רקע כללי וסקירת טענות הצדדים בקליפת אגוז

1. עניינו של פסק הדין דנן בסדרת הסכמים שנכרתו בין הצדדים, לביצוע בדיקות התאמה לתקן ובדיקות איכות שונות, שהוזמנו על ידי הנתבעים אצל התובעת, באתרי בנייה שונים שבהם פעלה הנתבעת 1, חברה יזמית בתחום הבנייה (להלן: הנתבעת או החברה), כאשר, לטענת התובעת, ההתקשרות נעשתה באמצעות מנהלה של הנתבעת ובעל המניות היחיד בה, הוא הנתבע 2 (להלן: הנתבע או הנתבע 2) ובחתימתו וערבותו האישית. הפלוגתאות העיקריות שבהן נחלקו הצדדים עוסקות בשאלות הבאות: האם אכן הנתבעת חתמה על ההסכם, האם הנתבע ערב להתחייבויות הנתבעת, האם יש מקום להרים את המסך ולחייב את הנתבע באופן אישי בהתחייבויות הנתבעת, האם שולמו חשבוניות שונות כפי שנטען ע"י הנתבעת, האם יש מקום לכלל החיובים שהושתו על הנתבעת ע"י התובעת, בהעדר ביטול הנחות, והאם יש מקום בכלל להשית את החיוב על הנתבעת, כאשר חברה אחרת ביצעה את הפרויקטים מטעמה בשטח והיא זו שהזמינה את הבדיקות מאת הנתבעת.
2. התובעת עוסקת במתן שירותי בדיקות התאמה לתקן ובדיקות איכות שונות, ופועלת כ"מעבדה מאושרת" בהתאם לחוק התקנים, התשי"ג-1953, וכ"מעבדה מוסמכת" מתוקף חוק הרשות הלאומית להסמכת מעבדות, התשנ"ז-1977.
3. לטענת התובעת, החל מחודש פברואר 2017 פנתה אליה הנתבעת והזמינה את שירותיה, באתרים שונים שבהם עבדה הנתבעת, וזאת, בהתאם להסכמי התקשרות אשר נכרתו בין הצדדים (5 הסכמים שמספריהם: 562469, 540053, 555130, 558680 ו-559284, להלן: ההסכמים).
4. בהקשר זה מצויין בסע' 2 להסכמים כי המזמין (קרי: הנתבעת) מייפה את כוחו של מי מעובדיו או מהפועלים מטעמו להזמין בדיקות עבורו, כך, שכל גורם מטעם הנתבעת יכול להזמין את שירותי התובעת.
5. בהמשך להזמנות הנתבעת או מי מטעמה, החלה התובעת בביצוע בדיקות שונות, בהתאם להסכמים, ושלחה לנתבעת, בגין הבדיקות האמורות, חשבונות שונים, כאשר בכל חשבון פורט מספר ההסכם הרלוונטי, הבדיקות אשר בוצעו וחוייבו ותעריפיהן, בהתאם להסכמים בין הצדדים. לטענת התובעת, נותרה הנתבעת חייבת לה סכום בסך של כ-85,595 ₪, נכון למועד הגשת התביעה. כל זאת, לאחר ביטול ההנחות, ובשים לב לאמור בסע' 15 להסכמים, לפיו, במידה שהנתבעת לא תשלם את מלוא התשלומים המגיעים לתובעת לפי ההסכם, רשאית התובעת לבטל את ההנחה ממחירון התובעת אשר גלומה בהסכם. משכך, בוטלו ההנחות שהוענקו לנתבעת, ומכאן תביעת התובעת למלוא הסכומים הנ"ל.
6. בהקשר זה מדגישה התובעת כי לו היתה עומדת הנתבעת בהתחייבויותיה היתה נותנת לה התובעת הנחה ואז היה עומד החיוב על סך של כולל של 32,500 ₪ (סכום זה נמסר ע"י ב"כ התובעת מחוץ לפרוטוקול באחד הדיונים). בהעדר תשלום סכום החיוב עומד החיוב על הסך של 85,595 ₪, ללא הנחה, כאמור.
7. לטענת התובעת יש להרים מסך ואף לחייב את הנתבע באופן אישי, וזאת בהינתן שכל הון המניות של הנתבעת מוחזק על ידו, והנתבע משמש גם כדירקטור בנתבעת. התובעת מתבססת בטענתה על סע' 6 לחוק החברות התשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות), שעניינו: שימוש באישיות המשפטית הנפרדת של החברה הנתבעת לשם קיפוח נושה, וסע' 54 לחוק החברות, שעניינו בחיוב הנתבע מכוח אחריותו כדירקטור או מנהל. לא זו אף זו, התובעת טוענת כי הנתבע חתם על ההסכמים מטעם הנתבעת, ומחויב מכוח ערבותו בהתאם לסע' 23 להסכם עם התובעת (סע' זה הוא סעיף גנרי המופיע בכלל ההסכמים שלעניין).
8. לטענת הנתבעת, היא ניהלה קשרים עסקיים עם התובעת החל משנת 2015. הנתבע הוא אמנם מנהלה של הנתבעת ובעל מניות יחיד בה, אולם הוא מעולם לא התבקש לחתום על הסכמים כלשהם וההסכמים אינם נושאים את חתימתו. כמו כן, החתימה המתנוססת על גבי חותמת החברה איננה חתימתו. לא זו אף זו, כתב היד המופיע בהסכמים אלו מטעם הנתבעת איננו כתב ידו.
9. לנתבעים טענות נוספות, ובכלל זה, נטען כי ניהול הפרויקט בוצע ע"י חברת ס.א. ישראל אירופה יזמות ושיווק נדל"ן בע"מ (להלן: הקבלן המבצע), וכלל ההזמנות שנדרשו מול התובעת נערכו מול הקבלן המבצע, כאשר לטענת הנתבעים, מעיון בהסכמים שצורפו, עולה כי אלו נשלחו לקבלן המבצע ולא לנתבעת ואף לא הועברו לנתבעת בשל סכסוך פנימי בין הנתבעת לבין הקבלן המבצע. למען הסדר הטוב אקדים את המאוחר ואציין כי כפי שעלה מחקירתו הנגדית של הנתבע הרי שהקבלן המבצע הוא חברה בשליטת בתו וחתנו, שעמם יש לו סכסוך, כאשר בעבר הוא עצמו היה בעל שליטה בחברה זו (עמ' 15, ש' 6-20 וכן עמ' 16, ש' 31-32, ועמ' 17, ש' 3-4 לפר'. כל ההפניות לקמן הן לפרוטוקול דיון ההוכחות).
10. עוד טוענת הנתבעת כי קיים חוסר התאמה בין החשבונות הנטענים ע"י התובעת לבין המחיר המתנוסס על גבי כל הסכם והסכם. כך, עולה כי ישנם 4 חשבונות על סך כולל של 8,575 ₪, שלגביהם הונפקו חשבוניות מס, כאשר חשבונות אלו שולמו ע"י הנתבעים. לנתבעים טענות נוספות, שאותן אסקור בקצרה בהמשך הילוכי במידת הצורך.

