם שילמו דמי מפתח, וכן שהם שילמו דמי שכירות במשך כל השנים.

3. בפסק דינו מיום 9.9.2019 קיבל בית המשפט קמא את התביעה, משני נימוקים:

א. המערערים לא הוכיחו את זכותם להחזיק בנכס: אמנם, הוצגו עשרה הסכמי שכירות מהשנים 1962-2003, אך ההסכם הנטען משנת 1952 לא הוצג ואין התייחסות לנסיבות קבלת הזכויות הנטענות;

על פי החלטת בית הדין הרבני מחודש דצמבר 1988 מונו שלושה מנהלים להקדש, שהיו מוסמכים להשכיר את החנויות בבניין, אך אף אחד מההסכמים שהוצגו לא נחתם על ידי כל השלושה;

המערערים ידעו כי בית הדין הרבני מינה נאמן להקדש, עו"ד יוסף שחור, אך הם לא פנו אליו;

לא הוכח מה תוכנם של ההסכמים ומהו שטח המושכר, כאשר ההסכם היחיד הנוקב בשטח הוא משנת 1997 – 20 מ"ר, בעוד שהמערערים מחזיקים בשטח הגדול מכך.

המסקנה – "ההסכמים שעליהם ביקשו הנתבעים להסתמך אינם תקפים, ואין בהם כדי להקנות לנתבעים כל זכות בנכס".

ב. המערערים לא שילמו דמי שכירות, מזה עשר שנים לפני הגשת התביעה, מלבד סך של 53,332 ₪ ששולם בחודש ינואר 2014 בעקבות החלטת בית הדין הרבני. אמנם, צורפו מסמכים המעידים על תשלומי דמי שכירות, אולם האסמכתא האחרונה היא מיום 20.11.2007;

המערערים לא הציגו כל ראיה לכך שעשו ניסיון לשלם את דמי השכירות אך נדחו.

נוסף לכך, דחה בית המשפט קמא טענות נוספות שהעלו המערערים, כולל סעד מן הצדק.

לסיום, קבע בית המשפט קמא כי על המערערים לסלק את ידם מן הנכס עד יום 1.11.2019 וכן חייב אותם לשלם למשיב הוצאות בסך 15,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 50,000 ₪.

יצוין, כי על פי החלטת ערכאת הערעור, עוכב ביצוע פסק דין הפינוי עד למתן פסק הדין בערעור, בכפוף להפקדת ערבון כולל בסך 100,000 ₪, אשר הופקד.

4. בערעור זה טוענים המערערים כי בית המשפט קמא לא הסיק את המסקנות הנכונות מכלל ההסכמים, הקבלות ויתר המסמכים שהוצגו לפניו, ולכן טעה במסקנותיו, הן ביחס לזכותם בנכס כדיירים מוגנים והן ביחס לתשלום דמי השכירות.

המשיב תומך את טענותיו בממצאיו ובמסקנותיו של בית המשפט קמא.

דיון והכרעה

5. אני סבור שיש קושי ממשי ליישב את מסקנותיו של בית המשפט קמא – הן ביחס לכך שהמערערים לא הוכיחו כל זכות להחזיק בנכס והן ביחס לקבלת תביעת הפינוי בשל אי תשלום דמי שכירות – חרף עשרות המסמכים שהוצגו לו על ידם.

אמנם, אסופת המסמכים הוצגה לבית המשפט קמא, כפי שהוצגה גם לערכאת הערעור, בערבוביה, ללא כל סדר כרונולוגי או סדר הגיוני אחר, מסמכים רבים הוצגו בכפילות, מסמכים אחרים אינם קריאים ומסמכים נוספים אינם רלוונטיים לתביעה.

בדומה לסיפור החסידי על אותו כפרי שביקש להתפלל, אך מאחר שלא ידע לקרוא בסידור ורק ידע לומר את אותיות האלף-בית, אמר אותם וביקש מהקב"ה לצרף מהן תפילה, יתכן שהמערערים ביקשו מבית המשפט קמא לחבר מאותה אסופה מסכת סדורה של כל הסכמי השכירות שנחתמו עמם, ותחולתם על חלקי הנכס השונים, ומסכת נוספת המסדירה את התשלומים הנטענים של דמי השכירות: כמה שילמו, מתי ולמי.

כך הם ביקשו גם מערכאת הערעור לעשות, בהציגם אותה אסופה מבולבלת לתיק המוצגים.

