בקשה למתן סעד זמני לפיו לא יינקטו כנגד המבקשת 2 (להלן: "המבקשת") הליכי אכיפה והרחקה, וזאת עד להכרעה בערעור על פסק דינו של בית הדין לעררים בתל אביב בערר (ת"א) 5424-17 (כבוד הדיין דותן ברגמן), במסגרתו נדחה ערר המבקשים כנגד החלטת המשיב מיום 2.10.18 לדחות את בקשתם להענקת מעמד בישראל למבקשת מכוח נישואיה לאזרח ישראלי, המבקש 1 (להלן: "המבקש").

רקע עובדתי

1. המבקש, אזרח ישראל מכח חוק השבות, תש"י-1950, עלה לארץ בשנת 2003 יחד עם אשתו דאז, הגב' קסניה סקיסוב (להלן: "קסניה") וביתם המשותפת, ילידת שנת 2001 (להלן: "הבת" או "הנכדה").
2. המבקשת, היא אמה של קסניה וסבתה של הבת המשותפת.
3. ביום 30.5.06 נכנסה המבקשת לישראל ביחד עם נכדתה (אשר התלוותה אליה ביציאתה האחרונה מהארץ ביום 1.3.06) וקיבלה רישיון ביקור מסוג ב/2 שהוארך מעת לעת עד ליום 25.12.06.
4. בין לבין, פנתה קסניה למשיב וביקשה כי רישיונה של המבקשת יוארך למשך שנה נוספת. זאת, משום שבעלה דאז (המבקש) עיוור בעל 100% נכות ויש להם ילדה בת חמש והיא זקוקה לסיוע של המבקשת בשמירה על שלומה ובריאותה של משפחתה.
5. בקשתה של קסניה נדחתה בשל חשש להשתקעות המבקשת בארץ.
6. קסניה הגישה עתירה מנהלית כנגד החלטת הדחייה (עת"מ 1129/07). ביום 14.6.07 ניתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים, לפיה המבקשת תצא מישראל לא יאוחר מיום 1.8.07. אולם, המבקשת לא יצאה בפועל מהארץ.
7. ביום 29.11.2012 המבקש וקסניה התגרשו.
8. בשנת 2014 הגישו המבקשים בקשה להסדרת מעמדה של המבקשת מכוח נוהל חיים משותפים, כאשר נטען כי התחיל בניהם רומן עוד בשנת 2009 ומסוף שנת 2010 הם מתגוררים יחדיו.
9. לאחר שנערכו למבקשים ראיונות לבחינת כנות הקשר, ביום 24.11.14 החליט המשיב לדחות את בקשתם, משום שלשיטתו היחסים בין השניים עולים לכדי יחסי נוחות המשרתים את האינטרסים שלהם ועולה חשד כי הבקשה מהווה ניסיון נוסף של המבקשת לקבל מעמד בישראל.
10. ערר פנימי שהגישו המבקשים על ההחלטה, נדחה אף הוא.
11. בחודש מרץ 2015 הגישו המבקשים לבית הדין לעררים ערר ((ת"א) 1583-15). במסגרתו, הודיע המשיב על רצונו לשוב ולבחון את עניינם של המבקשים ולפיכך נמחק הערר.
12. ביום 30.11.15 דחה המשיב בשנית את בקשת המבקשים, שכן הוא לא שוכנע כי מדובר בקשר כן ואמתי.
13. בין לבין, ביום 12.11.15 נישאו המבקשים זה לזו וביקשו מהמשיב לקבוע תור להגשת בקשה מכוח נישואיהם.
14. ביום 8.2.16 דחה המשיב את הערר הפנימי שהגישו המבקשים וטען כי נישואיהם אינם מהווים שינוי נסיבות לאור הבדיקה העניינית שנערכה בעניינם.
15. כנגד החלטה זו, ביום 24.2.16 הגישו המבקשים לבית הדין לעררים ערר שני במספר ((ת"א) 1396-16). במסגרתו, ניתן פסק דין לפיו המבקשים רשאים להגיש בקשה להסדרת מעמד מכח נישואיהם ("נוהל הטיפול במתן מעמד לבן זוג של זר הנשוי לאזרח ישראלי" מס' 5.2.0008 (להלן: "בקשה להסדרת מעמד מכח נישואים") ויש ליתן למבקשת רישיון שהייה מסוג ב/1 עד לקבלת ההחלטה בבקשה שתוגש.
16. ביום 15.1.17 הגישו המבקשים בקשה להסדרת מעמד מכח נישואים.
17. ביום 16.8.17, לאחר שנערך למבקשים ראיון נוסף לבחינת כנות הקשר, דחה המשיב את הבקשה. ערר פנימי שהוגש כנגד ההחלטה נדחה אף הוא.
18. ביום 7.12.17 הגישו המבקשים לבית הדין לעררים את הערר השלישי ((ת"א) 5424-17), נשוא הערעור דנן. בעקבות הגשת הערר, ביקש המשיב לשוב ולדון בעניינם של המבקשים ואף לערוך להם ראיון נוסף.
19. ביום 2.10.18 דחה המשיב פעם נוספת את בקשתם.
20. כנגד החלטה זו הוגש ביום 4.11.18 כתב ערר מתוקן, במסגרתו טענו המבקשים כי הם עומדים בכל דרישות הנוהל להסדרת מעמד מכח נישואים וכי המשיב עושה ככל שביכולתו בכדי לסכל את בקשתם מתוך דעה קדומה על המבקשת.
21. ביום 23.9.19 ניתן פסק דין אשר במסגרתו נדחה הערר, כפי שיפורט להלן.
22. המבקשים לא השלימו עם פסק הדין וביום 5.11.19 הגישו את הערעור דנן ולצדו את הבקשה למתן סעד זמני. ביום 6.11.19 ניתן צו המונע את הרחקתה של המבקשת מהארץ עד למתן החלטה אחרת ומעכבר את חילוט ערבות המבקשים שהופקדה במסגרת הערר בבית הדין לעררים.