ראיות הצדדים

1. הצדדים הגישו תצהירי ע"ר מטעמם: התובעת הגישה את תצהיריהם של גב' רחל ברנס, סמנכ"ל כספים וכח אדם בתובעת (להלן: גב' ברנס) וכן של גב' גילה אלקובי, סמנכ"ל תפעול אצל התובעת. סמוך לדיון ההוכחות הוגשה בקשת התובעת להחליף את תצהירה של גב' אלקובי בתצהירו של מר גבי דוידי, סמנכ"ל הנדסה אצל התובעת, וזאת, בנסיבות שבהן עזבה גב' אלקובי את עבודתה אצל התובעת ועברה לכהן בתפקיד מקביל בחברה מתחרה, על כל המשמעויות הנובעות מכך. ב"כ הנתבעים התנגד לבקשה זו. בהחלטתי שלעניין הוריתי כי יש לקבל את הבקשה, בשים לב לכך שלא מצאתי טעם אמיתי בהתנגדות להחלפת המצהיר, במיוחד כאשר לא נמצא שוני בין שני התצהירים אלא בשמות המצהירים בלבד. מטעם הנתבעים הוגש תצהירו של הנתבע 2 בלבד.
2. כלל המצהירים נחקרו בחקירה נגדית על תצהיריהם בישיבת ההוכחות מיום 12.1.23. מכל מקום, לאחר דיון ההוכחות הצעתי הצעת פשרה לשני הצדדים, אולם זו לא התקבלה. ב"כ הצדדים הגישו הסדר דיוני באשר להגשת הסיכומים בכתב מטעמם, הסדר אשר התייחס לסיכומים בכתב מטעם כל אחד מהצדדים. לאחר שהוגשו סיכומי שני הצדדים הוריתי על הגשה של סיכומי תשובה מטעם ב"כ התובעת ואלו הוגשו אף הם. מכאן הכרעתי.

דיון והכרעה

1. אקדים אחרית לראשית ואבהיר כי מצאתי כי יש לקבל את התביעה במלואה, אולם אך ורק ביחס לנתבעת 1, כאשר דינה של התביעה כנגד הנתבע 2 להידחות. ואנמק את הכרעתי.

שלילת טענות הנתבעים בדבר תשלום חלק מהתמורה

1. במסגרת כתבי הטענות עלתה וחזרה הטענה כי הנתבעת שילמה מקצת מהתמורה מושא תביעה זו. כך, נטען כי הנתבעת שילמה את הסך של 8,574 ₪ במסגרת תשלום של 4 חשבונות. אכן, בגין חשבונות אלו הופקו חשבוניות, אולם אלו לא שולמו בפועל. לעניין זה אפנה לתשובתו של הנתבע במסגרת חקירתו הנגדית, בתשובה לשאלת ב"כ התובעת, האם יש ברשותו אסמכתאות לתשלום חובות אלו, והוא משיב (עמ' 17, ש' 23-26) כי לולא שילם לא היה מקבל את החשבוניות (אין צורך לומר כי לא ברורה טענתו של הנתבע בעניין זה כאשר ברי כי חשבונית אין משמעה קבלה על התשלום בפועל). אולם בסופו של דבר הוא מודה כי אין ברשותו קבלות על התשלום. יתירה מכך: מעיון בחשבוניות עולה מהן כי אין בחשבונית משום אישור על ביצוע תשלום בפועל, כאשר בשולי החשבוניות כתוב במפורש: "נא לשלוח תשלום". אמנם מאן דהוא מטעם הנתבעים הוסיף בכתב ידו כי חשבוניות אלו שולמו בשיקים, אולם הוא לא צירף לא את העתקי השיקים ולא את הקבלות מושא התשלום הנטען. משכך, מצאתי כי טענת הנתבעים באמצעות הנתבע בעניין זה היא בגדר טענת בדים, כשלמצער, יש לקבוע כי הנתבע לא הרים את הנטל המוטל עליו לשכנע כי ביצע תשלום, לאחר שהוכח כי הנתבעים קיבלו את התמורה מושא חשבוניות אלו.
2. בסע' 11-12 לסיכומיו מעלה ב"כ הנתבעים טענה נוספת בדבר תשלום סך כולל של 4,564 ₪, בהתאם לשני חשבונות שהונפקו רק ימים ספורים לפני מועד הגשת התביעה, וזאת, כאשר הצדדים לא היו בקשר זמן רב קודם לכן. לשיטתו, מדובר בתשלומים שכבר נפרעו ושורבבו לתביעה ולתצהיר רק ברגע האחרון במטרה "לנפח" את התביעה. בעניין זה ייאמר כי טענה זו לא בא זכרה בכתבי הטענות, לא בכתב התביעה (שם היתה התייחסות דווקא לסכום הקיזוז הנטען הראשון, בסך של 8,574 ₪, בסע' 29 לכתב ההגנה), ולא בתצהיר ע"ר של הנתבע (שגם בו היתה התייחסות בסע' 21 לתצהיר לחיוב בסך של 8,574 ₪ בלבד), וזאת, כאשר הצדדים ביצעו גילוי מסמכים מטעמם. משכך, אין לי אלא לדחות טענה זו משני נימוקים: הן בשל טענה כבושה (שנולדה כתוצאה מהתפלפלות בדבריה של גב' ברנס בעמ' 11, ש' 1-25), והן בשל הרחבת חזית אסורה. גם לגופו של עניין, אין צורך לומר כי הנתבעים לא הביאו כל ראיה או אסמכתא לטענתם בדבר תשלום של חיובים, שהוצגו, כאמור, כבר בכתב התביעה. משכך, אין לי אלא לדחות את טענת הנתבעים בדבר ניפוח סכום התביעה והוספת רכיבים בגין בדיקות שמעולם לא בוצעו.