אולם, מלאכה זו – של סידור כל האסופה לכלל מסכת סדורה, ברורה והגיונית אחת – היה על המערערים ובא-כוחם לעשות.

אין להתפלא, אפוא, על כך שבית המשפט קמא התקשה להסיק מאותה אסופה מסקנות ברורות, וגם ערכאה זו מתקשה בכך.

למרות זאת אני סבור, כאמור, כי לא ניתן ליישב את מסקנותיו החד-משמעיות של בית המשפט קמא עם רבים מהמסמכים שהוצגו, וכי, לכל הפחות, נדרש בירור נוסף של הראיות, על מנת להגיע לחקר האמת ולעשיית צדק עם הצדדים.

6. ביחס לזכותם של המערערים בנכס:

תחילה, יצוין כי דווקא באי כוחו של המשיב, כ-Officers of the Court נאמנים, ערכו טבלה מסודרת של הסכמי השכירות שהוצגו, ביניהם: הסכם מיום 1.4.1973 אודות "חנות לצד חזית", הסכם מיום 1.12.1982 אודות "מבנה בן חדר בקומה א' עם כניסה נפרדת", הסכם מיום 1.12.1983 אודות "חדר + חדרון עם גלריה", הסכם מיום 22.12.1989 אודות "מושכר בלומנפלד" ו"מושכר כץ" (ככל הנראה השוכרים היוצאים), הסכם מיום 26.3.1991 אודות "מושכר כץ", תוספת להסכם משנת 1991 אודות "יחידה במרתף שבה היה עד לאחרונה המטבח של בית הכנסת", הסכם מיום 19.6.1997 אודות "יחידה בשטח של כ-20 מ"ר בחלקו המזרחי דרומי של הבניין" ו"זכות להחנות מכוניות בחצר הבניין", הסכם מיום 21.7.2003 אודות "חדר אחד בקומת המרתף" והסכם נוסף בלתי קריא.

ההסכמים עד שנת 1983 נחתמו בשם השוכר, על ידי החברה-המערערת ו/או אדולף ויוהנה לוי (הורי המערער) ו/או המערער, ובשם המשכיר על ידי ציון דלאל; ההסכמים משנת 1989 נחתמו על ידי המערערים ובשם המשכיר – ששון סופר, למעט ההסכם משנת 2003 החתום על ידי המערער ואלון לוי (בנו? אחיו?) ובשם המשכיר – רחמים לוי ועזרא בלבול.

7. מלבד זאת, מתוך אסופת המסמכים שהוצגו כאמור ניתן להצביע על המסמכים הבאים:

א. הסכם שכירות שנעשה בין המשיב לבין "משפחת א.לוי" ביום 18.3.1972, שבו מצוין כי "השוכר מחזיק במושכר ברח' קלישר 27 ת"א כדייר מוגן מכוח חוקי הגנת הדייר ומחזיק בו כבית עסק שעיקר שימושו עסקי יבוא או ייצוא";

ב. קבלה של המשיב מיום 4.12.1983 על סך 386,440 שקל עבור "חלקי בדמי המפתח בגין העברת זכויות הדיירות המוגנת ממר יוזביץ יוסף ל. . . אדולף לוי, יוהנה לוי, יעקב לוי, דנטל דפו א. לוי בע"מ במושכר אשר ברחוב קלישר 27 ת"א";

ג. הסכם שכירות מוגנת מיום 22.12.1989 שנעשה בין המשיב לבין המערערים אודות "2 יחידות בבניין" ותוספת להסכם זה מיום 26.3.1991;

ד. הסכם משולש מיום 19.10.1997 שנעשה בין דייר יוצא (אלברט נמר ורפי בן שושן) לבין המערערים, כדייר נכנס, ולבין המשיב, אודות "יחידה הממוקמת בקטע המזרחי דרומי" של הבניין והסכם שכירות מוגנת ביחס לאותו מושכר בין המשיב לבין המערערים;

ה. הסכם משולש מיום 21.7.2003 שנעשה בין דייר יוצא (איתן שרת ודן פיליפ), דייר נכנס (המערער ואלון לוי) ובעל הבית (המשיב) בדבר "מושכר בן חדר הנמצא בצד הימני בקומת המרתף" ו"הסכם שכירות מוגנת" מאותו היום שנעשה בין המשיב לבין המערער ואלון לוי ביחס לאותו מושכר;