פסק דינו של בית הדין לעררים

1. בית הדין לעררים קבע כי מוטל על המבקשים נטל כבד מן הרגיל להוכחת כנות הקשר הזוגי בניהם, זאת לאור שהותה הארוכה של המבקשת בישראל שלא כדין, תוך עשיית דין עצמי והפרה של הוראות פסק דין ולאור המתכונת הזוגית החריגה שמתקיימת לכאורה בין המבקשים. בנוסף, קבע בית הדין כי אין די בנישואים ומגורים משותפים כדי להוכיח את כנות הקשר ולהקנות מעמד בישראל.
2. כמו כן, בית הדין לעררים קבע כי לא מצא אסמכתאות לטענות המבקשים, לפיהן המשיב פעל לסיכול בקשתם, משום קיומם של שיקולים זרים או דעה קדומה.
3. עוד קבע בית הדין, כי לאור מכלול הנסיבות, החלטת המשיב לדחות את הבקשה להסדרת מעמד המבקשת מכח נישואים, אינה חורגת ממתחם הסבירות ואינה מצדיקה את התערבות בית הדין.
4. לאור כל האמור, דחה בית הדין לעררים את הערר וקבע כי על המבקשת לצאת מהארץ תוך 45 ימים וכי המבקשים יישאו בהוצאות המשיב בסך של 5,000 ₪.