שלילת טענת הנתבעים בדבר הזמנת העבודות ע"י הקבלן המבצע וסוגיית הבדיקות החוזרות

1. כאמור לעיל, טוענים הנתבעים כי מקצת מהעבודות בוצעו ע"י הקבלן המבצע ולא ע"י הנתבעת עצמה, ומשכך, יש לראות בקבלן המבצע כמזמין העבודה. הנתבעים מוסיפים וטוענים כי בשל יחסי עבודה עכורים בין הקבלן המבצע לבין הנתבעים לא העביר הקבלן המבצע לנתבעים את הפניות של התובעות ואת דרישות החוב שלה ואלו הגיעו רק במועד התביעה. לא אוכל לקבל טענה זו. בהקשר זה נקבע בסע' 2 להסכם/להסכמים כדלקמן:

"המזמין מיפה את כוחו של כל מי מעובדיו ו/או מהפועלים מטעמו ו/או מהגורמים המקצועיים הפועלים באתר/פרויקט (כגון קבלן ראשי, קבלן ביצוע, מפקח, מנהל עבודה) להזמין בדיקות עבורו."

עולה מהאמור כי בין אם המזמין (קרי: הנתבעת) התחייב והזמין את העבודות בעצמו, ובין אם מי מטעמו התחייב והזמין את השירות אצל התובעת – החיוב מוטל על המזמין, החתום על ההסכם.

1. עוד נקבע בסע' 25 להסכם כי החשבונות, התעודות ושאר דברי הדואר יישלחו לנתבעת בדואר רגיל ויראו אותם כאילו התקבלו ע"י הנתבעת. תצהיר פקיד התובעת בעניין יהווה ראיה לכאורה לשליחת הדואר. משהוכח כי דברי הדואר, חשבוניות וכיו"ב הועברו ע"י התובעת לנתבעת או לקבלן המבצע מטעמה, הרי שדי בכך כדי לחייב את הנתבעת בחובה כלפי התובעת בגין הבדיקות.
2. בשולי פרק זה ולא בשולי חשיבותו אציין כי במהלך עדותו של הנתבע עלה כי הוא היה בעל השליטה במניות הקבלן המבצע, וכי נכון להיום השליטה בקבלן המבצע מצויה בידי בתו וחתנו (המוגדרים על ידו, בעמ' 17, ש' 4 כ"נוכלים"). עובדות אלו לא גולו על ידי הנתבע בתצהיר מטעמו, סוגיה שיש בה כשלעצמה לערער את מהימנותו של הנתבע. מכל מקום, בשים לב לאמור לעיל, הרי שבין כה וכה, מוטלת מלוא החובה לעמוד בהתחייבויות הנתבעת כלפי התובעת על הנתבעת עצמה, ללא קשר לכך שבחלק מהבדיקות בא הקבלן המבצע בנעליה.
3. עוד בשולי הדברים אפנה לסתירות הפנימיות בעדותו של הנתבע: בתחילה הוא מכחיש את חוב הנתבעת כלפי התובעת בטענה שאיננו מכיר את ההסכמים והוא עצמו לא חתם עליהם, כאשר עולה מחקירתו הנגדית שיתכן שמישהו (בחברה הנתבעת) חתם במקומו (עמ' 13, ש' 30-33, ועמ' 14, ש' 2-5). כן טוען הנתבע כי הנתבעים אינם חייבים בכל תשלום בגין הבדיקות, בטענה שאלו לא בוצעו, אולם לא משכיל להצביע אף לא על בדיקה אחת שלא בוצעה, כאשר אין כל חולק כי התובעת עבדה באתרי הבניה של הנתבעת, והנתבעת שכרה את שירותיה בהיקפים של עשרות אלפי ₪ (בהתאם לאמור בסע' 11 לתצהירו של הנתבע עצמו), וכעת הנתבע אינו מצליח להצביע על הזמנת עבודה אחת שלא בוצעה (עמ' 14, ש' 5-35), כאשר בדבריו מנסה הנתבע להתחמק ממסירה עדות אמת, בטענו שהחומרים שהומצאו לו מושחרים, או שאינו זוכר פרטים ביחס להזמנות משנת 2017. עולה, אפוא, שטענותיו של הנתבע בעניין זה הן טענות סרק, שהוא עצמו אינו יכול לעמוד מאחוריהן.
4. עוד טוען הנתבע (בסע' 22 לתצהירו ובסע' 30 לכתב ההגנה מטעמו) כי הבדיקות שנערכו היו כפולות, בדיקות חוזרות או בדיקות שכל מטרתן הכשלת הביקורת. דא עקא שהנתבע איננו מצרף כל אסמכתא להוכחת טענותיו. בהקשר זה יוער כי הנתבע עצמו מציין כי עמד על טענה זו מעיון במסמכים שצורפו ע"י התובעת, וברי כי לא היה מודע לטענה זו בזמן אמת. לא זו אף זו שלא מצאתי אף לא מסמך אחד שאותו שלח הנתבע לתובעת בזמן אמת. עולה, אפוא, כי טענתו של הנתבע בעניין היא טענה כבושה על כל המשתמע מכך, ולפיכך אין לקבלה. יוער כי במהלך חקירתו הנגדית משנה הנתבע את גרסתו וטוען כי התובעת החלה לזייף ולהטעות את הנתבעת (עמ' 15, ש' 1-2). ברי כי משענייננו בטענות בדבר זיוף ומרמה הרי שנטל ההוכחה בעניינן מוגבר, והנתבע אף לא מנסה להרימו.
5. עוד טוען הנתבע כי התובעת הכשילה את הביקורות בכוונת מכוון (עמ' 18, ש' 8-10). בהקשר זה מפנה ב"כ התובעת (בעמ' 18, ש' 11-12) לדבריו של מר דווידי, מטעם התובעת, בתצהירו ובמסגרת חקירתו הנגדית (עמ' 12, ש' 9 עד עמ' 13, ש' 1), לפיהם הבודק מטעם התובעת כותב דו"ח ומעבירו למזמין והמזמין הוא זה שאמון על תיקון הליקויים, כאשר על התובעת עצמה נאסר לבצע תיקונים באתר בהתאם לבדיקותיה. הנתבע לא משכיל להתמודד עם קביעותיו אלו של מר דווידי (שם, ש' 15-20) וודאי שלא מבהיר מדוע הנתבעת לא שילמה כל תמורה בגין העבודות שלא הוכשלו בכוונה (לטענתו) ע"י התובעת.

האם התובעת זכאית לתשלום מלוא סכום התמורה הקבוע במחירון?