ו. ואחרון: כאמור, חוזה השכירות המקורי לא הוצג, אך הוצג מכתב של עו"ד ד"ר ה.ולדמן. התאריך הרשום עליו אינו קריא, אך מתוכנו ניתן להבין כי הוא נכתב במחצית הראשונה של שנות ה-50 של המאה הקודמת. המכתב מופנה למערער, כותרתו: "דרישה לפי חוק הגנת הדייר תשי"ד" ותחילתו כך: "עפ"י חוק הגנת הדייר, תשי"ד – 1954, הנך נדרש לשלם החל מיום כ"ז באדר ב' תשי"ד (1/4/1954) את הסך של 70 ל"י לחודש – שבעים – כדמי שכירות עבור בית עסק המכיל חנות, חדר, מרפסת סגורה ונוחיות, אשר ברח' קלישר מס. 27, לבית כנסת ציון".

מכתב זה מצביע, לכאורה, על כך שהמערערים שכרו חלק מהנכס, לכל הפחות, עוד בתחילת שנות החמישים של המאה הקודמת.

8. גם מסקנת בית המשפט קמא, לפיה הסכמי השכירות לא נחתמו עם מי שהיו מוסמכים לחתום עליהם בשם המשיב, קשה ליישבה עם המסמכים והראיות שהוצגו.

החלטת בית הדין, לפיה "השכרת החנויות והשקעת הכספים תעשה עם שלושת המנהלים הנ"ל ועל דעת שלושתם ביחד", אין לפרשה בהכרח - כפי שעשה בית המשפט קמא - כי כל השלושה שהתמנו: ששון סופר, רחמים לוי ודלל שמואל, חייבים היו לחתום על הסכמי השכירות, אלא רק שהשכירות תעשה על דעתם.

הסכמי השכירות נחתמו בדרך כלל על ידי אחד מהשלושה שהתמנו והחזקתם הגלויה של המערערים בנכס במשך שנים ארוכות עשויה להצביע על כך שהשכירות נעשתה גם על דעתם של השניים הנוספים;

החלטת בית הדין הינה משנת 1988 בלבד וראינו ששנים רבות קודם לכן המערערים שכרו, לכל הפחות, חלקים מהנכס;

על פי האמור בסעיף 16 לפסק הדין, עו"ד שחור מונה על ידי בית הדין הרבני כנאמן בסביבות שנת 1997 בלבד, ואילו החזקתם של המערערים בנכס התחילה, כאמור, עשרות שנים קודם לכן;

בכל הסכמי השכירות שהוצגו צוין כי מי שחתם עליהם בשם המשיב מצהיר כי הוא מוסמך לעשות כן בשם המשיב;

בהקשר זה הוצג תצהיר מיום 20.3.1991 החתום על ידי ששון סופר בפני "עו"ד יהושע שרון מרחוב הרצל 4 בתל-אביב", שבו מצהיר מר סופר (בסעיף 2): "אני הנני יושב ראש בית הכנסת "ציון" שברחוב קלישר 27 תל-אביב, שהיא בעלת הנכס, ואני הוסמכתי לטפל בכל העניינים הקשורים לבניין של בית הנכסת";

ואחרון: התביעה הראשונה לפינויים של המערערים מהנכס הוגשה על פי המתואר בפסק הדין (סעיף 3) רק בחודש נובמבר 2007 לבית הדין הרבני, כאשר הם כבר מחזיקים בנכס משנות ה-50 של המאה הקודמת, כאמור, אולם גם בית הדין הרבני לא הורה על פינויים, אדרבא: ניתנה על ידו החלטה לתשלום דמי שכירות, כשבע שנים לאחר מכן.

תביעת הפינוי לבית המשפט קמא הוגשה, כאמור, רק בחודש פברואר 2017, כלומר: למעלה מ-60 שנים מאז תחילת החזקתם של המערערים בנכס. קשה להלום כי בכל התקופה הארוכה הזו ראו מי שהיו מוסמכים לכך מטעם ההקדש כי המערערים מחזיקים ומשתמשים בנכס לשם ניהול עסקיהם, לא מיחו ולא עשו דבר.

9. גם הנימוק לפינויים של המערערים בנכס בשל אי תשלום דמי שכירות לא יכול היה להתקבל לפני עריכת הבירורים הנדרשים.

ראשית, תקופת אי תשלום דמי השכירות אינה ברורה בפסק הדין. מחד, צוטטו דברי המשיב (בסעיף 14), לפיהם, דמי השכירות לא שולמו מזה עשרים שנה (פסק הדין נכתב, כאמור, ביום 9.9.2019), אך אין חולק, וכך גם נכתב בסמוך, כי שולמו דמי שכירות בסך 53,332 ₪ ביום 19.1.2014.