טענות הצדדים

1. לטענת המבקשים, שגה בית הדין לעררים בקביעותיו העובדתיות והמשפטיות – שכן, בין היתר, לשיטת המבקשים הם אכן הרימו את הנטל המוטל עליהם להוכחת כנות הקשר והחלטות המשיב מבוססות על שיקולים זרים, תוך מטרה לסכל את בקשתם.
2. כמו כן, טוענים המבקשים כי שגה בית הדין לעררים באופן הפעלת סמכותו להתערבות בהחלטות המשיב, שכן בית הדין בפסק דינו העלה נימוקים שונים במהותם מנימוק המשיב לדחיית בקשתם, תוך חריגה בוטה מסמכותו המוגבלת והברורה אשר אינה מחליפה את שיקול דעתו של המשיב.
3. לעמדת המשיב, דין הבקשה להידחות על הסף מחמת עשיית דין עצמי, חוסר תום לב והיעדר ניקיון כפיים של המבקשים הנובעים משהותה הארוכה של המבקשת בישראל בניגוד לדין ותוך ביזיון פסק דין שניתן על יסוד הסכמתה והתחייבותה לצאת את הארץ.
4. לחילופין, המשיב טוען כי יש לדחות את הבקשה לגופה.
5. לטענת המשיב סיכויי ההצלחה בהליך נמוכים משום שלא נפל כל פגם בפסק דינו הראוי, המעמיק והמנומק של בית הדין לעררים, אשר נשען על עובדות המקרה, מעוגן בדין ובפסיקה ואינו מותיר כל הצדקה להתערב בו. זאת, לשיטת המשיב, שעה שהוא ערך מספר רב של בדיקות וראיונות בעניינם של המבקשים, אולם, המבקשים לא עמדו בנטל ההוכחה המוגבר המוטל עליהם להוכחת כנות הקשר, אשר מסגרתו ונסיבות היווצרותו מעלות ספק וחשש כבד כי מדובר בקשר שנועד לצורך הקניית מעמד למבקשת.
6. לעניין מאזן הנוחות, טוען המשיב כי הוא נוטה לטובתו. זאת, משום שהמבקשים לא העלו כל טעם או הסבר, האם וכיצד מאזן הנוחות נוטה לטובתם, כאשר ממילא לשיטתו אין לערעור סיכוי להתקבל משהמבקשים לא הרימו את הנטל ההוכחה המוטל עליהם ונוכח עשיית דין עצמי ממושכת.
7. בתגובתם לתשובת המשיב, חוזרים המבקשים על טענותיהם ומוסיפים כי הן מנהלי המשיב והן מקביעותיה של ההלכה פסוקה עולה כי שהייה שלא כדין בישראל והיסטוריה ענפה של האזרח הזר בישראל לא יהוו טעם יחיד או מצטבר לדחיית בקשה להסדרת מעמד. לשיטתם, טעמים אלה אף אינם יכולים להוות טעמים לסילוק הערעור על הסף.
8. עוד טוענים המבקשים כי סיכויי ההצלחה בערעור גבוהים משום הפגמים הרבים שנפלו בפסק דינו של בית הדין לעררים ונוכח טענותיהם המבוססות, המגובות אף בראיות.
9. לעניין מאזן הנוחות, טוענים המבקשים כי הוא נוטה לטובתם. לשיטתם, תיגרם להם פגיעה חמורה ביותר מהרחקתה של המבקשת, אשר תכפה עליה פרידה כפויה, באופן הפוגע בזכותו של המבקש לחיי משפחה ובזכותם של המבקשים לגישה לערכאות.
10. כך גם, טוענים המבקשים כי ככל שתורחק המבקשת מהארץ יאלץ המבקש לעקור את מרכז חייו למדינה אחרת ובכך ייגרם נזק חמור אף לבתו ונכדתה של המבקשת, אשר תיאלץ להיפרד הן מאביה והן מסבתה.
11. מנגד, לשיטת המבקשים, למשיב לא ייגרם כל נזק מעיכוב הרחקתה של המבקשת, ולראייה בהליכים קודמים לא התנגד המשיב למתן צו המונע את הרחקתה.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בבקשה למתן סעד זמני ובתגובות השונות, אני סבור כי בנסיבות העניין דין הבקשה להתקבל כך שהמבקשת לא תורחק מישראל, יעוכב חילוט הערבות שהפקידו המבקשים וכך גם תשלום ההוצאות שנפסקו כנגדם במסגרת הערר, עד להכרעה בערעור.