1. התובעת עותרת לחייב את הנתבעים במלוא סכום התביעה, לאחר ביטול הנחות. הנתבעים מתנגדים לכך. נבחן את הוראות ההסכמים בעניין. סע' 15 להסכמים קובע כדלקמן:

"באם המזמין לא ישלם לחברה עבור הבדיקות את מלוא התשלומים, בהתאם לתנאי הסכם זה, תהיה החברה רשאית לבטל את ההנחות ממחירון איזוטופ הגלומות בהסכם, או שנקובות בו ויהיה המזמין מחויב לשלם עבור כל הבדיקות שבוצעו בפועל בהתאם למחירון איזוטופ התקף במועד ביצוע הבדיקות, וזאת בנוסף לפיצוי האמור בסעיף 13 לעיל."

1. לאור האמור טוענת התובעת (קרי: החברה) כי בהינתן שהנתבעים לא הסדירו את מלוא חובם לתובעת בגין ביצוע הבדיקות, הרי שאין הם זכאים ליהנות מן ההנחות הגלומות בהסכם ועליהם לשאת במלוא עלויות הבדיקות בהתאם למחירון.
2. לא זו אף זו אלא שמההסכם עולה כי השירות הניתן הוא ביצוע בדיקות, כאשר התובעת המציאה לנתבעת את מלוא המסמכים שלעניין. כן קובע ההסכם כי לאחר ביצוע הבדיקות תפיק החברה דו"ח או תעודה המפרטים את תוצאותיה; כי החברה רשאית לעכב מסירת תעודות הבדיקה עד לפירעון מלא של החובות וכי תוצאות הבדיקות יישארו קניינה של החברה גם לאחר מסירתן למזמין עד לתשלום המלא.

לאחר שהתובעת הוכיחה בתצהיר של גב' ברנס מטעמה כי ביצעה את הבדיקות, והנתבעים אף הכירו כאמור באפשרות כי הבדיקות אכן נתקבלו ע"י מי מטעמם, הרי שיש לקבל את עמדת התובעת בעניין זה.

1. בנסיבות העניין אני קובע כי התובעת הוכיחה כשעמדה בהוראות ההסכם וכי היתה זכאית לתשלום התמורה בהתאם ההסכם. משלא שולמה התמורה במועד שנקבע לכך בהסכם, ובהתאם להוראותיו, זכאית התובעת לתשלום מלוא התמורה, בהתאם למחירון התובעת וללא הנחה.

שלילת טענות הנתבעים בדבר "חוזה אחיד"

1. בשולי עניין זה יוער כי במועד הסיכומים טען לראשונה ב"כ הנתבעים כי הוראות ההסכם מהוות חוזה אחיד ולעניין פרשנותו יש לעשות כן כנגד המנסח. טענות אלו לא בא זכרן לא בכתבי הטענות מטעמם של הנתבעים ואף לא בתצהיר של הנתבע 2 מטעמם, ואף לא הונחה כל תשתית ראייתית לבססן. כידוע, הלכה היא עמנו כי -

"כלל ידוע הוא במשפט האזרחי, כי כתבי הטענות הם שגודרים את המחלוקת, וכי בית המשפט יפסוק על יסוד כתבי הטיעון בלבד, ועל סמך העדויות שניתנו במסגרת הטענות … ולא על סמך איזה דבר מפתיע שבעדות אחד הצדדים, ובמיוחד אם לא אושר הדבר על-ידי יריבו" (ע"א 397/68, וייס נ' ג'ורג', פ"ד כג(1) 402, 407 (1969)).

1. טענה שמעלה בעל דין שלא הועלתה מלכתחילה בכתבי טענותיו מהווה "שינוי חזית" או "הרחבת חזית" ויש לדחותה, בפרט כאשר היא מועלית בשלב מתקדם של ההליך (ר': ע"א 6799/02, יולזרי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד נח(2) 145 (2003); רע"א 9123/05, אדמוב נ' סיטי סטייט (נבו, 25.10.2007); ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ (נבו); וכן ר': א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה תשיעית, 2007) עמ' 97.

שאלת אחריותו של הנתבע 2, כמנהל הנתבעת לחובותיה

1. לביסוס עילת התביעה כנגד הנתבע עצמו, טוענת התובעת בכתב התביעה טענות שונות, ובכללן כי הנתבע הוא שהזמין בשם הנתבעת את שירותי התובעת, תוך הטעיית התובעת וניצול לרעה של מסך ההתאגדות. כן טוענת התובעת כי הנתבע פעל בחוסר תום לב בעת שחתם על ההסכמים, מבלי לגלות כי הנתבעת לא תוכל לשלם בגין שירותי התובעת. התנהגות זו איננה עולה בקנה אחד עם התנהגות נאותה הנדרשת ממנהל בתאגיד. עוד נטען כי הנתבע חב את חובות הנתבעת מכח ערבותו האישית, בהתאם לסע' 23 להסכמים עם התובעת (מדובר, כאמור, בסע' גנרי המצוי בכלל ההסכמים שלעניין). אסקור טענות אלו תוך שאקדים ואחווה דעתי כי לא אוכל לקבלן; וזאת, לאחר שמצאתי לקבל את טענת הנתבע שלפיה אין כל יריבות בינו לבין התובעת. מהעדויות עלה כי התובעת לא השכילה להרים את נטל הראיה בדבר מעורבותו האישית של הנתבע בהתקשרות עם התובעת.
2. באשר לטענה בדבר מחוייבותו האישית של הנתבע להתחייבויות הנתבעת, מכוח היות הנתבע מנהל ובעל מניות בה, הרי שטענה זו איננה עומדת בקנה אחד עם הכלל שלפיו חובת הזהירות של נושא משרה בחברה כלפי צד שלישי איננה נובעת מעצם הכהונה בלבד. לעניין זה ר': ע"א 4612/95 מתיתיהו נ' שטיל, פ"ד נא(4) 769. לא הוכח כי הנתבע התחייב בפני התובעת התחייבות כלשהי ו/או כי עצם אי תשלום מלוא החוב נבע מתוך מצג שווא שלו כלפיה או תרמית או רמאות מצדו וכדומה. התובעת לא הציגה כל נתון בדבר המצגים שהוצגו על ידי הנתבע או מי מטעמו. יתירה מכך: התובעת לא השכילה להביא לעדות מטעמה את אותו גורם שהחתים את הנתבעים, ג'מיל גנאם, עובדה לשעבר של התובעת, שישב בעבר בכרמיאל, והיה איש הקשר מול החברות השונות מקבלות השירותים מהתובעת באזור הצפון (עמ' 5, ש' 5-29 לפר' חקירתה הנגדית של גב' ברנס. כל ההפניות להלן הן לפרוטוקולי הדיונים). אני ער לטענתה של גב' ברנס לפיה עובד היום מר גנאם במעבדה מתחרה וכן כי אין לה שליטה על עדותו, אולם כידוע הימנעות מלזמן עד נדרש לעדות עומדת לחובתו של הצד שהיה עליו לזמנו, והדברים מקבלים משנה תוקף במקרה שלפניי, כאשר אין לנו כל עדות בדבר הגורם שחתם בפועל מטעמה של החברה הנתבעת על גבי ההסכמים וודאי לא הגורם שהחתים את הנתבעת על ההסכמים. לא זו אף זו, שגם הטענה בדבר אי התשלום כשלעצמה איננה מחייבת קביעה כי המדובר במצג שווא.