בהמשך נכתב כי "גם אם המסמכים שהציגו הנתבעים לביצוע התשלומים הם מסמכים אותנטיים, הרי שיש בהם כדי להעיד על ביצוע תשלומים עד שנת 2007 בלבד, קרי – עשור לפני הגשת התביעה שלפני", קביעה הסותרת, על פניה, את התשלום בסך 53,332 ₪ הנ"ל ששולם בשנת 2014.

מיותר לומר, כי המסמכים הרבים שהוצגו בקשר לתשלום דמי השכירות, גם אם הם עד המועד שציין בית המשפט קמא, תומכים גם הם בטענת המערערים למעמדם כדיירים מוגנים בנכס.

נוסף לכך הוצגו מכתבים מחודש ינואר 2014, שכתב בא כוחם אז של המערערים, עו"ד אריה הבר, לעו"ד אבנר יפרח, אחד מהנאמנים שמונו על ידי בית הדין הרבני לניהול ההקדש, שבהם הוא התבקש להמציא מספר חשבון לשם הפקדת דמי השכירות, נכתב כי "העברת כספים מתעכבת אך ורק בשל העובדה שבידינו פרטי חשבון שאינם נכונים".

המשיב לא הכחיש את קבלתם של המכתבים הללו ולא הציג כל מכתב שנשלח במענה אליהם, שבו נמסרו פרטי החשבון שהתבקשו לשם הפקדת דמי השכירות.

המערער העיד, כי בשל כך, הוא הפקיד את הכספים בידי עו"ד הבר וכך אישר גם האחרון.

גם עניין זה מצריך, אם כן, בירור לגופו.

10. יודגש, כי אין בכל האמור לעיל כדי לחוות דעה לגוף תביעת המשיב.

השאלות שעמדו להכרעה לפני בית המשפט קמא עדיין שרירות וקיימות: כיצד נוצרו, אם בכלל, זכויתיהם של המערערים בנכס?

מיהו הדייר המוגן בנכס: הורי המערער/ המערער/המערערת/כולם יחד?

האם זכויות המערערים בנכס, ככל שהן קיימות, משתרעות על כל שטח הנכס או רק על חלקו?

ושאלת תשלום דמי השכירות: האם קמה עילת פינוי בשל אי תשלום דמי שכירות?

האם נציגיו המוסמכים של המשיב בזמנים הרלונטיים הכשילו במכוון את קבלת דמי השכירות כדי ליצור עילת פינוי?

האם המערערים הם שנמנעו במכוון לשלמם? ועוד.

המענה לכל השאלות הללו צריך להינתן לאחר בירור מדוקדק של כל הראיות הרלוונטיות, דבר שטרם נעשה.

11. לאור כל האמור לעיל, אני ממליץ כדלקמן:

פסק הדין של בית המשפט קמא, למעט ההוראה על תשלום הוצאות ושכ"ט עו"ד, יבוטל;

חרף אופן ניהול ההליך ע"י המערערים התיק יוחזר לבית משפט קמא, על מנת שידון בו מחדש, אך כנגד העברתם המיידית למשיב של כל הכספים שהצטברו בחשבון הנאמנוות, שגם אליבא דהמערערים הם תשלומי שכר דירה;

בית משפט קמא יוציא מלפניו, לאחר עריכת כל הבירורים הנדרשים בהתאם להוראות שינתנו על ידו, כפי שייראה לו לנכון, פסק דין חדש;

הפיקדון שהופקד במסגרתת עיכוב הביצוע יישאר מופקד בקופת בית המשפט עד למתן פסק הדין החדש ועד להחלטה אחרת;

בשל אופן ניהול ההגנה על ידי המערערים, כמתואר לעיל, ההוצאות ושכ"ט עו"ד שנפסקו לא יבוטלו ויישארו על כנם;

לא יוטלו הוצאות בערעור;

הערבון שהפקידו המערערים להבטחת הוצאות המשיב- יוחזר להם.

השופטת י. שבח:

1. כמו חברי השופט אטדגי, אף אני סבורה כי פסק דינו של בית משפט קמא לא יכול לעמוד, ולאו דווקא בשל תוצאתו האופרטיבית, כי אם בעיקר בשל אופן הינתנו, תוך חסר ראייתי מפושט, הימנעות מקביעת הממצאים הנדרשים, והיעדר התייחסות לשפע הראיות הרלבנטיות שהוצגו ע"י המערערים.