1. כידוע, השיקולים המרכזיים שישקול בית המשפט בבקשה למתן סעד זמני בערעור דומים בעיקרם לאלה הנשקלים בבקשות אלה בהליך האזרחי. על המבקש מוטל הנטל להראות כי מתקיימים שני תנאים מצטברים: האחד – שיש להליך הערעור סיכוי להצליח, והאחר- שמאזן הנוחות מטה את כף המאזניים להיעתר לבקשה (עע"ם 6754/13 שרסטה נ' משרד הפנים (16.2.14)).
2. שני תנאים אלה אינם נבחנים במנותק זה מזה, אלא נשקלים על בסיס "מקבילית כוחות" לפיה ככל שסיכויי הערעור להתקבל גבוהים יותר, כך ניתן למעט בדרישת "מאזן הנוחות" ולהיפך, כשהשיקול הדומיננטי הינו מאזן הנוחות (בר"מ 7582/12 אג'ה פריידי נ' משרד הפנים (13.12.12)).
3. מבלי לקבוע מסמרות בדבר, אני סבור כי בנסיבות העניין סיכויי הערעור נמוכים. זאת, כאשר עיון בפסק דינו של בית הדין לעררים, מעלה כי הוא מפורט ומנומק ולכאורה אין עילה להתערב בו. בפרט, לאור הנטל המוגבר המוטל על המבקשים בהוכחת כנות קשרם משום הקשר החריג המתקיים בניהם לכאורה. כך גם, לאור הפסיקה, כי בנסיבות בהן עסקינן בסעד זמני בערעור, הרי שהתנאים הינם מחמירים, שכן עם מתן פסק דינו של בית הדין לעררים משתנה "נקודת האיזון" בין הצדדים (עע"ם 2435/11 סימוב נ' שר הפנים (23.5.11)). יחד עם זאת, בענייננו, אני סבור כי מן הראוי שטענות המבקשים ייבחנו לגופו של עניין במסגרת הדיון בערעור, כולל טענות המבקשים בדבר חריגת בית הדין לעררים מסמכותו, ואסתפק בכך, שלא ניתן בשלב זה, לשלול לחלוטין את סיכוייו.
4. באשר למאזן הנוחות, אני סבור כי בנסיבות העניין הוא נוטה לטובת המבקשים. ראשית, הסעד הזמני נדרש לשם שמירה על המצב הקיים, לפיו המבקשת נמצאת בישראל החל משנת 2006, קרי 13 שנים, כאשר בחלקן אף שהתה בישראל מכח רישיונות שהייה שהוענקו לה על ידי המשיבה והן מכוח החלטות שיפוטיות.
5. זאת ועוד, הקשר (הלכאורי) בין המבקשים, אינו קשר טרי, אלא קשר המתקיים לטענתם במשך עשר שנים, ובנסיבות העניין יש להעדיף לאפשר למבקשים למצות את זכות הגישה לערכאות, בטרם תורחק המבקשת מישראל ותכפה פרידה, גם אם זמנית, על המבקשים ועל בתה ונכדתה של המבקשת, העלולה לגרום להם נזק.
6. לא נעלמו מעיני טענות הסף של המשיב והטענות לגבי עשיית דין עצמי ואלה יישמרו לו לדיון בערעור גופו.
7. לאור כל האמור, בהתחשב בכך שמאזן הנוחות מהווה את אבן הבוחן המרכזית, ניתן בסעד סעד זמני לפיו המבקשת לא תורחק מהארץ ויעוכב חילוט הערובה ותשלום ההוצאות שנפסקו כנגד המבקשים, עד להכרעה בערעור.

המזכירות תשלח העתק ההחלטה לצדדים ולבית הדין לעררים בתל אביב ותקבע את הערעור לשמיעה בפני שופט מנהלי.

ניתנה היום, כ"ד כסלו תש"פ, 22 דצמבר 2019, בהעדר הצדדים.