שלילת טענת התובעת להרמת מסך ההתאגדות

1. עוד טוענת התובעת כי יש לחייב את הנתבע מכח היותו בעל מניות יחיד בחברה ומנהלה, וזאת בהתאם לדוקטרינה של הרמת מסך ההתאגדות. נושא זה הוסדר בסע' 6 לחוק החברות, הקובע את הדברים הבאים:

"(א) (1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:

(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;

(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193, ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.

(2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד." (ההדגשות כאן ולהלן – שלי. י"פ).

1. מגמת המחוקק היא, אפוא, לצמצם את המקרים שבהם ירים בית המשפט את מסך ההתאגדות. רישת הסעיף נוקטת במונח "במקרים החריגים", מושג שיש בו כדי להצביע על שימוש זהיר, מושכל ומצומצם באפשרות זו. סעיפי המשנה מתייחסים לכוונת זדון מאחורי ההתאגדות במטרה לחמוק מחובות ולהונות צדדים שלישיים. זאת ועוד: כלל ידוע הוא שקריסת חברה, אין די בה כדי להוביל אוטומטית להרמת מסך ההתאגדות. גם הפעלת שיקול דעת עסקי בתום לב, אף אם בדיעבד התברר כמוטעה, איננה מובילה באופן אוטומטי להטלת אחריות משפטית על בעל משרה בתאגיד.
2. ההלכה הפסוקה קובעת כי בית המשפט מחוייב לעשות שימוש בסמכותו להרים את מסך ההתאגדות בזהירות רבה, שכן, הרמת המסך, חותרת תחת עצם האחריות המוגבלת, הנובעת מאישיותה המשפטית של החברה. לעניין זה ר' למשל: ע"א 9916/02, בן מעש אהרון נ' שולדר חברה לבניה בע"מ ואח' (נבו, 5.2.04). באותו עניין קבע כב' השופט ג'ובראן (בסע' 42 לחוות דעתו) את הדברים הבאים:

"יש לציין, כי תכליתה של הרמת המסך הינה למנוע שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה, כדי לממש מטרה בלתי כשרה הרצויה לבעל המניות (ראו ס' אוטולנגי "הרמת מסך אחד מהנימוקים לה" הפרקליט כה בעמ' 465). הרמת מסך כזו מכוונת כנגד בעלי המניות, שביקשו לנצל את תורת האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד למטרה לא כשרה, כגון הפקת טובות הנאה לעצמם בדרך של מרמה, כשהם מבקשים להסתתר מאחורי המסך החוצץ ולהינצל מחמת תביעתם של הניזוקים או "משבט זעמו" של החוק (ראו ע"א 4606/90 מוברמן ואח' נ' תל מר בע"מ, פ"ד מו (5) 353).

אחריות אישית הינה תופעה נורמטיבית שונה בתכלית מהרמת מסך ההתאגדות של החברה. אחריות אישית פירושה הטלת חבות על האורגן עצמו, באופן אישי, בשל פעולותיו. הרמת מסך היא תרופה. מהותה של התרופה – התעלמות מהאישיות המשפטית של החברה ויצירת קשר משפטי ישיר בין צד שלישי לבין בעלי המניות בחברה. יש להדגיש, כי האחריות האישית מקיימת את העיקרון היסודי בדבר אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה. הרמת המסך מכרסמת באותו עיקרון על-ידי התעלמותה ממנו."

כן ר' בע"א 407/89 צוק אור נ' קאר סקיורטי בע"מ, פ"ד מח(5), 661, בדבר שאלת הטלתה של אחריות אישית על חבר הנהלת תאגיד.

1. עוד נקבע כי לא בכל מקרה, שבו יימצא תאגיד אחראי לניהול משא ומתן שלא בתום-לב, תתחייב המסקנה כי יש להטיל חבות אישית גם על מנהלו (ע"א 10385/02 דן מכנס ואח' נ' ריג'נט השקעות בע"מ ואח', נבו, 2003).
2. כעת אבקש לבחון האם במקרה שלפניי מדובר במקרה חריג המצדיק לחייב את הנתבע 2 באופן אישי בחובות הנתבעת 1 כלפי התובעת, בגין שירותיה לפי ההסכם מושא התביעה. לאחר העיון בנסיבות המקרה, לא מצאתי כי אכן ענייננו במקרה חריג המצדיק הרמת מסך. ויובהר: לא מצאתי כי הנתבע פעל על מנת להונות את התובעת. התובעת לא הצליחה להוכיח כל כוונת מרמה של הנתבע. ויודגש: החברה הנתבעת מצויה במצב המקשה עליה לשלם את חובותיה אולם היא איננה עומדת בכל קריטריון של חדלות פרעון. לא זו אף זו אלא שמצוקתה של החברה הנתבעת לא מהווה סיבה לפנות אל הנתבע על מנת שזה יסלק את חובותיה.

שלילת טענת התובעת בדבר ערבותו האישית של הנתבע

1. עוד טוענת התובעת כי הנתבע חב בחובות החברה הנתבעת כלפי התובעת באופן אישי נוכח הוראות ס' 23 להסכם, הקובע כי -

"היה והמזמין הינו חברה בע"מ יהיה החותם מטעמו על הסכם זה ערב אישית לביצוע התחייבויות ותשלומי המזמין".

מנגד, טוען הנתבע כי לא חתם באופן אישי על ההסכם. אכן מעיון בהסכמים עולה כי חתימתו של מאן דהו מתנוססת על גבי חותמת החברה הנתבעת, אולם לא ברור של מי חתימה זו, כאשר הנתבע מכחיש נחרצות כי מדובר בחתימתו. ויודגש: אין מדובר בחתימה עצמאית של הנתבע בשמו המלא ובנפרד אלא בחתימה המתנוססת על גבי חותמת החברה, כאשר ברי כי גם אם יוכח שמדובר בחתימתו של הנתבע 1 הרי שמשעה שחתימה זו איננה מצורפת בנפרד לא ניתן לראות בכך משום חתימה נפרדת המחייבת את הנתבע כערב לחובות החברה הנתבעת. זאת ועוד: התובעת לא טרחה לזמן לעדות את עובדה לשעבר שהיה אמון על החתמת הנתבעים, וברי כי העדר זימונו של עד מטעם צד מסויים שהיה עליו לזמנו ולא זימנו תפעל לחובת אותו צד, על כל הנובע מכך, כאשר לענייננו, לא השכילה התובעת להרים את הנטל להוכיח כי הנתבע 1 בעצמו חתם על ההסכמים.