אך "אל תגידו בגת". המערערים אינם יכולים לרחוץ בניקיון כפיהם, משפסק הדין ניתן כפי שניתן, בעיקר בשל האופן בו ניהלו את ההגנה מטעמם. היטיב חברי לתאר את הערבוביה ששררה ב"חבילת" המסמכים שהניחו, או ליתר דיוק, "השליכו" המערערים לפני בית משפט קמא, ללא סדר, ללא הסבר, ללא מתן מענה ענייני לשאלות שהופנו אליהם בקשר למסמכים אלו, באופן שלא איפשר להבין מתי בדיוק החלה השכירות, על איזה שטח, כיצד ומתי הורחב שטח המושכר מעת לעת עד הגיעו למצב הנוכחי, וכן הלאה. בוקה ומבולקה. מן העבר האחר מיקדו המערערים את מרצם וטיעוניהם ב"התקפה" מיותרת ולא מידתית על הנאמן שמונה להקדש, ובטענות שממילא לא היתה להן, גם לו הוכחו, כל השפעה על תוצאת ההליך.

אותו אופן טיעון והגשת ראיות חזר על עצמו גם בעיקרי הטיעון ובתיק המוצגים שהוגשו בהליך הערעור, ואין כוונתי חלילה לעו"ד וקסלמן, שקיבל על עצמו את ייצוג המערערים ימים ספורים לפני הדיון בערעור, ועשה את המירב בנסיבות הקיימות.

2. עם זאת, הבלבול ששרר בראיות שהוגשו ע"י המערערים לבית משפט קמא, לא הצדיק מתן פסק פינוי כה פסקני, בהינתן שבתוככי ים המסמכים שהגישו המערערים נמצאה גם שורה ארוכה של הסכמי שכירות, שעו"ד דוד שוב בא כח המשיב, הראוי לשבח, ערך אותם בצורה מסודרת בטבלה הנושאת את הכותרת "טבלת הסכמים נטענים" (וחזר ופירט אותם בפרק ג בסיכומיו); אף מספר תצהירי "דייר יוצא ודייר נכנס" אשר אלו גם אלו מעידים על קיומה של זכות שכירות מוגנת לפחות ביחס לחלק המהמושכר. בפני בית משפט קמא הונחו גם מסמכים מתוך תיק הבניה שבמחלקת ההנדסה של עירית תל אביב, אשר גם מהם עולה הוותק של המערערים במקום.

כל אלו אמורים למצוא התייחסות בפסק הדין.

3. אשר על כן מקובל אף עלי להחזיר את התיק לבית משפט קמא על מנת שיוציא מלפניו פסק דין חדש. כן מקובלת עלי התנאת ההשבה בהעברה מיידית של הכספים שהצטברו בחשבון הנאמנות, שהרי ללא כל קשר לתוצאת ההליך- המערערים חייבים בשמי שכירות.

השופטת מ. עמית-אניסמן:

מנימוקי חברי, מקובל אף עלי להחזיר את התיק לבית משפט קמא על מנת שישקול את מכלול הראיות ויוציא מלפניו פסק דין חדש.

התוצאה

על דעת כלל חברי המותב, אנו מורים כדלקמן:

פסק הדין של בית המשפט קמא, למעט ההוראה על תשלום הוצאות ושכ"ט עו"ד, שתישאר על כנה – יבוטל, בכפוף לתנאי העברת הכספים שהצטברו בחשבון הנאמנות, באופן מיידי ולא יאוחר מ-7 ימים ממועד פסק הדין, לידי המשיב. באין העברה כאמור לעיל, ידחה הערעור ופסק הדין של בית משפט קמא יישאר על כנו.

בהינתן ההעברת הכספים כאמור, יוחזר התיק לבית המשפט קמא. בית משפט קמא יוציא מלפניו - לאחר שיערוך את כל הבירורים הנדרשים בהתאם להוראות שתינתנה על ידו, כפי שייראה לו לנכון - פסק דין חדש;

הפיקדון שהופקד במסגרת עיכוב הביצוע יישאר מופקד בקופת בית המשפט עד למתן פסק הדין החדש ועד להחלטה אחרת;

בהליך הערעור יישא כל צד בהוצאותיו, והעירבון שהפקידו המערערים להבטחת הוצאות המשיב, על פירותיו, יוחזר להם, באמצעות באי כוחם.

ניתן היום, ט"ו כסלו תשפ"א, 01 דצמבר 2020, בהעדר הצדדים.