במסגרת ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז(3) 240 (1993) (להלן: עניין שאול רחמים), קבע כב' הנשיא מאיר שמגר (עמ' 261, פסקה 14), כי -

"כאשר נתבע כופר בחתימתו על מסמך, על התובע להראות כי החתימה על גבי המסמך היא אמנם חתימתו של הנתבע... כלל זה נובע מכך שנטל השכנוע להוכחת כל מרכיביה של התביעה מוטל על התובע: חתימת הנתבע על המסמך הרלוואנטי - כמו כתב הערבות בענייננו - חיונית להוכחת חבותו של הנתבע על-פי המסמך, והיא בגדר "עמוד התווך של התובענה"..."

1. יתירה מכך: בכל הקשור לטענת זיוף הסכם, הרי שאין בעובדה שהנתבעים העלו טענה זו על מנת להעביר את נטל השכנוע על שכמם, שכן - "טענת הזיוף שנטענה... אינה אלא הכחשה באמיתות המסמך", ומששימש המסמך להוכחת טענות התובעת, הרי שמוטל עליה גם הנטל להוכיח שמסמך זה הוא אותנטי (ע"א 513/67 אפרים כהן נ' אברהם שהבר (שרייבר), פ"ד כב(1) 194, 195 (1968), בפסקה 3 לחוות דעתו של כב' השופט זוסמן (כתוארו אז)).
2. כאשר אמיתותה של חתימה שנויה במחלוקת, המסתמך על החתימה חייב בהוכחת אמיתותה, שכן על יסוד חתימה אמיתית בלבד יוכל להוציא דבר מחברו. לעניין זה אפנה לדבריו של פרופ' יואל זוסמן, דיני שטרות, עמ' 50 (מהדורה שישית, תשמ"ג,-1983)).

"אשר לדרך הוכחת אותנטיות החתימה, נקבע בעניין שאול רחמים, כדלקמן:

"קיימות שלוש דרכים עיקריות שבהן ניתן להוכיח, כי חתימה כלשהי היא חתימתו של פלוני: האחת, באמצעות עדות ישירה - היינו, עדותו של החותם או של מי שהיה עד לחתימה... שנייה, באמצעות השוואת החתימה השנויה במחלוקת לחתימה הידועה כאמיתית, תוך התחקות אחרי נקודות הדמיון והשוני ביניהן... והשלישית, על-ידי עדותו של מי שמכיר היטב את כתב היד או החתימה השנויים במחלוקת ומעיד על מידת התאמתן למסמך שבדיון...

המכנה המשותף לדרכי הוכחה אלה הוא קיומם של אלמנטים ראייתיים חיצוניים למסמך שבמחלוקת, השופכים אור על זהות עורך המסמך או החתום עליו."

1. אין צורך לומר כי בענייננו לא עשתה התובעת ניסיון, אפילו הקל שבקלים, להוכיח כי ענייננו בחתימתו של הנתבע. הנתבע עצמו טוען כי הוא לא הגורם שחתם לצד חותמת החברה, וחתימת השרבוט איננה דומה לחתימתו של הנתבע על גבי התצהיר מטעמו. מאידך גיסא, עדת התובעת, גב' ברנס, איננה מכירה את חתימתו של הנתבע, ואילו הגורם שלפי הנטען החתים את החברה ואת הנתבע 2 (לטענת התובעת) כלל לא זומן לעדות.
2. לא זו אף זו, אף לו היינו מוצאים כי הנתבע צירף את חתימתו לצד חותמת החברה הרי שבהתאם לדין המהותי לא די בכך. וכך קובע פרופ' זוסמן (שם, בעמ' 54), באשר לסוגיית "החתימה המחייבת של חברה על גבי שטר":

"מסמך הנושא חותם או חותמת של חברה וחתימות המנהלים מצויות בו, נוהגים לראותו כמסמך החברה; אם התכוונו לחבות אישית של המנהלים, הרי היא נדרשת, בדרך כלל, בנוסף לחתימת החברה, ובמקרה זה יחתמו המנהלים בשניה, בתור ערבים או בתור מסבים. בדיני המסחר אין צידוק, ולאורך הימים אף אין זכות קיום, לחוק אשר אינו משקף את הדעות הרווחות בציבור, אלא מתרחק מהן".

כלומר: על מנת לחייב את הנתבע באופן אישי יש להחתימו בשנית, לצד חתימתו על גבי חותמת החברה (ככל שאכן יוכח כי מדובר בחתימתו). אין צורך לומר שזה לא נעשה במקרה שלפניי.

1. זאת ועוד: בע"א 209/83 סוליפלסט הגליל בע"מ נ' סטרפלאסט תעשיות (1967) בע"מ, פ"ד לח(1) 340, 344, נקבע כי מנהל ושלוח אינם מתחייבים אישית, אלא אם כן עולה מהמסמך כי התחייבו ליטול על עצמם חבות כזו. שם נפסק, כי כאשר מופיע שם של החברה על המסמך, יש לראות בחתימת המנהל המופיעה בסוף המסמך, חתימת מורשה. הא ותו לא.
2. לפיכך, היה על התובעת להקפיד כי על ההסכם תימצא חותמת החברה בצירוף חותמת המורשה ובנוסף חתימתו של נציג החברה לצורך חיובו כדין בהתאם לסעיף 23 להסכם, ובהעדר חתימה כאמור, אין לי אלא לדחות את התביעה כנגד הנתבע 2.
3. בשולי פרק זה יוער כי קביעה דומה נקבעה ע"י כב' הרשמת הבכירה אביגיל פריי (כתוארה אז), בפסק דינה בתא"מ (רמלה) 37164-01-17 איזוטופ בע"מ נ' קבוצת קדם חיזוק וחידוש מבנים בע"מ (נבו, 8.5.18). עוד יוער כי לא מצאתי בסיכומי התשובה התייחסות לסוגיה זו ולטענות ב"כ הנתבעים בעניין ודומה כי התובעת עצמה ויתרה על טענותיה אלו כנגד הנתבע 2.

מן הכלל אל הפרט

1. אין כל חולק כי הנתבע הוא מורשה חתימה יחידה בחברה הנתבעת. הדברים עולים ממסמכי התאגיד של הנתבעת, כמו גם מעדותו של הנתבע עצמו (עמ' 13, ש' 25). הנתבע מודה, בתשובה לשאלת ב"כ התובעת האם יש לו ראיה כי מאן דהוא חתם על ההסכמים במקומו, כי "שמו חותמת" על ההסכמים, כלשונו (שם, בש' 34). עוד הוא מודה כי החותמת של החברה מצויה בידי המזכירה/הפקידה בחברה, אולם רק הוא מכהן כמורשה חתימה, כאמור (שם, בש' 22-25). הנתבע רומז לכך שהחתימה הידנית על גבי חותמת החברה היא "קשקוש" ואיננה שלו (עמ' 14, ש' 3-4), אולם אינו משכיל להבהיר מי חתם במקומו, במיוחד כאשר אין כל ספק שהחברה הטביעה על גבי ההסכמים את חותמת החברה ומאן דהו הוסיף צורת חתימה על גבי החותמת או לצדה. עולה מן המקובץ כי אין כל חולק שחותמת החברה הנתבעת (המצויה בידי הנתבע או בידי מי מטעמו או בשליטתו) הוטבעה על ההסכמים. יתירה מכך: טענת זיוף חתימתו של הנתבע לא הועלתה מפורשות וגם לו היתה מועלית הרי שהיה על הנתבע להוכיחה. בהקשר זה וכידוע, נקבע זה מכבר בהלכה הפסוקה, שצד שטוען טענות מתחום המשפט הפלילי במסגרת הליך אזרחי, ובהן טענות זיוף מסמך, מרמה או גניבה, מוטל עליו נטל הראיה להוכיח טענה זו, בבחינת "היפוך נטל הראיה", ונטל זה מוגבר הוא. המשותף לטענות אלו הוא היותן נגועות במעשים המהווים עבירה פלילית, ומשכך, דרושות ראיות טובות יותר לשם ביסוסן (ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ (פורסם בנבו, 5.10.06)). אין צורך לומר שהנתבע לא עמד בנטל ההוכחה על מנת להוכיח כי חתימת החברה הנתבעת על גבי ההסכמים זויפה, וספק אף האם חתימתו שלו זויפה. עם זאת, ובשים לב לכך העדת התובעת, גב' ברנס, איננה יודעת להעיד מאומה על החתימה על גבי חותמת החברה, והיא עצמה מודה מפורשות כי איננה יודעת מיהו שחתם כמורשה חתימה לצד חותמת החברה הנתבעת (עמ' 6, ש' 10). כלומר: יש לנו הודאת בעל דין מטעם התובעת לפיה התובעת לא יודעת מיהו שחתם לצד חותמת החברה הנתבעת. לא זו אף זו, שמול טענת התובעת לחתימה כדין על ההסכמים ואפילו חתימה אישית של הנתבע (ר' למשל את העולה מהאמור בעמ' 5, ש' 33), הרי שהתובעת לא השכילה להרים את נטל הראיה כי מדובר בחתימה אישית של הנתבע. לעניין זה אפנה למשל לחותמת החברה על גבי הסכם 558680 (נספח ב3 לתצהיר ע"ר של התובעת), שאיננה מלווה בכלל בחתימת מורשה חתימה, כדלקמן:

אמנם במקום אחר במסמך זה מצאנו חותמת החברה בצירוף חתימה, הנראית כשרבוט בלבד כדלקמן:

אולם החותמת והחתימה אינם מופיעים במקום המיועד לכך על גבי ההסכם, אין פירוט של שמו של החותם ואף לא תעודת זהות שלו, כהודאתה של גב' ברנס עצמה (עמ' 6, ש' 2).

1. יוער כי במסגרת הסכמים אחרים מופיעה חותמת בצירוף חתימת שרבוט על גבה, כאשר לצדם של אלו כתב מישהו את פרטיו של הנתבע 2, אולם, גם במקרה זה לא ברור מיהו הגורם שחתם חתימת שרבוט על גבי חותמת החברה הנתבעת. ר' למשל צורת החתימה של החברה על גבי הסכם 540053 (נספח ב1 לתצהיר התובעת) כדלקמן:

אפנה את שימת הלב לכך שמספר תעודת הזהות של הנתבע 2 איננו מופיע לצדה של חתימת שרבוט זו, כפי שלא מופיעה חתימה נוספת מלבד החתימה שעל גבי חותמת החברה.

1. ברי כי בנסיבות העניין לא ניתן לומר כי התובעת הרימה את נטל ההוכחה בדבר חתימתו האישית של הנתבע על גבי ההסכמים מושא תביעה זו. ויודגש: ככלל, מצאתי את עדותה של גב' ברנס מהימנה וקוהרנטית, אולם היא עצמה איננה מצליחה להבהיר מיהו הגורם שחתם לצד חותמת החברה הנתבעת מחוסר ידיעה. מידע זה היה אמור להשלים מר גנאם, אולם הוא לא זומן לעדות. לא זו אף זו: אף אם היה מוכח כי הנתבע הוא שחתם לצד חותמת החברה (ובמקרה של נספח ב3 גם זה לא בדיוק התקיים) הרי שלא מצאתי כי הנתבע 2 חתם באופן אישי במקום נפרד בצירוף שמו ופרטי תעודת הזהות שלו, וממילא ברי כי לא ניתן לחייבו באופן אישי.
2. חרף האמור לעיל, הרי שביחס לחתימת החברה עצמה הרי שמצאתי כי זו נעשתה כדין מהטעמים הבאים: ראשית, לא מצאתי לקבל את טענת הנתבע שלפיה חתימתו זויפה. החותמת היתה מצויה ברשותו, כמורשה חתימה יחיד ונראה כי הוא זה שהטביע את החותמת על גבי ההסכמים. גם אם חתימתו של הנתבע איננה מלווה את חותמת החברה הרי שברי כי זו הוטבעה בהנחייתו, בהינתן שהנתבע עצמו איננו חלוק על כך שחותמת החברה הוטבעה על גבי ההסכמים. לא זו אף זו שהנתבע לא השכיל להרים את הנטל הנדרש ביחס לטענה בדבר זיוף חתימה, וזאת, במיוחד כאשר הנתבע עצמו מודה כי חותמת החברה הוטבעה על גבי ההסכמים, הגם שהוא טוען כי מאן דהוא שרבט חתימה במקומו.
3. יוער כי סוגיית חיוב חברה ע"י מי שנעדר הרשאה לפעול בשמה נדונה רבות בהלכה הפסוקה. בע"א 6991/14 מפרם סוכנויות (1999) בע"מ נ' חריש וקציר 2000 בע"מ (נבו, 19.5.2016) קבע כב' השופט דנציגר, בהסתמך על דיני השליחות ודיני החברות, את הזיקה בין שתי מערכות דינים אלה. כך נקבע, כי העיקרון הכללי בדיני השליחות קובע שככל שאדם פעל בחזקת שלוחו של אחר ללא הרשאה, אין בפעולתו כדי לחייב או לזכות את ה"שולח". אם ביצע השלוח פעולה ללא הרשאה כלפי צד שלישי, מוטלת אחריות על המתחזה כשלוח (ר' סעיף 6 לחוק השליחות). אף דיני החברות החילו עקרון זה של דיני השליחות ביחס לחריגה מהרשאה, אולם הוסיפו לצד שלישי "הגנה מרחיקת לכת יותר מזו שמעניקים לו דיני השליחות הרגילים". בעניין זה קובע סעיף 56 לחוק החברות כדלקמן:

"פעולה שנעשתה בעבור חברה בחריגה ממטרות החברה, או שנעשתה בלא הרשאה או בחריגה מן ההרשאה, אין לה תוקף כלפי החברה, אלא אם כן אישרה החברה את הפעולה בדרכים הקבועות בסעיף קטין (ב), או אם הצד שכלפיו נעשתה הפעולה לא ידע ולא היה עליו לדעת על החריגה או על העדר ההרשאה."

1. הנה כי כן, להבדיל מחוק השליחות, אשר יוצר יריבות ישירה בין השלוח המתחזה לבין הצד השלישי ומשחרר את השולח מכל חיוב שלא נטל על עצמו מרצון, הרי שנקודת המוצא בדיני החברות היא הגנה על אינטרס ההסתמכות של הצד השלישי שהתקשר עם החברה על ידי חיוב החברה עצמה, ומתן אפשרות לחברה לחזור בה באמצעות תביעת השבה אל האורגן שחרג מהרשאתו רק לאחר קיום החיוב (ר': ת"א (חיפה) 19399-12-14 יוסף פייט נ' א. עמית ושות' חברה לבנין ופיתוח בע"מ (פורסם בנבו, 13.1.19); להלן: עניין פייט, ור' גם ההפניות המובאות שם לע"א 3998/07 צ. בכור ניהול ואחזקות בע"מ נ' ממשל ירושלים התשנ"ה בע"מ (נבו, 6.1.2011) ות"א 274-08 שבתאי נ' ליטו גרופ בע"מ (נבו, 7.1.2013). עוד ר': ד"ר אירית חביב-סגל, דיני חברות (תל אביב 2007), 121-123 וד"ר ציפורה כהן, חריגה מסמכות ע"י הפועל בשביל חברה, מחקרי משפט, יא, תשנ"ד-1994, עמ' 175, 178 ו-183).
2. עולה אפוא מן המקובץ, כי הגם שהתובעת לא השכילה להרים את הנטל ביחס לסוגיית חתימתו האישית של הנתבע כערב לחובות החברה, הרי שהוכח כי חתימת החברה עצמה נעשתה כדת וכדין על ההסכמים מושא תביעה זו.
3. בשולי הדברים ולקראת סיכום אציין כי אני ער לטענות נוספות של הנתבעים, אולם לא מצאתי להידרש אליהן לגופו של דבר, ודי באמור בעיקר הכרעתי.

סוף דבר ותוצאה

1. עולה מן המקובץ כי דינה של התביעה כנגד הנתבעת להתקבל. מאידך גיסא, אני מורה על דחיית התביעה כנגד הנתבע 2. הנתבע לא ערב באופן אישי לחובות הנתבעת, ולא הוכח כי בחתימתו לצד חותמת החברה הנתבעת (וככל שאכן מדובר בחתימתו) לקבל עליו ערבות אישית של הנתבעת. יתירה מכך: היה על התובעת לזמן לעדות את העד מטעמה בעניין, שהחתים לטענתה את הנתבעת ואת הנתבע, אולם היא לא עשתה זאת. מאידך גיסא, הצדדים פעלו כאילו ההסכם חל, ואף לולי היה מוצג לפנינו הסכם חתום הרי שהתנהגות הצדדים מעידה כי אלו קיימו את ההסכם ביניהם בהתנהגות ומכללא. בין כה וכה נמצאה חותמת החברה הנתבעת על גבי ההסכמים באופן שברי כי יש בכך כדי לחייבה.
2. משהגעתי למסקנה כי יש לחייב את החברה הנתבעת ובשים לב לחובות החברה הרי שמצאתי כי יש לחייבה בחובות הנטענים במלואם. עם זאת, אני מורה על דחיית התביעה כנגד הנתבע, כאמור. באשר להוצאות המשפט בעניינו של הנתבע 2, הרי שמצאתי לחייב את התובעת בהוצאותיו של זה על הצד הנמוך, וזאת, נוכח מעמדו בחברה, עדותו כפי שעלתה לפניי, כמפורט לעיל, ופסק הדין שניתן כנגד שני הנתבעים בהעדר הגנה, ביום 2.2.20, ושבוטל (בכפוף להותרת שאלת ההוצאות לסוף ההליך), בהחלטת ביהמ"ש מיום 8.7.20. לפיכך, אני מורה לתובעת לשאת בשכר טרחתו של הנתבע 2 בסך של 4,000 ₪, כאשר סכום זה ישולם ע"י התובעת לנתבע 2 בתוך 30 ימים מהיום.
3. בנסיבות העניין אני מורה לנתבעת לשלם לתובעת את שכרה בסך של 85,595 ₪, כאשר סכום זה נושא ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. כן תישא הנתבעת בשכר טרחת עו"ד בסך של 12,000 ₪, ואגרת בית משפט כפי ששולמה. עוד תישא הנתבעת בהוצאות התובעת בסך של 2,000 ש"ח. בפסיקת שכר הטרחה שקלתי את משכו של ההליך, הדיונים שהתקיימו במסגרתו, פסק הדין שניתן בהעדר הגנה וביטולו, בהחלטת כב' הרשם נועם רף (כתוארו אז) כי סוגיית ההוצאות תידון בסופו של ההליך בהתאם לתוצאותיו (סע' 17 להחלטה מיום 8.7.20). סכומים אלו ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישאו ריבית והפרשי הצמדה כדין.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז בלוד בתוך 60 ימים מהיום.

המזכירות תדוור את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ט' אדר תשפ"ג, 02 מרץ 2023, בהעדר הצדדים.